תוצאת חיפוש

רחל מרנס¹,  אסף מנדל¹ , אילן גיאלצ'ינסקי², אריאל טננבאום¹

¹מחלקת הילדים, מרכז רפואי הדסה הר הצופים, ירושלים, ²המחלקה לאורולוגיה, מרכז רפואי הדסה הר הצופים, ירושלים

אצירת שתן חדה מוגדרת ככשל בהטלת שתן חרף הימצאות כמות מספקת של שתן בשלפוחית השתן. התפתחות אצירת שתן חדה בילדים היא אירוע נדיר, אשר גורם להם כאב ומצוקה.

הכרחיים אבחון מהיר וטיפול דחוף. זיהוי והתייחסות מתאימה לבעיות רקע, דוגמת עצירות, חסרים עצביים, או השפעות לוואי לטיפול תרופתי, עשויים למנוע את הישנות אצירת השתן.

מדווח במאמרנו על שש פרשות חולים-ילדים, שאושפזו בשל אצירת שתן חדה, ומובאת בנוסף סקירת הספרות בנושא.

נטע בנטור¹, שלי שטרנברג², טל ספלטר¹, יהונתן למברגר²

¹מאיירס-ג'וינט-מכון ברוקדייל, ²מכבי שירותי בריאות

מבוא ורקע למחקר: הערכה גריאטרית כוללנית רב מקצועית, נחשבת כגישה המתאימה לאבחון קשישים תשושים, לדחיית מוגבלות ולהתוויית טיפול הולם עבורם. מאחר שזהו שירות יקר יותר ממרפאת ייעוץ רגילה, חשוב לעשות בו שימוש מושכל ויעיל.

מטרת המחקר: לבחון האם המופנים להערכה גריאטרית כוללנית רב מקצועית אכן זקוקים לה, ולזהות שינויים בתוך חצי שנה בקרב מי שעברו הערכה כזו לעומת מי שלא עברו אותה.

מערך המחקר: נערכו שני סקרים, האחד רטרוספקטיבי שהוכללו בו 580 הקשישים שעברו הערכה גריאטרית כוללנית במכבי שירותי בריאות בשנת 2007, והשני פרוספקטיבי דמוי-ניסויי, שכלל מדגם מייצג של 221 קשישים שעברו הערכה גריאטרית כוללנית בשנת 2008 ומדגם מזווג של 166 קשישים שלא עברו הערכה כזו. בסקר הראשון נשלפו נתונים מהרשומות הממוחשבות בקופה, ובסקר השני רואיינו הקשישים משתי הקבוצות פעמיים, בהפרש של חצי שנה.

תוצאות: 59% מהמופנים להערכה גריאטרית כוללנית הן נשים, שגילן הממוצע 79 שנים. בבחינת סימנים גריאטריים, 42% היו מוגבלים בטיפול אישי  ו-63% מוגבלים בתפקוד מחוץ לבית (כגון קניות), 52% לקו בהפרעה קוגניטיבית ברמות שונות, 33% היו עם חשד לדיכאון, 41% סבלו מנפילות נשנות, ו-35% פיתחו אי נקיטת שתן (Urinary incontinence). מבחינת תחלואה, 55% לקו במחלות לב, 28% בסוכרת ו-18% במחלות ממאירות, ונטלו 7.8 תרופות בממוצע. בקרב מי שעברו הערכה גריאטרית כוללנית, חל שיפור באיכות החיים הקשורה לבריאות ולעלייה בפנייה לשירותים מסייעים לעומת מי שלא עברו הערכה כזו, מבלי שיחול שינוי בסימנים הגריאטריים בשתי הקבוצות.

השלכות למדיניות: אל המירפאות להערכה גריאטרית כוללנית מופנים קשישים הלוקים בסימנים גריאטריים רבים. חשוב להרחיב את הפעלתן ובמקביל לנסח סטנדרטים ברורים את מי להפנות אליהן, את הסטנדרטים יש להפיץ  לרופאי משפחה, כדי להגביר את שיעור ההפניה של קשישים מועדים שעשויים להפיק מכך תועלת.

תומר ארד¹, דן לוי-פבר², רוני-ראובן ניר^2,1, רן קרמר²

¹הפקולטה לרפואה רפפורט, הטכניון, חיפה, ²המחלקה לכירורגיית חזה כללית, הקריה הרפואית לבריאות האדם על שם הרמב"ם, חיפה

הקדמה: החל משנת 1992, הוכנסה בהדרגה ליישום בבתי חולים ברחבי העולם גישה סגורה לכריתת אונת ריאה, ללא פתיחת בית החזה ובסיוע ציוד וידיאו. גישה זו הוכנסה ליישום במחלקה לכירורגיית בית חזה כללית במרכז הרפואי לבריאות האדם על שם הרמב"ם שבחיפה בראשית שנת 2009, ומאז נותחו באמצעותה בהצלחה כ-200 חולים. במחקר זה נבדקת עקומת הלימוד של המנתחים ושל צוות המחלקה בעת הכנסת השיטה החדשה ליישום.

