תוצאת חיפוש

נירית לב, אלדד מלמד

מרכז עצבים, מרכז רפואי רבין, קמפוס בילינסון פ"ת

תיסמונת דאון (טריסומיה 21) היא ההפרעה הכרומוסומית השכיחה ביותר, ומהווה אחת הסיבות השכיחות לפיגור שיכלי. לתיסמונת דאון ביטויים רבים הכוללים פגיעה במערכות שונות, ביניהם ביטויים נירולוגיים מרובים הכוללים שינויים מיבניים, פיגור שכלי, מחלת אלצהיימר בגיל צעיר, אירועים מוחיים ופגיעה בגרעיני הבסיס. פירכוסים כיפיוניים שכיחים יותר בחולי תיסמונת דאון יחסית לאוכלוסייה הכללית. חוסר יציבות של עמוד-השידרה הצווארי, השכיח בחולי תיסמונת דאון, יכול לגרום לסיבוכים נירולוגיים הנובעים מלחץ על חוט השידרה הצווארי. המטרה במאמר זה היא לסקור את הביטויים הנירולוגיים של תיסמונת דאון כפי שהם ידועים היום, על-מנת להגביר את המודעות אליהם ולסייע לרופאים באיבחון ובייעוץ למשפחות החולים.

דינה לב שלוש, עמיקם סולד, יוסף קלאוזנר

המח' לכירורגיה ב', מרכז רפואי סוראסקי, ת"א

כריתת הטוחה (adrenalectomy) היא ניתוח הבחירה בחולים עם שאתות מפרישות הורמונים או בחולים שמתעורר חשד לגביהם כי הם לוקים בשאת ממארת. ניתוח הוא טיפול יעיל, המביא לריפוי התחלואה המטבולית ולשיפור ביתר-לחץ-הדם הנילווה למרבית השאתות הפעילות. ניתוח הוא גם הטיפול היחיד העשוי לרפא חולים עם שאת ראשונית של הטוחה והקליפה (primary adrenocortical tumor). יחד עם זאת, כריתת הטוחה נחשבת בעיני רופאים רבים כניתוח מסובך, הכרוך בסיכונים מרובים ואף עלול לגרום למוות.

המטרה במאמר זה היא לדווח על נסיוננו בטיפול בחולים עם שאתות בטוחה.

במהלך 10 שנים נותחו 96 חולים עם מגוון שאתות של הטוחה. ארבעים ותשעה נותחו בעקבות איבחון קדם-ניתוחי של שאת מפרישת הורמונים, ואילו 38 נותחו בשל חשד לשאת ממאירה. הסימנים והתסמינים שהובילו  לקביעת האבחנה היו מגוונים ונמצאו במיתאם עם סוג המחלה. עשרים-וחמישה מהחולים היו אי-תסמיניים, והשאת אובחנה באופן אקראי באמצעי דימות.

סך הכל בוצעו 97 כריתות של הטוחה – 48 מימין, 47 משמאל ו-1 דו-צדדית. שישים-ושלושה חולים נותחו בגישה פתוחה ו-33 בגישה לאפרוסקופית. שיעור המעבר לניתוח לאפרוסקופי פתוח היה 3% (חולה 1). משך ניתוח ממוצע הוא 140 דקות בגישה פתוחה ו-120 דקות בניתוח לאפרוסקופי. לא ניצפתה כל תמותה ניתוחית או בתר-ניתוחית. סיבוכים התהוות בקרב 23% מהחולים, ואלו שנותחו בגישה הפתוחה לקו בשיעור גבוה יותר של סיבוכים בהשוואה לגישה הלאפרוסקופית (30% לעומת 12%, בהתאמה). על-פי התוצאות הסופיות נמצאו 61 שאתות אנדוקריניות, 27 שאתות ממאירות מתוכן 14 שאתות ראשוניות ממאירות של הטוחה) ו-8 שאתות טבות (benign tumors).

מתוצאות המחקר עולה, כי כריתת הטוחה היא ניתוח בטוח ויעיל. כמו-כן הגישה הלאפרוסקופית מהווה תוספת חשובה, והופכת לניתוח הבחירה בחולים עם שאתות קטנות וטבות.

