תוצאת חיפוש

בנימין גזונדהייט

החוג למחשבת ישראל, האוניברסיטה העברית בירושלים, המרכז הבינלאומי לרפואה תאית ואימונותרפיה של הסרטן, תל אביב

בית החולים ברזילי באשקלון הוקם בשנת 1961. בית החולים משרת כיום 500,000 תושבים, נותן מענה רפואי בזמן מלחמה (דוגמת "עופרת יצוקה"), ומטופלים בו גם חולים רבים המגיעים אליו משטחי הרשות הפלסטינית. בחדר המיון הנוכחי, אשר מכיל 18 מיטות, ניתן מענה רפואי ל- 90-100 אלף פניות בשנה.

בסוף שנות ה-90' הוחלט להרחיב את מבנה בית החולים. זאת, בין היתר, כמענה לגידול המהיר של האוכלוסיה באזור. בנוסף, בשל היעדר מיגון הולם, שותקה חלק מן הפעילות בבית החולים בעת מבצע "עופרת יצוקה".

יהושע שמר

עורך משנה של עיתון "הרפואה" וראש בית הספר לבריאות הציבור, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

אסונות המוניים מתרחשים ברחבי העולם על ידי פגעי טבע, מעשה אדם, תאונות או פעולות טרור, וגורמים לפגיעות קונבנציונאליות (כמו נפגע מלחמה, רעיות אדמה, אסונות טבע) ושאינן קונבנציונאליות (כמו מגפות, וכן פגיעות מחומרים כימיים, מדברים ביולוגיים או מחומרים רדיואקטיביים).

שפרה שורץ¹, חיים דורון², מיכאל שרף³

¹המרכז לחינוך רפואי, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, ²המכון הלאומי לחקר שירותי הבריאות ומדיניות הבריאות, ³המרכז הרפואי אוניברסיטאי סורוקה, שירותי בריאות כללית והפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן גוריון בנגב

בדצמבר 1959 נפתח בית החולים המרכזי לנגב, כיום המרכז הרפואי האוניברסיטאי סורוקה. בית החולים נפתח לאחר מאבק פוליטי קשה בין דוד בן גוריון, ראש ממשלת ישראל דאז, שהתנגד להקמת בית חולים בבאר שבע על ידי קופת חולים הכללית והעדיף הקמת בית חולים ממשלתי באשקלון שישרת את כל אנשי הנגב, לבין אנשי באר שבע בראשות דוד טוביהו, ראש העיר דאז, ומשה סורוקה, חבר הנהלת קופת חולים הכללית. אלה האחרונים ביקשו לפעול להקמת בית חולים לאלתר, לנוכח מצוקת האשפוז בעיר ולנוכח החלטת הסתדרות נשים ציוניות הדסה לסגור את בית החולים הזמני שפעל מטעמם בבאר שבע משנת 1948. עבודה זו נועדה להציג את המאבק האידיאולוגי והפוליטי בין הצדדים, את האינטרסים הסותרים של ממשלת ישראל וההסתדרות מול צורכי הבריאות של העיר באר שבע, ואת הגורמים שהביאו בסופו של דבר להקמת בית החולים על ידי קופת חולים הכללית. העבודה מתבססת על מחקר ארכיוני ומקורות בני התקופה.

יצחק קרייס, שלמה וינקר, נחמן אש

חיל הרפואה, צה"ל

בשנים-עשר בינואר 2010 רעדה הארץ. רעש אדמה בעוצמה של 7.1 בסולם ריכטר הרעיד את מדינת האיטי הנמצאת באיים הקריביים. מדינה ענייה, ביו העניות בעולם, דלה במשאבי טבע, בעלת תשתיות רעועות ומשטר לא יציב. זהו בדיוק המתכון לנפגעים מרובים ולאסון הומניטרי בקנה מידה עולמי המצריך התגייסות רחבה, חוצת גבולות ומחלוקות, על מנת להציל חיים, ולהושיט יד לניצולים ולבני משפחותיהם.