מטרה: המטרה במחקרנו הנוכחי היא להסיק מסקנות ולהמליץ המלצות, אשר תסייענה למנהלי מחלקות ולרופאים בתהליך הכנסת גישות ניתוח סגורות ליישום במחלקותיהם.

חולים ושיטות: כאוכלוסיית המחקר נבחרו 108 חולים, אשר מהווים את כלל האוכלוסיה שנותחה בשיטה זו במחלקה בתאריכים 30.6.2010-1.1.2009. אוכלוסיית המחקר סווגה לשלוש קבוצות בהתאם למועד הניתוח, כאשר בכל קבוצה רוכזו חולים שנותחו בפרק זמן של חצי שנה. עבור כל קבוצה הושוו נתונים בנוגע לשיעור הניתוחים בגישה הסגורה לעומת הגישה הפתוחה הוותיקה, שיעורי המרת הניתוח הסגור לניתוח פתוח, זמן הניתוח, סיבוכים תוך-ניתוחיים וסיבוכים בתר-ניתוחיים. הנתונים שנאספו הושוו למדווח ממדינות נוספות ברחבי העולם.

תוצאות: שיעור הניתוחים הסגורים מכלל ניתוחי כריתת אונת הריאה, זמן הניתוח הממוצע ושיעור הסיבוכים הבתר-ניתוחיים בחצי השנה הראשונה – כל אלה היו נמוכים משמעותית לעומת השנה העוקבת. משך השהייה בבית החולים ושיעור הסיבוכים במהלך הניתוח היו דומים בהשוואה בין שלוש קבוצות המחקר.

מסקנות: בעת הכנסה ליישום של גישה סגורה לכריתת אונת ריאה תוך הסתייעות בציוד וידיאו, קיימת עקומת לימוד של המנתחים ושל הצוות הרפואי. על מנת להגיע לתוצאות קבועות, עקביות ודומות למדווח ממרכזים רפואיים אחרים בעולם, נדרשים 12-6 חודשי עבודה סדירה בגישה זו, שבמהלכם צריכים להתבצע 60-30 ניתוחים.

לקריאת המאמר מאת וליד סליבא, לי גולדשטיין, נאיף חבשי ומאזן אליאס. "הרפואה" – כרך 151 חוב' 5, מאי 2012

וליד סליבא^1,2, לי גולדשטיין^1,2,  נאיף חבשי³, מאזן אליאס^1,2

¹מחלקה פנימית ג', מרכז רפואי העמק, עפולה, ²הפקולטה לרפואה רפפורט, הטכניון, חיפה, ³מחלקה פנימית א', מרכז רפואי העמק, עפולה

רקע: חולי סוכרת מפתחים אנמיה בשכיחות גבוהה. התפקיד שממלא היפסידין (Hepcidin) באנמיה הקשורה לסוכרת אינו ידוע.

המטרות במחקר: לבחון את הקשר בין רמות ההיפסידין בנסיוב ואנמיה בחולי סוכרת עם תפקוד כליות תקין.

שיטות המחקר: נבחנו באופן פרוספקטיבי 86 חולים עוקבים עם סוכרת מסוג II, 39 עם אנמיה (קבוצת המחקר) ו-47 ללא אנמיה (קבוצת הבקרה). לא נכללו חולים עם אי ספיקת כליות, חסר ברזל,  חסר ויטמין B12 או חולים במחלות דלקתיות כרוניות.

תוצאות: בניתוח חד משתנים, החולים עם אנמיה היו מבוגרים יותר ולקו בסוכרת ממושכת יותר בהשוואה לחולים ללא אנמיה (P<0.05). רמת ההיפסידין החציונית הייתה 15 נאנוג'/מ"ל (140-2 נאנוג'/מ"ל) בקבוצת האנמיה בהשוואה ל-14 נאנוג'/מ"ל (128-2 נאנוג'/מ"ל) בקבוצת הבקרה (P=0.386). רמות הקריאטינין והאריתרופויאטין (Erythropoietin) היו גבוהות יותר בקבוצת החולים עם אנמיה לעומת קבוצת הבקרה (P<0.05). בקבוצת החולים עם אנמיה הייתה רמת ההמוגלובין המסוכרר (Hba1c) נמוכה יותר (P=0.035), והטיפול בתרופות נוגדות סוכרת היה בשיעור גבוה יותר: Metformin 73% לעומת 46% (P=0.016) ו-Sulfonylurea 47.2% לעומת 19.1% (P=0.006), בהתאמה. גם לאחר תקנון לגיל נבדלו שתי הקבוצות במשך הסוכרת (P=0.043), ברמת האריתרופויאטין (P=0.007), ברמת הקריאטינין (P<0.001), ובטיפול ב-Metformin ,Sulfonylurea  ו-Insulin (P<0.05).