רונית חיימוב-קוכמן, יובל לביא ודרורית הוכנר-צלניקר

סרטן השד הוא המחלה  הממארת הנפוצה ביותר בנשים בישראל. המשתנים המשמעותיים ביותר המשפיעים על שיעור התחלואה הם מין נקבי, גיל ומוצא. בניגוד לסוגי סרטן אחרים, עולה שיעור התחלואה בסרטן שד כבר בגיל הפוריות וממשיך לעלות עם הגיל הסיכון לסרטן שד קשור גם לאנאמנזה המשפחתית ולמוטציות בגנים BRCA1 ו- BRCA2. כיום נחקרת תרומת הפולימורפיזם בגנים האחראיים על הייצור והפירוק של אסטרוגן לשיעור התחלואה בסרטן שד. שיגשוג לא-אופייני של האפיתל הבלוטני נדיר אמנם, אך נחשב כמצב טרום-ממאיר.

בנשים לאחר חדילת-אורח (menopause) נמצא בשנים האחרונות קשר בין סמיכות גבוהה של ריקמת השד בממוגרפיה לבין הסיכון לסרטן שד. קיים מיתאם בין צפיפות עצם גבוהה לסיכון מוגבר לתחלואה, ככל הנראה בשל רמות אסטרוגן גבוהות; לנשים חולות בסרטן שד רמות אסטרוגן בדם הגבוהות מאלה של נשים בריאות. נטילת גלולה למניעת הריון ונטילה ממושכת של טיפול הורמוני חלופי מוכרות גם הן כגורמי-סיכון לסרטן השד. טמוקסיפן ורלוקסיפן מקטינים את הסיכון של נשים המצויות בסיכון גבוה ללקות בסרטן השד. ההשפעה של מרכיבי מזון שונים על התחלואה איננה ברורה עדיין כל צורכה, אך קיים מיתאם בין המצב החברתי-כלכלי לתחלואת סרטן השד: ככל שזה גבוה יותר, כך עול הסיכון ללקוחת במחלה.

הכרת גורמי הסיכון של סרטן השד וההתקדמות שחלה בהבנת האטיולוגיה לתחלואה ברמה המולקולתית, תורמים לזיהוי אוכלוסיות בסיכון ולאיבחון המוקדם של המחלה באוכלוסיות אלה.

נורית אסף, אינה גרודיצקי, יוחנן נשיץ ולואיז לב

מזותליומה פיטמתית בשלה ראשונית של הצפק (primary well differentiated papillary mesothelioma of the peritoneum) (מפבר"צ) היא מחלה נדירה, המאופיינת במהלך טב. הצורך בטיפול וסוג הטיפול הנדרש שנויים במחלוקת. חשוב להבדיל מחלה זו משאר מחלות הצפק, בשל הפרוגנוזה הטובה יותר והגישה הטיפולית השונה.

מובאת במאמר זה פרשת חולה צעיר, שפנה למחלקתנו בשל התהוות מיימת. בבדיקות דימות הודגמו עיבוי ניכר ואי-סדירות של הצפק, בדיקת נוזל המיימת לא סיפקה מימצאים איבחוניים ובבדיקת לאפרוסקופיה נראו נגעים מרובים שציפו את הצפק.

בבדיקה היסטולוגית של דגימות שנלקחו מהמימצאים הנ"ל אובחנה מפבר"צ. החולה עבר ניתוח לכריתת השאת. לאחר הניתוח נסוגה המיימת במידה ניכרת ומצבו של החולה התייצב, ללא כימותרפיה. בפרשת חולה זה מודגמים הביטויים האופייניים למפבר"צ, כפי שניתן להתרשם מסקירת 39 פרשות חולי מפרבר"צ עליהם דווח בספרות הרפואית.

