תוצאת חיפוש

יקיר שגב, עופר נתיב

המח' לאורולוגיה, מרכז רפואי בני-ציון, חיפה

סרטן הערמונית הוא השאת השכיחה ביותר וסיבת המוות השנייה בשכיחותה עקב מחלות ממאירות בגברים. שאת זו מנוצל לניסיונות מניעה כימית ממספר סיבות. היא שכיחה מאוד ומתאפיינת בתקופת חביון ארוכה עד להסתמנות הקלינית. חלק מגורמי-הסיכון ידועים, קיים נגע טרום-ממאיר - PIN , וקיים סמן ביוכימי (PSA), הניתן למדידה בנסיוב והיכול להוות מטרת-ביניים להערכת תגובה. המטרה הראשונית היא למנוע מחולים ללא עדות למחלה, כולל אלו עם נגעים טרום-ממאירים, מללקות בסרטן פולשני. הזיהוי של אוכלוסייה בסיכון גבוה ללקות בשאת ממאירה מהווה אבן היסוד במניעה כימית (Chemoprevention). גורמי-הסיכון המוכרים הם גיל מבוגר, אנאמנזה משפחתית של סרטן ערמונית וגזע אפרו-אמריקאי. ברות והשמנה הם גורמי-סיכון חשודים. נגע טרום-ממאיר (PIN) בדרגה גבוהה יכול להיות נגע מקדים לסרטן הערמונית.

טיפול מונע בתרופות כולל מספר תרופות. נמצא, כי ל-Finasteride, מעכב סטרואידי של האנזים5-alpha reductase, יש היכולת להפחית באופן משמעותי סטטיסטית את שיעור השאתות בגברים עם רמות PSA תקינות וללא מימצא מחשיד בבדיקת הערמונית. עלייה בביטוי של פרוסטגלנדינים וגם של האנזים COX-2) Cycloxgenae 2) נמצאה ברקמות תאים של סרטן ערמונית. בעבודות אפידמיולוגיות הודגם, כי טיפול ב- NSAIDs, המעכבים COX-2, יכול להיות קשור בירידה בסיכון לסרטן הערמונית.

נמצא, כי צריכה מוגברת של מזון עשיר בעגבניות שעברו תהליך של בישול יכולה להביא לירידה בסיכון לסרטן ערמונית. ויטמין E נבדק בהקשר של סרטן ריאות בקרב מעשנים, ונמצא כי הוא מוריד סיכון לסרטן ערמונית באוכלוסייה זו. במחקרים קליניים הודגם, כי ויטמין D הוא בעל יכולת לעכב התהוותה של ממאירות בערמונית, ואילו צריכה מוגברת של סידן, ללא קשר למוצרי חלב, יכולה להגביר את הסיכון לסרטן ערמונית. אף שומן שמקורו מן החי יכול להגביר סיכון להתהוות סרטן ערמונית.

מחקר שייערך בעתיד יסייע לבסס רשימת גורמים תזונתיים שיכולים להשפיע באופן חיובי או שלילי על התהוות סרטן ערמונית, וכן לסייע בפיתוח תרופות שתסייענה בהקטנת הסיכון להתהוותה או להתקדמותה של המחלה.

גיל בר-סלע , אבישי גרשוני, ניסים חיים

¹המכון לאונקולוגיה, מרכז רפואי רמב"ם והפקולטה לרפואה של הטכניון-המכון הישראלי לטכנולוגיה, חיפה, ²מירפאת הרדוף, קיבוץ הרדוף

הטיפול בתכשירים מצמח הדיבקון הלבן Viscum album)) בחולי סרטן החל לפני עשרות שנים. הטיפול בדיבקון הוצג לראשונה על-ידי שטיינר ו-וגמן, מייסדי הרפואה האנתרופוסופית. כיום ניתנים מירשמים לתכשירים אלו למחצית לערך מחולי הסרטן בגרמניה ולחולים רבים נוספים במדינות מערב-אירופה, במיסגרות של רפואה משלימה. למרות הטיפול הנרחב בתכשירים אלה, המידע הקליני לגבי יעילותם לוקה בחסר. התכשירים מופקים ממיצוי הצמח וניתנים בדרך-כלל בצורה של זריקות לתת-עור, למרות שקיימות צורות מתן נוספות.

במחקרים קדם-קליניים זוהו מספר מרכיבים בצמח בעלי פעילות נוגדת-סרטן ומשרה מוות תאי מתוכנת (אפופטוזיס) בשאתות. כמו-כן, מתן התכשירים הביא להפרשה מוגברת של ציטוקינים ושיפעול תאי מערכת החיסון.

