תוצאת חיפוש

לא מעט נשים חוות מידה כזו או אחרת של חוסר שביעות רצון ממראה איברי מינן החיצוניים או הפנימיים (צניחת איברי האגן אל תוך הלדן - Vagina). התופעה חוצה גילאים, לאומים, תרבויות ודתות. נמצא כי אי שביעות רצון זו פוגעת בתפקוד המיני של האישה – בעיקר בהיבט של תחושת החימוד (Libido), לעומת השפעה חיובית על ההיענות והתשוקה המיניים בקרב נשים עם דימוי גוף חיובי בכלל, וביחס לאיברי מינן בפרט. בהיעדר יכולת אבחון הנסמכת על מדדים פיזיולוגיים, פותחו שאלונים כגון: Female Genital Self-Image Scale, Female Sexual Function Index שהוכחו תקפותם המדעית בהערכת אי שביעות רצון זו של הנשים מאיברי מינן, לרבות השפעותיה השליליות על תחושת החימוד שלהן והקושי שלהן להיבדק בבדיקה גינקולוגית. מצבים פתולוגיים רפואיים שונים עלולים אף הם להשפיע על התפישה השלילית של הנשים את איבר המין ולהשליך באופן שלילי על המיניות. פתרון אפשרי להשפעה השלילית של אי שביעות הרצון של אישה ממראה איברי המין שלה או מצניחתם, עשוי להיות בהצעת ניתוחים קוסמטיים של העריה או בניתוח של צניחת איברי המין הפנימיים, בהתאם להעדפות המטופלת.

במאמר זה מתוארות ההיסטוריה וההתפתחות של בית החולים "עזרת נשים", שהוא המוסד הטיפולי הראשון בארץ ישראל בתחום הפסיכיאטריה במהלך יובל השנים הראשון לקיומו. תיאור זה נעשה בעיקר באמצעות סקירת חייהם ופועלם של שני מנהליו הפסיכיאטריים הראשונים, וזאת בזיקה לנושאים העיקריים שעמדו אז בעבודתם המקצועית. המנהל הראשון, ד"ר פייגנבאום, כיהן בתפקידו זמן קצר, וסביבתו לא הייתה עדיין בשלה לחידושים שביקש להכניס בטיפול בחולים; טיפול זה היה מבוסס ברובו על עקרונות הפסיכואנליזה שהיו זרים אז לצוות בית החולים ולקהל הרחב. מחליפו בניהול בית החולים, ד"ר הרמן, האריך ימים בתפקידו והוא זה שפיתח את הפסיכיאטריה בארץ ישראל במחצית הראשונה של המאה העשרים. בין שנים 1948-1920 החלה להתפתח הפסיכיאטריה בארץ ישראל, והעשייה הפסיכיאטרית שהתרכזה תחילה בבית החולים, הלכה והתפשטה בהדרגה גם אל הקהילה ולבתי חולים אחרים. סקירת עבודתם של מנהליו הראשונים של בית החולים ממחישה את הבעיות שניצבו בפניהם, והעיקריות בהן – המחסור הבולט בתקצוב ובעיית החולים הכרוניים – לא באו על פתרונן הראוי גם כיום, בחלוף כמאה שנים מאותם ימים ראשונים.

פצע לחץ מהווה סיבוך שכיח באוכלוסיית הקשישים, השברירית והמרותקת למיטה, ויש למנוע אותו. קיימים היבטים המיוחדים להופעת פצעי הלחץ בקשישים ולהשלכותיהם.

ראייה כוללנית של פצע לחץ כתסמונת גריאטרית הנובעת מסיבות רב-גורמים הכוללים: תהליך ההזדקנות (הפיזיולוגי), השילוב של מחלות כרוניות, הסיבוכים הנלווים והירידה בתפקוד, המייחדים את החולה הקשיש. הגישה הטיפולית לחולים קשישים חייבת להיות מותאמת למצבם. מעבר לטיפול המקומי בפצע יש לראות את האדם הקשיש על מחלותיו, תרופותיו, תפקודו, משפחתו ואיכות חייו, ולבחון בעיות אתיות המחייבות הערכה והתייחסות. רק צוות רב מקצועי הכולל את כל תחומי המקצוע הרפואי (גריאטרי, כירורג כלי דם, ופלסטיקאי), סיעודי ופארה-רפואי (מרפאה בעיסוק, פיזיותרפיסטית, מרפא בתקשורת, דיאטנית, וכוח עזר) ועובדת סוציאלית, יכול להתמודד בצורה המיטבית.

