תום רוזנברג¹, מילה ברק^3,2, שאול דולברג<sup>3,2

1בית החולים לילדים דנה, מרכז רפואי סוראסקי, תל אביב, 2בית החולים ליס ליולדות, מרכז רפואי סוראסקי, תל אביב, 3הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, רמת אביב</sup>

הקדמה: אשך טמיר הוא ההפרעה במערכת המין והשתן השכיחה ביותר בילודים זכרים, עם שכיחות של 5%-2% בילודים במועד וכ-30% בפגים על פי הפרסומים בספרות. הסיבוכים הידועים של אשך טמיר כוללים פגיעה בפוריות וסיכון מוגבר להתמרה ממאירה, ומובילים לשכיחות גבוהה של בדיקות דימות, בפרט סקירות על שמע. המטרה בבדיקת הדימות היא איתור אשכים שאינם ניתנים למישוש, למרות שהספרות העדכנית אינה תומכת בגישה זו.

מטרות: להעריך את היעילות של מעקב קליני אחר אשך טמיר בילודים ואת הצורך בסקירת על שמע.

שיטות מחקר: המחקר נערך במחלקת התינוקות של בית החולים ליס ליולדות, במרכז הרפואי סוראסקי בתל אביב, במהלך 14 חודשים. במהלך תקופה זו נולדו בבית החולים כ-4,500 תינוקות זכרים. כל אחד מהילודים בבית החולים נבדק תוך שמונה שעות לאחר הלידה על ידי רופא ילדים בעל הכשרה בבדיקת ילודים. הוצאו מהמחקר פגים, ילודים, שבסקירת הריון אובחנו עם מומים בדרכי המין והשתן, וילודים שבבדיקתם נמצאו מומים נוספים. ילודים בריאים שבהם לא מוששו אשך אחד או שניהם נבדקו בשנית תוך יממה על ידי רופאה מומחית בניאונטולוגיה לאישוש האבחנה, ונבדקו שוב על יד אותה רופאה באופן יומיומי, עד לשחרור לביתם מבית החולים. תינוקות שבזמן השחרור עדיין לא אותרו בהם במישוש אשך אחד או שני האשכים, הוזמנו להמשך מעקב במירפאה במסגרת מוסדנו, באופן שבועי, למשך שבועיים נוספים.

תוצאות: מתוך 4,500 ילודים זכרים שנולדו בתקופת המחקר, 41 (0.91%) אובחנו עם אשך אחד שלא מושש, ובשמונה מהם (0.18%) אובחנו אשכים שאינם ניתנים למישוש באופן דו צדדי. חמישה תינוקות לא השלימו מעקב כמפורט והוצאו מהמחקר. 26 מתוך 44 אשכים (59%) הפכו ניתנים מישוש עוד טרם השחרור ממחלקת ילודים, עד היממה השלישית לחיים. במעקב שבועי לאחר השחרור 13 (29%) אשכים נוספים הפכו להיות ניתנים למישוש ביממות 14-4 לחיים, כך שמתוך כלל האשכים הטמירים שנמצאו בבדיקה לאחר הלידה, 88% הפכו ניתנים למישוש עד גיל שבועיים.

דיון וסיכום: מעקב קליני צמוד בשבועות הראשונים לאחר הלידה מאפשר לזהות את מיקומם של מרבית האשכים שלא היו ניתנים למישוש לאחר הלידה, כך שבדיקות דימות אינן נדרשות באופן שגרתי על מנת לאבחן ולהפנות לטיפול תינוקות עם אשך טמיר.

מיטל שלמה¹, רנה כהן¹, מתי ברקוביץ¹, גידי קורן^1-2

¹Motherisk Israel, היחידה לפרמקולוגיה קלינית, מרכז רפואי אסף הרופא, צריפין, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, רמת אביב, ²תוכנית Motherisk, החטיבה לפרמקולוגיה קלינית וטוקסיקולוגיה, בית חולים לילדים, אוניברסיטת טורונטו, טורונטו, קנדה

שיעור של כ-85% מהנשים ההרות סובלות מבחילות והקאות במהלך הריונן (Nausea and Vomiting in Pregnancy – NVP). הדרגה החמורה ביותר נקראת Hyperemesis gravidarum, המצריכה אשפוז ואף יכולה להיות מסכנת חיים. על אף היותה הגורם העיקרי לאשפוז בהריון, תופעת ה-NVP זוכה לתשומת לב מועטה מצד הקהילה הרפואית.