פורסמו מעל 15 תוצאות מחקרים קליניים פרוספקטיביים בחולים עם ממאירויות שונות. בחלק גדול מהם דווח על תוצאות חיוביות בשאלות המחקר שנבדקו, ואשר כללו תגובה לטיפול, זמן הישרדות, שיפור באיכות-החיים והפחתת השפעות-הלוואי לטיפולים המקובלים. היכולת להסיק מסקנות ממחקרים אלו מאוד מוגבלת, כיוון שברובם, ובעיקר באלו שבהם דווח על שיפור בזמן ההישרדות, היו ליקויים במיבנה המחקר, בניתוח התוצאות או חוסר בדיווח על מדדים מקובלים כמו תגובה לטיפול וזמן להתקדמות המחלה. למרות הטיפול בתכשירי דיבקון שונים במחקרים הקליניים, השפעות-הלוואי המדווחות היו מועטות ולא מסכנות חיים. בסקירה הנוכחית נכללות ביתר פירוט תוצאות מחקרים קליניים שפורסמו בשנים האחרונות, וכן נכלל דיווח משני מחקרים בשלב שני (Phase II) שנערכו במרכז הרפואי רמב"ם. בשנים האחרונות קיימת מגמה של שיפור באיכות המחקר  הקליני וריבוי מחקרים המגיעים לפרסום מדעי. ייתכן ומגמה זו תאפשר בעתיד לקבל מסקנות ברורות באשר ליעילותם של תכשירים אלה בטיפול בחולי סרטן.

נטע נוצר¹, רן טור-כספא²

¹היח' לחינוך רפואי, הפקולטה לרפואה סאקלר, ²משרד הדיקן, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

בשנת 2003 הוחלט מטעם הפקולטה לרפואה סאקלר על הוספת התנסות (קלרקשיפ קצר) באונקולוגיה. המטרה היא להמחיש  לסטודנט את מיגוון מחלות הסרטן, התאמת הטיפולים  בגישה כוללנית לחולה על-ידי הצוות הרב-מקצועי, תוך הבלטת הצד הנפשי בטיפול, וביצירת אמון בין הרופא לחולה ולמשפחתו. הסטודנטים למדו בארבעה מרכזים רפואיים המסונפים לפקולטה: שיבא, סוראסקי, רבין ואסף הרופא.

המטרה בעבודה הנוכחית הייתה לדווח על תגובות הסטודנטים להתנסות באונקולוגיה, לבדוק את תרומתה הייחודית להכשרת הסטודנט ולהציע דרכים לשיפורה.

לשם כך חובר שאלון מיוחד שנכללו בו 6 נושאים ושהועבר בתום ההתנסות. שיעור ההשבה היה 87% (מתוך 83 סטודנטים), מהם 55% הן נשים. התשובות סוכמו על-פי תוכנן, והן מובאות בזאת בגישה איכותית  וכמותית.

ההתנסות תרמה לשינוי התייחסות הסטודנטים לחולי סרטן עם רכישת הידע והחשיפה למחלות ולטיפולים (75% מהמשיבים). מרבית הסטודנטים הדגישו את ההמחשה של ההיבט המקצועי של יחסי רופא-חולה, המתבטא במחויבות ובהתייחסות אנושית (למעלה ממחצית המשיבים). כל אלה תרמו לתפיסת האונקולוג כשונה מרופאים בתחומים אחרים (70% מהמשיבים). החשיפה נטעה תחושת אופטימיות רבה יותר באשר לסיכויי הריפוי. תרומת ההתנסות ליצירת הנעה (מוטיבציה) לעסוק באונקולוגיה בעתיד מפתיעה בהיקפה (25% מהמשיבים). חשיפת הסטודנטים לרפואה פליאטיבית ולטיפול בכאב ראויה להגברה לדעת מרבית הסטודנטים (75%). נבדק גם הקשר בין משתני רקע – מיגדר הסטודנט ומחלת סרטן במשפחה לתגובות הסטודנטים. נמצא, כי נשים מדווחות יותר מגברים על התרומה והחשיבות של ההיבטים ההתנהגותיים, בעוד שהגברים מדגישים את הרחבת הידע והטכנולוגיות. לא נמצא קשר עם שכיחות מחלת סרטן במשפחה.

לסיכום, בעידן הרפואי של חיוניות בהעמקת יחסי רופא-חולה וראייה כוללנית של החולה ומשפחתו, ובמיוחד במחלות מתמשכות, נראה כי התנסות הסטודנטים במהלך חשיפתם למחלקה לאונקולוגיה ושירותיה, מהווה מיסגרת חיוביות וייחודית להשגת מטרה זו. תמיכה לכך יש לראות בתגובות הסטודנטים, כפי שהובאו במחקר זה.