יעקב גניזי, דן מירון, ראול קולודנר, דימיטרי לומלסקי, סרגיי ביקוב ויוסף הורוביץ

מובאת בזה פרשת ילדה בת שנתיים וחצי שהתקבלה עקב צליעה על רגל ימין וחום שהופיע יומיים לאחר פגיעה ברגל זו. בסריקת עצמות הודגמו קליטה מוגברת במיפרק הצולב-כסל מימין, ובטומוגרפיה מחשבית של האגן הודגמה דלקת בעצמות מיפרק הצולב-כסל מימין. בתרבית-דם צמח החיידק Salmonella virchow. החולה טופלה באנטיביוטיקה במתן לתוך-הווריד במשך חמישה שבועות והחלימה. זיהום מיפרק הצולב-כסל מסלמונלה הוא נדיר; בארבעים השנים האחרונות דווח בספרות הרפואית הלועזית על 7 פרשות חולים בלבד שלקו בזיהום זה – כולם מעל גיל 13 שנה.

בנוסף לפרשת החולה, מובאת במאמר זה סקירת הספרות הרפואית בנושא, שנדונים בה האיבחון, הפתופיסיולוגיה, הטיפול והפרוגנוזה של ילדים הלוקים בזיהום נדיר זה.

אברהם אדונסקי, ירוחם קליינבוים, רמי לוי ומרינה ערד

שברים בענפי עצם החיק (pubic rami) הם מהשברים היותר שכיחים באוכלוסייה המבוגרת. האיבחון קל ומבוצע בבדיקת דימות. חלק מחולים אלו מתאוששים במהירות יחסית, בעוד שאחרים סובלים כאבים עזים ונזקקים לתהליך שיקום ממושך.

המטרה במאמר זה היא לדווח על סידרה שנכללו בה קשישים הלוקים בשברי עצם החיק, שלא אובחן בהם בהתקבלותם שבר בו-זמני בעצם הצולב (os sacrum).

נבדקו בבדיקה פרוספקטיבית 29 קשישים, שאושפזו במהלך שנה עם אבחנה של שברים בעצם החיק כתוצאה מנפילה. בכולם נבדקה אפשרות של שברים בעצם הצולב באמצעות טומוגרפיה מחשבית וסריקת עצמות.

לקביעת התוצאות נותחו הנתונים של 19 חולים עם שבר עצם החיק שעמדו במדדי ההכללה, כולן נשים. בכולן הייתה עדות בצילומי רנטגן לאוסטאופניה או לאוסטאופורוזיס. בחלקן נמצאו גורמי-סיכון אחרים לשברים (ממאירות, נטיל סטרואידים). בשש נבדקות (31.5% מהמדגם) הודגם שבר נילווה של הצולב, שלא אובחן בצילומי רנטגן שבוצעו במועד התקבלותן לאישפוז. משך האישפוז של חולות אלה היה ארוך יותר, והן נזקקו לטיפול משכך-כאב נמרץ יותר. רמת תיפקודן בשיחרור הייתה סבירה ואיפשרה חזרה למקום מגוריהן קודם לאישפוז.

לסיכום, שברי עצם הצולב (sacrum) שכיחים בקשישות עם שברים בענפי עצם החיק. בחולות אלו אין להסתפק בצילומי רנטגן רגילים, אלא בחיפוש מכוון של שברי צולב בשיטות דימות אחרות. נדרשת זהירות בניוד המוקדם של החולים, תוך נשיאת משקל חלקית בלבד. קשישים אלו זקוקים לפרק זמן ארוך יותר על-מנת לחזור לתיפקוד ולמשככי-כאב חזקים יותר, זאת במקביל להסרת חששות מפני ממאירות, כאב ממושך ונכות. הפרוגנוזה בדרך-כלל טובה.

יהושע לשם, הדסה כהן-לולב, נועה די-קסטרו, חוה טבנקין ודב שטינמץ

יתר-לחץ-דם עמיד מוגדר כלחץ-דם אשר אינו יורד מתחת לערך של 140 ממ"כ סיסטולי או 90 ממ"כ דיאסטולי, למרות שהחולה מטופל בשלוש תרופות במישלב מתאים ובמינון מיטבי, כאשר אחת התקופות היא מקבוצת המשתנים. היארעות של יתר-לחץ-דם עמיד נבדקה במספר מועט יחסית של עבודות, ושיעורה נע בין פחות מ-3% ועד 29%. ידוע היום על מספר סיבות התורמות להתהוות מצב זה, הכוללות בין השאר מצבי יתר-לחץ-דם עמיד מדומה, היענות נמוכה לטיפול, נטילה בו-זמנית של תרופות נוספות, עודף נוזלים, מצבים קליניים כמו עישון, השמנת יתר, סוכרת, עודף שומני הדף, תוכנית טיפול-תת מיטבית וסיבות שניוניות. שכיחותן של סיבות אלו טרם נבדקה בישראל.