מסקנות: חולי סוכרת עם אנמיה לוקים בסוכרת ממושכת יותר בהשוואה לחולים ללא אנמיה. במחקר זה לא נמצא קשר בין רמות ההיפסידין ואנמיה בחולי סוכרת. 

דוד שטרית, אולגה טלקר, אלונה מטבייציק, אילנה יעקובי

מערך הריאות, מרכז רפואי מאיר, כפר סבא

הקדמה: אומליזומב – Omalizumab (קסולייר) הוא נוגדן סגולי כנגד אימונוגלובולין E לטיפול בגנחת אלרגית בינונית עד קשה. הטיפול בו מומלץ כבר מספר שנים, אולם עדיין קיימים חששות באשר ליעילותו ובטיחותו.

מטרות: בדיקת יעילות ובטיחות הטיפול בקסולייר בחולי גנחת במצב בינוני-קשה במרכז הרפואי מאיר.

חולים ושיטות: סיכום המידע הרפואי כולל את מאפייני החולים, מידת היעילות הקלינית, יכולת הירידה או ההפסקה בסטרואידים פומיים, ופרופיל הבטיחות בכלל החולים שטופלו בקסולייר שלושה חודשים ויותר, במערך הריאות, בית החולים מאיר, כפר סבא.

תוצאות: 54 חולים מטופלים בקסולייר במערך הריאות מאיר. ענו לקריטריוני ההכללה 47 חולים. מכלל החולים, 33 (70%) היו נשים. גיל ממוצע היה  12 ±61 שנים. הגנחת נמשכה 25±17 שנים. נצפתה ירידה מ-70.2% ל-38.3% בשיעור ההחמרות בגנחת בקבוצה שטופלה בקסולייר (p=0.007). חל שיפור בתפקודי הריאות תחת הטיפול מ-58±14% ל-63 ± 17 (p=0.002). ארבעה חולים (8.5%) הפסיקו את הטיפול בסטרואידים באופן מוחלט, ומינון הטיפול הופחת בעשרה חולים (21%). 45% מהחולים (21 חולים) לא אושפזו כלל תחת הטיפול בקסולייר. 25% (12 חולים) אושפזו פעם אחת בלבד ו-17%  (8 חולים) אושפזו פעמיים. בקרב 13%  (שישה) נצפו שלושה אשפוזים ויותר. רק חולה אחד הפסיק את הטיפול. ארבעה חולים סבלו מכאבים באזור ההזרקה. לא תועדו אנפילקסיס או ממאירות.

דיון וסיכום: הטיפול בקסולייר בחולים עם גנחת אלרגית בינונית עד קשה החווים החמרות תחת טיפול מניעתי משולב, מומלץ ומלווה בפרופיל בטיחות גבוה. יש להפנות חולים אלו למרפאות ריאות בכדי לשלבם בטיפול  זה.

יגאל פרנק¹, עדי רגב², ויקטור נובק², לונה אבנון¹, אביטל אבריאל¹, פניה שימעונוביץ'¹, דב היימר¹, נמרוד מימון¹

¹המכון לרפואת ריאות, מרכז רפואי אוניברסיטאי סורוקה, באר שבע, ²המרכז למחקרים קליניים, מרכז רפואי אוניברסיטאי סורוקה, באר שבע

עבודה זו בוצעה כחלק מהדרישות לקבלת תואר MD מהפקולטה לרפואה באוניברסיטת בן גוריון.

רקע: מחלת ריאות חסימתית כרונית (COPD) היא סיבה שכיחה לקוצר נשימה במאמץ. הפרעות ברמת ההמוגלובין (אנמיה ופוליציתמיה) שכיחות בקרב החולים, והקשר בינן לבין ההסתמנות הקלינית של החולים עדיין אינו מאופיין באופן חד משמעי. המטרה בעבודה זו היא לבדוק בקבוצת חולי COPD את הקשר בין הימצאות של הפרעות ברמות ההמוגלובין לבין תוצאים קליניים, כגון אשפוזים והחמרה בתפקודי הריאות.