תופעה זו פוגעת באיכות חייה של האישה ההרה, ובתפקודה בבית ובעבודה. ההשלכות הכלכליות באות לידי ביטוי באובדן ימי עבודה ובעלות טיפולים רפואיים. במקרים קיצוניים, יש נשים המחליטות לעבור הפלה יזומה. לעומת זאת, ל-NVP יש השפעה מגינה כנגד מומים מלידה והפלות עצמוניות. לאחרונה, התעורר עניין בטענה כי מנגנון זה התפתח לטובת הגנה על העובר מפני כימיקלים צמחיים.

טיפול מוקדם עשוי למנוע סיבוכים והחמרה של התסמינים. במחקרים רבים עלה, כי יש תרופות יעילות ובטוחות לטיפול בתסמיני ה-NVP. אולם חשש ממומים מלידה וחוסר בקווים מנחים, מביאים לכך שנשים מטופלות על סמך ניסוי וטעייה.

הצהרה בדבר ניגוד עניינים: חלק ממחקריו של פרופ' גידי קורן מומנו על ידי חברת Duchesnay. חברת Duchesnay מייצרת ומשווקת תרופה לבחילות והקאות בהריון.

רונית נשר^1,2,5, מיכאל מימוני², עמוס מזובר³, ארדון רובינשטיין^4,5

¹שירות הגלאוקומה, ²מחלקת עיניים, מרכז רפואי מאיר, כפר סבא ³מחלקת עיניים, מרכז רפואי שערי צדק, ירושלים,  ⁴יחידה מטבולית, מרכז רפואי סוראסקי תל אביב, ⁵הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

הקדמה: רופאים ממליצים למטופליהם לעבור בדיקות סקירה למחלות שונות, כגון בדיקות לגילוי גורמי סיכון לתסמונת מטבולית, ולגילוי מוקדם של סוגי סרטן מסוימים. אולם הרושם הוא כי ביחס לעצמם, רופאים רבים אינם מקיימים את המלצותיהם שלהם.

מטרה: להגביר מודעות בקרב מובילי הדרך בקהילה הרפואית בנושא חשיבות הצורך בבדיקת אוכלוסיות לגבי גורמי סיכון לתסמונת מטבולית ולברקית (גלאוקומה). הוועידה ה-41 של ההסתדרות הרפואית בישראל (הר"י) נראתה מתאימה לעניין זה, ולמשתתפיה הוצע לעבור בדיקות אלו.

שיטות מחקר: לאחר מילוי שאלון קצר על אנמנזה רפואית, בוצעו בדיקה במנורת סדק כולל בדיקת לחץ תוך-עיני, הערכת התקערות הדיסקה של עצב הראייה, בדיקת לחץ דם, בדיקת משקל וגובה וחישוב מדד מסת הגוף, ובדיקות דם נימיתי (קפילרי) להמוגלובין מסוכרר וסך הכולסטרול.

תוצאות: בדיקת עיניים נערכה ל-118 משתתפים, גילם הממוצע היה 10.8 + 52 שנים. 26% מהנבדקים מעולם לא נבדקו על ידי רופא עיניים. אנמנזה משפחתית של ברקית דווחה על ידי 14% מהנבדקים. בנבדק אחד נמצא לחץ תוך-עיני גבוה. התקערות משמעותית של הדיסקה (מעל 0.6) נמצאה ב-7% מן הנבדקים. ב-22% מהנבדקים נמצאה רמת כולסטרול מעל 200 מ"ג/ד"ל. לחץ דם גבוה נמצא ב-45% מהנבדקים. ערכי המוגלובין מסוכרר מעל 6.5% נמצאו ב-9% מן הנבדקים וב-73% נמצא מדד מסת גוף (BMI) מעל 25.

מסקנות וסיכום: שיעור לא מבוטל בקרב חברים בקהילה הרפואית אינם נוהגים לבצע בדיקות סקירה אלו בעצמם, ובקרב לא מעטים נמצאו גורמי סיכון למחלות שנסקרו, בלא שידעו על כך קודם לכן. מימצאים אלה מדגישים את הצורך להשקיע מאמץ רב יותר בהטמעת נחיצות בדיקות אלו גם לאנשי הצוות הרפואי עצמם, בבחינת "עשה בעצמך את מה שאתה מטיף למטופליך".