המטרות בעבודה הנוכחית הן לבדוק את שכיחות המטופלים עם יתר-לחץ-דם עמיד ולערוך השוואה בין שכיחות הגורמים השונים ליתר-לחץ-דם עמיד במירפאות הראשוניות בקהילה לעומת מירפאה מחוזית מייעצת ליתר-לחץ-דם.

שיטות המחקר כללו בדיקת תיקיהם הרפואיים של כל המטופלים מעל גיל 20 ב-5 מירפאות כפריות ראשוניות במחוז הצפון, ובמירפאה המייעצת ליתר-לחץ-דם נסקרו החולים העונים למדדים של יתר-לחץ-דם עמיד. עבור אותם חולים שאותרו ועמדו במדדי ההגדרה, מולאו שאלונים שנכללו בהם פרטים דמוגרפיים, טיפול תרופתי מעודכן לביקור האחרון והערכת הסיבות השונות האפשריות למצב זה. כל השאלונים עברו עיבוד סטטיסטי לפי chi-square ו- Exact Fishers test, ועל פי התוצאות הוסקו המסקנות.

יתר-לחץ-דם עמיד נמצא ב-10 מטופלים מתוך 227 חולי יתר-לחץ-דם במירפאות הראשונות (4.4%), וב-21 מטופלים מתוך 131 חולי יתר-לחץ-דם במירפאה המייעצת ל יתר-לחץ-דם (16%). בשמונה מטופלים (25.8%) נמצאה סיבה אחת להתהוות יתר-לחץ-דם עמיד, ב-14 מטופלים (45.2%) נמצאו 2-3 סיבות וב-9 מטופלים (29%) נמצאו 4 סיבות ויותר. היענות נמוכה לטיפול נמצאה ב-7 חולים, שיטת מדידה לקויה ב-3 חולים ונטילת תרופות המעלות את לחץ-הדם נמצאה בחולה אחד. מבין המצבים הקליניים הנלווים, דיסליפידמיה לא מאוזנת נמצאה ב-15 מטופלים (48.4%), סוכרת לא מאוזנת ב-11 מטופלים (35.5%) והשמנת יתר ב-10 מטופלים (32.3%). פעילות סימפאתטית מוגברת נמצאה ב-6 מטופלים (19.4%), וסיבות שניוניות נמצאו ב-4 מטופלים (12.9%).

המסקנות ממימצאים אלו הן, כי שכיחות יתר-לחץ-דם עמיד במירפאות הראשוניות היא בשיעור של 4.4%, ובמירפאה המייעצת ליתר-לחץ-דם – 16%.

השכיחות זהה לזו המדווחת בספרות הרפואית ונובעת מהאופי השונה של החולים המטופלים בהן. העובדה שבמחצית מהחולים נמצאו 2-3 סיבות ליתר-לחץ-דם עמיד, וכי בשליש מהם נמצאו 4 סיבות ויותר, מדגישה את מורכבות הבעיות הרפואיות של קבוצת חולים זו מחד-גיסא, והצורך בגישה טיפולית כוללנית רב-מערכתית מאידך-גיסא. בכמחצית מהחולים ביתר-לחץ-דם עמיד ניתן לזהות חולי סוכרת ודיסליפידמיה לא מאוזנים, וכן חולים עם השמנת יתר. עובדה זו ממחישה את הצורך באיזון קפדני של רמות הסוכר ושומני הדם בחולים אלו, כחלק בלתי-נפרד מהטיפול ביתר-לחץ-הדם, ואת חשיבות הירידה במשקל בחולים הלוקים בעודף משקל.

