תוצאת חיפוש

שלמה משה^{1, 2}, מיכאל לוין³,  ירון יגב⁴

¹המירפאה התעסוקתית, מכבי שירותי בריאות, מחוז ירושלים, השפלה, ²בית הספר לבריאות הציבור, החוג לרפואה סביבתית ותעסוקתית, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, רמת אביב, ³המירפאה התעסוקתית, מכבי שירותי בריאות, מחוז השרון, ⁴המירפאה התעסוקתית, מכבי שירותי בריאות, מחוז הדרום 

במהלך מרץ 2013 התקיים ביפן כנס ה-ICOH  (International commission of Occupational Health). בכנס זה נדונו היבטים קרדיולוגיים ברפואה תעסוקתית. הסקירה המרכזית בנושא זה בכנס ניתנה על ידי פרופ' Kivimäki.

יחיאל מיכל בר אילן

החוג לחינוך רפואי, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, רמת אביב

תודות: המאמר מבוסס על דברים שנאמרו בכנס לרגל חמש שנים לחוק ההשתלות, מרכז ספרא לאתיקה, אוניברסיטת תל אביב

בשנת 2008, נחקק בישראל חוק המעניק עדיפות ברשימת המתנה למחזיקים בכרטיס תורם. במאמר זה מועלהביקורת אתית על הסדר התעדוף. אטען כי גמול התעדוף הוא בהכרח גם ענישה של לא חותמים. בנוסף, היות שחתימה על כרטיס התורם אינה מחייבת על פי חוק, התוצאה היא שהחוק מתגמל/מעניש על הצהרה ולא על מעשה, ובכך פוגע בזכות היסוד לחופש המצפון והביטוי. בנוסף, התעדוף אינו מתיישב עם ערכים בסיסיים של הרפואה, ואינו עקבי עם הגיון "מידה כנגד מידה" שלו עצמו, שכן הוא מעניש לא חותמים ואינו מעניש חולים שאחראים לאובדן האיברים שלהם. אטען, כי מתן עדיפות בתור הוא "טובין יחסי", ולכן שכר מסוג זה משדר מסר כאילו תרומת איברים היא נחלתם של בודדים, ובנוסף נותן לגיטימציה להחלטה רציונאלית להעדיף את שלמות הגופה על פני הסיכון הנמוך מאוד שבתעדוף שלילי.

אריה ריסקין¹, פיטר במברגר²

¹מחלקת פגים ויילודים, מרכז רפואי בני ציון, הפקולטה לרפואה רפפורט, הטכניון, חיפה, ²בית הספר למוסמכים במינהל עסקים על שם רקנאטי, הפקולטה לניהול, אוניברסיטת תל אביב

שיקוף צוותי (Team reflexivity) הוא פעילות קבוצתית משותפת, שבה חברי הצוות משחזרים את הפעילות שעשו, דנים עליה ומפתחים ביחד רעיונות כיצד יוכלו לשפר את התנהגותם וצורת עבודתם, על מנת להשיג תוצאות טובות יותר בעתיד. זהו כלי למידה חשוב לצוותים בארגונים, שמשפר את יעילות עבודתם. התהליך, הכרוך בהגברת המודעות העצמית ומוכנות לשינוי מצד חברי הצוות, כולל שלושה שלבים עיקריים: שיקוף, תכנון והסתגלות – המקדמים את תהליכי הלמידה בצוות. מודל תדריך-תחקיר הוא כלי המאפשר לצוות לעבור שלבים אלה באמצעות תהליך מעגלי חוזר. בשלב התדריך המקדים, שבו מתבצע התכנון ונקבעים היעדים, התפקידים ודרכי הפעולה לקראת המשימה, קורית גם הסתגלות כתוצאה מלמידה מאירועים דומים בעבר. לאחר ביצוע הפעילות מתקיים תחקיר ברמת הצוות, הכולל שיקוף ובחינה האם הייתה עמידה ביעדים שנקבעו, מדוע הושגו היעדים או לא וכיצד ניתן ללמוד מהניסיון לקראת משימות עתידיות. 