פביאנה בנימינוב, אולגה ברקאי, פרד מ' קוניקוף

המכון לגסטרואנטרולוגיה ומחלות כבד, מרכז רפואי מאיר, כפר סבא, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

מטופלים עם אבני מרה תסמיניות בדרכי המרה נמצאים בסיכון מוגבר לסיבוכים, העלולים להיות מסכני חיים. התפתחות ה-ERCP (Endoscopic Retrograde Echolangiopancreatography) והספינקטרוטומיה בארבעת העשורים האחרונים שיפרה את יכולת הטיפול האנדוסקופי בחולים אלו. האפשרות הניתוחית שמורה רק למצבים שאינם ניתנים לפתרון אנדוסקופי. במקביל, ה-ERCP שיפר את יכולת הטיפול במגוון רחב של מצבים טבים וממאירים, כגון היצרויות יאטרוגניות של צינור המרה לאחר ניתוחים (כריתת כיס מרה/השתלות כבד), PSC, אדנומות של הפפילה, וממאירויות של הלבלב ודרכי המרה. מתחילת שנות השמונים, היווה ה-ERCP בדיקה אבחונית וטיפולית כאחד. עם התפתחות אמצעי דימות לא פולשניים של דרכי המרה בשני העשורים האחרונים, תפקיד ה-ERCP הפך להיות טיפולי בלבד. עם זאת בשנים  האחרונות, טכנולוגיות מתקדמות החזירו ל-ERCP חלק מהתפקיד האבחוני.

ירון רודניצקי¹, רועי ענבר¹, אולגה ברקאי², ברוך שפיץ¹, רונן גינאה¹, שמואל אביטל¹

¹המחלקה לכירורגיה ב', ²המכון לגסטרואנטרולוגיה, מרכז רפואי מאיר, כפר סבא

סעיף אפיפרני של הוושט אינו מימצא שכיח. סעיפים קטנים הם לרוב אי תסמיניים. סעיפים גדולים יכולים להתבטא בהפרעות בבליעה, כאבים בבית החזה או ברום הבטן, הקאות, שיעול טורדני והליטוזיס. הגישה הניתוחית לסעיפים מסוג זה אינה אחידה. הניתוח יכול להתבצע דרך בית החזה או דרך הבטן ובגישה פתוחה או בגישה לפרוסקופית. מובאת במאמרנו פרשת חולה, גבר בן 70 שנים עם סעיף אפיפרני עצום וקושי בבליעה. החולה נותח בגישה לפרוסקופית תוך בטנית בשילוב אנדוסקופיה ועבר כריתה של הסעיף. מובאת סקירה על סוגי הסעיפים השונים בוושט, המכניזם להיווצרותם והשיקולים הנלווים לבחירת הניתוח המתאים.

נורית מטלון^1,2, עלוית וולף¹ , ארנה גייר<sup>1,2

1</sup>מחלקת עיניים, מרכז רפואי כרמל, חיפה, ¹הפקולטה לרפואה, הטכניון, מכון טכנולוגי לישראל, חיפה

מחלת הברקית פוגעת בתפקוד עצב הראייה ובשדה הראייה. גורם הסיכון העיקרי של המחלה הוא רמת הלחץ התוך עיני. אפשרויות הטיפול במחלה הן תרופות או ניתוח ומטרתן היא הפחתה בלחץ התוך עיני. 

שימושיו השונים של צמח הקנאביס (Cannabis Sativa) מוכרים מזה שנים רבות, וצריכתו מתבצעת בנטילה פומית, במתן לתוך הווריד, במתן מקומי או בשאיפה. החומר העיקרי הפעיל בקנאביס הוא ה-THC (Tetra-Hydro-Cannabinol), ואחת מהשפעותיו היא ירידה בלחץ התוך עיני.

בעבודות שונות הודגמה ירידה זמנית של הלחץ התוך עיני באנשים בריאים ובחולי ברקית בעקבות צריכה מקומית או מערכתית של קנאביס. עבודות אלו הדגימו גם משך השפעה קצר, התפתחות של עמידות לאחר צריכה ממושכת, והופעת השפעות לוואי מערכתיות ומקומיות בעיניים.

ניתן לשקול את הקנאביס כאפשרות טיפול במחלת הברקית. אולם משך השפעתו הקצר, התפתחות העמידות, ההשפעה הפסיכואקטיבית והשפעות הלוואי – כל אלה מגבילים מאוד את יעילות הטיפול ומעמידים את כדאיותו בספק. כיום, מתן קנאביס כטיפול במחלת הברקית אינו נראה מעשי ואינו מומלץ על ידי איגוד הברקית הישראלי או האמריקאי.

