תוצאת חיפוש

רן שוורצקוף, אמיר אורון, מרק לובנברג

החטיבה לאורתופדיה, בית החולים אסף הרופא, צריפין

כאב בכתף הוא סיבת פנייה נפוצה לרופא הראשוני, וסיבת הפנייה השלישית בשכיחותה מבין התלונות הכרוכות במערכת השלד לאחר כאבי גב וצוואר. כאב בכתף יכול לנבוע מאטיולוגיות רבות, חבלה המובילה לנקע או מתיחת שריר קלה ועד לקרע נרחב של אחד השרירים המייצבים של הכתף. קיימות פתולוגיות הגורמות לכאב כרוני ולהגבלה בטווח התנועה של הכתף, כגון תיסמונת צביטת השרוול המסובב, כתף קפואה (Adhesive capsulitis), דלקת הגיד ההסתיידותית של הכתף (Calcified tendinitis), כאב צווארי שורשי, דלקת מיפרקים של המיפרק הגלנוהומורלי, ודלקת של הגיד הארוך של השריר הדו- ראשי.

האתגר העומד בפני הרופא הניגש לאבחן את הגורם לכאב בכתף הוא גדול, בשל המיגוון הרחב של פתולוגיות היכולות לגרום לתלונות של כאב בכתף. בידי הרופא מספר רב של כלים להתמודד עם תלונה של כאב בכתף, החל מנטילת היסטוריה רפואית עם דגש על אופי וזמן התחלת הכאב, שאלות לגבי טווחי הפעולה של הכתף והיכולת לבצע פעולות יומיומיות, וכלה באמצעי דימות, כגון צילומי רנטגן, בדיקת על-שמע ובדיקת תהודה מגנטית.

רוב הגורמים לכאבים בכתף ניתנים לטיפול נאות באמצעים לא ניתוחיים כגון פיזיותרפיה, טיפול בתרופות נוגדות דלקת והזרקות מקומיות של סטרואידים, אך קיימים מצבים שבהם יש צורך בניתוח, על מנת לשחזר ולתקן את הפגיעות, ובאופן זה לאפשר חזרה לתיפקוד נאות של הכתף.

יכולתו של הרופא לאבחן נכונה ולהמליץ על אפשרויות הטיפול המותאמות לחולה על פי בעייתו, גילו, מצבו הבריאותי ומצבו התיפקודי – היא היסוד לטיפול מוצלח, קרי החזרת החולה למצבו התיפקודי הקודם והבטחת שביעות רצונו מהטיפול.

ליאת בן סירה¹, קתרין גארל², יעל לייטנר³, ורדה גרוס-צור⁴

¹היח' לדימות ילדים, מרכז רפואי סוראסקי, ²המכון לרדיולוגיה, בית החולים לילדים על שם ארמן-טרוסו, פריז, ³היח' לנירולוגיה של הילד והמכון להתפתחות הילד, מרכז רפואי סוראסקי, ⁴היח' לנירולוגיה של הילד, מרכז רפואי שערי צדק, ירושלים

בשנים האחרונות חלה התקדמות ביכולת הדימות של המוח בעובר. התקדמות טכנולוגית זו מאפשרת איבחון טרום-לידה מדויק יותר של הפרעות התפתחות ויכולת לצפי מדויק יותר של התפתחות הילוד.

המטרה בסקירה זו היא לסכם את הידע הקיים כיום במצבים המעלים שאלה איבחונית מוגדרת של הפרעה במוח העובר: מהן ההוריות לאיבחון בבדיקת על-שמע וחשיבותה של התהודה המגנטית כבדיקה משלימה במצבים אלו.

לסיכום, יישום מיומן של בדיקת על-שמע טרום-לידה ושל בדיקת דימות בתהודה מגנטית בעוברים, במשולב עם עבודת צוות של כל המומחים הקשורים לנושא – כל אלה יאפשרו איבחון מדויק יותר ומתן צפי התפתחות מדויק ככל שניתן.