מערכות בריאות מתאפיינות לעיתים קרובות בעבודה המתבצעת על ידי צוותי פעולה, שהם צוותים לא קבועים המוקמים לזמן קצר, ממוקדים סביב ביצוע משימה, ומתפרקים עם סיומה, ללא יכולת ליצור את הביטחון שבמסגרת קבועה או לקדם תהליכי למידה לאורך זמן. אולם דווקא בסביבה הלחוצה ועתירת השינויים הזו, תהליכי שיקוף, אשר אינם מונעים על ידי תגובות אימפולסיביות, ומחייבים את כל חברי הצוות לתחקר יחד את  הפעולה שנסתיימה, יכולים להציע את מרב היתרונות. שיקוף בצוותים יכול להוות כלי עזר חשוב לצמצום הפגיעה במטופלים כתוצאה מאירועים יאטרוגניים, הגורמים לתחלואה מיותרת בשל פעולות אבחון וטיפול או השפעות לוואי שניתנות היו למניעה. מודל תדריך-תחקיר ככלי לשיקוף בצוותים רפואיים, שנבדק בעיקר על צוותי חדרי ניתוח, הוא כלי שימושי וישים, המייצר תהליכי למידה ומצליח להביא לשיפור במדדי ביצוע, תוך הגברת בטיחות המטופלים והקטנת תחלואה יאטרוגנית.

ארתור שיוביץ, יוסי רוסמן, אמיר קריבוי, לירן שטטלנדר, מיכאל קסירר, שי שרוט

ענף רפואת אב"ך, מיפקדת קצין רפואה ראשי בסיס תל השומר, חיל הרפואה

החרדל משתייך לקבוצת חומרי הכווייה (Vesicants) ומנוצל כחומר לחימה כימי עקב רעילותו ועמידותו הגבוהות, וייצורו הזמין והזול אשר הביאו לניצולו בעימותים צבאיים. האירוע המשמעותי האחרון היה במלחמת איראן-עיראק, שבה נפגעו יותר מ-100,000 איראנים, וכשליש מהם לוקים בהשפעות ארוכות טווח עד היום. שכיחות הסיבוכים הכרוניים ועוצמתם תלויות לרוב בהיקף, אזור וצורת החשיפה החדה לרעל. המערכות העיקריות אשר נפגעות כרונית הן הנשימה, הכוללת מחלות חסימתיות ומיצירות, ומתבטאת בנשמת (דיספנאה), שיעול והפרשות, פגיעה בעיניים כוללת רגישות לאור (פוטופוביה), גרד, יובש, דמעת ופגיעה בראייה, ובנוסף מפתח הנפגע דלקות, עכירות וכיבים בקרנית עד לעיוורון. פגיעה בעור מאופיינת בגרד, צריבה, יובש, הפרעות בצבענות (פיגמנטציה), גרב (אקזמה), שלפוחיות ועוד. למרות שמנגנון הפגיעה של החרדל טרם הובן במלואו, נהוג לייחס את הנזקים הרעלניים שלו לאלקילציה של מולקולות ביולוגיות ממרכיבי התא, בעיקר הדנ"א. אולם שינויים בחלבונים ובליפידים בממברנת התא, יחד עם הפעלת תהליכים דלקתיים משמעותיים, עשויים להוביל בשלב החד למוות תאי מתוכנת, לנמק ולפגיעה במבנה הרקמה. בעבודה הנוכחית נסקרים הנזקים ארוכי הטווח של חשיפה לחרדל במערכות העיקריות, תוך התמקדות במחקרים קליניים בבני אדם שנבחנו בהם טיפולים אפשריים לשיפור היקף הפגיעה, תפקודיות החולה ואיכות חייו. הטיפולים הנסקרים במאמרנו מתמקדים: (1) בפגיעה הנשימתית: טיפול ב-N- acetyl cysteine, במישלבים של מרחיבי סימפונות (קצרי וארוכי טווח), בסטרואידים במתן פומי, לתוך הווריד או בשאיפה, באינטרפרון גאמא, בפוסיד ובמורפין, (2) בתסמינים בעיניים: בווריאציות שונות של פעולות פולשניות כטיפול בפגיעה המאוחרת בקרנית, כגון בהשתלת קרנית והשתלת תאי אב ללימבוס בשיטות שונות, (3) בפגיעה בעור: בנוגדי היסטמינים, בתרופות נוגדות דיכאון, ב- Pimercrolimus, Unna's boot, Capsaicin, Phenol & Mentol, אלוורה ושמן זית, כורכומין ואינטרפרון גאמא.

