תוצאת חיפוש

נעמה קונסטנטיני¹, אילנה הרמן-בהם², גל דובנוב³

¹הוועדה הרפואית, הוועד האולימפי בישראל, תל-אביב, והפקולטה לרפואה, אוניברסיטת תל-אביב, ²היח' לסוכרת, מרכז אוניברסיטאי רפואי סורוקה, באר-שבע, ³המח' למטבוליזם ולתזונת האדם, הפקולטה לרפואה של האוניברסיטה העברית והדסה, ירושלים

יתרונותיה של הפעילות הגופנית (פ"ג)1 במחלת הסוכרת רבים, וכוללים שיפור באיזון רמת הסוכר בדם, הפחתת תחלואה נלווית, כגון יתר-לחץ-דם ויתר שומני הדם (בעיקר בחולי סוכרת מסוג 2), הפחתת תחלואת לב וכלי-דם, שיפור הבריאות הנפשית ואיכות-החיים והפחתת הסיכון לתמותה. אין כיום עוררין כי פ"ג היא חלק בלתי נפרד מהטיפול בחולה הסוכרת, אולם רופאים ומטפלים רבים אינם מכירים את ההנחיות המדויקות לביצוע פעילות גופנית ואמצעי הזהירות שיש לנקוט, ומסתפקים באמירה כללית בלבד. יתרה מזו, רופאים רבים חוששים מלאשר למטופליהם חולי הסוכרת לבצע פעילות גופנית מאומצת.

________________________________

1 פ"ג – פעילות גופנית.

גלית אבירם

מכון הדימות, המרכז הרפואי סוראסקי, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

הטכנולוגיה לדימות בלתי פולשני של הלב באמצעות טומוגרפיה מחשבית (CT) התקדמה בצורה ניכרת במהלך השנים האחרונות. הודות לפיתוח מואץ של החומרה והתוכנה.

גלעד טוויג, יניב שרר ויהודה שינפלד

המח' לרפואה פנימית ב' והמרכז למחלות אוטואימוניות, מרכז רפואי שיבא, תל-השומר, והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

הסתמנות בעור היא אחד הביטויים העיקריים של תיסמונת הנוגדנים כנגד-פוסופליפידים (תנכ"פ1; (Anti-phospholipid syndrome, כאשר ב-41% מחולי תנכ”פ היא מהווה את הביטוי הקליני הראשון של המחלה [1]. בשל שכיחות זו הועלתה לאחרונה ההצעה להכליל חלק מהביטויים בעור בין אבני הבוחן לאיבחון תנכ”פ [2]. יחד-עם-זאת, ההכרה בנגעים אלו היא בעלת חשיבות קלינית מעבר להעלאת תנכ”פ כאבחנה אפשרית. העובדה, שב-25%~ מכלל חולי תנכ”פ מקדימים הנגעים בעור את התרחשותו של אוטם נרחב [1], יוצרת חלון אפשרויות להפחתת התחלואה בתנכ”פ. המטרה בסקירה זו היא לדווח על הנגעים המרכזיים המהווים את הביטויים בעור של תנכ”פ, יחסם לשאר הביטויים בתיסמונת והגישה הטיפולית בהם.

אמנון זיסמן, ליאה סופינו-רוזין, קובי סתיו, מרדד הרברט, אריה לינדנר ויהודית זנדבנק

המח' לאורולוגיה והמכון לפתלוגיה, מרכז רפואי אסף הרופא, מסונף לפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

בתבנית גלילי ריקמה זעירים (תגר"ז)1 מושמות כ-500 דגימות ריקמה זעירות המוצאות מגוש (בלוק) פרפין המכיל ריקמה קלינית מקובעת פורמלין. ניתן להכין עד 200 חתכים מגוש תגר"ז אחד לצורך צביעות שונות. באמצעות תגר"ז ניתן להגביר את הישימות, האחידות ומהירות ההכנה של פרפרטים מחקריים תוך כדי הפחתת כמות הריקמה הנדרשת למחקר.