רקפת זלשיק¹, יפתח בירן<sup>2

1</sup>מכון טאוב ללימודי ישראל, המחלקה לעברית ויהדות, אוניברסיטת ניו-יורק, ניו-יורק, ארה"ב, ²המח' לפסיכיאטריה ג', תל-השומר

במאמר זה נסקרת הקמתה של המחלקה לנירולוגיה בבית-החולים הדסה בירושלים, ונסקרת פעילותה בראשית ימיה, בעיקר פעילותו של ד"ר ליפמן היילפרין, שהיה ממקימיה. מדווח בסקירה זו על התשתית הנירולוגית והפסיכיאטרית שהייתה בפלסטינה המנדטורית בשנות השלושים, תוך התמקדות בסוגיות המקצועיות והאירגוניות שהעסיקו את היילפרין, ובמיוחד בשאלת הקשר בין הנירולוגיה לפסיכיאטרייה. הטענה המועלית בסקירה זו היא, כי להכשרתו הנירו-פסיכיאטרית של היילפרין בגרמניה היו חשיבות והשפעה מרובות לא רק על דרכו המקצועית האישית, אלא גם על המחלקה לנירולוגיה בהדסה בראשית דרכה ועל הקהילה הנירו-פסיכיאטרית בפלסטינה, שהתאפיינה בשילוב הדוק בין הנירולוגיה לפסיכיאטריה.

נורית ניראל¹, שלמה בירקנפלד², אבי ישראלי³

¹מאיירס-ג'וינט-מכון ברוקדייל, ²ההסתדרות הרפואית בישראל, ³משרד הבריאות

אף על פי שהעשייה הרפואית עברה ברובה לקהילה, ההתמחות במקצועות הקליניים השונים בעולם המערבי ובישראל נותרה בעיקר בבתי-החולים. לרופא המתמחה אין הזדמנות להכיר חולים המטופלים מחוץ לבתי-החולים, ולבצע התערבויות איבחוניות וטיפוליות בקהילה. מכאן המאמץ לכלול את העבודה בקהילה בהתמחות במקצועות הרפואיים ולהתאימה לרפואה בעתיד.

בעבודה זו נערכה סקירת סיפרות וסוכם הניסיון שהצטבר במדינות אחרות בהעברת החינוך הרפואי למיסגרות אמבולטוריות. סקירת הסיפרות נוגעת בהיבטים הארגוניים הקשורים להכרה למתן התמחות, להתמודדות עם קשיי תקציב, ולסוגיות של בניית תשתית מתאימה וגיוס מורים. בסקירה נבחן גם הניסיון המצטבר בנוגע לתוכן ההתמחות, להקניית המיומנות והידע הרפואי ולשמירה על רמת ההוראה הקלינית – כל זאת במטרה ללמוד מניסיון זה ולהעלות לדיון הציבורי סוגיות הקשורות בביצוע תהליך כזה בישראל.

משה מיטלמן

האגף לרפואה פנימית, מרכז רפואי סוראסקי והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

במהלך שני העשורים האחרונים יותר פעילות רפואית מוסטת מבית-החולים לקהילה. המניע לשינוי כלכלי, אך מן הדין שישפיע גם על החינוך הרפואי ועל ההתמחות. בגיליון זה של "הרפואה" מתפרסמת סקירתם של ניראל וחב', המציעים להעביר חלק מההתמחות מבית-החולים לקהילה ומעלים את ההיערכות הנדרשת, הקשיים וגם חלק מהפתרונות האפשריים. המסר במאמר פשוט: כדי להכשיר את המתמחה לחיים האמיתיים בקהילה, יש להכשירו חלקית מחוץ לבית-החולים. במאמר מערכת זה נסקר הנושא בעיניים בוחנות. למעשה, הסטת חלק מההתמחות לקהילה כבר החלה, גם בישראל וגם בעולם. הדוגמא המצליחה היא רפואת המשפחה, אך במקצועות אחרים הניסיון עדיין חלקי, מקומי ולא ממוסד. גם הניסיון העולמי עד כה אינו ברור דיו.