¹ח"ג – חרדל גופריתי.

דוד רבינרסון, כנרת טננבאום-גביש, רינת גבאי בן-זיו

בית החולים לנשים הלן שניידר, מרכז רפואי רבין, פתח תקווה

היבטים נפשיים עלולים להיות המקור או התוצאה בלא מעט תלונות או מצבים הנחשבים לנובעים מסיבות פיזיולוגיות בכל תחומי העיסוק שברפואת הנשים. אורח החיים המודרני מעמיס על הנשים מצבי עקה (Stress) שלא נחשפו אליהם בעבר. נמצא, כי חלק לא קטן מעקות אלו מוצא את ביטויו בדמות תלונות מתחומי העיסוק שברפואת הנשים. למרות ההכרה המתגבשת בכך שעקה נפשית נובעת ממקורות שונים, וכי היא סיבה או תוצאה של תסמינים במגוון רחב של התבטאויות מתחום רפואת הנשים כגון: הפרעות במחזור, הפרעות בווסת, הריון, אונקולוגיה וכירורגיה גינקולוגיות ואף בתחומי הפוריות, מתקשה המימסד הגינקולוגי להכיר בכך ולשלב אבחון וטיפול נפשיים במסגרת הטיפולים הניתנים לנשים עם בעיות מתחום רפואת הנשים. הסיבה לכך היא שמדדי האבחון והטיפול בתחום הפסיכוסומאטי אינם כה קשיחים, אלא מוגדרים על אמות המידה שאינן מקובלות ברפואה הקונבנציונאלית.

אבשלום פלק¹, עמיחי אפריאט¹, יחיאל חוברי¹, ליאור הרצוג¹, אריק אייזנקרפט^2,1

¹ענף רפואה, מטה עוזר שר הביטחון להתגוננות, ²מיפקדת קצין רפואה ראשי, צה"ל

בוטוליזם תינוקות היא תסמונת המאופיינת בשיתוק ומקורה בבליעה של נבגי החיידק מפריש הרעלן  Clostridium Botulinum בתינוקות עד גיל שנה. בניגוד לבוטוליזם באנשים בוגרים, לא ניתן לטפל בהרעלה באמצעות נסיוב נגד (אנטי סרום) מסוסים, בשל מגבלות בטיחותיות הקשורות בהשפעות לוואי צפויות. מיגבלה זו הובילה לפיתוח תכשיר של נסיוב נגד  (אנטי סרום) ממקור אדם - Human Botulism Immune Globulin Intravenous (BIG-IV), או בשמו המסחרי - BabyBIG^®. במאמר זה, אנו סוקרים את הידע על בוטוליזם תינוקות ודנים ביתרונות הטיפול של BIG-IV כמדווח בספרות.

צפורה אברהם^1,3, אורנה בראון-אפל¹, ליטל קינן-בוקר^1,2

¹בית הספר לבריאות הציבור, אוניברסיטת חיפה, חיפה,  ²המרכז הרפואי זיו, צפת, ³המרכז הלאומי לבקרת מחלות, משרד הבריאות

סרטן השד הוא השאת השכיחה ביותר בנשים בעולם כולו. בישראל, סרטן השד הוא גורם התמותה המוביל בקרב נשים ומהווה כ-19.3% מכלל התמותה כתוצאה מסרטן בנשים. על פי רישום הסרטן הלאומי במשרד הבריאות בישראל, מספר החולות החדשות המאובחנות מידי שנה הוא 3,800 כאשר מתוכן 3,400 עם מחלה חודרנית. בנוסף לגורמי סיכון מוכרים לסרטן השד, חשיפה לעישון כפוי (SHS- Second Hand Smoke) היא משתנה שהוצע כגורם סיכון אפשרי למחלה, אך מימצאי עבודות שנבדק בהם הקשר בין עישון כפוי לסרטן השד בנשים שאינן מעשנות, לא היו עקביים. לאחרונה, נבדקה האפשרות של יחסי הגומלין (אינטראקציה) בין חשיפה לעישון כפוי לבין פולימורפיזם של הגן ל-NAT2 כהסבר לחוסר עקביות זה.