שיטות: ניתוח מחקר קוהורט רטרוספקטיבי, שנערך על קבוצת חולי COPD (n=333), שבמעקב המכון לרפואת ריאות של המרכז הרפואי האוניברסיטאי סורוקה בבאר שבע, בין השנים 2009-2003. חולים הוגדרו כאנמיים אם 80% מערכי בדיקות ההמוגלובין שלהם במהלך התקופה עמדו על ערך של מתחת ל-14 ו-12 מ"ג/ד"ל בגברים ונשים, בהתאמה. נערכה השוואה של מאפיינים דמוגרפיים ופיזיולוגיים בין אנמיים ללא אנמיים.

תוצאות: אנמיה נמצאה בקרב 79 חולים (24%) ופוליציתמיה בקרב שבעה נבדקים (2%) בלבד. לא נמצא הבדל בין הקבוצות בכל הקשור למספר האשפוזים, מספר ימי האשפוז ומספר אירועי ההנשמה. נמצא הבדל בין הקבוצות בנוכחות מחלות רקע: אי ספיקת לב ואי ספיקת כליות כרונית (שיעור גבוה יותר בקרב החולים האנמיים). נמצא הבדל גם בערכי ה-BMI בין הקבוצות (ערכים נמוכים יותר בקרב החולים האנמיים) וכן בין המינים השונים (שיעור גבוה יותר של גברים בקרב החולים האנמיים). הבדל בין הקבוצות נמצא גם בתפקודי הריאות (לאנמיים היו ערכי תפקודי ריאות נמוכים יותר).

מסקנות: אנמיה בקרב חולי COPD שכיחה הרבה יותר מפוליציתמיה. לא נמצא קשר בינה לעלייה במספר ההתלקחויות החמורות המצריכות אשפוז. נדרשים מחקרים נוספים בנושא כדי לברר את רמת הסף של ההמוגלובין שמתחתיה חלה עלייה במספר האשפוזים.

 מיכל שטיינברג^5,1,שושן פרק², נסרין גאנם^3,5, ישראל סרפוב^5,4, יורי פסחוביץ⁴, יוחאי אדיר^1,5

¹ היחידה למחלות ריאה, בית חולים כרמל, חיפה, ²החטיבה הפנימית, בית חולים כרמל, חיפה

³היחידה למחלות זיהומיות, בית חולים כרמל, חיפה, ⁴המחלקה לניתוחי בית החזה, בית חולים כרמל, חיפה, ⁵הפקולטה לרפואה, הטכניון – חיפה

זיהומים הנגרמים על ידי חיידקים מסוג אקטינומיצס  (Actinomyces) יכולים לערב את איברי הראש-צוואר, חלל הבטן והריאה. מובאת בזאת פרשת חולה, אישה בת 66 שנה, שהתקבלה עקב קוצר נשימה עם נוזל צדרי. מתרבית שניטלה מהנוזל צמח Actinomyces Meyeri. האבחנה אומתה בבדיקת PCR (Polymerase Chain Reaction Technique). הזיהום טופל במישלב של אנטיביוטיקה מסוג אמפיצילין עם ניתוח הסרת הצדר (דה-קורטיקציה) של הריאה.

זיהומים הנגרמים על ידי אקטינומיצסים הם נדירים, ולפיכך נדרשת רמת חשד גבוה לזיהויים. קיים קושי באבחון זיהום זה עקב דרישות מיקרוביולוגיות מוגדרות לגידולם בתרבית. פורסמו פרשות חולים רבות בספרות שבהן נותחו מטופלים בחשד לתהליך תופס מקום (Mass lesion), אשר אובחן בסופו של דבר כזיהום באקטינומיצס. בפרשת החולה במאמרנו, לא נצפתה כל הטבה קלינית תחת טיפול אנטיביוטי שמרני, ולפיכך הוחלט על ניתוח שהביא לתוצאה קלינית טובה ולהחלמת המטופלת.

 אלונה מטבייצ'וק^1,3, אלכסנדרה אוסדצ'י^2,3, ברוך חן^1,3,  דוד שטרית^1,3

¹מערך הריאות, בית החולים מאיר, כפר סבא, ²מחלקת רדיולוגיה, מרכז רפואי מאיר, כפר סבא, ³הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

השערת המחקר: תפליט צדרי נפוץ מאוד בקרב חולים השוהים ביחידה לטיפול נמרץ. מחקר זה נועד לקבוע את המאפיינים ואת המשמעות הקלינית של תפליט צדרי בקרב חולים עם מחלת ריאות חסימתית כרונית (COPD) השוהים ביחידה לטיפול נמרץ.