נירית ירום, סבטלנה קובל, אבישי סלע

מרכז רפואי אסף הרופא, צריפין

מישלבי כימותרפיה המבוססים על טקוסטר הם התרופות היחידות שהוכחו כמאריכות חיים של חולי סרטן ערמונית עמיד לטיפול הורמוני, בנוסף להשפעתם משככת הכאבים, המשפרת את איכות חייהם של חולים אלה. במאמר זה נסקר ניסיוננו בטיפול בחולים אלו במישלבים הכוללים טקסוטר.

חגית דאום¹, מיכל שגיא⁴, אלי פיקרסקי³, דיאנה פרוס³, תמר המבורגר², תמר פרץ²

¹מח' נשים ויולדות בית-חולים הדסה הר-הצופים, ²מכון שרת לאונקולוגיה, ³המח' לפתולוגיה, ⁴והמח' לגנטיקה של האדם, המרכז לאונקולוגיה, בית-חולים הדסה עין-כרם, ירושלים

בשנים האחרונות זוהו שני הגנים BRCA1 ו-BRCA2 שמוטציות בהם אחראיות להופעת התיסמונת של סרטן שד ושחלה משפחתי. בעוד שבאוכלוסייה הכללית הסיכון ללקות בסרטן שד במהלך החיים הוא כ-11% והסיכון ללקות בסרטן השחלה הוא כ-1.8%, נשים הנושאות מוטציה באחד מהגנים הללו נמצאות בסיכון של 50%-85% ללקות בסרטן שד במהלך חייהן ו-20%-40% ללקות בסרטן השחלה. שכיחות הנשאות של מוטציות בגנים BRCA1 ו-BRCA2 באוכלוסייה היהודית-אשכנזית היא כ-2.5%, שיעור הגבוה משמעותית מאשר באוכלוסיות אחרות. במחקרים שנערכו הוכח, כי כריתה מונעת של השחלות עשויה להקטין את הסיכון ללקות בסרטן השד וסרטן השחלה. יחד-עם-זאת, ניתוח זה איננו מספק הגנה של 100%, ובנוסף, בהתחשב בכל  הכרוך בניתוח כזה מבחינה גופנית ונפשית, ההיענות להמלצה אף היא אינה מלאה.

המטרות היו במחקר הנוכחי היו לדווח על המאפיינים השונים של נשים בריאות, נשאיות של BRCA1/2 שעברו כריתת שחלות מונעת (להלן כש"מ)¹, לבדוק את המימצאים הפתולוגיים בריקמת השחלות של נשים אלו ולהעריך את שיעור השינויים הפתולוגיים המשמעותיים שנמצאו, כולל תהליכים ממאירים.

השיטות כללו איסוף מידע מהתיקים הרפואיים של 30 נשאיות בריאות אשר עברו כריתת שחלות מונעת. במחקר לא נכללו נשים שבעברן סרטן שחלה או שד.

מהתוצאות עלה, מתוך 30 הנשים הנשאיות למוטציה ב-BRCA1/2 שעברו כריתת שחלות מונעת מתוך כשהן בריאות, בשלוש מהן נמצאה שאת בעת הניתוח, בשתיים מהן בשחלה ובאחת בחצוצרה. שתיים מהשאתות היו בשלב מוקדם ואחת בשלב מתקדם. בכל השלוש הייתה המוטציה ב-delAG185 ב-BRCA1.

לסיכום, נמצא שיעור לא מבוטל, 3 מתוך 30 (10%), של שאתות סמויות (Occult). בשתיים מהן התגלתה המחלה בשלב מוקדם. בנשים אלו הפך הניתוח המונע לטיפול מודגר בשאת קטנה המוגבלת לאיבר.

זוהר יהלום, שגב שני

משרד עורכי-דין, המח' למינהל מערכות בריאות, המיכללה האקדמית עמק יזרעאל, יאנסן-סילאג ישראל, המח' לניהול מערכות בריאות, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן-גוריון