ברק חביב^1,2,3, שלמה ברונק^2,3, רפאל טיין^1,2,3

¹בית חולים אסותא רמת החייל, תל אביב, ²היחידה לארתרוסקופיה ופגיעות ספורט, המחלקה לאורתופדיה, בית חולים השרון,  מרכז רפואי רבין, פתח תקווה, ³החוג לאורתופדיה, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

הארתרוסקופיה המודרנית היא שיטה ניתוחית שבה מוחדר סיב אופטי דרך חתכים קטנים לתוך מיפרק ובאמצעותו ניתן לראות את תוכן המיפרק בהגדלה על מסך ולבצע ניתוחים שונים. שימוש אנדוסקופי ראשון בהסתכלות ישירה למיפרק הברך תועד בתחילת המאה ה-20, אך היישום הקליני החל כחמישים שנה מאוחר יותר. "האבות ההיסטוריים" של הארתרוסקופיה המעשית הם Kenji Takagi מיפן ו- Eugen Bircher משוויץ. בשנות ה-70 של המאה ה-20 התרחשו קפיצות דרך טכנולוגיות עם התפתחות סיבי ההולכה האופטיים והטלוויזיה. אמינות אמצעי הראייה השתפרה עם תמונה ברורה על מסך ולא באופן ישיר. בהמשך בשנות ה-80 וה-90 חלו התפתחויות נוספות במכשור, והארתרוסקופיה הפכה טיפולית ולא רק אבחונית שיתרונותיה הם גישה מיקטת (מינימאלית), הפחתת סיבוכים וקיצור משך השיקום. בתחילת שנות ה-70, בעקבות התפתחות הארתרוסקופיה בארה"ב, החלו לבצע ארתרוסקופיות של הברך גם בישראל. בהיעדר בדיקת דימות אבחונית, יושמה בדיקת הארתרוסקופיה לאבחון לפני ביצוע ניתוח פתוח, אך תוך שנים ספורות הפכה להיות גם טיפולית בפרט לכריתת מניסקוס. כיום, הניתוחים הארתרוסקופיים, ובפרט של הברך והכתף, הם חלק ניכר משיגרת הניתוחים האורתופדיים בישראל ובעולם. בשנים האחרונות, הניתוחים הארתרוסקופיים בבתי החולים של אסותא מהווים יותר משליש מכלל הניתוחים האורתופדיים. הכירורגיה הארתרוסקופית אינה חדלה מלהתפתח, ובאמצעות טכנולוגיות מתקדמות היא אף תמשיך להגדיל את תפקידה באבחון וטיפול במחלות מיפרקים.

יואב גרונוביץ, רמי ביננבוים, מאיר רצ'קימן, נירית איזנמן, עדי לוטן, ברק סטוצ'ינר, יצחק טוכמן

המחלקה לכירורגיה פלסטית, מרכז רפואי שערי צדק, ירושלים

הקדמה: מותחן רקמה מהווה אמצעי מרכזי בשחזורים מורכבים. חסרונותיו המרכזיים הם תקופת הניפוח הארוכה שלו והעיוות הזמני שהוא גורם. מותחן אוסמוטי פותח במטרה לפתור מגבלות אלו בחלקן. הוא סופח נוזלים, ומגיע לנפחו הסופי בקצב כולל מהיר יותר ובנוחות רבה יותר למטופל. עם זאת, במקרה של סבל או נזק לרקמה יש להוציאו מיידית. 

מטרות: להציג את ניסיוננו בשימוש במותחני רקמה אוסמוטיים, ולהדגיש את היתרונות והמגבלות באמצעי שחזור מתקדם זה.

שיטות מחקר: מחודש מאי 2008 ועד אפריל 2014 נותחו במחלקתנו 28 מטופלים עם 35 מותחני רקמה אוסמוטיים. הגיל החציוני של המנותחים היה 26 שנים. הסיבות לשחזור היו שומות גדולות מלידה (75%) וצלקות (25%).

תוצאות: בכל המנותחים, ניתוח הכנסת המותחן היה קצר וללא אירועים חריגים. בתקופת ניפוח המותחנים היו המנותחים במעקב במירפאה פעמיים בממוצע. תקופת הניפוח נמשכה בממוצע תשעה שבועות. לא היו סיבוכים מורכבים באיש מהחולים. היו שלושה סיבוכים קלים (11%) של חשיפה חלקית של המותחן. בכל החולים האחרים ניתוח השחזור התנהל כמתוכנן, עם תוצאות סופיות משביעות רצון.

דיון וסיכום: מותחן רקמות אוסמוטי הוא כלי מתקדם לצורך שחזורים. הוא מאפשר בצורה מדויקת להשיג רקמה עודפת בסמוך לו על ידי התנפחות קבועה ומדורגת שלו. השימוש בו מאפשר לקצר משמעותית, הן את הניתוח הראשון של הכנסתו והן את תקופת השחזור הכוללת. כמו כן, תקופת השחזור נוחה יותר ומלווה בפחות אי נוחות וסבל למטופל. עם זאת, הופעת סיבוך מחייבת את הוצאת המותחן מידית, והדבר עלול להשפיע על תוצאות השחזור.