שיטות המחקר: ניתוח רטרוספקטיבי של נתונים קליניים ומעבדתיים במשך 12 חודשים, של חולי מחלת ריאות חסימתית כרונית אשר אושפזו ביחידה לטיפול נמרץ. באמצעות צילומי בית חזה אשר בוצעו במהלך אשפוז ביחידה לטיפול נמרץ רטרוספקטיבי, קבעו רדיולוגים את נוכחות התפליט הצדרי והעריכו את גודלו.

תוצאות: נבחנו רישומים של 100 חולי מחלת ריאות חסימתית כרונית השוהים ביחידת טיפול נמרץ: 32 פיתחו תפליט צדרי. החמרות באי ספיקת לב היו נפוצות יותר בקרב חולים עם תפליט צדרי (p=0.001). החמרות במחלת ריאות חסימתית כרונית היו נפוצות יותר בחולים ללא תפליט צדרי (p=0.006). חולי מחלת ריאות חסימתית כרונית עם תפליט צדרי שהו יותר ביחידה  (19±8 ימים) לעומת אלו ללא תפליט צדרי (14±3 ימים, p=0.001). שיעורי התמותה היו דומים (40%). שישה חולים (19%) נזקקו לדיקור צדרי. חולים עם תפליט גדול או על רקע לא מוסבר עברו דיקור צדרי. שאר החולים טופלו על פי האבחנה הראשונית שנקבעה. בכל החולים עם דיקור צדרי של תפליט בריאות היה דית/פעפוע (טרנסודט) עם אבחנה מוכחת של אי ספיקת לב .

מסקנות: תפליט צדרי שכיח בשליש לערך מהחולים עם מחלת ריאות חסימתית כרונית השוהים ביחידה לטיפול נמרץ. רוב האשפוזים הם בעקבות אי ספיקת לב, והחולים מגיבים היטב לטיפול בבעיה הבסיסית. רק בחולים עם תפליט גדול או על רקע לא ברור נדרש דיקור צדרי.

מיה אמיתי^1,2, מרים פסקין^1,2, דורון גוטהלף^2,3, גיל זלצמן^1,2,4,

¹חטיבת ילדים ונוער, המרכז לבריאות הנפש גהה, ²הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, רמת אביב, ³היחידה לפסיכיאטריה של הילד, בית החולים אדמונד ולילי ספרא לילדים, המרכז הרפואי שיבא, תל השומר, רמת גן, ⁴המחלקה להדמיה מולקולארית, אוניברסיטת קולומביה, ניו יורק, ארה"ב

הפרעות מקשת האוטיזם (Autistic Spectrum Disorders – ASD) כוללות מספר הפרעות הנבדלות ביניהן בהסתמנות הקלינית. בשנים האחרונות נוצר רושם בישראל ובעולם שחלה עלייה בשכיחות הפרעות אלו. אולם נראה כי אין זו עלייה אמיתית בהיארעות, אלא ביטוי להגברת המודעות לנושא ולפיכך לעלייה באבחון התסמונת. למרות הטווח הרחב של התסמינים הקליניים, חסר מידע אמין לגבי האטיולוגיה של הפרעות אלו.

אולם בעשרים השנים האחרונות הצטבר מידע רב בנוגע לתורשתיות הגבוהה של ההפרעות, ולשינויים מבניים במוח ובמערכותיו הקשורים בהפרעה. קיימת תחלואה נלווית נרחבת עם הפרעות נוירו-התפתחותיות נוספות. הטיפול המוצע כיום רב-תחומי, וכולל בעיקר טיפולים התנהגותיים וכן טיפול בתסמינים סגוליים (Specific) בתרופות פסיכוטרופיות.

דיצה ענתבי-צחור

המרכז לאוטיזם, מרכז רפואי אסף הרופא, צריפין

הפרעות ברצף האוטיזם (Autism Spectrum Disorders – ASD) הן בין הלקויות ההתפתחותיות השכיחות ביותר, ועל פי סקירות אפידמיולוגיות חדשות, שיעורן מגיע ליותר מ-1% מכלל האוכלוסייה – גבוה כמעט פי 15 מההיארעות שדווחה לפני כעשור. אחד האתגרים הבולטים ברצף האוטיזם הוא הקושי באבחון מוקדם ומדויק. יחד עם זאת, תוצאות מחקרים רבים מצביעות על החשיבות הרבה שבאבחון מוקדם של ASD. אבחון מוקדם של ילדים אלה מאפשר התערבות  מוקדמת ויעילה, בתקופה שבה המוח עדיין גמיש, וכך ניתן להביא לשינויים משמעותיים בתפקוד.