לצורך הכנת תגר"ז נכללו 405 חולי סרטן ערמונית שעברו כריתה נרחבת של הערמונית בין השנים 1992-2004 (חציון תקופת המעקב 84 חודשים). הוקם בסיס נתונים קליני ופתולוגי גדול, ובוצעה הערכה פתולוגית נשנית מלאה. אותרו וסומנו אזורי שאת ואזורים בעלי עניין מיוחד (שלפוחיות זרע, קישריות-לימפה ואזורי קופסית חדורים) ואתרי בקרה מתאימים שמהם נלקחו הגלילים להכנת תגר"ז.

עמדו במדדים להכללה בתגר"ז 264 חולים מתוך 405 (ניצולת 65%). בוצעו 2 עותקים של תגר"ז. כל עותק משתרע על-פני 4 גושים ומכיל כ-2000 גלילים.

לסיכום, בידנו תגר"ז גדול הצמוד לבסיס נתונים קליני גדול המאפשר לבחון תוצאה (Outcome study) בסרטן הערמונית באמצעות צביעות אימונוהיסטוכימיות ותבחינים מולקולתיים. ייחודו נובע מהכללת אתרים בעלי עניין מיוחד להתפשטות מקומית של סרטן הערמונית.

__________________________________

1 תגר"ז – תבנית גלילי ריקמה זעירים.

יניב שילה, אמנון זיסמן, קובי סתיו, אריה לינדנר ויורם זיגל

המח' לאורולוגיה, מרכז רפואי אסף הרופא, צריפין, ישראל

חסימת המעבר אגן-כיליה-שופכן (UPJO) מוגדרת כפגיעה במעבר השתן בין אגן הכיליה לשופכן. כיום מוכרות שיטות טיפול שונות לפיתרון הבעיה.

המטרה במאמר הייתה הצגת הטיפול האנדואורולוגי בחסימת המעבר בין אגן הכיליה לשופכן בגישה רטרוגרדית ואנטגרדית תוך הסתייעות ב-Holmium Yag Laser.

תיקיהם של 67 חולים שעברו אנדופילותומיה בין השנים 1994-1997 נסקרו, ונערכה השוואה בין הגישות האנדואורולוגיות השונות לביצוע הפעולה.

בסך-הכול נותחו 67 חולים, מתוכם 52 בגישה רטרוגרדית לעומת 15 בגישה אנטגרדית. בגישה הרטרוגרדית נרשמה הצלחה ב-48 חולים (93%) וב-14 חולים (94%) בגישה האנטגרדית. שיעור הסיבוכים היה 10% בגישה הרטרוגרדית לעומת 40% בגישה האנטגרדית. מספר ימי האישפוז לאחר הניתוח היה 2.2 בממוצע בגישה הרטרוגרדית לעומת 4.6 בממוצע בגישה האנטגרדית.

לסיכום, שיעורי ההצלחה בגישות האנדואורולוגיות השונות באמצעות  Holmium: Yag Laser היו גבוהים, ולא נמצא הבדל בשיעורי הצלחה בין הגישות. מתוצאות העבודה עולה, כי קיימת עדיפות טיפולית לגישה הרטרוגרדית בשל שיעור סיבוכים נמוך יותר ומשך אישפוז בתר-ניתוחי קצר יותר בהשוואה לגישה האנטגרדית.

שראל הלחמי, אולג גולדין, יבגני גליזרוב, צבי קאופמן, יהושע גנסי ושמעון מרטיק

המח' לאורולוגיה, מרכז רפואי רמב"ם חיפה, הפקולטה לרפואה – הטכניון, מכון טכנולוגי לישראל, חיפה

הטיפול המיטבי באבני שופכן, במיוחד באבנים בשופכן הקריבני והאמצעי, נותר שנוי במחלוקת. האמצעים הטיפוליים כוללים ריסוק חוץ-גופי (ESWL) ואורתרוסקופיה. המטרה במחקר הנוכחי הייתה לבדוק את שיעור ההצלחה והזמן הנדרש להגיע למצב חופשי מאבנים בחולים שעברו ריסוק של אבן בכל גודל ובכל מיקום לאורך השופכן.