לאיתור גורמי סיכון חדשים למחלות קשות ושכיחות יחסית, נודעת חשיבות רבה בהיבט של מניעה וזיהוי אוכלוסיות בסיכון. המטרות בסקירתנו הנוכחית הן לדווח על המחקרים העוסקים בקשר בין עישון כפוי לבין הימצאות סרטן השד, תוך התייחסות למצב (סטאטוס) הגן NAT2 וניסיון לבדוק את השפעתו על קשר זה.

המימצאים העיקריים מלמדים כי עישון פעיל ועישון כפוי מהווים גורמי סיכון לסרטן השד, והשפעה זו משתנה  (effect modification) לפי פנוטיפ ה-  NAT2. 

לסיכום, המאמרים שנסקרו מצביעים על אפשרות של קשר בין עישון כפוי וסרטן השד, למרות שבחלקם הראו תוצאות סותרות ככל הנראה בשל השונות המתודולוגית של המחקרים ועוצמת מחקר נמוכה. העדויות הקיימות מחזקות את ההשערה כי הרקע הגנטי, כפי שהוא מתבטא בפולימורפיזם לגבי האנזים NAT2, משפיע על קשר זה.

יהונתן שרעבי

המכון ליתר לחץ דם, מחלקה פנימית ד', מרכז רפואי שיבא, תל השומר, רמת גן, מסונף לפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

בשנים האחרונות, מעניק עיתון "הרפואה" במה למאמרים העוסקים בתהליכים השליליים שעוברים על הרפואה הפנימית המסורתית. במאמרים שפורסמו, נדונו הצעות לשינוי והובאו דיווחים על הארגון מחדש שהתרחש הלכה למעשה במספר בתי חולים. בגיליון זה של "הרפואה", מדווחים יינון (Yinnon) וחב' על המודל של המרכז הרפואי שערי צדק המסונף לפקולטה לרפואה של האוניברסיטה העברית בירושלים.

עמוס מ' ינון¹, גבריאל מונטר^2*, ראובן פרידמן³, דוד כץ⁴, גדעון נשר⁵, תומס טישלר⁶, שושנה זווין⁷

¹האגף לרפואה פנימית, ²מחלקה פנימית ג', ³מחלקה גריאטרית, ⁴מחלקה פנימית ד', ⁵מחלקה פנימית א', ⁶מחלקה אונקו-המטולוגית, ⁷מחלקה פנימית ב', מרכז רפואי שערי צדק, מסונף לפקולטה לרפואה של האוניברסיטה העברית, ירושלים.

*תרומה שווה למחבר ראשון

רקע: בשני העשורים האחרונים, הרפואה הפנימית כמקצוע עוברת תמורות ועומדת בפני אתגרים משמעותיים ביותר.

שיטות: מובא במאמרנו מודל משולב של רפואה פנימית כפי שפותח בבית החולים שלנו, המספק פתרונות לכמה מהאתגרים המרכזיים.

תוצאות: המרכיבים העיקריים כוללים: (1) רופאים בכירים ומתמחים מועסקים מטעם האגף ולא על ידי מחלקות לרפואה פנימית, עובדה המאפשרת חלוקה מאוזנת של משאבים מקצועיים, (2) שתי מחלקות פנימיות מתמחות ברפואה גריאטרית, בעוד שהמחלקות האחרות מטפלות בחולים צעירים יותר המהווים אתגר אינטלקטואלי גדול יותר. הצוות הרפואי הבכיר והזוטר מבצע סבבים (רוטציות) בין המחלקות הללו (פעם ב-9-6 חודשים ופעם ב-6-3 חודשים, בהתאמה), המאפשרים חשיפה לאוכלוסיות חולים שונות ולמומחים שונים, (3) עמוד השידרה של רופאים בכירים המתוגמלים בחבילת תמריצים, כולל זמן ייעודי למחקר, (4) רופאים בכירים מתת התמחויות תורמים מדי שנה 2-1 חודשים כבכירים במחלקות הפנימיות, ומתוגמלים בקידום אקדמי ובתמריצים אחרים בעד תרומתם, (5) היעדר אשפוזים במסדרון במחלקות הפנימיות, מקור לתסכול ושחיקה ברוב בתי החולים, יחידה לאשפוזים קצרים במלר"ד מקצרת את זמן הבירור והטיפול בחולים רבים אשר מציפים את המחלקות הפנימיות בבתי חולים אחרים.