ליאוניד גרמן¹, עידו שולט¹, יעקב בורנשטיין^1,3, שני בן-הרוש¹, מרדכי בן אלישע², זלמן ויינטראוב^2,3

¹האגף לבריאות האישה, ²מח' ילודים ופגים, בית-חולים לגליל מערבי, נהרייה, ³הפקולטה לרפואה רפפורט, מכון טכנולוגי לישראל, חיפה

חיידק הסטרפטוקוק מקבוצה  B(סק"ב)1, מאכלס את מערכת העיכול, המין והשתן בנשים. שיעור נשאות החיידק בנשים הרות מוערך בכ-20% (4%-40%). נמצא, כי מחצית מהילודים לנשים נשאיות הופכים לנשאים בעצמם, אך לא תמיד יחלו. מחלת סק"ב מוקדמת (בשבעת הימים הראשונים לחיים) בילוד היא מחלה קשה, המלווה בשיעורי תחלואה ותמותה משמעותיים. שיעור הנשאות העכשווי של החיידק באוכלוסיית הנשים ההרות בגליל המערבי, בישראל, אינו ידוע.

המטרות בעבודה היו בדיקה ופילוח שיעור נשאות סק"ב בנשים הרות בצפון ישראל לפי מוצא וגיל ההריון.

לשם כך נבדקו 700 נשים הרות. מכל הנשים נלקחו משטחים לסק"ב מהלדן (Vagina) ומהחלחולת (Rectum). הנשים בקבוצות המחקר סווגו לשתי קבוצות לפי גיל ההריון. בקבוצה אחת נכללו 414 נשים בגיל הריון 24-37 שבועות. בקבוצה השנייה נכללו 286 נשים מעבר ל-37 שבועות הריון (הריון במועד) שעברו השראת לידה.

מתוך 700 הנשים נמצאה במשטחים עדות לחיידקים ב-115 (16.4%). מתוך 700 הנשים 342 היו יהודיות, ובהן נמצא שיעור נשאות סק"ב של 13.7%. שלוש-מאות-חמישים-ושמונה (358) נשים היו מהמיגזר הערבי, ובהן שיעור הנשאות היה 19%. נמצא הבדל סטטיסטי מובהק בשיעור הנשאות בין שני המיגזרים (P=0.038). לא נמצא הבדל משמעותי בשיעור הנשאות לסק"ב בהשוואה בין גילאי ההריון השונים.

בקבוצת הסיכון הגבוה נכללו 414 נשים בגילאי הריון 24-37 שבועות (צירים מוקדמים, דלקת בדרכי-השתן, בירור רעלת הריון). בקבוצת הסיכון הנמוך נכללו 286 נשים בריאות שעברו 37 שבועות הריון ואושפזו לשם השראת לידה מסיבות שונות. מתוך 414 נשים בסיכון גבוה, 63 נשים (15.2%) נמצאו נשאיות לסק"ב. לעומתן, מתוך 286 הנשים בקבוצת הסיכון הנמוך, נמצאו 52 נשים (18.2%) נשאיות (P=0.3).

לסיכום, במחקר ניצפתה עלייה משמעותית בשיעור הנשאות לסק"ב בהשוואה לתוצאות מחקרים שפורסמו בעבר. כמו-כן, נמצא שיעור נשאות גבוה יותר במיגזר הערבי בהשוואה למיגזר היהודי.

אליעזר ויצטום (1), יעקב מרגולין (2)

(1) מרכז קהילתי לבריאות הנפש, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר-שבע ומרכז קהילתי לבריאות הנפש "עזרת נשים", ירושלים, (2) המרכז הירושלמי לבריאות הנפש "איתנים כפר שאול", מסונף לפקולטה לרפואה של האוניברסיטה העברית ובית חולים הדסה, ירושלים

במאמר מדווח על תהליך הקמתו של בית-החולים "עזרת נשים" בירושלים ועל שנות פעילותו הראשונות. מודגשת חשיבותו של ההיבט הכלכלי בקיומו השוטף והיומיומי של המוסד, ומצוינים הקשיים הקיומיים שהיו כרוכים בניהולו התקין. בעזרת מסמכים היסטוריים מודגמות פרשיות נבחרות בסוגיות, כגון הקשיים הכלכליים ואחזקת בית-החולים, ומובלט הדימיון שבין הימים הרחוקים ההם למצב כיום.