לשם כך נבדקו רטרוספקטיבית נתוני כל החולים שעברו ריסוק אבני שופכן בשנים 1998-2003. אבני כל החולים רוסקו במכונת HM3. המעקב כלל צילום בטן ריק חודש לאחר הריסוק לאבנים מסוידות או טומוגרפיה מחשבית (CT) ללא חומר-ניגוד לאבנים שקופות, ולאחר שלושה חודשים בוצעה פיאלוגרפיה לתוך הווריד (IVP).

שש-מאות-שישים-ואחד (661) חולים עברו ESWL, הגיל הממוצע היה כ-51 שנה (טווח 4-85 שנים), ושיעור ההצלחה הכולל היה 93.6%. גודל האבנים נע בטווח של 5-30 מ"מ, ממוצע 10 X 8 מ"מ. מכלל החולים, 47% נזקקו לניקוז לפני הריסוק באמצעות תומך או נפרוסטומיה, מרביתם עברו ניקוז במרכז רפואי אחר ולאחר-מכן הופנו לריסוק. בחולים שפעולת הריסוק שבוצעה בהם לא הביאה למצב חופשי מאבנים, בוצעה פעולה אנדוסקופית. בארבעים אחוזים (40%) לערך מהחולים הייתה אבן בשופכן עליון; שיעור ההצלחה הכולל היה כ-92%; כ-17% טופלו באבן בשופכן אמצעי בשיעור הצלחה כולל של כ-93.6%; ו-43% טופלו באבני שופכן תחתון בהצלחה של כ-95.5%. בעשרים-ושמונה חולים נרשמו סיבוכים, 20 חולים לקו בזיהום חד בדרכי-השתן שהצריך מתן אנטיביוטיקה, ו-8 לקו בעווית בכליות שטופלה שמרנית.

לסיכום, ESWL לאבני שופכן באמצעות מכונת HM3 הוא יעיל, אינו פולשני, בעל שיעור הצלחה גבוה כבר בטיפול הראשון, שיעור טיפולים נשנים ושיעור סיבוכים נמוך. כיום זו השיטה המועדפת על-ידינו לריסוק אבני שופכן בכל גודל ומיקום.

גלית ברנר-זאדה, צבי ביסטריצר, מיכאל גולדמן

המח' לרפואת ילדים, מרכז רפואי אסף-הרופא, צריפין, והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

עלייה ברמה של חומצת השתן (Uric acid) בנסיוב נגרמת עקב עלייה בייצור או ירידה בפינוי הכליות. אחת הסיבות הפחות מוכרות היא בעקבות דלקת מעי על-ידי נגיף הרוטה. בפרשת החולה הנוכחית מדווח על עלייה בחומצת השתן בילדה שלקתה בחום, שילשול, הקאה, כאב-בטן, שריעות קישריות-הלימפה בחלל הבטן ועלייה קלה ב-LDH.

לילדה לא היו סימני ציחיון, ושילוב התסמינים הקליניים ובדיקות המעבדה העלה את החשד למחלה ממארת. הוכחת זיהום מעי בנגיף הרוטה, ירידה ברמת חומצת השתן לגבולות התקין ובדיקת על-שמע נשנית של הבטן שפורשה כתקינה – כל אלה שללו חשד זה.

לסיכום, מדווח במאמר הנוכחי על הקשר בין עלייה ברמה של חומצת השתן לבין זיהום בנגיף הרוטה על-מנת למנוע בדיקות לא הכרחיות.

אלכסנדר רוזין (1), אליסיה נכטיגל (2), אילנה אורן (3)

(1) המח' לרימטולוגיה על-שם ב' שיין, (2) המח' לרדיולוגיה רפואית, (3) המח' לרפואה פנימית א', מרכז רפואי רמב"ם והפקולטה לרפואה רפפורט, טכניון, חיפה, ישראל

מדווח במאמר הנוכחי על פרשת חולה בן 91 שנה עם קרע עצמוני, שבעקבותיו נגרם סיבוך של שטף-דם תת-אקרומיאלי. הנוזל מהדמומת (Hematoma) נוקז עם הפחתה משמעותית בכאבים. תנועות הכתף שוקמו לאחר חודש של טיפול שמרני. התפקיד של שריר ה-Deltoid נדון במשמעותו בשיקום תנועות הכתף לאחר קרש של השרוול המסובב. הטיפול השמרני יכול למנוע פעילות אורתופדית פולשנית וקיבוע באמצעות גבס - הפעילויות הכרוכות בסיבוכים בגיל המבוגר. נחקר נוזל מהדמומת בהשוואה לדם 24 שעות לאחר אירוע של הקרע.