מסקנות: המודל המשולב של הרפואה הפנימית מאפשר חלוקה טובה יותר של חולים ושל צוות, שביעות רצון רבה יותר בקרב החולים ובני משפחותיהם, סיפוק מקצועי רב יותר בקרב הרופאים, כאשר התקנים הפנויים מתמלאים על ידי מתמחים איכותיים.

מנחם לאופר¹, טומס קלר², ולדימיר גרשמן², צבי פרמן², מירי שריד³, אילן ליבוביץ⁴

¹מח' אורולוגית, מרכז רפואי שיבא, תל השומר, רמת גן, ²שירותי בריאות כללית, ³מכון שריד לשירותי מחקר, ⁴מח' אורולוגית, בית חולים מאיר, כפר סבא

הקדמה: אוסטיאופניה ואוסטיאופורוזיס פוגעות בגברים רבים בגיל המבוגר ובשכיחות רבה יותר בקרב חולים בסרטן הערמונית. טיפול הורמונאלי בחולי סרטן הערמונית מעלה את הסיכון לירידה בצפיפות העצם ולשברים. למרות זאת, קיימת מודעות נמוכה לצורך באבחון אוסטיאופורוזיס בגברים ולצורך בטיפול בה.

מטרות: העלאת המודעות לאוסטיאופורוזיס בחולי סרטן הערמונית בקרב הרופאים המטפלים, ובדיקת היענות החולים ורופאי המשפחה להמלצת האורולוג לטיפול בביספוספונאטים.

שיטות מחקר: נכללו גברים עם אבחנה של סרטן הערמונית שמילאו אחד משלושה תנאים: (א) גיל מעל 70 שנה, (ב) גיל מעל 60 שנה אם נמצאו במהלכו של טיפול ב-GNRH-Analogue מעל ל-12 חודשים או (ג) חולים עם אבחנה ידועה של אוסטיאופורוזיס או אוסטיאופניה שטרם טופלו. החולים הופנו על ידי האורולוג לבדיקת צפיפות עצם. לחולים עם אבחנה של אוסטיאופניה או אוסטיאופורוזיס, ניתנה המלצה לביספוספונטים פומיים. ההיענות לטיפול וההתמדה בו נבדקו במהלך תקופת מעקב של שישה חודשים.

תוצאות: השתתפו במחקר 28 רופאים אורולוגים מ"שירותי בריאות כללית" ו"מכבי שירותי בריאות". בקרב 180 חולי סרטן הערמונית נמצאה אבחנה של אוסטיאופניה קשה (52%) או אוסטיאופורוזיס (48%) וניתנה המלצה לטיפול. 153 חולים החלו בטיפול (85%) ומתוכם 147 חולים (82%) ו-136 חולים (76%) התמידו בטיפול בביספוספונאטים כעבור שלושה חודשים ושישה חודשים, בהתאמה. רופאי המשפחה אימצו המלצות אורולוגים לטיפול בביספוספונאטים ב-123 חולים (68%).

מסקנות: הודגמו היענות גבוהה של החולים לאבחון ולהמלצה טיפולית באוסטיאופורוזיס והתמדה בטיפול בביספוספונאטים. קיימת רמת הסכמה גבוהה של רופאי המשפחה להמלצות האורולוגים.

דיון: זהו מחקר ייחודי שבו הודגמו תוצאות גבוהות מהצפוי בתחום ההיענות וההתמדה בטיפול תרופתי לבעיה רפואית שאינה אורולוגית. המימצאים מפתיעים לטובה גם בקשר המקצועי בין אורולוגים לרופאי משפחה. במחקר הודגמה בנוסף היכולת לגייס חולים רבים בפרק זמן קצר במערך הרפואה השניונית בקהילה.

סיכום: במחקרנו זה, מודגם ההכרח למודעות גבוהה לאוסטיאופורוזיס בגברים מבוגרים הלוקים בסרטן הערמונית, ומוכח קשר מקצועי מועיל בין הרופא השניוני לרופא המשפחה.