אודי בונשטיין

המח' להדרכת הילד והמשפחה, בית חולים לגליל מערבי, נהרייה

נסקרת במאמר תופעת ההִתחלוּת (Malingering) בהפרעות נפשיות מההיבט האיבחוני והטיפולי. מובאים בזאת שלושה דגמים להסבר התופעה: דגם פתוגני, דגם קרימינולוגי ודגם הסתגלותי. לאחר סקירת הקשיים וההיבטים המתודולוגיים הייחודיים למחקר בתחום, מובאים המימצאים העדכניים לגבי כלי האיבחון שנמצאו מתאימים לזיהוי ניסיונות זיוף תוצאותיהם (שאלוני אישיות אובייקטיביים, בעיקר ה- MMPI), ונדונה הבעייתיות של יישום מבחן זה ככלי יחיד בשל היותו מושפע מלמידה מקדימה. יוצע, כי תוספת שיטה לבחינת תוקף התסמין (Symptom validity testing) יכולה לסייע בהתמודדות עם בעיה זו. בהיבט הטיפולי נבחנת השפעת היישום של הדגם הקרימינולוגי על ידי ה- DSM על הטיפול במתחלה, ותרומתם של הדגמים האחרים לנושא. נראה כי ההתייחסות הדיכוטומית שמציע ה- DSM לתופעת ההִתחלוּת אינה נתמכת בניסיון הקליני. במקום זאת, מוצע להתייחס לתופעת ההִתחלוּת כנעה על שני רצפים: מודע-לא מודע וחיזוק ראשוני-חיזוק משני. דבר זה מאפשר להכליל מטופלים רבים – שאחרת ייחשבו כבלתי מתאימים או כבלתי ניתנים לטיפול – כזקוקים וכניתנים לטיפול.

המשימה הייתה להבחין בין מחלה להיפוכונדריה.

כשחדר ההמתנה מלא ודחוס בגופות גלמודות

ורעבות המחפשות מקום לבלות לילה חורפי, קומפלט

עם מצעים נקיים, אוכל טוב ותשומת ליבם של אחות

רעננה ועגלגלת אחוריים ושל רופא אמיתי, אין זו

משימה קלה לבדוק ולזרוק. עם ניסיון של שנים

בבית האלוהים, רבים מהמתחזים לחולים פיתחו

שיטות מתוחכמות כדי לחדור פנימה. אני הייתי

בסטאז' פחות משישה חודשים, הם מתאשפזים

בבית האלוהים כבר כמעט תשעים שנה. לעיתים

קרובות, כל מה שאחד כזה צריך זה להצליח פעם, לפני

שנים, לעבוד על סטאז'ר אחד, ולקבל על כך תיעוד

בכרטיס הרפואי העתיק שלו. בגלל תביעות הדיבה, אף

אחד מאיתנו לא יכול להרשות לעצמו להתעלם

ממחלה המתועדת שחור על גבי לבן. תוך שימוש

בספרייה המקומית, האנשים האלה שיפצו את הגיליונות

של עצמם, וידעו יותר על המחלות שלהם מכפי שידעתי אני.

סימפטום מסוים של מחלה עתיקה ומתועדת כלשהי עלול לחזור

ולצוץ בכל לילה נתון, והסובל מתאשפז כדי לזכות בחיבוקים ובעירסולים

בחיקו של בית האלוהים.

(סמיואל שם, "בית האלוהים").

רחל שייר¹, אורית נוטמן-שורץ², הרצל ציוני³

¹השירות לעבודה סוציאלית, מרכז רפואי העמק, עפולה, ²המח' לעבודה סוציאלית, המכללה האקדמית ספיר והמח' לעבודה סוציאלית על שם שפיצר, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, ³"רופאי חלום", מיסודה של "קרן מגי"

בשנים האחרונות חלה במערכת הבריאות עלייה במודעות לצורך לפתח או לאמץ דגמים ושיטות התערבות חדשות לשיפור איכות חיי החולים. כחלק מתפיסה זו שולבו בבתי החולים ליצנים רפואיים, בעיקר בעבודה עם ילדים. לאחרונה דווח על מספר ניסיונות לשלב ליצנים בעבודה עם חולים מבוגרים בחדרי מיון, אך שיטת התערבות זו טרם יושמה ונבחנה באופן שיטתי. 