בן-עמי סלע

טיטין, הגדול בחלבוני גופנו, מורכב מ-27,000 חומצות אמיניות, ומשקלו המולקולתי מגיע לכ-3 מיליון דלטון. דווקא בדל ממדיו הבלתי-מקובלים לא ניתן היה לזהותו ולבודדו בשיטות הביוכיומיות המקובלות, אך מאז שנחשף בשנים האחרונות, מתבררים תפקידיו הביולוגיים המגוונים. חשוב מכל תפקידו של טיטין, כחלבון המהווה כ-10% ממסת השריר, בהכוונת התנועה היחסית של אקטין ומיוזין בהתכווצות השריר המשורטט. ואכן, אזור סגולי במולקולת הטיטין, המכונה PEVK, אחראי על קפיציות יחידת הסארקומר של השריר. תפקיד חשוב אחר מיוחס לטיטין ביציבות מבנה הכרומוסום בתהליך החלוקה מבחינת כושר ההידחסות שלו. ואכן, ביצירת מוטציות מושרות בטיטין, חלה הפרעה ביציבות מבנה הכרומוסום וגדלה שבירותו. בסידרת מחקרים שבוצעו בשנים האחרונות הודגמה חשיבותם של נוגדנים עצמיים לטיטין, המתגלים בנסיוב של חולים במיאסטניה גראביס שהמחלה התפרצה בהם בשלב מאוחר.

עמי ברק, אמיר טרן, שרגא מייבלום, דניאל אמסלם וירון הר-שי

שיחזור האפרכסת למומים מלידה של האוזן, בעיקר למיקרוטיה, עבר תהפוכות רבות בארבעת העשורים האחרונים. ניצול מפגש סחוסי הצלעות על-מנת ליצור תבנית סחוסית לשיחזור האפרכסת הוא עיקרון שהנחה את רוב המנתחים הפלסטיים בעולם. שיחזור האפרכסת בוצע במשך שנים רבות במספר שלבים, בדרך כלל על-פי שיטתו של ברט ברנט. אולם בשנים האחרונות, בניסיון לצמצם את מספר שלבי השיחזור, החלו מבוצעים ניתוחים אלה בשני שלבים בלבד, על-פי שיטתם של סאטורו נגאטה ו-פרנסואה פירמין.

בשלב הראשון מתבצעת קצירת הסחוסים, גילופם וחיבורם לתבנית תלת-מימדית, הכנסת התבנית לכיס בתת-עור באזור המיועד לשיחזור האפרכסת וניוד התנוך. בשלב השני, המתבצע חצי שנה לאחר מכן, מונפת האוזן למצב תלת-מימדי, תוך הסתייעות במיקטע סחוס, בחיתולית רקתית-פריאטלית ובשתל עור.

מובאת במאמר זה סקירה של שיטות הניתוח לשיחזור אפרכסת בחולים עם מיקרוטיה, פיתוחן של שיטות אלו במהלך העשורים האחרונים וניסיון המחברים בסיבוכים הנגרמים מניתוחי שיחזור אלו בילדים.

טוני כראם, אהרון הופמן, ענאן עבאסי וזייד עבאסי

האלדוסטרון, הורמון האחראי על משק המלח ביונקים, התגלה בשנת 1952 על-ידי  Simpson ו- Tate. מאז בוצעו מחקרים רבים להבהרת מנגנוני פעילות הורמון סטרואידי זה, והשפעותיו הפיסיולוגיות היוו מוקד התעניינות לחוקרים רבים. פיתוח שיטות חדישות בביולוגיה מולקולתית הביא מחד-גיסא לזיהוי הגנים המעורבים בתיווך ההשפעות הביולוגיות של האלדוסטרון והבנת פעילותן, ומאידך-גיסא לגילוי שפגמים בגנים אלו מביאים להתהוות מחלות גנטיות המלוות בהפרעה בלחץ-הדם ובמאזן הנוזלים והמלחים בגוף. במחצית השניה של העשור האחרון קיבלה ההתעניינות בנושא האלדוסטרון תאוצה מחודשת, זאת לנוכח המימצאים הרבים המעידים שהורמון זה מעורב בפתוגנזה של אי-ספיקת לב, ושחסימתו מביאה לירידה משמעותית בשיעור התחלואה והתמותה בלוקים במחלה זו.