הערה: המחקר נערך במימון ובחסות חברת "סנופי ישראל". ד"ר מירי שריד הועסקה על ידי חברת "סנופי ישראל" לצורך קליטת הנתונים והעיבוד הסטטיסטי.

דרור וינר, פלטיאל וינר,  מרינלה בקרמן 

המחלקה לרפואה פנימית א', מרכז רפואי הלל יפה, חדרה 

הקדמה: חולים המתלוננים על קוצר נשימה כרוני, עם קוצר נשימה שנותר ללא הסבר לאחר בירור מעמיק, מוגדרים כלוקים בקוצר נשימה פסיכוגני (מלחץ) או בקוצר נשימה לא מוסבר.

מטרות: להעריך את ההסתמנות הקלינית של חולים עם קוצר נשימה פסיכוגני ואת מצב החרדה שלהם, וכן האם קוצר הנשימה בו הם לוקים קשור לתפיסת קוצר נשימה מוגברת מתפיסת קוצר הנשימה הנורמאלית.

שיטות מחקר: גויסו למחקר זה 46 חולים עם תלונה של קוצר נשימה מתמשך ללא סיבה ברורה לקוצר נשימה למרות בירור מקיף. בוצעה הערכה של תפיסת קוצר הנשימה ((POD ומצב החרדה (באמצעות שאלון ה-HADS).

תוצאות: קוצר נשימה שאינו קשור למאמץ (100% מהחולים), קשיים במילוי הריאה בשל הרגשה שהריאות אינן מתמלאות דיין (93%), הצורך בנשימת אתנחתא מדי פעם בכדי למלא את הריאה (93%), והצורך בפיהוק מדי פעם למילוי הריאה (83%) – כל אלה היו התסמינים האופייניים לקבוצה זו. מהחולים, 32 (70%) היו במצב של חרדה על פי תוצאות מילוי שאלון ה-HADS. בקבוצה זו נמצאה תפיסת קוצר נשימה ((POD נמוכה מהנורמאלי.

מסקנות: בעבודתנו נמצא, כי לחולים עם קוצר נשימה פסיכוגני יש הסתמנות קלינית אופיינית: קוצר נשימה שאינו קשור למאמץ, קשיים במילוי הריאה, הצורך בנשימת אתנחתא מדי פעם ו/או בפיהוק על מנת שיוכלו למלא את הריאה.

דיון וסיכום: כאשר ההערכה הראשונית לסיבה אורגנית לקוצר נשימה מפורשת כשלילית, האבחנה של קוצר נשימה פסיכוגני יכולה להתבסס על תסמינים אלו, ללא פעולות אבחוניות נוספות שעלותן גבוהה.מילות מפתח:
דרור וינר, פלטיאל וינר,  מרינלה בקרמן, וינר, וינר, בקרמן, קוצר נשימה,  לחץ נפשי, תפיסת קוצר נשימה,  psychogenic dyspnea, anxiety, perception of dyspnea 

יורי גימלפרב1, אתי בצלאל1, אביבה וולף2, יהודה ברוך1 

1המרכז לבריאות הנפש אברבנאל, בת ים, מסונף לפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, 2המרכז לתחלואה כפולה, יפו, מסונף לפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב 

תודות: לגב' רותי כהן צמח – מנהלת קבלת חולים, המרכז לבריאות הנפש אברבנאל, בת ים, על סיוע באיסוף נתוני המחקר.

רקע: תחלואה כפולה (הפרעה נפשית משמעותית בצד ניצול לרעה/התמכרות לחומרים פסיכואקטיביים) היא תופעה שכיחה בבריאות הנפש. תחלואה זו קשורה לעלייה בשיעור התמותה מכלל הסיבות (בהשוואה למטופלים עם תחלואה נפשית וללא ניצול לרעה/התמכרות לחומרים פסיכואקטיביים). קיום העדויות האמפיריות אודות מאפייני הישרדותם של המטופלים שאושפזו בגין תחלואה כפולה, לוקה בחסר.

מטרות: לתאר היקף ומאפייני הישרדות לטווח ארוך לאחר אשפוז ראשון במחלקה לתחלואה כפולה.