במאמר הנוכחי נבחן תפקיד הליצנים הרפואיים כאסטרטגיית התערבות עם חולים מבוגרים במחלות כרוניות ומסכנות חיים, במהלך קבלת טיפולים במיסגרת אישפוז יום בבית החולים.

המחקר הוא איכותני, המבוסס על ניתוח תוכן של תיעוד עבודת שני ליצנים רפואיים שנעשתה במשך שנתיים.

מימצאי המחקר מעלים, כי הסוגייה המרכזית העולה מניתוח תוכן תיעודי הליצן הרפואי עוסקת בהגדרת תפקיד הליצן במרחב הרפואי של בית החולים. הגדרה זו כוללת היבטים הקשורים לתפקיד הליצן הרפואי, השתלבותו בצוות הרפואי הרב-מקצועי של בית החולים והשפעתו על צוות העובדים, על החולים ועל בני משפחותיהם. המימצאים מצביעים על כך שהליצנים הרפואיים רואים בהשתלבותם במערך הרפואי תרומה לתיפקוד החולים והצוותים הרפואיים, ומימצאים אלה נמצאים בהלימה עם מימצאי מחקרים נוספים הנערכים לאחרונה במרכזים רפואיים ברחבי העולם.

לסיכום, לנוכח העובדה כי שילוב ליצנים בעבודה עם חולים מבוגרים נמצא בתחילת דרכו, יש מקום לחקור את תרומת הליצן הרפואי לסיוע לשיפור איכות חיי החולים והצוות הרפואי, ולפתח דרכים להגביר את השתלבותו ומקצועיותו.

אבישי מלכיאל¹, מנחם גרנט², מיכל שגיא³, מאיר ברזיס⁴

¹מח' נשים ויולדות, מרכז רפואי שערי צדק, ירושלים, ²מח' נשים ויולדות, ³המח' לגנטיקה, ⁴המרכז לאיכות ובטיחות קלינית, מרכז רפואי הדסה עין כרם, ירושלים

דיקור שק מי שפיר מבוצע בעיקר לצורך זיהוי מומים כרומוזומיים בעובר. הסיכון למום כרומוזומי עולה עם גיל האם, וקיימות דרכים שונות להערכתו. ביניהן בדיקות סקר שונות ובדיקת מי שפיר, הכרוכה בסיכונים לעובר ולאם. לשם קבלת הסכמה מדעת, על המטופלת להבין את הסיכון והסיכוי בבדיקה. זהו מידע סטטיסטי המחייב שיקולי תועלת מול סיכון והעברתו מהווה אתגר לצוות המטפל.

המטרות במחקר היו לבדוק את הבנת האישה לפני בדיקת מי שפיר ואת יעילותו של דף הסבר לשיפור ההבנה.

בחלקו הראשון של המחקר נבחנה באמצעות שאלון הבנת נשים (שפנו לבית החולים הדסה עין כרם) לפני בדיקת מי שפיר, ביחס לסיכון וסיכויי הבדיקה. 

בחלקו השני של המחקר בוצעה התערבות בניסיון לשפר את הבנת הנשים לגבי התהליך. נשלח לנשים דף הסבר ובבואן נבחנה מידת הידע באמצעות אותם שאלונים.

בשתי הקבוצות חלק מהנשים קיבלו (על פי רצונן) גם ייעוץ גנטי. במחקר נבדקה השפעת ההסבר שניתן על רמת הידע. 

לפני ההתערבות ידעו רק כ-30% מהנשים מהו הסיכון לעובר הלוקה בתיסמונת דאון וכ-45% ידעו מהו הסיכון להפלה מהבדיקה. לאחר ההתערבות הסתמן שיפר בהבנה, ככל שהאישה נחשפה ליותר הסברים:  בשאלת הסיכון להפלה מהדיקור ידעו את התשובה הנכונה: 45% מהנשים ללא הסבר מובנה, 59% מאלו שקיבלו דף ההסבר, 79% מאלו שקיבלו ייעוץ גנטי, ו-87.5% מהנשים שקיבלו את שניהם (P<0.05).  בשאלת הסיכון לעובר הלוקה בתיסמונת דאון לא הושג שיפור בידע בעקבות ההתערבות.