המניעה חייבת להיות אבן הפינה בטיפול, עקב מחלותיהם הכרוניות וחוסר ההפיכות הנלווים למצב התפקודי. במצבים חדים הגורמים להחמרה במצב הגופנית ולריתוק זמני, כגון ימים ראשונים באשפוז בבית חולים, שהות ממושכת בחדרי מיון לאחר שברי צוואר הירך, אירועי מוח, זיהומים ובעיות חילוף חומרים (מטבוליות), יש להיות מוכנים ומודעים למניעת הופעתם של פצעי לחץ. פצע הלחץ עלול להתפתח תוך שעות ספורות, אך ריפויו מחייב חודשים מרובים, ולעיתים הוא לא ניתן לריפוי. התערבות מיד עם הופעת פצע לחץ ואף לפניו חיונית לטיפול בחולה הקשיש. אביזרים מקליי לחץ (מזרנים וכריות) הם חובה לכל מטופל המרותק למיטה באופן קבוע או המרבה לשבת טרם הופעת פצעי הלחץ. מתן קלוריות וחלבונים בהתאם לצרכיו, ניטור החולה, שינוי התנוחה, מתן אנטיביוטיקה, חמצן ודם בעת הצורך והתייעצות עם מומחים בתחום, יביאו למניעה ולטיפול המיטבי בחולה הקשיש.

דלדול העצם ושבריריות מאפיינים אנשים מבוגרים, ומובילים לירידה בתפקוד ובאיכות החיים תוך עלייה בסיכון לנפילות ולשברים. במספר מחקרים הודגם קשר בין שבריריות לדלדול העצם, אולם לא ברור האם שבריריות גורמת לדלדול העצם או להפך, או שמא יש גורם מקשר הגורם לשניהם.

סרקופניה – מצב של הידלדלות מסת השריר הנפוץ בגיל המבוגר – עשויה לגרום לאחר מספר שנים לניידות מוגבלת ולאובדן תחושת העצמאות של האדם המבוגר. חוסר התנועתיות מגבירה את הסרקופניה ומובילה לעלייה בסיכון לתשישות ולדלדול העצם. תשישות ודלדול העצם מובילים מצידם להגברת חוסר האמון של האדם המבוגר ביכולתו להתנייד בצורה עצמאית, לירידה בתנועתיות ובסופו של דבר להידלדלות נוספת במסת השריר.

כדי למנוע זאת יש צורך להגביר את המודעות לחשיבות התנועתיות כבר בגילאים צעירים יחסית ולעודד אנשים מבוגרים לעסוק בפעילות גופנית. לאחר שאדם מאובחן כלוקה בדלדול העצם או בתשישות, יש לעודד אותו להגביר את הפעילות הגופנית בצורה מבוקרת כדי לחזק את השרירים ואת העצמות, ובאופן זה להימנע מהידלדלות נוספת במסת השריר שתגביר את חומרת השבריריות ודלדול העצם.

שיאוף של שיני חלב בילדים הוא מצב נדיר: 0.5% מכלל הגופים הנשאבים לריאות בתקופת הילדות. פיום הקנה (טרכאוסטומיה) אמור להגן מפני שיאוף, ובספרות הרפואית מצאנו רק פרשת חולה אחד שבה ילד המונשם בפיום הקנה שאף שן לסימפון

אנו מדווחים במאמר זה על שני אירועי שיאוף של מספר שיני חלב בילדים המונשמים בפיום הקנה. הילדים מאושפזים ביחידה המיועדת להנשמה כרונית של ילדים עם פגיעה במוח.

בשני הילדים הודגמו תסמיני תמט בריאה הימנים ובאחד מהמטופלים הודגמו ממצאים כרוניים בריאה השמאלית, שלוו בירידה בריווי, בחום ובליקוציטוזה.