מעיין מיליקובסקי-איילון, רבקה סופרין, רענן רז, איה שילון- הדס,  מרסי יהודה, מנשה מוקאמל, לידיה ו' גביס

המכון להתפתחות הילד על שם  וינברג, המרכז הרפואי שיבא, תל השומר, רמת גן

רקע: לקויות בטווח האוטיזם (Autistic Spectrum Disorder- ASD) מאופיינות בטווח רחב של תחלואה נוירו-פסיכיאטרית נלווית, המשתנה במהלך ההתפתחות המוקדמת. עבודה משותפת ומתואמת בין מטפלים ומאבחנים מתחומים שונים, תוך שילוב מדדים, תצפיות ושיפוט קליני, עשויה להוביל לאבחנה מקיפה של הפרעות בטווח האוטיזם. בנוסף, נודעת חשיבות רבה לאבחנה מבדלת רחבה. גן אבחוני-תקשורתי, שבמסגרתו מטופלים ילדים עם הפרעה בטווח האוטיזם או עם חשד להפרעה מסוג זה, יכול לאפשר מבט מעמיק ואבחון רב-מערכתי כחלק בלתי נפרד מהטיפול בילד ובהורה. 

מטרות: בחינת השינויים באבחנות ילדים לאחר שנת תצפיות וטיפולים בגן האבחוני-תקשורתי. בנוסף, נבחנו האבחנות הנוירו-פסיכיאטריות הנלוות ללקות בטווח האוטיזם והאבחנה המבדלת, וכן המלצות למסגרות המשך.

שיטות: חושבו השינויים בשכיחותן של אבחנות בטווח האוטיזם בקרב 76 ילדים שלמדו בגן האבחוני-תקשורתי במכון התפתחות הילד על שם וינברג, במהלך העשור האחרון, טרם הכניסה לגן וביציאה ממנו. בנוסף, חושבו שכיחויות האבחנות הנלוות ללקויות בטווח האוטיזם והאבחנה המבדלת. 

תוצאות: כמחצית (44.7%) מהאבחנות טרם הכניסה לגן עברו שינויים לאחר שנת טיפול בגן. 14.2% מהילדים שהתקבלו עם אבחנות התפתחותיות אחרות, אובחנו בסיום השנה עם לקות בתקשורת בטווח האוטיזם. לעומת זאת, 25% מן הילדים שהגיעו לגן עם לקות בטווח האוטיזם, הוסרה ושונתה אבחנתם במהלך השנה. בהתייחס לתחלואה נוירו-פסיכיאטרית נלווית ללקות בתקשורת, זו הופיעה ב-66% מהילדים. האבחנה המבדלת הנפוצה ביותר הייתה לקות שפה, שהופיעה בקרב 76%.

מסקנות: מחקר זה מחדד את חשיבותו של תהליך אבחון מעמיק הנערך על ידי צוות רב מקצועי מיומן, במהלך טיפול ולאחריו. כרבע מהילדים שאובחנו עם לקות בטווח האוטיזם בילדותם המוקדמת, עשויים לקבל אבחנה שונה ולרוב אף יפגינו סממנים קלים יותר, ייתכן שכתוצאה משינויים התפתחותיים בשילוב עם טיפול מרוכז ומשולב. 

נורית ניראל¹, אילה הנדין¹, מיכה רבאו²

¹מאיירס-ג'וינט, מכון ברוקדייל, ²המחלקה לכירורגיה, הפקולטה לרפואה, אוניברסיטת תל אביב והמרכז הרפואי העירוני-ממשלתי סוראסקי, תל אביב-יפו

הקדמה: במחקר קודם הגדרנו קריטריונים למצוקת מקצוע רפואי ומדדים לאומדן היקף המצוקה, זיהינו את סיבותיה בשני מקצועות רפואיים, והצענו פתרונות אפשריים לה על פי הניסיון בעולם. המחקר הנוכחי מוסיף לידע הנצבר על ידי בחינה כיצד מנתחים בשטח רואים את הבעיות ואת הפתרונות האפשריים.

מטרות: לזהות דרכים להתמודדות עם מצוקת כוח האדם בכירורגיה כללית כבסיס לתוכנית פעולה, תוך התמקדות בסוגיות אשר עמן ניתן להתמודד ברמת המחלקה ובית החולים. 