מתן מירשם לחולים, דהיינו מתן הוראה בכתב על טיפול במטופלים, הוא אחת מסמכויותיו המרכזיות של הרופא. בסעיף 1 לפקודת הרופאים [נוסח חדש], התשל"ז-1976, שמוגדר בו מהו "עיסוק ברפואה", המיוחד אך ורק לרופאים מורשים, נימנה מתן המירשם כאחד מהעיסוקים המיוחדים לרופאים, לצד בדיקתם, אביחונם וריפויים של חולים ופצועים. בניגוד לסמכויות רפואיות אחרות, בכל הנוגע למתן מירשם, מעולם לא ניתנה הכרה חוקית (במיסגרת מה שמכונה כ"פעולות חריגות" על-פי סעיף 59 לפקודת הרופאים), לאפשרות של מתן מירשם בידי אנשי צוות רפואי שאינם רופאים. בהיבט המעשי, אין ספק שמתן מירשמים הוא מהפעולות השכיחות ביותר בעבודתם היומיומית של חלק ניכר מציבור הרופאים. במדינת ישראל, כבמרבית מדינות העולם, מרבית התרופות הזמינות, ובתחומי רפואה מסוימים, כל התרופות הזמינות, הן תרופות מירשם, דהיינו תרופות שניפוקן למטופלים מחייב קיום מירשם. הסדרי מימון שונים, ובראשם חוק ביטוח בריאות ממלכתי, העניקו מעמד מיוחד למירשמי רופא גם ביחס לתרופות שאינן תרופות מירשם, ואף ביחס למוצרים שאינם תרופות כלל. הסדרים אלה מגבירים עוד יותר מתן מירשמים. על-פי הערכות קופות-החולים, מספר המירשמים בישראל עומד על למעלה מ-50 מיליון בשנה, ומכאן שבממוצע כל רופא רושם מספר אלפי מירשמים בשנה! העלייה הגוברת והולכת בצריכת תרופות, בצירוף ה"מונופול" שמוקנה לרופאים במתן מירשמים מכוח החוק, מחייב חלק ניכר מציבור הרופאים להקדיש זמן רב ברישום מירשמים ובפעולות נילוות.

במצב זה, ובהתחשב בעובדה שתיעוד ההוראה הרפואית בדרך של מירשם הוא בעיקרו פעולה רשמית-משפטית, ניתן היה לצפות כי תחום מתן המירשמים יוסדר באופן מפורט בחוק. כמו-כן, ניתן היה לצפות כי הוראות החוק הנוגעות למתן מירשמים תהיינה שגורות בפיו של כל רופא העוסק במתן מירשמים כדבר שבשיגרה. בחינה של המציאות הישראלית מעידה שלא כך הוא הדבר. הוראות החוק העוסקות במתן מירשמים הן מעטות, ונותנות מענה לחלק קטן מהשאלות המתעוררות כתוצאה מיישום נרחב של נוהל (פרקטיקה) זה. במקרים רבים, אין בנמצא תשובה ברורה לשאלות שהן בעלות השפעה ניכרת על מערכת הבריאות בישראל ועל גורלם של מטופלים. יתרה מכך, גם הוראות החוק הקיימות אינן מוכרות בהכרח לציבור הרופאים, ולא ברור באיזו מידה הן נאכפות.

לפיכך, המטרה במאמר זה היא לסקור את הוראות החוק העוסקות במירשם הרופא ולנתח את משמעותן, תוך עמידה על השאלות המעשיות המתעוררות לנוכח המצב החוקי הקיים, בהתחשב בנוהל הנהוג בישראל. עקב מורכבות הנושא, החלטנו לפצל מאמר זה לשני חלקים: בחלק הראשון נדונים היבטים משפטיים ורגולטוריים של מירשם רופא באופן כללי, בעוד שבחלק השני נדונים מירשמים מיוחדים – מירשמי מוסדות רפואיים, מירשמים לתרופות שאינן רשומות לפי תקנה 29 ומירשמים לסמים מסוכנים.

משה חיימוף, מריאן קלמנוביץ, רפאל פיינמסר

מירפאת סחרחורת, מח' אף אוזן גרון, ניתוחי ראש וצוואר, מרכז רפואי רבין

נפילות קורות בכל קבוצות הגיל, אולם מרביתן מתרחשות בקבוצת הגיל עד 5 שנים ומעל 65 שנה. בהשוואה לידלדים, בגיל המבוגר הסיכון להתאשפז בעקבות נזקי נפילה גבוה פי 10, והסיכון למוות בגינה גבוה פי 8. חבלה היא הסיבה החמישית למוות בגילאים מעל 65 שנה, ונפילות גורמות ל-70% ממקרי מוות בתאונות בגילאי 75 שנה ומעלה.