שיטות: המידע אודות 258 מטופלים שאושפזו במחלקה לתחלואה כפולה במוסדנו בתקופת 2004-2002, נבדק שמונה שנים לפחות לאחר אשפוזם הראשון. הפרעות נפשיות נקבעו וחולקו לקבוצות לפי סיווג הפרעות פסיכיאטריות מתוך סיווג המחלות הבינלאומי, גירסה 10 (ICD-10). ניתוח הישרדות בוצע בשיטת קפלן-מאייר. להערכת יחס הסיכונים ורווח בר סמך של 95% נעשה שימוש ב- Cox Proportional-hazards regression model.

תוצאות: שיעורי הישרדות 1-, 2-, 4-, 6- ו-8 שנים לאחר האשפוז הראשון בכלל אוכלוסיית המחקר היו 98.06%, 96.51%, 91.47, 86.43% ו-81.78%, בהתאמה, ללא הבדל משמעותי סטטיסטית בין הנבדקים עם תת אוכלוסיות שונות של אבחנה פסיכיאטרית עיקרית (NS). בניתוח רב משתנים בשיטת קוקס התגלה, כי הגיל בתמותה היה מנבא בלתי תלוי יחיד של התמותה מכלל הסיבות (Hazard Ratio = .96, 95% Confidence Interval .93 to .99, p < .009).

סיכום ומסקנות: הסיכוי להישרדות ארוכת טווח בקרב הנבדקים הצעירים נמוך יותר. נדרשות תוכניות התערבות רחבות היקף וארוכות טווח, על מנת לתת מענה לצרכיה הייחודיים של תת אוכלוסייה פגיעה זו, וכן נדרש חקר הישרדות של קבוצות בסיכון בתחלואה כפולה.

אדם דלאל¹, שירה בן ברק², אברהם זלוטוגורסקי³, נעמה קונסטנטיני⁴

¹ענף מיון רפואי ורפואה תעסוקתית, מפקדת קצין הרפואה הראשי, צה"ל, ²מסלול "צמרת", הפקולטה לרפואה של האוניברסיטה העברית והדסה, ירושלים, ³מחלקת עור, המרכז הרפואי של הדסה והאוניברסיטה העברית, ירושלים, ⁴המרכז לרפואת ספורט, מחלקה אורתופדית, המרכז הרפואי של הדסה והאוניברסיטה העברית, ירושלים

איזוטרטינואין חולל מהפיכה בטיפול בחטטת (אקנה) עם התחלת הטיפול בו בתחילת שנות ה-80. התרופה פועלת כנגד הגורמים העומדים בבסיס המחלה ומביאה לריפוי בשיעור גבוה מהמטופלים.

בפרשות חולים, מרביתן מהעשור הראשון של הטיפול באיזוטרטינואין, קשרו החוקרים בין הטיפול בתרופה  להתפתחות תמס שריר בכלל ותמס שריר ממאמץ בפרט. סמיכות זו הביאה רופאים להימנע ממתן הטיפול לחולים המבצעים פעילות גופנית או להתנות את הטיפול בתרופה בהפסקת האימון הגופני.

השפעות הלוואי של איזוטרטינואין המשפיעות על מערכת שריר-שלד מגוונות, ועיקרן כאבי שרירים ומיפרקים. עלייה ברמת האנזים קריאטין פוספוקינאזה (CPK) בקרב המטופלים בתרופה היא מימצא שכיח, אשר מסתמן לרוב כעלייה מתונה בערכי האנזים בדם.  HyperCKemia משנית לטיפול אינה מלווה בהכרח בתסמינים בשרירים, אולם גם קיומם של תסמינים אלו אינו מחייב חריגה מערכי ה-CPK התקינים.

התפתחות תמס שריר ממאמץ בזמן טיפול באיזוטרטינואין היא השפעת לוואי נדירה של הטיפול בתרופה. המנגנון העומד בבסיס הסתמנות זו איננו ברור, כמו גם ההשפעה של המישלב בין הטיפול בתרופה וביצוע פעילות גופנית להתפתחות תמס שריר ממאמץ.