שיטות המחקר: "מחקר פעולה" שנערך בשני שלבים:

א. סקר (ראיונות חצי-מובנים) בקרב כ-180 מתמחים במחלקות לכירורגיה כללית.

ב. נקיטת גישה רטרוספקטיבית של מתודת ה"למידה מהצלחות" בחמש מחלקות לכירורגיה כללית שזוהו כ"מוצלחות" במשיכת מתמחים, ושילובה במחלקה תוך קיום הכשרה ברמה גבוהה.

תוצאות: במאמרנו מוצגים הגורמים המושכים סטודנטים לרפואה להתמחות בכירורגיה כללית ומובאות הבעיות שהמתמחים רואים בתקופת ההתמחות. בנוסף, מוצגים 12 עקרונות פעולה כלליים שעלו מתהליך הלמידה מהצלחות ומסקר המתמחים, הניתנים להעברה ויישום במחלקות לכירורגיה כללית. עקרונות פעולה אלו נוגעים לשלושה נושאים מרכזיים: אופן ההכשרה בהתמחות ואיכותה, סדרי העבודה, ארגון העבודה ואווירת העבודה במחלקה, והתנהלותם של הרופאים הבכירים. את כדאיות יישומם אנו מציעים לבחון במונחים של מידת היותם "מנופים לשינוי". 

מסקנות: ממצאי המחקר, המצביעים על הגורמים הפנים-ארגוניים והמקצועיים המשפיעים על משיכת מתמחים למקצוע רפואי ולמחלקה בה יתמחו, ועל שילובם בה, יאפשרו להגיע להמלצות בנוגע למשיכת מתמחים למקצוע רפואי. המחקר יכול גם להוות בסיס למחקר פעולה דומה במקצועות רפואיים אחרים.

אהרן ש' פיינסטון¹*, איריס אשד²*, יהודה פרידמן³, יפתח בר¹, צבי בר-סבר⁴, יבגני קוץ⁵, אליהו אדר⁶, גדעון מן⁷

בשם הקבוצה לכתיבת קווים מנחים לשימוש מושכל בדימות הברך.

¹המחלקה לאורתופדיה, מרכז רפואי אסף הרופא, צריפין, ²המחלקה לדימות, מרכז רפואי שיבא, תל השומר, רמת גן, ³המחלקה לדימות, מכבי שירותי בריאות, תל אביב, ⁴המכון לרפואה גרעינית, מרכז שניידר לרפואת ילדים בישראל, פתח תקווה, ⁵המחלקה לדימות, מרכז רפואי מאיר, כפר סבא, ⁶המחלקה לאורתופדיה, מרכז רפואי וולפסון, חולון, ⁷המחלקה לאורתופדיה, מרכז רפואי מאיר, כפר סבא

*תרומתם של שני המחברים הראשונים זהה

*בנוסף למחברים השתתפו מתחום האורתופדיה: גבריאל אגר, וידל ברצי'לון, צ'רלס הווארד, סוזנה הורוביץ, יורם ליטווין ועידו ציון, מתחום הדימות: יעקב אפלבאום, גבריאל ברטל, ארנסטו גלזר, משה גרייף, דניאלה מלטיאנו, אליסיה נכטיגל, יעל סרוודיו, גדעון פלוסר ונוגה שבשין, מתחום הראומטולוגיה: רפי סגל ומשה טישלר, ומתחום הרפואה הגרעינית: עינת אבן ספיר, דוד גרושר, ליאונרדו טרחו, מרדכי לוברבויים, צילה צבס וארנון שוורץ.

הקדמה: מפרק הברך הוא מפרק מורכב ויש בו פתולוגיות מגוונות. הטיפול הנכון בתלונות הקשורות למפרק הברך מחייב שימוש מושכל באמצעי הדימות השונים העומדים לרשות הקלינאי והתחשבות בדיוקם במצב הקליני הנתון, בבטיחות המטופל, בזמינות הבדיקות השונות ובעלותן. מקצת השיקולים הם אוניברסליים ומקצתם משתנים בין מערכות ביטוח רפואי ומקומות שונים. נוכחנו לדעת, כי קיימת אי בהירות לגבי אילו בדיקות ראוי לעשות באילו מצבים.

מטרה: ליצור קווים מנחים לשימוש מושכל באמצעי הדימות השונים.

שיטה: כינסנו רופאים מכל הדיסציפלינות הנוגעות לדימות הברך, וסיכמנו במליאה ובתת-ועדות את היעילות בבדיקות הדימות השונות במצבים הקליניים השונים.