אייל מלצר (1), אורי אלקיים (2),

המח' לרפואה פנימית ה' (1) והמכון למחלות רימטולוגיות (2), מרכז רפואי סוראסקי תל-אביב והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

מתוך למעלה מרבע מיליון מהגרי עבודה המצויים בישראל, שיעור גדול מהם שוהים ללא רישיון עבודה ולרוב בלא כל סוג של ביטוח בריאות. פועל יוצא מכך הוא נגישות נמוכה לשירותי רפואה אמבולטרית, עם השלכות בריאותיות מובנות. מהגרי עבודה חסרי רישיון אלה והרופאים המטפלים בהם בעת שהייתם בבית-החולים הציבורי נאלצים להתמודד עם בעיות רבות: מעשיות ואתיות. מובאים במאמר זה מספר אירועים המאירים בעיות אלה, ומוצגת הסכנה הנשקפת מהמצב הנוכחי לבריאות אוכלוסייה זו ולאתיקת העבודה בבית-החולים הציבורי.

Patient Satisfaction and Hospital Services Evaluation by Regular and Private Patients

Sara Carmel, Jonathan Halevy

Dept. of the Sociology of Health, Faculty of Health Sciences, Ben-Gurion University of

the Negev, Beer Sheba; Sha'are Zedek Medical Center and Hebrew University-Hadassah Medical School, Jerusalem

"Sharap" is a private medical service integrated within our public clinic and hospital services. Clients may choose their physician by paying a fee in addition to what their health insurance agency (Kupat Holim) pays for. All other hospital services are supplied to all patients alike. The main purpose of this study was to evaluate the extent to which this declared policy is maintained in practice.

During 5 months in 1997, 198 Sharap patients and 198 regular patients were interviewed in the the general surgery, cardiac surgery, ENT, cardiology, newborn and gynecology wards of this hospital. Both groups were similar in regard to cause of hospitalization, gender, age group (10-year age ranges), and length of hospitalization (at least 24 hours).

Similar levels of satisfaction with hospitalization in general and with the nursing service and with supportive services were found in both groups. However, Sharap patients were more satisfied with their physicians than regular patients (87% vs 74%, respectively). Similar results were also found using indirect measures of satisfaction. About 86% in both groups reported having achieved the goal of improvement in health. A high proportion of respondents from both groups (82% and 88%, respectively) could not distinguish between Sharap and regular patients in the ward. However, a greater proportion of regular patients (35% vs 21%) wanted more extensive explanations from their physicians regarding their treatment.

Sharap patients belonged to higher socio-economic classes than regular patients. Our evaluation indicates that although the Sharap service enables the affluent to choose their preferred physician, resulting in a different doctor-patient relationship, the service does not create a significant feeling of discrimination among hospitalized patients, and does not interfere with the high level of health services available to the public at large.

Intrahospital Transport of Critically Ill Children

Gideon Paret, Ron Ben Abraham, Oshrat Yativ, Amir Vardi, Zohar Barzilay

Dept. of Pediatric Intensive Care and of Anesthesiology, Sheba Medical Center, Tel Hashomer and University of Tel Aviv

Prospective evaluation of intrahospittransportation of 33 critically ill children to and from the pediatric intensive care unit was conducted over the course of a month. Factors contributing to risk of transport were assessed.