בברונכוסקופיה הוצאו ארבע מתוך חמש השיניים שנשאבו לריאות. המצב הקליני השתפר לאחר ההתערבות, והילדים חזרו למצבם הבסיסי.

לנוכח העלייה המתמדת בשכיחות הנשמה כרונית בילדים, יש להביא בחשבון אפשרות לשיאוף שיני חלב גם בנוכחות פיום הקנה.

מטרה: המטרה במחקר היא להעריך את תוחלת החיים של האוכלוסייה הייחודית של ילדים פגועי מוח ומונשמים כרוניים. כמו כן, יש לבדוק אם קיים הבדל בתוחלת החיים בחמש השנים הראשונות לקיום המחלקה ובחמש השנים העוקבות.

אוכלוסייה: המעקב כלל 68 ילדים ומתבגרים פגועי מוח שהיו זקוקים להנשמה כרונית, שאושפזו במחלקה ייחודית במסגרת בית חולים לחולים כרוניים (המרכז הרפואי הרצוג בירושלים) בין השנים 2016-2006. עשרים-ושבעה ילדים אושפזו בגלל הצורך בהנשמה כרונית לאחר אירועי היפוקסיה כגון: תאונות מסוג טביעה או תשניק, או עקב אירוע מוח (כולל דימום במוח), דום נשימה או מות עריסה. ארבעים ואחד ילדים אושפזו מסיבות נוספות כגון מחלות גנטיות או מטבוליות, חריגויות (אנומליות) במוח או פגיעות במוח לאחר זיהומים. כל המטופלים סבלו מפגיעה מרכזית ברמות שונות עד לרמה של תגובה מיקטית (מינימלית). גיל המטופלים נע בין חודשיים עד 21 שנים.

תוצאות: ההישרדות החציונית של אוכלוסיית המטופלים הסתכמה ב-59 חודשים, ושיעור ההישרדות לחמש שנים היה 49%. לא נמצא הבדל מובהק סטטיסטית בהישרדות בהשוואה בין המטופלים שטופלו בחמש השנים הראשונות לקיום המחלקה לאלו שטופלו בחמש השנים העוקבות (p=0.48). סיכויי ההישרדות לא היו שונים (p=0.87) בקרב הילדים שאושפזו לאחר אירועים של היפוקסיה לבין ילדים שאושפזו מסיבות אחרות. לא נמצאו הבדלים מובהקים בסיכויי ההישרדות בין בנים לבין בנות או בין אוכלוסיות ממוצא אתני שונה (יהודים לעומת מוסלמים).

שמונה-עשר ילדים נפטרו במשך עשר שנות המעקב, מהם 16 מתו עקב זיהומים מזדמנים הקשורים במערכת הנשימה.

מסקנות: שיעור ההישרדות לחמש שנים של ילדים פגועי מוח המונשמים כרונית במסגרת מחלקתנו הוא כ-50%. הסיבה העיקרית לתמותה היא זיהום מזדמן שאינו קשור למחלה היסודית.

הקמת בית החולים בתל גיבורים, לימים בית החולים על שם ליידי אידית וולפסון, החלה ברגל שמאל. בינואר 1963 נעצר סמנכ"ל משרד הבריאות, יהודה שפיגל, על רקע תוכנית המשרד להקים בית חולים בתל גיבורים שבחולון. המעצר התרחש לאחר שהאדריכלים יעקב רכטר ומשה זרחי ביחד עם המהנדס מיכה פרי התלוננו שנדרשו לשלם שוחד כדי לזכות בתכנון. להוכחת החשד, ציידה המשטרה את המתלוננים במיקרופונים סמויים, והקליטה את פגישתם עם החשודים במתן השוחד ובתיווך לשוחד, שנערכה בקפה "ורה" בתל אביב. שפיגל הואשם בלקיחת שוחד בדמות תרומות לישיבת "בני יהודה" שבראשה עמד, כדי לתת את זכות הבנייה.