יצחק מלצר¹, ניסים בנג'ויה², יעקב קפלנסקי³

¹המעבדה לשיקום ולחקר התנועה על-שם שוורץ, המחלקה לפיזיותרפיה, אוניברסיטת בן-גוריון, ²המעבדה לביו-מכניקה, המיכללה האקדמית לחינוך על-שם קיי, באר-שבע, ³המח' לפרמקולוגיה קלינית, אוניברסיטת בן-גוריון

שיווי-משקל בגיל הזיקנה מהווה יסוד חשוב בשמירת העצמאות התיפקודית. לליקויים בשיווי-משקל ולנפילות השפעה עצומה במדינות המערב על איכות-החיים של קשישים ועל הוצאות מערכות הבריאות. כחלק מתכנית אסטרטגית של שירותי הבריאות, קיים הצורך לפתח שיטות התערבות יעילות ומעשיות אשר באפשרותן לשפר שיווי-משקל בקרב קשישים. המטרות במחקר הנוכחי היו לבדוק צורות תירגול שונות והשפעתן על מערכת שיווי-משקל, ולהשוות בין תירגול ייעודי לבין תירגול לשיפור כוח שרירים בקרב קשישים.

לשם כך נכללו במחקר 42 קשישים עצמאיים שסווגו באופן אקראי לשלוש קבוצות: אימון שיווי-משקל (BT), אימון איזומטרי (IT) ובקרה ללא אימון (CG). בכל קבוצה נכללו 14 מתנדבים. בדיקות שיווי-משקל סטטיות במצבים שונים בעמידה (עיניים פקוחות או עצומות, בסיס עמידה רחב או צר ועמידה על-גבי מישטח קשה או רך) ודינמיות (גבולות שיווי-המשקל במישור הקידמי-אחורי ובמישור הצדדי) בוצעו במעבדה לביו-מכניקה תוך עמידה על פלטת כוח. כוח השרירים בגפיים התחתונים  נמדד באמצעות דינמומטר איזוקינטי. הבדיקה נעשתה לפני ולאחר 3 חודשי אימון. מדדי שיווי משקל וכוח שרירים הושוו באמצעות Repeated-measures ANOVA.

קבוצת ה-BT שיפרה באופן מובהק את גבולות שיווי-המשקל בעמידה הן במישור הקידמי-אחורי והן במישור הצדדי בהשוואה לקבוצות המחקר האחרות (IT, CG). לא חל שיפור בכוח שרירים בגפיים התחתונים. בשתיים מבדיקות שיווי המשקל הסטטי נמצא שיפור מובהק בקבוצת ה-BT בלבד. כמו-כן, 64.2% מהנכללים בקבוצת ה-BT דיווחו על עלייה בביטחון העצמי לעומת 35.7% בלבד בקרב קבוצת ה-IT.

לסיכום, נראה כי אימון ייעודי משפר את גבולות שיווי-המשקל (ההיבט הדינמי), ללא שינוי בכוח השרירים. לא ניתן לומר בוודאות שחל שיפור בשיווי-משקל סטטי כתוצאה מהאימון.

¹תמר גרין, ²גל שובל, ³אברהם ויצמן

¹מחלקה ד', המרכז לבריאות הנפש "גהה", פתח-תקווה, ²הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב, ³המרכז למחקר רפואי על-שם פלזנשטיין, אוניברסיטת תל-אביב, קמפוס בילינסון, פתח-תקווה

הפרעה אפקטיבית דו-קוטבית מוגדרת כהפרעה במצב-הרוח. היא מאופיינת בתנודות במצב-הרוח, ממצב-רוח מרומם או חוסר מנוחה ועד מצב-רוח דיכאוני. כאחוז אחד מאוכלוסיית הילדים והנוער לוקה בהפרעה דו-קוטבית, והיא מטרידה ומשבשת את חייהם של ילדים ומתבגרים כאחד. הטיפול בהפרעה דו-קוטבית כולל טיפול במייצבי מצב-רוח. בניגוד למדווח בסיפרות הנרחבת על הטיפול במחלה דו-קוטבית בקרב מבוגרים, הטיפול בליתיום ונוגדי-פירכוסים בילדים ונוער הלוקים בהפרעה דו-קוטבית נחקר בצורה מוגבלת. המטרה בסקירה זו היא לסכם מחקרים קליניים תרופתיים עדכניים על מייצבי מצב-רוח, כולל ליתיום ותרופות נוגדות-פירכוסים בטיפול בהפרעה דו-קוטבית בקרב ילדים ומתבגרים. בנוסף נסקרות במאמר זה תרופות נוגדות-פירכוסים חדשות כמייצבות מצב-רוח אפשריות בילדים ונוער הלוקים בתיסמונת זו, כגון למוטריג’ין (Lamotrigine), גאבאפנטין (Gabapentin), וטופירמט (Topiramate).