בסקירה זו מסוכמים המימצאים העיקריים הנוגעים לפיסיולוגיה והפתופיסיולוגיה של אלדוסטרון, תוך הדגשת ההתפתחויות האחרונות בכל נוגע להבנת השפעותיו ביולוגיות וזיקתו לליקויים בתיפקוד הלב.

יובל לביא, ירון חמני ואחינעם לב-שגיא

צניחת חצוצרה דרך גדם הלדן היא סיבוך נדיר של כריתת רחם, המסתמנת בהפרשה מהלדן, בכאבי-בטן, בתסמינים של דלקת באגן ובדימום בלתי-סדיר מהלדן. גורמי-הסיכון לצניחת החצוצרה בעקבות כריתת רחם הם זיהום במיטת הניתוח, דמומת (hematoma), השארת נקז וכישלון בריפוי החתך הניתוחי. האבחנה נקבעת לעתים קרובות בשלב מאוחר, בדרך כלל רק לאחר זיהוי של רקמת החצוצרה בבדיקה היסטופתולוגית. התיקון המומלץ הוא כריתה שלמה של החצוצרה אותה ניתן לבצע בגישה לדנית, בטנית או לאפארוסקופית.

מובאת במאמר זה פרשת חולה שאובחנה כלוקה בצניחת החצוצרה כשנה לאחר ניתוח לכריתת רחם בגישה לדנית, אשר טופלה בכריתת החצוצרה דרך חתך בגדם הלדן. כמו-כן מובאת סקירה של הספרות הרפואית בנושא.

דניאל גוטליב, מיה גולדשטיין, ארנה מאיר, מריאה קפניס, שולמית חוולס ושי בריל

אירוע מוחי (stroke) הוא הגורם העיקרי לנכות קבועה באוכלוסייה המבוגרת, ומדי שנה זקוקים אלפי חולים שלקו באירוע מוחי לשיקום כדי שיוכלו לשוב לביתם. הדרך המקובלת ביותר לספק שיקום לחולים ששרדו אירוע מוחי ונפגעו באופן בינוני עד קשה היא אישפוז שיקומי. האישפוז השיקומי, ביחד עם האישפוז הראשוני והמשך הטיפול, הם המרכיבים העיקריים בהוצאות הגדולות הנדרשות לטיפול בחולים אלו. מאחר שניתן לפתח חלופות לאישפוז השיקומי, חשוב להערכיך על-פני תקופה ממושכת את הכדאיות של הקצאת המשאבים לשיטת שיקום זו בהשוואה לשיטות אחרות.

המטרה במחקר היתה לבדוק את סוגי שירותי הבריאות והיקף צריכתם במהלך השנה הראשונה לאחר אירוע מוחי של מחלימים שעברו אישפוז שיקומי.

שיטות המחקר כללו מעקב פוספקטיבי שנכללו בו 75 חולים עוקבים שלקו באירוע מוחי, נותרו עם נכות בינונית והתקבלו לניסיון שיקומי במחלקה ייעודית. במעקב נבדקו שירותי הבריאות שנצרכו במהלך השנה לאחר האירוע המוחי, מצבם הרפואי של החולים ומידת הצלחתם לשוב לתיפקוד עצמאי.

האישפוז השיקומי, שנמשך כ-50 יום, החלב בשלב מוקדם יחסית והשיב לחולים רמת עצמאות בסיסית טובה. במהלך השנה חזרו כמחצית מהחולים לאישפוז, ותרמו לכך באורח ניכר הגורמים הקשורים באירוע המוחי. רק חלק מהחולים נמצאו במעקב מסודר במירפאות הקהילה, ומרביתם לקו בתיפקוד יומי מתקדם מוגבל ובדיכאון.

מתוצאות המחקר הוסק כי יש הצדקה בהשקעה הראשונית באישפוז שיקומי, המכין את החולים להמשך שיקומם במסגרת הבית. יש צורך בשיפור הרצף הטיפול ובשיכלול אמצעי המעקב, על-מנת לעמוד על הצרכים הרפואיים והפסיכו-חברתיים של המחלימים מאירוע מוחי החוזרים לתפקד במסגרת הקהילה.