כנס ה-EPICOH עוסק בליבת העשייה של הרפואה התעסוקתית – אפידמיולוגיה ורפואה תעסוקתית. הכנס עוסק במגוון נרחב של נושאים בתחום זה ומתקיים אחת לשנה, והפעם באדינבורו, סקוטלנד. עוד מידע על ארגון ה EPICOH ניתן לקרוא באתר הארגון.

אקרדיטציה היא תהליך שבסופו מקנה גוף הסמכה רפואי לאומי הכרה פומבית על הישגים שניתן לעשות להם סטנדרטיזציה. תהליך האקרדיטציה מתרחש במדינות רבות בעולם והוא חלק חשוב מאיכות הטיפול. שיתוף הפעולה של אנשי הצוות חיוני להשלמת התהליך. על כן, שביעות רצונם מהתהליך ועמדותיהם כלפיו עשויות להשפיע על יישומו האפקטיבי בטווח הקצר והארוך. המטרה בסקירת ספרות זו היא לתאר את היתרונות והחסרונות של תהליך האקרדיטציה, ולהציג את ממצאי המחקרים הנוגעים לעמדות אנשי הצוות כלפי התהליך ולשביעות רצונם מהתהליך. הממצאים מראים שעמדות אנשי הצוות כלפי תהליך האקרדיטציה חשובות ליישומו. יש אנשי צוות המתייחסים לתהליך באופן חיובי ויש כאלה המתייחסים לתהליך באופן שלילי. יחס זה מעצב את שביעות הרצון של אנשי הצוות מהתהליך ואת עמדותיהם כלפיו בנקודות זמן שונות ובהיבטים שונים. לסיכום: אף שנמצאו עמדות מנוגדות של אנשי צוות לתהליך האקרדיטציה במחקרים שונים, נראה שעמדות הצוות כלפי התהליך הן לרוב חיוביות ושביעות רצונם מהתהליך גבוהה, אם כי לא ניתן לקבוע זאת באופן חד משמעי. לשם כך, דרושה חקירה מעמיקה יותר בנושא, בהתבסס על כלי מדידה בעלי תוקף ומהימנות גבוהים.

קרעים של חיץ הנקביים המערבים את שריר סוגר פי הטבעת, ובמיוחד אלו שאינם נראים לעין בזמן הלידה, שכיחים במקרים של לידות בגישה לדנית –בין אם טבעיות ובין אם בלידות מכשירניות. יולדת שנחשפה לקרע מסוג זה עלולה לסבול זמן רב לאחר הלידה מחוסר שליטה בנפיחות או בהפרשת הצואה, כמו גם מהווצרות נצור (פיסטולה) אל איברים סמוכים. בספרות הרפואית הדנה בנושא אין הסכמה ברורה ביחס לגורמי הסיכון להיווצרות קרעים מעין אלה, וקיימות תוצאות סותרות במחקרים שונים ביחס לגורמי סיכון שונים. גם שיטות הגנה על חיץ הנקביים שנוקטות האחיות המיילדות, כמו עיסויו עם שמנים מסוגים שונים, לא הוכחו כיעילות במניעת היווצרותם של הקרעים הללו. שאלת החיתוך המונע של חיץ הנקביים מכל סוג בהקשר של התפתחות הקרעים האמורים, הנדונה בהרחבה במאמר, היא הנושא היחיד שבו קיימת הסכמה של רוב הגינקולוגים על אי יעילותה במניעת קרעים מדרגה מתקדמת של חיץ הנקביים. חוסר היכולת לנבא איזו יולדת ובאיזו לידה תפתח קרעים מן הסוג האמור, כמו גם היעדר שיטות מוכחות מדעית למניעת היווצרותם במהלך לידה לדנית, מביא יותר ויותר נשים בימינו לפתח פחד מצירים ומלידה (טוקופוביה) וכתוצאה מכך לדרוש (ולפעמים גם לקבל) ביצוע ניתוח לחיתוך הדופן מבחירה – דרישה המתקבלת על ידי רוב הרופאים המיילדים בימינו.