חוזה א' רמירז, מוגה קאראטאש, סאמיה פטום, מיכאל הלפרט, אבינועם אופיר

יחידת העיניים, מרכז רפואי הלל-יפה, חדרה, ומח' עיניים, מרכז רפואי הדסה, עין-כרם, ירושלים, והפקולטה לרפואה רות וברוך רפופורט, חיפה, ישראל.

חור מקולרי שטחי פנימי אידיופתי מאופיין ביציבות ובאי-החמרה קלינית.

המטרה במאמר הנוכחי הייתה להדגים לראשונה תת-סוג של חור מקולרי שטחי, שייתכן ויהיה ראוי לשקול עבורו ניתוח.

מתוך החולים שנבדקו בעזרת   Optic Coherence Tomography (OCT)בתקופה שבין אוגוסט 2001 לדצמבר 2003, אובחנו 22 חולים עם חור מקולרי שטחי. מתוכם, רק עיניים  עם היצמדות של הזגוגית לדופן החור המקולרי נכללו במחקר. עיניים שעברו קודם לכן כריתת זגוגית אחורית והוצאה של ההיאלואיד האחורי הוצאו מהמחקר.

מתוך 22 עיניים (עין אחת בכל חולה), היצמדות של הזגוגית לדופן החור השטחי ניצפתה בשלוש עיניים (13.6%). החור השטחי התרחש באופן עצמוני בשתי עיניים ולאחר הוצאת גוף זר תוך-עיני בעין אחת. בכל העיניים, היצמדות ההיאלואיד האחורי לדופן החור הייתה אי-סימטרית: בשתי עיניים הייתה היפרדות ההיאלואיד האחורי מהרשתית שסביב החור בצד האפי (נזלי) לחור בלבד; ואצל חולה אחד היה ההיאלואיד האחורי מופרד מהרשתית שסביב אתר ההיצמדות לחור השטחי ב-360 מעלות. אולם ההיאלואיד היה נראה הרבה יותר מעובה באזור מוגדר מאשר בשאר האזורים.

לסיכום, המימצאים מצביעים על מצבים שבהם קיימת היצמדות של הזגוגית לאתר החור המקולרי השטחי. מחקרים נוספים יאפשרו לגלות אם במצבים אלה קיים פוטנציאל להגדלת השטח או עומק החור השטחי, ואם כן - יהיה מקום לשקול ניתוח.

אורית כהן קסטל, סוניה כרכבי, רחל דהן, חאלד כרכבי, דורון חרמוני

המח' לרפואת משפחה, שירותי בריאות כללית – מחוז חיפה וגליל מערבי, הפקולטה לרפואה ברוך רפפורט , הטכניון

עישון הסיגריות הוא אחד הגורמים העיקריים לתחלואה ותמותה שניתנים למניעה ואחראי בישראל לכ-10,000 מקרי תמותה בשנה ממחלות הנגרמות מעישון. בישראל, 26% מהאוכלוסייה הבוגרת מעשנים, כשליש מהם מצהירים על רצונם להפסיק לעשן, אך רק כ-2% מצליחים במשימה זו לאורך שנה שלמה לפחות. לרופא המשפחה תפקיד משמעותי בעזרה למטופליו להפסיק לעשן; רוב הרופאים הראשוניים מדרגים את העישון כגורם התנהגותי המשפיע ביותר על הבריאות, ואף 70% מהמעשנים מדווחים כי מסר חד-משמעי המלווה בתמיכה מרופא המשפחה שלהם מהווה מניע להפסקת עישון. על-פי הקווים המנחים המעודכנים להפסקת עישון של שירותי הבריאות האמריקאים, על רופא המשפחה לפעול להפסקת עישון בקרב מטופליו בכך שיתשאלם באופן שיגרתי לגבי עישון, ימליץ באופן מזדמן על הפסקת עישון תוך כדי הערכת מוכנותו של המעשן להפסיק לעשן, ייעץ למעונינים בנוגע לטיפול בתחליפי ניקוטין או בבופרופיון, וכן יכיר את המרכזים המתמחים בטיפול התנהגותי להפסקת עישון שבסביבתו וכיצד מפנים  לטיפולם. אולם גם רופאים בעלי מודעות ומחויבות לנושא הפסקת העישון יועצים למטופליהם להפסיק לעשן רק ב-50% מהמיפגשים, בשל תחושתם כי הם חסרי ידע ומיומנות בתחום. בסקירה זו מדווח על העדויות העדכניות ליעילותם של כלים לקידום הפסקת עישון, הניתנים ליישום במיסגרת הרפואה הראשונית: החל בעצה מרופא המשפחה, תכשירים ותרופות מקו ראשון ושני, התערבויות המותאמות לשלב המוכנות להפסקת עישון, וכלה בטיפול פסיכולוגי והתנהגותי.