לסיכום, קיים קושי בהעברת ידע סטטיסטי הנוגע להחלטה בתנאים של חוסר ודאות. היכולת להנחיל ידע זה קיימת בעיקר לגבי מידע מספרי. עובדה זו מציבה סימן שאלה על משמעות ההסכמה מדעת לפני בדיקת שק מי שפיר.

גליה גריסרו-סואן^1,7, דן אנגלהרד^2,8, סיון פרל³, יחיאל שלזינגר^4,9,מיכל שטיין^5,7, שי אשכנזי^*6,7

¹מחלקות הילדים בבית החולים דנה, תל אביב, ²מרכז רפואי הדסה, ירושלים, ³בית חולים אסף הרופא, צריפין, ⁴בית חולים שערי צדק, ירושלים, ⁵בית חולים וולפסון, חולון, ⁶בית חולים שניידר, פתח תקווה, ⁷הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, ⁸הפקולטה לרפואה של האוניברסיטה העברית והדסה, ירושלים, ⁹הפקולטה לרפואה, אוניברסיטת בן גוריון, באר שבע

*בשם קבוצת החוקרים המשתתפים המופיעה בסוף המאמר

נגיף הרוטה מהווה את הגורם השכיח לדלקת מעיים (גסטרואנטריטיס) חדה בילדים בישראל ובעולם, וכרוך בשיעורי תחלואה ותמותה ניכרים. לאחרונה נרשמו שני חיסונים למניעת הזיהום, לאחר שיעילותם הוכחה בפרט נגד זיהומים קשים מנגיף הרוטה ואישפוזים הנובעים מזיהום זה.

המטרה במחקר הנוכחי הייתה לאפיין אישפוזי ילדים בישראל עקב דלקת מעיים המושרית על ידי נגיף הרוטה.

לשם כך נערך מחקר רטרוספקטיבי למשך שנתיים (1.4.04-31.3.06) בבתי החולים בישראל שבהם נבדק נגיף הרוטה באופן שגרתי בילדים המאושפזים עקב דלקת מעיים חדה. מדדים להכללה במחקר: גיל <18 שנה, אישפוז עקב שילשול חד, בדיקת צואה חיובית לנגיף הרוטה ומידע רפואי נגיש. מדדים לאי-הכללה: שילשול שנרכש בבית החולים, הפרעה חיסונית, טיפול מערכתי בסטרואידים, טיפול ברעלנים או הפרעת ספיגה.

אותרו בתקופת המחקר 1,912 חולים בישראל שאושפזו עקב דלקת מעיים מנגיף הרוטה, מהם 1,719 ענו למדדים להכללה, 92% מהם ביישוב עירוני. עונתיות: שיאי האישפוזים היו בחודשים נובמבר ודצמבר, בהם 34% מכלל האישפוזים עקב דלקת מעיים חדה נבעו מנגיף הרוטה, והשפל נרשם באוגוסט (7%, P<0.0001). בחישוב כלל-שנתי, דלקת מעיים מנגיף הרוטה היוותה 18.4% מהאישפוזים עקב דלקת מעיים חדה ו-2.8% מכלל האישפוזים של ילדים בבתי החולים המשתתפים במחקר. חמישים וארבעה אחוזים (54%) מהמאושפזים היו בנים. הגיל הממוצע היה 14 חודשים, ומירב האישפוזים היו בגילאי 7-18 חודשים, 52% מהאישפוזים היו של ילדים עד גיל שנה ו-89% של ילדים עד גיל שנתיים. משך האישפוז הממוצע היה 3.9 ימים  והיה ממושך יותר בילדים הצעירים. על פי השנתון הסטטיסטי על ילדים בישראל 2004 – האישפוזים בבתי החולים המשתתפים במחקר היוו 25.1% מכלל האישפוזים בישראל בשנת 2004. לפיכך, ניתן להעריך היקף של 3,816 אישפוזים (14,692 ימי אישפוז) בשנה בישראל עקב דלקת מעיים מנגיף הרוטה.