נמצאו בנוזל מהדמומת רמה גבוהה של חומצה לקטית, רמות סוכר נמוכות, מספר אריתרוציטים שפורש כתקין וירידה ניכרת במספר הליקוציטים בהשוואה עם רמות תקינות בדם. תוצאות ההשוואה מעידות על רגישות ניכרת של ליקוציטים לתנאים אנארוביים וחומצה לקטית.

משה רב-אחא¹, דוד ששה¹,  ירון אילן¹, אלי מילגלטר²,  חיים לוטן³,

¹המח' לרפואה פנימית א', בית-החולים הדסה, האוניברסיטה העברית, ירושלים, ²המח' לניתוחי בית-חזה ולב, בית-החולים הדסה, האוניברסיטה העברית, ירושלים, ³המערך לקרדיולוגיה, בית-החולים הדסה, האוניברסיטה העברית, ירושלים

התקדמות רבה חלה בעשורים האחרונים בכל הנוגע לגישה הטיפולית בחולי דלקת זיהומית של פנים הלב (דזפ"ל)¹ (Infective endocarditis). חלק ניכר מהתקדמות זו קשור בהבנת מנגנוני הפגיעה של התהליך הזיהומי במסתמי הלב ובהכרת היכולת להתמודד עם נזקים אלו ואף למנוע אותם על-ידי התערבות טיפולית מקדימה. התקדמות אמצעי האיבחון האכוקרדיוגרפיים והטיפול בתרופות אנטיביוטיות יעילות הביאו לשיפור ניכר בשיעור ההישרדות של חולים אלה.

עם זאת, הווגטציות העומדות בבסיס דזפ”ל, המהוות מצע גידולי נוח לחיידקים והמקנות עמידות יחסית בפני טיפול אנטיביוטי, הביאו להכרה במיגבלות הטיפול האנטיביוטי במניעת התפשטות התהליך הזיהומי. לפיכך, העשורים האחרונים אופיינו בניסיונות גוברים והולכים לבדיקת ייתכנותו ויעילותו של ניתוח בחולי דזפ”ל, תוך השוואת יתרון ההישרדות הטמון בטיפול משולב בתרופות ובניתוח לעומת טיפול בתרופות בלבד. סקירה זו עוקבת אחר התפתחות זו, תוך הצגת ההוריות המקובלות לניתוח חולי דזפ”ל, כפי שסוכמו לאחרונה על-ידי איגוד רופאי הלב האמריקאי. כיום מקובל, כי בהיעדר סיבוכים, כפי שקורה בכ-75% מהחולים בדזפ”ל, הטיפול בתרופות מספק. עם זאת, נמצא כי יש מקום לניתוח בכ- 25% מחולי דזפ”ל מורכבת, דהיינו, בנוכחות סיבוכי המחלה. סיבוכים אלו כוללים בראש ובראשונה פגיעה במסתמים שהיא בעלת משמעות המודינמית, התהוות מורסה בדופן שריר הלב, מחלה זיהומית מתמשכת תחת טיפול אנטיביוטי מיטבי, תסחיפים מערכתיים נשנים או נוכחות מחולל עמיד לטיפול אנטיביוטי. ההבנה הגוברת בדבר חשיבותה של דרגת אס”ל טרם הניתוח לגבי שיעור ההישרדות של החולים לאחר הניתוח, הביאה לשבירת מוסכמות מסורתיות ולהכרה בחשיבותו של ניתוח בשלב מוקדם, קרי בזמן המחלה הפעילה. הודות להתערבות מוקדמת זו בחולי דזפ”ל מורכבת, ניתן היה להגיע לשיעורי הישרדות הגבוהים משמעותית מאלו שהושגו עד אז על-ידי טיפול בתרופות וניתוח מאוחר.