שיעור הקשישים באוכלוסיית מדינת ישראל נמצא במגמת עלייה, וכך גם שכיחות התחלואה האופיינית בקשישים. ירידה בשמיעה נפוצה ומשפיעה על למעלה משליש מבני 65 שנים ומעלה. קיהיון (דמנציה) אף הוא מהבעיות הנפוצות בקשישים, ושכיחותו מוכפלת כל חמש שנים לאחר גיל 65 שנים.

לירידה בשמיעה יש השלכות שליליות רבות, ביניהן פגיעה באיכות החיים ובשביעות הרצון, בידוד חברתי ודיכאון. בשני העשורים האחרונים הודגם במחקרים רבים קשר ישיר בין ירידה בשמיעה לבין ירידה קוגניטיבית. שיקום שמיעה מוצלח מועיל לבלימת השלכות אלו, ולאחרונה הודגם במחקרים קליניים כי שיקום שמיעה באמצעות שתל שבלול הביא לבלימת הירידה הקוגניטיבית. במרבית המטופלים נעשה שיקום השמיעה באמצעות מכשירי שמיעה, אולם מבוגרים רבים אינם מסתדרים עם המכשירים. אומנם שיקום שמיעה עם שתלי שבלול עשוי לסייע במידה רבה כשירידת השמיעה היא חמורה, אך עם זאת רבים אינם עוברים הערכה בשל גילם, למרות עדויות לבטיחות ההליך ותוצאותיו החיוביות.

לסיכום, בסקירה זו אנו מציגים את ההשפעה השלילית שיש לירידה בשמיעה על מבוגרים רבים, את העדויות ממחקרים הקושרות בין ירידה בשמיעה ובין ירידה קוגניטיבית, ואת ההשפעה של שיקום שמיעה מוצלח על איכות חייהם של הקשישים ועל הסיכון ללקות בקיהיון.

בשנים האחרונות מתגברות העדויות על החשיבות של מנגנונים אפיגנטיים בהתפתחות כאב כרוני. מנגנונים אלו גורמים לשינויים עדינים על גבי הדנ"א וההיסטונים בתאי המערכת הסנסורית, מביאים לשינוי בביטוי הגנומי, ללא שינוי ברצף הגנומי, ומעצבים באופן זה את התגובה הפיזיולוגית לפציעה.

הבנת תהליכים אלו פותחת דלת לפיתוח תרופות חדשות לטיפול בכאב ולמניעת התפתחות כאב כרוני. בסקירה זו נציג את המנגנונים האפיגנטיים הנחקרים היום בתחום הכאב ואת הפוטנציאל הטיפולי הטמון בהם.

אקרדיטציה של בתי חולים החלה בארה"ב לפני כמאה שנים והתפשטה למדינות דוברות אנגלית בשנות השמונים והתשעים של המאה הקודמת. התפשטות זו הפכה להיות זרז ואף מדד לקידום איכות ובטיחות הרפואה ברמה לאומית, וגופי אסדרה (רגולטורים) המשלמים על בריאות (לרבות משרדי בריאות ומבטחים) ברחבי העולם אימצו את המתודולוגיה במדינות מפותחות וגם במדינות מתפתחות. בשנת 2000 זיהה ארגון הבריאות העולמי מעל 36 תוכניות אקרדיטציה, ויותר מ-70 מדינות אימצו את הרעיון של תו תקן בינלאומי בבתי חולים בסיוע סוקרים חיצוניים. בחלק ממדינות אירופה (צרפת, גרמניה, פולין, צ'כיה, פורטוגל, ספרד ותורכיה) נבט התהליך מאימוץ תקן גנרי כללי לאיכות בתעשייה (תקן 9001 ISO) ובחירת סטנדרטים לאיכות המותאמים למערכות בריאות, והדגשים העיקריים הם בטיחות הטיפול ומדדי איכות לאומיים. מיקוד זה ממשיך להיות הקו המוביל בתוכניות איכות לאומיות רבות וגם באקרדיטציה. סקירת הספרות מעידה שהמרכיב המניע העיקרי באימוץ אקרדיטציה הוא אומנם בטיחות ושיפור תהליכים, אך קיימים בו רכיבים נוספים, וביניהם הסדרת המימון והביטוח, שהם בבחינת גורמים מדרבנים להטמעתו במדינות שונות.