למרות המיגבלות הגלומות במחקר רטרוספקטיבי (וקרוב לוודאי תת-הערכה הכרוכה במחקר כזה), בולט מספר האישפוזים הגבוה בילדות המוקדמת, ובולטים הסיבוכים הנובעים מדלקת מעיים מנגיף הרוטה בישראל.

נועם בור, נמרוד רוזן

המח' לאורתופדיה, מרכז רפואי העמק, עפולה

תיסמונת המדורים החדה היא סיבוך ידוע הנגרם בעקבות חבלות קהות או שברים בשוקה או באמה. תיסמונת זו שכיחה פחות בירך. אם היא אינה מאובחנת ומטופלת במועד, הסיבוכים קשים עד כדי אובדן הגף.

מובא בזאת דיווח על שלוש פרשות חולים שלקו בתיסמונת המדורים של הירך. בשלושתן התפתחה התיסמונת על רקע שברים פתוחים בירך בעקבות תאונת דרכים ופצעי ירייה. בשניים מהחולים זוהתה פגיעה בכלי דם עורקיים קטנים, אשר אובחנה רק לאחר ביצוע אנגיוגרפייה. תיסחוף (אמבוליזציה) של כלי דם אלו עצרה את הדימום. בשני חולים אלו בוצעה הבדיקה לאחר שכבר עברו את הניתוח לשיחרור מדורי הגף המעורבים בתיסמונת, וזאת עקב הפרעה המודינמית מתמשכת אשר התבטאה בירידת ערכי ההמוגלובין ודימום פעיל מפצעי הניתוח.

כל החולים נותחו מיד עם הופעת הסימנים הקליניים של תיסמונת המדורים. הם עברו פתיחה של החיתולית העמוקה. בוצעה הערכה קלינית של החולים, ונסקרו צילומי הרנטגן ותיקי האישפוז.

שניים מהחולים השתקמו היטב לאחר הניתוח וחזרו לתיפקוד מלא. חולה שלישי עדיין בתהליכי שיקום.

לסיכום, נדרשת רמת חשד גבוהה על מנת לאבחן את תיסמונת המדורים של הירך לנוכח נדירותה. מודגשת חשיבות האנגיוגרפיה בחולים עם חשד לתיסמונת מדורים. יש לבצעה בהקדם בכל חולה שאינו יציב המודינמית או הממשיך לדמם מפצע הניתוח, לפני או לאחר הניתוח לשיחרור מדורי הגף הפגועים. הפרעה במערכת קרישת הדם מהווה אף היא גורם מחשיד להתפתחות התיסמונת. הפנייה מהירה לניתוח מונעת את התפתחותם של סיבוכים ארוכי טווח, האופיינית לתיסמונת זו.

המעי האקוגני הוא מראה של מעי בבדיקת על-שמע הנראה בצפיפות של עצם. שיעור המימצא הוא כ-1%. מימצא זה דווח בהקשר לפתולוגיות שונות, כגון לייפת כיסתית (Cystic fibrosis), תיסמונת דאון, מומים בעובר, בעיות גדילה, דימום בהריון ועוד.

בסקירה זו מדווח על ההגדרות השונות, הבעייתיות בקביעת האבחנה והפתולוגיות שתוארו כקשורות למימצא זה. כן מסוכמות ההמלצות בסיפרות המקצועית ומהו הבירור הנדרש כשמאובחן מעי אקוגני בשליש השני להריון.
 