There were 33 children (25 boys and 8 girls), 3 days to 15 years of age. Reasons for admission included: disease and trauma in 19, and status post operation in 11. The pretransport PRISM score was 4.84. 22 children (66.6%) were being mechanically ventilated and 10 (30.3%) were being treated with amines. Transport time ranged from 8-150 minutes. 15 of the transports (45.4%) were urgent and a special intensive care team escorted 22 (66.6%). Equipment mishaps and physiolog-ical deterioration occured in 12 (36.3%) and 11 (30.3%) of the cases, respectively. The use of amines, mechanical ventilation, longer transport time and high PRISM score were all associated with physiological deterioration on transport.

Diagnostic and Therapeutic Laparoscopy for Non-Palpable Testis

Zahavi Cohen, Niza Newman, Edna Kurzbart, Vadim Kapuller, Abraham J. Mares

Dept. of Pediatric Surgery, Soroka Medical Center and Faculty of Health Sciences, Ben-Gurion University of the Negev, Beer Sheba

From January 1994 to July 1997, 20 boys 1.5-13 years of age underwent laparoscopic examination and treatment for non-palpable testis. In 1 there was bilateral nonpalpable testis. Only 3 had intra-abdominal testes viable for orchiopexy. In 8 atrophic testicles were removed and in 9 laparoscopic examination revealed intra-abdominal blind ending of the spermatic cord and no testicular tissue.

We conclude that laparoscopy is a useful and safe technique for accurate diagnosis and may avoid additional intervention in treating non-palpable testes. Furthermore, intra-abdominal testes may be managed laparoscopically under the same anesthetic.

Treating Mother and Baby in Conjoint Hospitalization in a Psychiatric Hospital

Shmuel Maizel, Vladislav Fainstein, Sarah K. Katzenelson

Dept. B, Eitanim Mental Health Center, Jerusalem

Since 1990 we have been admitting mothers with postpartum psychiatric morbidity together with their babies to our open psychiatric ward. The aim of conjoint hospitalization is to maintain and develop the bond between mother and baby while treating the mother's psychiatric disorder. The presence of the infant in the hospital allows both a thorough evaluation of the mothers' maternal ability and to use the infant as a facilitator of the mothers' recovery by engaging maternal functions. It prevents the infants from being placed in a foster home for the duration of the mothers' hospitalization. Readily available in Britain and Australia, such conjoint hospitalization is controversial and rarely available elsewhere. In the past 5 years we hospitalized 10 women with 11 babies (1 woman was hospitalized twice, after different births). All women had received psychiatric treatment prior to childbirth, but this was the first psychiatric hospitalization for 2 of them. Diagnoses (DSM-IIIR) were chronic paranoid schizophrenia (4), disorder (4), schizo-affective schizophrenia (1) and borderline disorder (1). 8 were suffering from active psychotic symptoms on admission. They were treated pharmacologically, received individual and group psychotherapy, and participated in all ward activities. Families were engaged in marital, family and/or individual therapy according to need. All participated in cognitive-behavior treatment tailored to individual need to build and enrich the mother-infant bond. All improved significantly and were able to function independently on discharge, but in 1 case adoption was recommended.

Clinical Characteristics of those who Leave the Emergency Room Against Advice

A. Carmel, H. Amital, Y. Shemer, A. Sahar

Emergency Dept. and Dept. of Medicine B, Gertner Institute for Medical Service Research, Chaim Sheba Medical Center, Tel Hashomer and Sackler Faculty of Medicine, Tel Aviv University

The object of this study was to characterize those who leave the emergency department agmedical advice and to examine the short-term consequences. The study was conducted retrospectively 1992 and prospectively during May-August 1993 by telephone interviews. About 0.5% of all the patients who applied to the emergency department left against medical advice. Their main characteristic was that they were mostly young, single men. A wide range of complaints had brought them to the emergency department, very similar to that of the control group, but with a higher tendency to abuse drugs and alcohol. Most of those who left against medical advice had less severe disease than the controls. However 10% of them had to be hospitalized within the subsequent 2 weeks, in comparison with 4% of the controls. This study suggests that improving the efficiency of the emergency department will decrease the number leaving against advice.