מסקנות: מותחן רקמות אוסמוטי מאפשר את הכנסתו בניתוח קצר ופשוט, ניתן להשיג באמצעותו תוצאת שחזור מצוינת בתקופת זמן קצרה יותר ממותחן רגיל ובתנאים נוחים יותר למטופל במהלך התנפחותו.

יואב ברגר, אורית עזרא  נמני, אלון סקעת, מירי פוגל, אהרן גרינבאום, אירית ברקת

מכון העיניים על שם גולדשלגר, מרכז רפואי שיבא, תל השומר, רמת גן, הפקולטה  לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, רמת אביב

הקדמה: קרטוקונוס היא מחלה ניוונית של הקרנית המופיעה בגיל צעיר, וגורמת לקוצר ראייה ואסטיגמטיזם בלתי סדיר העלולים לגרום להפרעה בראייה. הפגיעה בראייה בחולים אלו עלולה להחמיר עד כדי צורך לעיתים בהשתלת קרנית. הצלבת סיבי קולגן הקרנית (Corneal collagen cross linking) היא שיטת טיפול חדשנית שמטרתה  לעצור את תהליך התקדמות המחלה.

מטרות: להעריך  את תוצאות הטיפול 12 חודשים לאחר הטיפול בהצלבה בקבוצת חולים הלוקים בקרטוקונוס פרוגרסיבי.

שיטות מחקר: סקירה רטרוספקטיבית שבה נכללו 15 עיניים של 14 חולים הלוקים בקרטוקונוס  פרוגרסיבי אשר טופלו בהצלבה על פי פרוטוקול סטנדרטי.  מטופלים נבדקו טרם ההצלבה ובמהלך מעקב עד 12 חודשים לאחריו. נבדקו חדות הראייה ותשבורת (רפרקציה), וכן מימצאי הבדיקה במנורת סדק, בבדיקת עובי הקרנית (בסקירת על שמע – US) ובמיפוי הקרנית (טופוגרפיה).

תוצאות: הושוו המימצאים טרם ההצלבה למימצאים 12 חודשים לאחריה, הודגמה התייצבות של ערכי הקרטומטריה הממוצעים 51.2 דיופטר ו-50.67 דיופטר (0.605=P) וכן הובחנה התייצבות בחדות הראייה עם תיקון אופטי, 0.47 דצימל ו-0.57 דצימל (0.6626=P).

מסקנות: הצלבת סיבי קולגן הקרנית היא שיטת טיפול המאפשרת לעצור את העיוות בקרנית  המופיע במחלת הקרטוקונוס. תוצאות הפעולה מעידות על האטת מהלך המחלה בקבוצת החולים  שנסקרה במעקב עד 12 חודשים. בחלק מהחולים בקרטוקונוס שטופלו בהצלבה הובחנו ירידה בערכי הקרטומטריה  ושיפור בחדות הראייה. ההצלבה מאפשרת לעצור את תהליך התקדמות הקרטוקונוס וככל הנראה למנוע הרעה בחדות הראייה.

אסף אחירון^1,2, נרדין שריף², רומי נוי אחירון³, שגיא ניסימוב², צביה בורגנסקי-אליאש^1,2

¹מחלקת עיניים, מרכז רפואי וולפסון, חולון, ²הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, ³הפקולטה למדעי החיים על שם ג'ורג' ס' וייז, אוניברסיטת תל אביב

הפחתת הלחץ התוך עיני היא השיטה היחידה הקיימת לעיכוב התקדמות מחלת הברקית. בשנים האחרונות, פותחו מספר טכניקות ניתוחיות ומכשירים המספקים חלופות טיפוליות חדשניות. הטכנולוגיות החדשות מאפשרות להפחית לחץ על ידי ביצוע ניתוחים זעיר פולשניים הנקראים Minimally Invasive Glaucoma Surgery (MIGS). היתרון בניתוחי MIGS הוא בפתיחת דרכי הניקוז הטבעיים של נוזל הלשכה ובכך, באופן פוטנציאלי, בהפחתת רמת הסיכון בניתוח. המטרה בעבודה זו היא לסקור את הניסיון הקליני שנצבר בשנים האחרונות בניתוחים זעיר פולשניים בחולי ברקית. נתאר בסקירה זו רק את השיטות שכבר נצבר בהן ניסיון קליני רחב.