החוק בישראל מחייב רופא המטפל באדם שמלאו לו 16 שנה והוא מאבחן אצלו מחלה וסבור כי אותו אדם עלול בנהיגתו לסכן את עצמו או את זולתו מחמת אותה מחלה, לדווח על המחלה למכון הרפואי לבטיחות בדרכים (המרב"ד). למרות לשונו המפורשת של החוק, נתוני מבקר המדינה לשנת 2000 מראים, כי רק 5% מכלל הרופאים מדווחים על מטופלים שקיים לגביהם חשש לירידה בכשירות נהיגה, ומכלל ההפניות למרב"ד רק  1.5% הופנו על-ידי רופאים. בנוסף לכך, רק כמחצית מהנהגים שהופנו על-ידי רופאים אכן נמצאו בלתי כשירים לנהיגה. כתוצאה מתת-דיווח, ייתכן שחלק מהמטופלים נוהגים, למרות שבפועל הם עלולים להוות סכנה לצבור ולעצמם. הימנעות מדיווח מקורה בדרך-כלל בדילמה האתית המתעוררת אצל הרופא, מחד-גיסא רצון לעזור למטופל לשמור על עצמאות ושמירה על פרטיותו, ומאידך-גיסא המחויבות לשלום הציבור. לרופאים אחראיות וגם יכולת השפעה על החלטות מטופליהם בכל הנוגע לנהיגה. בנוסף, לעיתים קרובות מתלבטים הרופאים באשר לקשר בין המחלה לבין כשירות נהיגה. המטרה במאמר הנוכחי היא להגביר את המודעות של הרופאים לתחום בכללותו, ולאפשר למטפלים היכרות עם איבחונים קוגניטיביים ופסיכו-מוטוריים העשויים לסייע לבדיקת כשירות נהיגה, על-מנת שיוכלו לבסס את החלטתם המקצועית על-סמך מידע מהימן ותקף הרלבנטי  לתיפקודי הנהיגה של המטופל.

בישראל, במכוני ריפוי בעיסוק המתמחים בהערכת כישורי נהיגה, משתמשים במיגוון הערכות לאיבחון כשירות נהיגה. הערכת כשירות נהיגה כוללת הערכה מוטורית –תחושתית, חזותית, תפיסתית, קוגניטיבית והתנהגותית. המאמר יתמקד בסקירת כלי הערכה קוגניטיביים ופסיכו- מוטוריים קיימים לבדיקת כשירות נהיגה. האיבחונים הנסקרים הם בעלי נתונים פסיכומטריים הקושרים את הכלי לנושא הנהיגה ונמצאים ביישום קליני בישראל ובחו"ל. כל הכלים המופיעים במאמר זה פורסמו בכתבי עת שבהם קיימת סקירת עמיתים מומחים.
 

חמצת שמסוכרת היא סיבוך חד של סוכרת, בעיקר סוכרת מסוג 1, וסיבוכיה הם הסיבה השכיחה ביותר לאישפוז ולתמותה שמסוכרת בילדים ומתבגרים. למרות הבנת מנגנון התהוות החמצת והשיפור הניכר באמצעי ובדרכי הטיפול, הרי ששכיחותה נשארה קבועה במרבית מדינות המערב, וכך גם היארעות בצקת במוח, שהיא סיבת התמותה העיקרית מחמצת שמסוכרת. לכן, מטרת הצוותים המטפלים בסוכרת היא מניעת החמצת במאובחנים חדשים על-ידי איבחון מוקדם של הסוכרת, ובחולי סוכרת ידועים על ידי טיפול נכון במחלות חדות, והתערבות משפחתית ופסיכו-חברתית, כנדרש. בנוסף, למרות התוצאות הסותרות של מחקרים שונים בדבר גורמי-הסיכון להתהוות בצקת במוח, הרי שהפרוטוקול הטיפולי המקובל כיום מורה על תיקון איטי במתן נוזלים איזואוסמוטיים, ללא מתן תמיסת ביקרבונט אלא במקרים חריגים, תוך דאגה רציפה לרמות הגלוקוזה, הנתרן והאשלגן, ולתקינות הנירולוגית של המטופל. קווים מנחים לטיפול והצעות לדרכי מניעת החמצת מובאים בסקירה זו.