דב ברינקר¹, רפאל כראל²

¹המח' לרפואה תעסוקתית, החטיבה לבריאות בקהילה, הפקולטה למדעי הבריאות אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר-שבע, ²בית-הספר לבריאות הציבור, הפקולטה ללימודי רווחה ובריאות, אוניברסיטת חיפה

בעבודה זו נעשה ניסיון לקבוע את קצב הירידה השנתי הממוצע בכושר השמיעה בעובדים (גברים) החשופים לרעש מזיק בעבודתם. זאת בהשוואה עם עובדים שאינם חשופים לרעש תעסוקתי. נמצא שקצב הירידה השנתי הממוצע (בתדירויות 3000-4000 הרץ) הוא מעל דציבל אחד בשנה בעובדים החשופים ורק כחצי דציבל לשנה בעובדים שאינם חשופים.

מימצאי המחקר מצביעים על מספר מאפיינים בולטים הקשורים עם תופעת התהוותם של נזקי שמיעה מושרי רעש בעובדים החשופים בישראל ועם פיתוח גישה למיגון עובדים מפני נזקים אלו: 1) אמצעי הניטור, פיקוח, הדרכה ואכיפה המופעלים כיום אינם יעילים דיים כדי לעכב התהוות נזקי שמיעה בעובדים חשופים; 2) התקינה הקיימת מחייבת ביצוע בדיקות אודיומטריה שנתיות בעובדים חשופים. שגיאת המדידה הצפויה (בתנאי המדידה הנהוגים בהווה) גדולה מהשינוי הצפוי בין שתי בדיקות עוקבות. כלומר, מימצא זה מעמיד בספק היעילות והתועלת שבבדיקות פיקוח רפואי שנתיות כפי שהן נעשות כיום. זאת לעומת ביצוע בדיקות הניטור הללו רק אחת לשנתיים או שלוש.

גלעד טוויג, יניב שרר ויהודה שינפלד

המח' לרפואה פנימית ב' והמרכז למחלות אוטואימוניות, מרכז רפואי שיבא, תל-השומר, והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

הסתמנות בעור היא אחד הביטויים העיקריים של תיסמונת הנוגדנים כנגד-פוסופליפידים (תנכ"פ1; (Anti-phospholipid syndrome, כאשר ב-41% מחולי תנכ”פ היא מהווה את הביטוי הקליני הראשון של המחלה [1]. בשל שכיחות זו הועלתה לאחרונה ההצעה להכליל חלק מהביטויים בעור בין אבני הבוחן לאיבחון תנכ”פ [2]. יחד-עם-זאת, ההכרה בנגעים אלו היא בעלת חשיבות קלינית מעבר להעלאת תנכ”פ כאבחנה אפשרית. העובדה, שב-25%~ מכלל חולי תנכ”פ מקדימים הנגעים בעור את התרחשותו של אוטם נרחב [1], יוצרת חלון אפשרויות להפחתת התחלואה בתנכ”פ. המטרה בסקירה זו היא לדווח על הנגעים המרכזיים המהווים את הביטויים בעור של תנכ”פ, יחסם לשאר הביטויים בתיסמונת והגישה הטיפולית בהם.

נטע סטרלסקי-ויסמן ודן ויסמן

ספריית אוניברסיטת חיפה, מח' ילודים וטיפול נמרץ פגים, מרכז רפואי כרמל, והפקולטה לרפואה רפפורט, טכניון, מכון טכנולוגי לישראל, חיפה