עמית קרן¹, ירון ברקוביץ¹, ליאור מרום²

¹המערך לאורתופדיה, ²היחידה לניתוחי עמוד-שדרה, המערך לאורתופדיה רמב"ם- הקריה הרפואית לבריאות האדם, חיפה

כאבי גב תחתון הם מהתלונות השכיחות המביאות אנשים לפנות לרופא משפחה ולאורתופד הכללי. אחת הסיבות לכאבי גב ולתלונות של גירוי שורשי היא בלט או פריצת דיסק.

הטיפול בפריצת דיסק מגוון, ומותאם על פי סוג הפתולוגיה וחומרתה, החל ממעקב וטיפול שמרני, המשך במגוון שיטות זעיר פולשנית וכלה בניתוח פתוח לכריתת דיסק .

סיווג פריצות הדיסק נקבע על פי דרגת הבלט-פריצה: בלט (Protrusion/Prolapse), פריצה (Extrusion), וסקווסטרציה (Sequestered). סיווג זה ישים באשר להחלטה על סוג הטיפול המתאים. אחת משיטות הטיפול הידועות לבלטי דיסק היא נוקלאופסטיה, או בשמה הנוסף קובלציה של הדיסק הבין חולייתי. טכניקה זו מתבצעת באופן מלעורי לטיפול בכאבי גב ממקור דיסקוגני וסימני גירוי שורשי. הפעולה מתבססת על הורדת נפח הדיסק על ידי שימוש באנרגית גלי רדיו.

מזה למעלה מעשור, קיימים מרכזים רבים בעולם המיישמים טכניקה זו. בשנים האחרונות, נוקלאופלסטיה צוברת תאוצה בזכות היותה שיטה זעיר פולשנית עם שיעור סיבוכים נמוך יחסית ותוצאות טובות במהלך הבתר ניתוחי, הבאות לביטוי בשיפור ניכר מהמצב טרם הפעולה וחזרה לאורח חיים תקין.

ההוריות המקובלות כיום לנוקלאופלסטיה הן: סימני גירוי שורשי בשל בלט דיסק עם או בלי כאבי גב ללא חסר מוטורי,  ובבדיקת דימות הדגמה של בלט דיסק "מוחל" (Contained) ללא פגיעה באנולוס, ללא תגובה מספקת לטיפול שמרני וללא עדות לדחיפות רפואית גבוהה. בחירת חולים מושכלת על פי המדדים שצוינו לעיל חשובה ביותר, עם זאת שיטת טיפול זו עדיין שנויה במחלוקת.

על אף שעבודות רבות מתפרסמות בנושא בשנים האחרונות, נדרש מחקר רב בתחום על מנת להעריך תוצאות טיפול זה לטווח ארוך, ולהתאימו באופן מיטבי לפתולוגיה ולחולה.

שרון ברק^1,2, ישעיהו הוצלר ^3,4, גל דובנוב-רז¹

¹בית החולים אדמונד ולילי ספרא לילדים, מרכז רפואי שיבא, תל השומר, ²המכללה האקדמית לחינוך על שם קיי, באר שבע, ³המכללה לחינוך גופני ולספורט על שם זינמן במכון וינגייט, ⁴אילן - מרכז הספורט לנכים

מטרת הטיפול באנשים עם שיתוק מוחין היא לשפר את התפקוד והעצמאות. פעילות גופנית מהווה חלק בלתי נפרד מהטיפול באוכלוסייה זו. לכן, המטרה במאמר זה היא לדווח על השפעותיה של פעילות גופנית על אנשים עם שיתוק מוחין ולתת המלצות בהקשר זה. בנוסף נסקרים במאמר זה הגורמים המעודדים ביצוע פעילות גופנית באוכלוסייה זו. הידע העובדתי בנושא פעילות גופנית בקרב אנשים עם שיתוק מוחין מבוסס בעיקר על מחקרים שבוצעו בקרב ילדים ומתבגרים. תוכנית פעילות גופנית כוללת לרוב אימון כוח, סיבולת לב-ריאה וגמישות. אימון כוח המיועד לאנשים עם שיתוק מוחין אינו גורם להרעה בעוויתיות, ואף עשוי להביא לשיפור בתפקודי היומיום ובכוח שריר. אימון סיבולת לב-ריאה הוא בעל חשיבות רבה עבור אנשים עם שיתוק מוחין, במיוחד לנוכח השכיחות הגבוהה של סיבולת לב-ריאה ירודה ובעיות לב באוכלוסייה זו. אולם קיים היקף מצומצם של מחקרים בנושא אימון סיבולת לב-ריאה בקרב אוכלוסיה זו. למרות הראיות הקיימות המצביעות על כך שאימון סיבולת לב-ריאה בקרב ילדים ובוגרים עשוי לשפר מדדים פיזיולוגיים, ההשפעה של שינויים אלו על רמות הפעילות וההשתתפות לא נחקרה דייה. תרגילי גמישות מיושמים באופן נרחב בקרב אנשים עם עוויתיות. עם זאת, המידע המועט בנושא השפעת גמישות על ילדים עם שיתוק מוחין מדגים, כי ההשפעה של אימון מתיחות בקרב אוכלוסייה זו אינה חד משמעית.