_____________________________

¹ ח"צ – חמצת שמסוכרת
 

זאבת אדמנתית מערכתית (זא"מ) היא מחלה רב-מערכתית השכיחה יותר בנשים צעירות בגיל הפוריות. קביעת האבחנה מחייבת קיום של ארבעה מתוך אחד-עשר המדדים של האגודה האמריקאית לרימטולוגיה. מחד-גיסא, הריון עשוי לגרום להחמרה במהלך זא"מ. מאידך גיסא, סיבוכי הריון כגון קדם-רעלת הריון (Preeclampsia) עשויים להתבטא בדומה לתסמיני זא"מ, ולכן האיבחון והטיפול בסיבוכים ותסמינים בתקופת ההריון הוא מורכב.

פיקוח ובקרה על מוסדות רפואיים הם חלק מהגדרת תפקידיו של משרד הבריאות. הסמכות לפיקוח מעוגנת ב"פקודת בריאות העם 1940". על-מנת ליישם את הוראות החוק, מופעל משנת 2003 על-ידי האגף לרפואה כללית במשרד הבריאות, תהליך מובנה לבקרות ורישוי של בתי-חולים כלליים ומירפאות כירורגיות פרטיות החייבות ברישוי.

המטרות היו יישום פקודת בריאות העם ופיקוח על רמת הפעילות בבתי-חולים כללים ובמירפאות כירורגיות פרטיות. מישוב המוסדות שנבדקו למען שיפור איכות הטיפול. רגולציה (הסדרה) ושינוי פעילויות המוגדרות ברישיון והמלצות לחידוש רישיון.

קודם לקיום הבקרות, פותחו באגף רפואה כללית 20 כלי בקרה בנושאי פעילות שונים. במהלך הבקרה נבדק כל תחום במשך 4-5 שעות על-ידי מומחה מטעם משרד הבריאות, בליווי האחראי על התחום במוסד הנבדק. בהמשך הועבר דוח מסכם להנהלות המוסדות שנבדקו. בכל דוח נדרשה התייחסות אל המימצאים הטעונים שיפור. במקביל הועברה המלצה לחידוש רישיון אל ראש האגף לרישוי מוסדות ומכשירים רפואיים במשרד הבריאות. 

מיוני 2003 ועד יולי 2006 נערכו 91 בקרות מתוכננות ב-47 בתי-חולים כלליים, ציבוריים ופרטיים, וב-24 מירפאות כירורגיות פרטיות בישראל פעם אחת לפחות. רוב המוסדות שנבדקו נמצאו  עומדים בדרישות וראויים להמשך פעילות. בשני בתי-חולים פרטיים במרכז הארץ, שתיפקודם הוערך ברמה נמוכה, ניתנו רישיונות קצרי מועד, וצוות הבקרים שב לבקר בהם 4 פעמים במהלך השנתיים האחרונות. תוצאות הבקרה במירפאות הכירורגיות הפרטיות היו נמוכות יחסית לבתי-החולים הציבוריים. מבין המירפאות הכירורגיות הפרטיות, אחת נדרשה להפסיק פעולות בהרדמה כללית ואחת נסגרה.

לסיכום, תוצאות הבקרות שנערכו היו בעיקרן איכותניות ומראש נקבע שלא ידורגו בסולם ציונים. בעתיד, על-מנת לשפר את התהליך ולאפשר "השוואה" שוויונית בין המוסדות, נדרש סולם השוואתי אחיד שיסתמך על מדדים שפותחו במהלך המחזור הראשון של הבקרות. על המיניסטריון לקבוע מדדים אלה כנהלים מחייבים, שיהווו בעתיד כלי פיקוח מדויק ומוסכם. פירסום מימצאים השוואתיים על-פי המדדים שייקבעו ייצר תנופה נוספת לשיפור איכות השירות והטיפול הרפואי בישראל.
 

חולים עם הלם של הלב או אי-ספיקת לב סופנית מצויים בסכנת חיים מיידית בהמתינם להימצאות תורם מתאים להשתלת לב. השתלת מכשירי עזר חד- או דו-חדריים כגשר להשתלת הלב עשויה להציל חיי רבים מהם, תוך הקניית איכות-חיים משופרת, לעיתים גם מחוץ לכותלי בית-החולים.