____________________________________________________

¹ דזפ"ל – דלקת זיהומית של פנים הלב (Infective endocarditis).

² אס"ל – אי-ספיקת לב.

טל ספיר¹, הוארד כרפ², יהודה שינפלד¹

¹המח' לרפואה פנימית ב', המרכז למחלות אוטואימוניות, מרכז רפואי שיבא, תל-השומר, והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב, ²מחלקת נשים, מרכז רפואי שיבא, תל-השומר, והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

הפלות מהוות את הסיבוך השכיח ביותר הקיים בהריונות בקרב נשים. הפלות נישנות יכולות להיגרם ממספר סיבות, לרבות חריגות אימונולוגיות בקרב האישה ההרה וסטיות כרומוזומיות בעובר. להפלות נישנות מספר מאפיינים אוטואימוניים, לרבות נוכחות נוגדנים עצמיים, והן לעתים תסמין של מחלה אוטואימונית. לא ברור האם נוכחותם של הנוגדנים העצמיים היא הסיבה, התוצאה או השפעת-לוואי של הפלות קודמות.

IVIG (Intravenous immunoglobulin) הוא תרקיח המכיל נוגדנים והנוצר מנסיוב נקי של אלפי תורמים בריאים. IVIG ניתן כיום לצורך טיפול במספר מחלות אוטואימוניות. קיימים מספר דיווחים על הטבה בעקבות טיפול ב-IVIG בקרב נשים שחוו הפלות נישנות מסיבה לא ידועה. קיימים דיווחים על הטבה הן ללא תלות באספירין והן בהפריית מבחנה. יחד-עם-זאת, יעילות הטיפול עדיין לא הוכחה באופן חד-מדמעי. יתכן שיש צורך בגדרת תת-אוכלוסייה מוגדרת של נשים העוברות הפלות נישנות, שקיים לגביהן סיכוי גבוה יותר להצלחת טיפול ב-IVIG. בניתוח תת-קבוצה נמצא כי בהפלות נישנות שניוניות (Secondary) עדיף לתת IVIG לאחר השתלת העובר, אך בהפלות נישנות ראשוניות (Primary) עדיף לתת IVIG לפני ההתעברות. מלבד סוג ההפלה (שניונית או ראשונית) נמצאו גורמים נוספים העשויים להשפיע על סיכויי הצלחת הטיפול ב-IVIG מיספר ההפלות הנישנות, גיל האישה ההרה ואופן מתן ה-IVIG.

מנגנוני הפעולה של IVIG בהפלות נישנות הם מורכבים, רבים ולא מובנים במלואם. טיפול ב-IVIG מוביל לוויסות מערכת החיסון במספר מנגנונים, באופן העשוי להעלות את סיכויי ההישרדות של העובר ברחם אימו ולהוריד את הסיכון להפלות. לדוגמה, אחד המנגנונים העיקריים והחשובים של IVIG בהפלות נישנות הוא הפחתה בביטוי ובפעילות תאי ההרג מסוג NK (Cells natural-killer). למימצא זה חשיבות, מאחר שנמצא כי נשים שלא ילדו ולהן מספר גבוה של תאי NK מצויות בסיכון גבוה יותר להפיל.

לסיכום,  IVIG תורם לוויסות מערכת החיסון כשהוא פועל במיספר מנגנונים הפועלים במישלב להשגת השפעה סינרגיסטית. IVIG הוא טיפול אפשרי לנשים שעברו הפלות נישנות עקב חריגות אימונולוגיות.

אהוד רענני, דני שפיגלשטיין

המח' לניתוחי לב, מרכז רפואי שיבא, תל-השומר

בגיליון הנוכחי של עיתון הרפואה סקרו רב-אחא וחב' מבית-חולים הדסה במאמרם את סוגיית ההוריות והתיזמון של ניתוח בחולים בדלקת זיהומית של פנים הלב.