לסיכום, למרות החשיבות של פעילות גופנית בקרב אוכלוסייה זו, רמת הפעילות של אנשים עם שיתוק מוחין נמוכה. גישה חיובית של המטפלים כלפי ההשפעה המיטיבה של פעילות גופנית מהווה גורם מעודד לביצועה. מנגד, עלות התוכנית הטיפולית, מחסור בהסעות למקום הפעילות, חוסר ידע בנוגע למקומות בהם ניתן להתאמן ומחסור במכשירים מתאימים לאימון גופני בבית ובמרכזי הספורט, מהווים חסמים לביצוע פעילות גופנית בקרב אנשים עם שיתוק מוחין. 

אדם דלאל¹, שירה בן ברק², אברהם זלוטוגורסקי³, נעמה קונסטנטיני⁴

¹ענף מיון רפואי ורפואה תעסוקתית, מפקדת קצין הרפואה הראשי, צה"ל, ²מסלול "צמרת", הפקולטה לרפואה של האוניברסיטה העברית והדסה, ירושלים, ³מחלקת עור, המרכז הרפואי של הדסה והאוניברסיטה העברית, ירושלים, ⁴המרכז לרפואת ספורט, מחלקה אורתופדית, המרכז הרפואי של הדסה והאוניברסיטה העברית, ירושלים

איזוטרטינואין חולל מהפיכה בטיפול בחטטת (אקנה) עם התחלת הטיפול בו בתחילת שנות ה-80. התרופה פועלת כנגד הגורמים העומדים בבסיס המחלה ומביאה לריפוי בשיעור גבוה מהמטופלים.

בפרשות חולים, מרביתן מהעשור הראשון של הטיפול באיזוטרטינואין, קשרו החוקרים בין הטיפול בתרופה  להתפתחות תמס שריר בכלל ותמס שריר ממאמץ בפרט. סמיכות זו הביאה רופאים להימנע ממתן הטיפול לחולים המבצעים פעילות גופנית או להתנות את הטיפול בתרופה בהפסקת האימון הגופני.

השפעות הלוואי של איזוטרטינואין המשפיעות על מערכת שריר-שלד מגוונות, ועיקרן כאבי שרירים ומיפרקים. עלייה ברמת האנזים קריאטין פוספוקינאזה (CPK) בקרב המטופלים בתרופה היא מימצא שכיח, אשר מסתמן לרוב כעלייה מתונה בערכי האנזים בדם.  HyperCKemia משנית לטיפול אינה מלווה בהכרח בתסמינים בשרירים, אולם גם קיומם של תסמינים אלו אינו מחייב חריגה מערכי ה-CPK התקינים.

התפתחות תמס שריר ממאמץ בזמן טיפול באיזוטרטינואין היא השפעת לוואי נדירה של הטיפול בתרופה. המנגנון העומד בבסיס הסתמנות זו איננו ברור, כמו גם ההשפעה של המישלב בין הטיפול בתרופה וביצוע פעילות גופנית להתפתחות תמס שריר ממאמץ.

בחולים עם תמס שריר ממאמץ בזמן טיפול באיזוטרטינואין, ניתן לאפיין חריגה של האימון הגופני מפעילות גופנית שגרתית כגורם הדק (טריגר) אפשרי. מבין הדיווחים, נמצאו שתי פרשות חולים עם דיווח על הפרשת מיוגלובין בשתן, ולא דווח על אף פרשת חולים עם ירידה בתפקוד הכליות.

על סמך הספרות המדעית הקיימת, אנו סבורים כי אין מניעה מטיפול באיזוטרטינואין גם למטופלים המבצעים פעילות גופנית מאומצת. יש להמליץ למטופלים אלו להימנע מחשיפה לגורמי הדק נוספים לתמס שריר ממאמץ, לרבות חריגה משיגרת האימונים, ולהנחותם לדווח לרופא המטפל במקרה של הופעת תסמינים בשרירים.