בין השנים 1994-2006 עברו במחלקתנו 29 חולים השתלת מכשירי עזר חדריים כגשר להשתלת לב: ב-21 חולים הושתל מכשיר עזר לחדר השמאלי וב-8 חולים הושתל מכשיר עזר דו-חדרי. ההוריות להשתלת המכשירים היו הלם מתמשך של הלב ב-16 חולים ואי-ספיקת לב סופנית ב-13 חולים. האטיולוגיות למצב הסופני היו מחלת לב איסכמית ב-20 חולים וכן קרדיומיופתיה אידיופתית, דלקת שריר הלב, מום לב מלידה, מחלת מסתמי הלב, קרדיומיופתיה שלאחר לידה וואסקולופתיה כרונית בלב מושתל.

שבעה-עשר חולים שרדו את השתלת מכשירי העזר החדריים (59%), מהם 14 חולים עברו השתלת לב, ושלושה חולים עדיין נתמכים במכשיר וממתינים להשתלת הלב. משך התמיכה הממוצע  במכשירי העזר החדריים היה 72 ימים (טווח 1-353 ימים). כל החולים ששרדו את השתלת המכשיר והגיעו להשתלת הלב היו בדרגת תיפקוד I לפי הגדרות ה-New York Heart Association. שיבעה מבין החולים (24%) שוחררו לבתיהם להמתנה להשתלת הלב בעודם נתמכים במכשיר העזר לחדר השמאלי וחזרו לפעילות יומיומית שגרתית, כולל חזרה לעבודה למשך ממוצע של 146 ימים (טווח 16-258 ימים). תישעה מבין החולים שעברו השתלת לב (64%) שוחררו לבתיהם, ושבעה מהם חיים ובריאים כיום, עד 12 שנה לאחר השתלת הלב.

לסיכום, השתלת מכשירי עזר חדריים כגשר להשתלת לב בחולים עם הלם של הלב או אי-ספיקת לב סופנית היא שיטה חיונית להצלת חיי רבים מהם, תוך הקניית איכות-חיים משופרת.
 

הפרעות הולכה חדשות המצריכות השתלת קוצב לב קבוע מופיעות ב-1%-3% מהחולים העוברים ניתוח לב. המטרה בעבודה הנוכחית היא לאפיין את החולים שנזקקו להשתלת קוצב קבוע, ההוריות והמנבאים להשתלתו.

נבדקו 4,999 חולים שעברו ניתוח לב בשנים 1993-2005. נתוני החולים הוזנו למאגר נתונים ובוצע ניתוח חד- ורב-משתנים השוואתי בין החולים שעברו השתלת קוצב לבין אלו שלא.

בשבעים-ושניים (1.4%) חולים הושתל קוצב לב קבוע. ההוריות היו חסם פרוזדורי-חדרי מלא (59 חולים), ברדיקרדיה קיצונית (9 חולים), חסם פרוזדורי-חדרי מדרגה שנייה (2 חולים) וחסם בשני צרורות (2 חולים). המנבאים לצורך בקוצב לב קבוע בניתוח רב-משתנים היו חסם בצרור הולכה שמאלי לפני הניתוח, ניתוח של מסתם הוותין ורמה גבוהה שלCPK-MB .

1.4% מהחולים שעוברים ניתוח לב יזדקקו לקוצב לב קבוע. ניתן לזהות מנבאים לצורך בהשתלתו. בהתאם למנבאים אנו ממליצים השתלה מוקדמת של קוצב, על-מנת לאפשר ניוד מוקדם של החולים וקיצור משך האישפוז.
 

הכינוס ה-12 אודות חינוך רפואי נערך בניו-יורק, ארה"ב, בין התאריכים 20-24 במאי 2006. זהו אחד מהכנסים הגדולים בעולם העוסקים בחינוך רפואי (כך, השתתפו בו יותר מ-1200 רופאים ואנשי צוות ומחקר בתחום). בנוסף לתערוכה מקצועית נרחבת שעסקה בעזרים החדישים ביותר הקיימים בתחום החינוך הרפואי, נכללו בכנס גם הרצאות, סדנאות לימודיות, מיני-קורסים והצגה של ממצאים מחקריים בעזרת הרצאות ופוסטרים.