במאמר נסקרות הוריות איגוד רופאי הלב האמריקאי ועבודות נוספות בתחום שפורסמו בשני העשורים האחרונים.

המחברים הדגישו את השינוי שחל בשני העשורים האחרונים בגישה למחלה. אכן קיימת היום הסכמה כללית לגישה התומכת בניתוח בשלב מוקדם שמטרותיו הן למנוע התפשטות הזיהום לרקמות שריר לב נוספות, לנתח לפני התהוות של אי-ספיקת לב, ובשלב שבו שאר מערכות הגוף, כמו כליות, ריאות ומוח, עדיין לא ניזוקו באופן משמעותי. הוכח כי גישה זו מורידה באופן משמעותי את התמותה מהמחלה בכלל ומהניתוח בפרט. כמו-כן, למדנו בשנים האחרונות שהפרוגנוזה של החולה מושפעת במידה מועטה בלבד ממשך הזמן שבו ניתנה האנטיביוטיקה לפני הניתוח. ההחלטה לגבי ניתוח צריכה להילקח על בסיס הערכה קלינית יומיומית, בדיקות מיקרוביולוגיות ובדיקות אכוקרדיוגרפיות נישנות.

ראובן גורפינקל¹, יובל סלוביק², רונן גלזינגר¹, שלמה וולפיש³,

¹המח' לכירורגיה פלסטית, ²המח' לאף-אוזן-גרון וניתוחי ראש-צוואר, ³היחידה הקולורקטלית, מרכז רפואי סורוקה, באר-שבע

נמק פורנייה הוא מצב של דלקת נימקית של חיתולית (Fascia) דופן הבטן והחיץ, המערבת גם את איברי-המין החיצוניים. דלקת זו נגרמת מזיהום מעורב של חיידקים ארוביים ואנארוביים. ניתוח כריתת טחורים הוא טיפול שיגרתי עם שיעור סיבוכים נמוך. בעבר דווח על חמישה חולים בלבד שלקו בנמק פורנייה כסיבוך מיידי של כריתת טחורים.

המטרות במאמר הנוכחי הן לדווח על מהלך וטיפול בנמק פורנייה כסיבוך מאוחר (7 ימים לאחר ניתוח) של ניתוח לכריתת טחורים בגישה סגורה. כמו-כן, נסקרת הסיפרות הרפואית בנושא ומובא ניתוח של פרשות חולים קודמים שעליהם דווח.

חולה בן 66 שנה, הלוקה בסוכרת שאיננה מטופלת באינסולין, יתר-לחץ-דם ומחלת לב כלילית. אושפז שבוע לאחר ניתוח כריתת טחורים עקב חום גוף גבוה, אודם ורגישות באזור פי הטבעת והפרשה חומה מהצלקת הניתוחית, ועלייה ברמת הליקוציטים בדמו. החולה טופל בהחזר נוזלים לתוך-הווריד, באנטיביוטיקה רחבת טווח, כריתה נרחבת של ריקמת הנמק ופיום הכרכשת. בתרבית מפצע הניתוח צמחו E.coli ותערובת של חיידקים אנארוביים. לאחר שהחלים מהזיהום החד, חולה נזקק להשלמת רקמות חסרות על-ידי שתלי עור וסגירת פיום המעי.

בסקירת הסיפרות נמצאו חמש פרשות חולים עם נמק פורנייה כסיבוך של ניתוח כריתת טחורים. נמצא, כי הסיבוך עלול להופיע גם בבני-אדם ללא מחלות הפוגעות בתיפקוד המערכת החיסונית, וכי לסוג הניתוח לכריתת הטחורים אין השפעה על התהוות הנמק. בכל פרשות החולים המדווחות נגרם הסיבוך ב-48 השעות הראשונות לאחר הניתוח. פרשת החולה המדווח במאמר זה הוא הראשון שבו התהווה נמק פורנייה שבוע לאחר הניתוח.

לסיכום, נמק פורנייה עלול להתהוות כסיבוך מאוחר לאחר ניתוח לכריתת טחורים, ללא קשר למחלות הרקע ולסוג הניתוח שבוצע.