ברק חביב^1,2, שלמה ברונק¹, רפאל טיין^1,2

¹היחידה לארתרוסקופיה ופגיעות ספורט, המחלקה לאורתופדיה, בית חולים השרון, מרכז רפואי רבין, פתח תקווה, ²החוג לאורתופדיה, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, רמת אביב

אחת התלונות השכיחות הקשורה לשלד היא כאב צידי של הירך, מלווה ברגישות ממוקדת באזור הטרוכנטר הגדול של עצם הירך (פמור). האבחנה השגורה לבעיה זו נקראת דלקת אמתחת טרוכנטרית (Trochanteric bursitis), אך היא אינה מדויקת בשל עדויות לפתולוגיות אחרות שאינן דלקת, בפרט של הגידים המרחיקים (אבדוקטורים) במיפרק הירך. חשוב לשלול כאב ממקור אחר כגון הגב התחתון או מיפרק הירך. בדיקת דימות יישומית בחולים עם חבלה, כאב ממושך או בעיה קשה לאבחון. לרוב טיפול שאינו ניתוח הכולל שינוי פעילות, טיפול גופני, משככי כאב, זריקות סטרואידים וגלי הלם, משפר את מצבם של החולים באופן משמעותי. למרות זאת, כשליש מהמטופלים ממשיכים לסבול מכאב ומהגבלה לטווח ארוך. יש הוריה לניתוח כאשר הכאב נמשך חרף הטיפול שהוזכר לעיל. מיושמות כיום טכניקות ניתוח אנדוסקופיות לשחרור לחץ מקומי, לכריתת האמתחת ואף לתפירת קרעים בגידים, בדומה לטיפול הניתן במיפרק הכתף.

ברק נהיר^1,2, דינה רחל צימרמן², יצחק אפלבאום², נחום קובלסקי²

¹שירותי בריאות מכבי, תל אביב, ²טרם – מרכזים לרפואה דחופה, ירושלים

הקדמה: בהנחיות החדשות של החברה למחלות זיהומיות שפורסמו לאחרונה, מומלץ להימנע מביצוע צילומי בית החזה באופן שגרתי לאבחון דלקת ריאות הנרכשת בקהילה בילדים יציבים קלינית. ההמלצה מתבססת על תוצאות מחקרים שהתוצאה שנמדדה בהם הייתה הזמן העובר עד להחלמה ולא מתן אנטיביוטיקה. אולם ההשפעה של עודף טיפול אנטיביוטי אפשרי העלול להיווצר  מגישה קלינית זו, לא עלתה לדיון.

מטרות: המטרה במחקר הייתה לכמת כמה ילדים עם סימנים קליניים המכוונים לאבחנה של דלקת ריאות  היו מקבלים טיפול אנטיביוטי ללא צורך, אם צילום בית החזה לא היה מתבצע.

שיטת המחקר: במערכת של מרכזים לרפואה דחופה נבחנו תיקים רפואיים של ילדים מגיל חודשיים ועד 10 שנים, עם תלונה עיקרית של חום, שיעול או קוצר נשימה, אשר עברו צילום בית החזה במהלך ההערכה. נתונים דמוגרפיים וקליניים שולבו יחד עם הפענוחים הסופיים של צילוני הרנטגן שבוצעו על ידי רדיולוגים בכירים. צילום רנטגן הוגדר כחיובי אם בפענוח צוינה עדות לתסנין או  לדלקת ריאות.

תוצאות: במהלך תקופה של שנה נבחנו תיקים של 3,343 ילדים שהתאימו לקריטריונים להכללה במחקר. בקרב 877 מטופלים התגלו במהלך הבדיקה הגופנית מימצאים מכוונים לדלקת ריאות. מתוך אלו, ל-433 (48.6%) היו צילומי חזה תקינים. מתוך אלו עם צילומי בית חזה שפורשו כשליליים, ל-305 (68.8%) מהם היו חרחורים או קרפיטציות באזינה.

דיון: מימצאי המחקר תואמים למימצאים של חוקרים אחרים במחלקות לרפואה דחופה בבתי חולים שמצאו צילומי בית חזה "שליליים" במחצית לערך מהילדים עם מימצאים קליניים של דלקת ריאות.

מסקנות: הסתמכות על בדיקה גופנית בלבד לצורך אבחון של דלקת ריאות הנרכשת בקהילה בילדים, עלולה לגרום לאבחון יתר של דלקת ריאות באופן קליני משמעותי. נדרשת התחשבות באפשרות זו, טרם פרסום בתפוצה רחבה של קווים מנחים לטיפול התומכים במתן אנטיביוטיקה על בסיס אבחנה קלינית בלבד.