בחולים עם תמס שריר ממאמץ בזמן טיפול באיזוטרטינואין, ניתן לאפיין חריגה של האימון הגופני מפעילות גופנית שגרתית כגורם הדק (טריגר) אפשרי. מבין הדיווחים, נמצאו שתי פרשות חולים עם דיווח על הפרשת מיוגלובין בשתן, ולא דווח על אף פרשת חולים עם ירידה בתפקוד הכליות.

על סמך הספרות המדעית הקיימת, אנו סבורים כי אין מניעה מטיפול באיזוטרטינואין גם למטופלים המבצעים פעילות גופנית מאומצת. יש להמליץ למטופלים אלו להימנע מחשיפה לגורמי הדק נוספים לתמס שריר ממאמץ, לרבות חריגה משיגרת האימונים, ולהנחותם לדווח לרופא המטפל במקרה של הופעת תסמינים בשרירים.

אבי מאן¹,  גד קרן²,  יאן טופילסקי²

¹המכון למחלות ריאה, ²המערך למחלות לב, מרכז רפואי סוראסקי, תל אביב

לאחרונה, הצגנו את שיטת בדיקת מבחן מאמץ משולב לב-ריאה, תוך התמקדות בבסיס הפיזיולוגי ובמדדים המספריים והגרפיים העיקריים. מסמכי הנחיות (Guidelines) של איגודי רפואה מובילים בארצות הברית ובאירופה לגבי היישום של מבחן זה [2,1] פורסמו לאחרונה, וסוכמו בהם היישומים הקליניים העיקריים לבדיקה. למרות מסמכים אלו, השימוש בפועל נדיר כתוצאה מחוסר מודעות ליישומים הקליניים וליכולות האבחוניות הטמונות במבדק. בסקירה זו ננסה  להפשיט את עקרונות הפענוח ולהתמקד ביישומים הקליניים העיקריים של הבדיקה.

אפרים אייזן^1,2,3, אימאן הנדאוי¹, חאתם שהלה¹, אחמד אבואליונס^1,4

¹המרכז הגריאטרי שפרעם (בית אלענאיה), ²המרכז הגריאטרי שיקומי על שם פלימן, חיפה, ³הפקולטה לרפואה, הטכניון, חיפה, ⁴לשכת הבריאות המחוזית, חיפה

הקדמה: העברות של דיירי מוסדות סיעודיים לחדרי מיון עלולות לגרום בחלק מהמקרים לתחלואת יתר, לסיבוכים יאטרוגניים בקרב הדיירים ולעלויות כספיות מיותרות. חלק מהעברות אלה אינן מוצדקות וניתנות למניעה.

מטרות: לבדוק שיעורי היארעות העברות של דיירי מוסד סיעודי לחדרי מיון, לפני ואחרי הטמעה של תוכנית התערבות ראשונית להפחתת העברות הניתנות למניעה של דיירי המוסד לחדרי המיון.

שיטות: המחקר נערך בארבע מחלקות במרכז הגריאטרי שפרעם (בית אלענאיה). שיעור ההעברות נבדק באופן רטרוספקטיבי בקרב 118 דיירי המוסד ב-12 החודשים שקדמו לתוכנית ובמהלך 12 חודשי ביצוע ההתערבות.

תוצאות: במהלך ביצוע ההתערבות נצפתה ירידה מובהקת בשיעור היארעות העברות של דיירי המוסד לחדרי מיון, מ-2.61 ל-1.28 העברות ל-1,000 ימי דייר – הפחתה של 50.1% במספר ההעברות (0.005>P). בקרב החולים המוגדרים כסיעודיים מרכבים נצפתה הירידה הגבוהה ביותר – הפחתה של 54.7% במספר ההעברות (0.05>P), בעוד בקרב החולים המוגדרים כסיעודיים נצפתה הפחתה מתונה יותר (20.3%) אשר לא הייתה משמעותית מבחינה סטטיסטית.

מסקנות: תוכנית התערבות מוסדית להפחתת העברות הניתנות למניעה של דיירי המוסד לחדרי המיון, מפחיתה את שיעור ההעברות ויכולה להוביל לשיפור איכות הטיפול במוסד. קיים צורך בהערכות נוספות במסגרת עבודות מפורטות יותר עם הקצאה אקראית, של התערבויות מסוג זה.