אריק קרסנטי ואלכס לבנטל

מצב זיהום האוויר בישראל מחמיר והולך בשל עלייה במספר המכוניות בכבישים, ובפרט בעלות מנועי דיזל. בשנים האחרונות נוספו היבטים נוספים: העניין שמגלה הציבור בזיהום האוויר כחלק מההתעניינות הגוברת והולכת בסביבה ובמודעות לכך שזיהום-האוויר מיגע לכל בית בישראל. בנוסף חלה עלייה בשכיחות גנחת-הסימפונות בקרב האוכלוסייה, המיוחסת לזיהום האוויר, כפי שמצויין במאמר זה.

סוגיית זיהום האוויר מהווה אתגר בבריאות-הציבור. על פי הנתונים המובאים בסקירה זו עולה כי אמצעי המדידה של ערכי תחמוצת החנקן, הגופית או תרסיסי החומצה שבהם הסתייעו עד עתה החוקרים לקביעת רמת זיהום האוויר, היו פחות מדוייקים בהשוואה למדידת החלקיקים המרחפים של הפיח הנקראים PM10 ולמדד החדש, המדויק יותר, של PM2.5. דרושים מחקרים רבים יותר במדינת ישראל בסוגיית זיהום-האוויר והשפעתו על בריאות האוכלוסייה, שיהוו בסיס מוצק לנקיטת מדיניות מתאימה בנושא זה.

דניאל אלבירט, אילן אשר וזאב שטגר

מחלת בכצ'ט היא מחלה מורכבת ורב-מערכתית. המחלה תוארה לראשונה בשנת 1937 על ידי הדרמטולוג הטורקי  Hulusi Behcet, אך כנראה זוהתה עוד בתקופות קדומות. בתיאורו המקורי התייחס בכצ'ט לתסמונת הכוללת כיבים נשינים בחלל-הפה ובדרכי-המין, ודלקת הקשתית העלולה לגרום עיוורון. כיום ברור שמחלת בכצ'ט היא מחלה הגורמת לתסמינים נוספים ועשויה לערב את מערכת העיכול, מערכת העצבים המרכזית וכלי הדם הגדולים. עדיין לא קיים תבחין מעבדתי איבחוני למחלה, והטיפול בלוקים בה הביא להצלחה מוגבלת בלבד.

אולם מחקרים גנטיים יכולים לסייע באיתור אוכלוסיות חולים בסיכון, ולתרום להבנה טובה יותר של התהוות המחלה ומהלכה. הטיפול בחולים הלוקים במחלת בכצ'ט תלוי בחומרת המחלה ובאופי הפגיעה המערכתית. הטיפול בחולים אלה כולל מתן תרופות מקומיות ומערכתיות או ניתוח תרופות שהוכחו כבעלות יעילות מוגבלת בלוקים במחלת בכצ'ט כוללות קולכיצין, אינדומטצין, כלורמבוציל וסטרואידים מערכתיים. בשנים האחרונות ננקטות שיטות טיפול חדשות, הכוללות מתן ציקלוספורין, תאלידומיד ואינטרפרון, וטיפול במינונים גדולים וקצרי טווח בסטרואידים ובציקלופוספמיד.

במאמר זה נסקרות ההסתמנות הקלינית של מחלת בכצ'ט והגישה האיבחונית, תוך מתן דגש על טיפולים עכשווים שהוצעו לאחרונה לטיפול בלוקים במחלה זו.

חוסיין גדבאן, יואב טלמון, אלבין סמט ויצחק כהן

טרטוקארצינוסארקומה ממאירה של חלל האף וגיתות האף היא שאת נדירה מאוד ופולשנית. היא מתאפיינת בעירוב מרכיבים אפיתליים ומזאנכימיים במישלב עם מרכיבים תאיים בעלי מאפיינים עובריים.

במאמר זה מדווח על פרשת החולה הראשון והיחיד בישראל שלקה בשאת מסוג זה  (בספרות הרפואית בעולם דווח עד היום על 40-50 פרשות חולים שלקו במחלה זו).

כמו-כן, מובאת סקירת הספרות הרפואית בנושא.