תוצאות: העקרונות המנחים בבדיקות השונות הוגדרו לפי סדר חשיבות, החשובים ביותר הם דיוק הבדיקה במצב הקליני הנתון ובטיחות הנבדק, ורק אחרי שיקולים אלו יש להתחשב בזמינות הבדיקה ובעלותה. כן הוסכם, כי מי שצריך להחליט על הבדיקה הוא הרופא המטפל, שיתייעץ במידת הצורך במומחים מתחום האורתופדיה או הדימות ויודרך בנבכי הבדיקות השונות. נבנתה טבלה מסכמת הכוללת את המצבים הקליניים השכיחים ואת חשיבות הבדיקות השונות.

דיון וסיכום: לראשונה גובשו בישראל קווים מנחים לשימוש מושכל בבדיקות דימות של הברך, המתחשבים במצבים קליניים ובשיקולי זמינות ועלות הנכונים לישראל 2010. קווים מנחים אלו ישמשו רופאים בדיסציפלינות שונות וכן מבטחים רפואיים, ועשויים לשפר את ניהול המטופלים ולחסוך בדיקות מיותרות.

יורם אפשטיין^2,1, יובל חלד^3,1, יוני ירום^5,4

¹מכון הלר למחקר רפואי, מרכז רפואי שיבא, תל השומר, רמת גן, ²הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, רמת אביב, ³צה"ל, חיל הרפואה, היחידה לפיזיולוגיה צבאית, ⁴מדיקס, המרכז לרפואת ספורט, ⁵משרד הבריאות, הוועדה המייעצת לחוק הספורט

נושא הכשירות הבריאותית לעסוק בספורט מוסדר במדינות שונות בעולם, בין אם כחוק מדינה ובין אם כהוראת ארגוני הרפואה והספורט הלאומיים, הוועד האולימפי המקומי או החברה המדעית הנוגעת לרפואת ספורט. בהוראות אלה, קיימת שונות רבה בין המדינות באשר לאוכלוסיה הנדרשת לעבור בדיקות רפואיות מקדימות לעיסוק בספורט תחרותי, להיקף הבדיקות הרפואיות הנדרשות ולתדירות ביצוע הבדיקות.

מעצם העובדה שאין אחידות דעים באשר להיקף הבדיקות ותדירות ביצוע הבדיקות, ברור שקיימים חילוקי דעות מקצועיים בנושא. גם במדינות שבהן לא מוסדר הנושא בחוק, כגון ארה"ב, נהוג לבדוק את הספורטאי התחרותי לפני תחילת העונה. למפגש זה שתי מטרות: האחת, מניעת השתתפות של ספורטאים בלתי כשירים בהיבט הרפואי ופגישה עם סמכות רפואית הקשורה לעולם הספורט, השנייה, דרישה של חברות הביטוח. במדינות המחמירות (כגון: איטליה, פינלנד, מדינות הגוש המזרחי לשעבר), לא יוכל אדם להשתתף באירוע ספורט מאורגן ללא חתימה אישית של רופא מוסמך בתחום, ולעיתים נדרשות בדיקות ייחודיות הקשורות לענף הספורט בו הוא מתחרה.

בישראל, נושא הכשירות הרפואית של ספורטאים מוגדר ב"חוק הספורט" ובתקנות הנלוות אליו [3-1]. המאמר הנוכחי אינו פולמוסי על עצם הצורך בבדיקות כשירות רפואית לספורטאים, אלא נועד לתאר את המצב החוקתי בישראל, המחייב את העוסקים בספורט ואת הקהילה הרפואית התומכת בספורטאים. 

יורם אפשטיין

מכון הלר למחקר רפואי, מרכז רפואי שיבא, תל השומר, רמת גן, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, רמת אביב

רפואת ספורט היא תחום שהתפתח בשנים האחרונות. רפואת ספורט, שבעבר התמקדה בספורטאי צמרת, הפכה לנחלתם של כל העוסקים בפעילות גופנית ועוסקת גם באורח חיים בריא – בהשפעות החיוביות של הפעילות הגופנית על מצבי מחלה מרובים ומניעתם. רפואת ספורט מערבת תחומים רבים מן הרפואה המודרנית ומקשרת אותם אל הפעילות הגופנית: רפואת משפחה, אורתופדיה בתחום הספורט, רפואת ילדים, רפואת נשים, פיזיותרפיה, פיזיולוגיה של המאמץ, תורת האימון, תזונה, פסיכולוגיה, ביומכניקה (תורת התנועה). בנוסף, היא כוללת טיפולים ממוקדים בפגיעות שמקורם פעילות גופנית כגון: עיסוי, כירופרקטיקה, אוסטיאופתיה וטיפולי רפואה משלימה.