ליאור לבנשטיין¹, אברהם לייטמן¹, ציפי קרא-עוז², יוסף איצקוביץ-אלדור¹, הרייטה ברגמן², מרגלית לורבר³

¹מחלקת נשים ויולדות, ²המעבדה לווירולוגיה, ³המכון לאימונולוגיה קלינית, אלרגיה ותיסמונת הכשל החיסוני הנרכש (AIDS), מרכז רפואי רמב"ם והפקולטה לרפואה, הטכניון – חיפה

זוגות לא תואמים, שבהם הגבר הוא נשא נגיף הכשל החיסוני הנרכש (HIV) והאישה אינה נשאית, עומדים בפני אפשרויות מועטות בלבד כשהם מעונינים להביא לעולם ילדים בריאים בעודם מקיימים יחסי-מין בטוחים. על-מנת שהאישה תוכל להרות, הם חייבים לקיים יחסי-מין לא בטוחים, המסכנים את האישה בזיהום מנגיף הכשל החיסוני הנרכש.

המטרה במחקר זה הייתה לפתח ולבדוק את השיטה שבה מסלקים את הנגיף מתאי הזרע ולאחר מכן לבצע הזרעה מלאכותית, תוך הסתייעות בשיטות לשטיפת זרע ובבדיקת PCR של התמיסה המכילה את תאי הזרע המיועדים להזרעה לפני ביצוע הפעולה.

לשם כך, בודדו הזרעונים (Spermatozoa) בעלי כושר תנועה מנוזל הזרע. נבדקה הנוכחות הן של HIV והן של HCV  (במטופלים שנדבקו במישלב HIV-HCV) לפני פעולת ההפרדה ולאחריה הן בנוזל הזרע (semen) והן במיקטע המטוהר של הזרעונים.

ההפריה בוצעה ביום הביוץ רק לאחר שאושר בבדיקת PCR כי אין RNA נגיפי של HIV. ארבעה זוגות עברו 8 מחזורי הזרעה תוך-רחמית (Intra uterine insemination). עד כה נולדו שני תינוקות בריאים. שתי האימהות והילודים נמצאו בבדיקה שלאחר הלידה ללא נגיפיHIV  ו-HCV.

לסיכום, מדווח במאמר זה על הליך בטוח המאפשר הורות ביולוגית לזוגות לא תואמים נשאי HIV-1, מבלי שיסתכנו בהדבקה של בת-הזוג. הנתונים הקליניים שהתקבלו במחקר הנוכחי תואמים את הנתונים האירופאיים של שיטה זו.

גלית פוסמן^1,2, רן בליצר^1,3, מייקל הוארטה¹, נדב דוידוביץ'^1,4, רון פרימר¹, אלכס לבנטל^7,6, איתמר גרוטו^1,5,

¹חיל הרפואה, צה"ל, ²מכבי שירותי בריאות, ³אוניברסיטת תל-אביב, הפקולטה לרפואה סאקלר, המח' לרפואת המשפחה, ⁴אוניברסיטת בן-גוריון, המחלקה לניהול מערכות בריאות, ⁵אוניברסיטת תל-אביב, הפקולטה לרפואה סאקלר, המח' לאפידמיולוגיה ולרפואה מונעת, ⁶שירותי בריאות הציבור, משרד הבריאות, ⁷האוניברסיטה העברית בירושלים, בית-ספר לבריאות הציבור בראון