כתבי-עת מדעיים מקוונים תופסים בספריות אקדמיות, במכוני מחקר ובגופים מסחריים שונים מקום הולך וגדל. הפירסום המקוון עשוי לקצר את הליכי יצירת המאמר הרפואי ופירסומו בכתב העת, להוזיל את עלויות הפירסום וההפצה ולאפשר גישה למאמר מכל מקום בעולם. לכתבי העת המתפרסמים במתכונת אלקטרונית תכונות ייחודיות שלא ניתן למצוא בכתבי-עת מודפסים: בניית מערך חיפוש ואיתור, יצירת קישורים למקורות מקוונים אחרים וקישורים לחלקים אחרים במאמר, כגון ביבליוגרפיה, והכללת גרפיקה וצילומים במחיר קטן בהרבה מזה שבעיתונות המודפסת. הפירסום המקוון מאפשר גם הכללת קטעי אודיו ווידיאו, הדמיות בתלת-ממד, ועוד. מהירות תהליך השיפוט והפירסום, וכן גם היכולת לקבל תגובות ברשת, מייחדות  את הפירסום המקוון ומקנות לו יתרון על-פני הפירסום בדפוס. אך למרות כל היתרונות קיימים גם חסרונות: יציבות מאגרי המידע אינה תמיד מובטחת, עלות הנגישות לאותם מאגרי מידע הנמצאים בידי חברות מסחריות יכולה להיות גבוהה מאוד או מותנית בתשלום על "חבילת" מאגרים, ודילמות הקשורות לזכויות יוצרים צצות חדשות לבקרים ומחייבות פיתרונות והתאמות מצד היוצר, המפרסם והגולש. במאמר זה נדון בתכונות הפירסום המקוון, באפשרויות לשמירת איכותו המדעית והאקדמית, ביציבות ואפשרויות גישה למאגרי מידע המנוהלים על-ידי המו"לים ובקבלת הפירסום האלקטרוני על-ידי החוקרים. 

המסרים הנלמדים מהמאמר:

הפירסום המקוון עשוי לקצר את הליכי יצירת המאמר הרפואי ואת פרסומו, להוזיל עלויות ולאפשר גישה למאמר מכל מקום בעולם.

יציבות מאגרי המידע אינה תמיד מובטחת, ועלות הנגישות למאגרים הנמצאים בידי חברות מסחריות יכולה להיות גבוהה מאוד או מותנית ברכישת גישה ל"חבילת" מאגרים שחלקם אינם שימושיים.

החוקרים מעדיפים עדיין את השמרנות, הביטחון, האמינות והיוקרה על-פני המהירות, הזמינות והאפקטים המיוחדים.

דורית שמואלי, ורדה גרוס-צור

היח' לנירולוגיה של הילד, מרכז רפואי שערי-צדק, ירושלים

מתילפנידאט, הפסיכוסטימולנט המוכר בשמו המסחרי הנפוץ ריטלין, הוא התרופה העיקרית הניתנת כטיפול בהפרעת קשב וריכוז (הק"ר). מתילפנידאט הוכח במחקרים רבים לאורך עשרות שנים כתרופה יעילה ובטוחה. למרות זאת, רבים, הן בקרב הציבור הרחב והן בקרב המטפלים מהתחומים השונים, הנרתעים מנטילת תרופה זו. בנוסף, חלק מהילדים שאינם מגיבים לטיפול במתילפנידאט, חלק מהמטופלים לוקים בהפרעות-לוואי הגורמות להפסקת הטיפול, וחלק מהמטופלים נזקקים לטיפול בתרופות למשך שעות רבות, בעוד שתרופות הריטלין הנפוצות הן קצרות-טווח יחסית. סיבות אלה הביאו לצורך במציאת חלופות לריטלין. עד לאחרונה החלופות הזמינות לא נימנו עם קו הטיפול הראשון בהפרעה, ולא נתנו מענה מספק לבעיות שפורטו. לאחרונה, הוחל בשיווקן של תרופות חדשות המהוות חלופה הולמת לריטלין. במאמר זה נסקרות התרופות החדשות העיקריות וחלק מהתרופות הוותיקות יותר. נדון בפסיכוסטימולנטים החדשים קונצרטה, שהיא מתילפנידאט ארוך-טווח במיוחד, אדרל, שהיא תערובת של נגזרות אמפטמינים, ודקסדרין (דקסאמפטמין). נציג את המידע המחקרי העדכני לגבי התרופות החדשות, יתרונותיהן וחסרונותיהן. נזכיר את הסיילרט (פמולין, ניתאן), פסיכוסטימולנט שהיה עד כה אחת החלופות העיקריות, אולם בעייתי הן מבחינת השפעות-הלוואי הקשות שנגרמו מנטילתו והן מבחינת ההשפעה הטיפולית. כן נדון בתרופה חדשה נוספת, שאינה נמנית עם הפסיכוסטימולנטים – סטרטרה (אטומוקסטין), ונדווח בקצרה על תרופות נוספות שהועלו לאורך השנים כחלופה טיפולית לריטלין. התרופות החדשות לא זו בלבד שאינן יעילות ובטוחות כמו ריטלין, אלא שמעצם היותן "לא ריטלין" מפיגות חלק מן ההתנגדות הבסיסית לטיפול בתרופות בהק"ר, התנגדות שעיקרה מכוון לריטלין עצמו. בנוסף, תרופות אלה מספקות מענה לאותם פלחי אוכלוסייה שאינם מגיבים לריטלין או שלקו בהשפעות-לוואי מהטיפול.