בעוד שטיפול מונע אנטי-נגיפי לאחר חשיפה תעסוקתית ל- HIV נחשב כיום לאמצעי מניעה מקובל, טיפול המונע בנסיבות לא-תעסוקתית (ובעיקר לאחר מגע מיני), עודנו נחשב לפי גופים בינלאומיים לטיפול ניסיוני. בישראל, להבדיל מארה"ב, אך בדומה למספר מדינות אירופה , קיימים קווים מנחים ברמה הלאומית למתן טיפול מונע לאחר חשיפה אפשרית לנגיף ה- HIV במגע מיני. מבחינה מדעית הטיפול עודנו נחשב טיפול ניסיוני, אם כי בשנים האחרונות גדל ומתרחב גוף הידע המדעי לגבי יעילותה של התערבות זו. ניתן להצדיק טיפול מנוע לאחר מגע מיני בלתי מוגן בשל רמת הסיכון להעברת HIV הדומה לזו שבחשיפה תעסוקתית. שיקולים נוספים הם ההיגיון הביולוגי שבמתן הטיפול המונע, יעילותו במחקרים על בעלי-חיים, לאחר חשיפה תעסוקתית ובמניעת העברת HIV מאם לילדה, ותוצאות מחקרי עלות-תועלת. בשל השפעות-הלוואי והסיבוכים הפוטנציאליים הכרוכים בטיפול זה, חובה לקבל החלטה פרטנית ולנהל דיון בכל מקרה לגופו, כאשר נסיבות החשיפה, מאפייני הנחשף ועמדתו לגבי הטיפול מהווים שיקולי מפתח בהחלטה זו. בעבודה זו נסקר את ניסיוננו המחקרי אשר נצבר עד כה בנושא זה, את השיקולים המרכזיים המנחים את הרופא בבואו להחליט על מתן טיפול מונע לאחר חשיפה במגע מיני, ואת הקווים המנחים המקובלים כיום בישראל וברחבי העולם.

אליעוז חפר^1,2, שמואל רשפון^1,3, סיגל ורמן¹, ליזה רובין^1,2

¹משרד הבריאות, לשכת הבריאות המחוזית חיפה, ²החוג למנהל מערכות בריאות, מכללת עמק יזרעאל, ³בית הספר לבריאות הציבור, הפקולטה ללימודי רווחה ובריאות, אוניברסיטת חיפה,

רקע: שיעור ההיארעות של זיהומי מעיים הנגרמים מנגיף נורו ( ,Norovirusשמו הקודם: (Norwalk Like Virus - NLV אינו ידוע, מכיוון שבדיקות לשם איבחון הרגישות לזיהויו זמינות פחות מבדיקות לאיבחון המחוללים האחרים של זיהומי מעיים. הוא מזוהה ב-10% לערך מההתפרצויות של דלקות מעיים חדות, אולם מחקרים שנערכו לאחרונה בארה"ב מייחסים לו כ-50% מהתפרצויות אלו.

מטרות: לתאר שלוש התפרצויות של תחלואה אנטרית הקשורה בנגיפי נורו בשלושה בתי חולים לחולים במחלות כרוניות בחיפה, במגמה להעלות את המודעות לקיומו כמחולל שכיח ולהכלילו באבחנה המבדלת של חקירת התפרצויות אלה.

שיטות: חקירה אפידמיולוגית של ההתפרצויות, ביקורת תברואה, בדיקת רשומות רפואיות, ראיון אנשי צוות, ובדיקת דגימות של צואה וקיא לשם איבחון נגיפי נורו, בעזרת אלקטרון מיקרוסקופיה ובשיטת RT-PCR.

תוצאות: נגיף נורו זוהה ובודד בשתי התפרצויות בבתי חולים סיעודיים בחיפה. שיעורי ההידבקות (Attack rates) היו גבוהים: .41%-20% התפרצות שלישית שאירעה בסמיכות זמנים לשתים הראשונות נגרמה כנראה על-ידי אותו נגיף. אנו סבורים כך לאור מאפייניה האפידמיולוגיים והקליניים ובשל סמיכות הזמנים שלה לשתי ההתפרצויות האחרות.

מסקנות: על הרופא המטפל במוסד ובקהילה לכלול באבחנה המבדלת את נגיף נורו כמחולל שכיח במיוחד בהתפרצויות של דלקות מעיים אשר לא זוהה בהן החיידק הגורם. במיקרים אלו יש לבקש מבעוד מועד לאשש או להפריך את הימצאותו כמו מחוללים נגיפיים נוספים. יש צורך באמצעי היגיינה ובידוד מתאימים עקב שיעורי ההדבקה הגבוהים שלו.