תוצאת חיפוש

¹משרד הבריאות, ²המרכז הישראלי להערכת טכנולוגיות בשירותי בריאות, מכון גרטנר

כנס הסכמה הוא שיטה מקצועית לגיבוש מדיניות בסוגיות בריאות שנויות במחלוקת, המבוססת על הערכת טכנולוגיות רפואיות באמצעות סקירת ספרות מעמיקה, התייעצות עם מומחים ודיון נרחב בהרכב של אנשי ציבור ואנשי מקצוע. המטרה היא להביא לתהליך המניב הסכמה רחבה לגיבוש קווים מנחים ליישום מדיניות. לתהליך יתרונות רבים, אולם גם נמתחה ביקורת על הפעלתו. מחד גיסא, מודל כנס ההסכמה משקף עקרונות דליברציה דמוקרטית, והביא לצמצום פער העמדות בין קובעי המדיניות לבין הציבור. הוא מאפשר לאזרחים להיות מעורבים בהחלטות מדיניות ויכול להתניע תמיכה בקרב הציבור לגבי האמצעים ליישום ההחלטות, כדרך של הממשלה להיות קשובה לרחשי הציבור ולהגברת השקיפות בתהליכי קבלת החלטות. מאידך גיסא, המבקרים מצביעים על קושי בהבנה של האזרחים המשתתפים והשפעה פוליטת מתונה בלבד לגבי יישום ההמלצות, אך קיים טווח נרחב של הצלחה לעורר שינוי ולהתוות מדיניות בין מדינות שונות.

אילוצים שונים מחייבים התאמת השיטה, כדי לשמר את יתרונותיה לנוכח האתגרים ביישומה המתמשך בישראל ובעולם. המודל הראשוני שפותח בארה"ב שמר על אופיו המדעי והמקצועי, וממשיך להיות כלי יעיל לגיבוש מדיניות לאומית ועשייה רפואית. המודל הקלאסי לא נשמר במלואו, התפתחות השיטה באירופה ואחר כך ברחבי בעולם, הביאה למתווים שונים בהפעלת השיטה ובסוגיות הניצבות לדיון. כיום, קיימת שונות בין מדינות באופן התכנון, הביצוע והיישום של כנסי הסכמה, הנובעת מהבדלים במדיניות, שינויי באופי הנושאים הנדונים, אילוצי ביצוע והתאמת לשינויי הזמן. המתודולוגיה הנפוצה היום ברחבי העולם היא "פאנל אזרחים" (Citizen jury), המשקפת את מעורבות ציבור והעדפותיו, בנוסף לדיון בהיבטים קליניים ואפידמיולוגים שהם בסיס לקווים מנחים. על אף ההסתייגויות, מתודולוגיה זו, על סוגיה השונים, משמשת זה יותר מ-30 שנה כמודל מוצלח לגיבוש מדיניות בריאות בסוגיות רפואיות שנויות במחלוקת, בישראל ובעולם. בשנת 2009 הורחב השימוש בכנסי הסכמה לרמה הגלובלית והכנס כלל נציגים מ-38 מדיניות.

בסקירה זו מובאת התפתחות כנס ההסכמה בעולם ככלי עזר ליישום מדיניות לאומית.

¹מחלקת עור, ³המכון לפתולוגיה, ⁴היחידה לניתוח מיקרוגרפי מוהז, מחלקה לכירורגיה פלסטית, מרכז רפואי שיבא, תל השומר, מסונף לפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב                                                                                       

² שירות דרמטולוגי, מרכז לסרטן ממוריאל סלואן-קטרינג, ניו יורק

רקע: מלנומה מסוג לנטיגו מליגנה היא מחלה המופיעה בעור עם נזקי שמש כרוניים ובעיקר בפנים, וקשה לאבחון באמצעות בדיקה קלינית ודרמטוסקופית. אזור הפנים רגיש מבחינה קוסמטית, ולכן מטופלים ורופאים נמנעים מביצוע ביופסיות מיותרות המותירות צלקות בפנים. מיקרוסקופיית לייזר קונפוקלית היא שיטה לא פולשנית מתקדמת לאבחון מוקדם של סרטן עור, המאפשרת דימות רקמת העור ברזולוציה של התא. מחקרים הדגימו כי השימוש בקונפוקל מיקרוסקופי משפר את הדיוק באבחון מוקדם של מלנומה.

מטרות: לדווח על היישום של קונפוקל כבדיקת עזר אבחונית בחולים עם נגעי עור חשודים למלנומה מסוג לנטיגו מליגנה, שמאפייניהם הקליניים והדרמוסקופיים אינם חד משמעיים מבחינה אבחונית.

שיטות: סדרת פרשות חולים רטרוספקטיבית הנגזרת מאוכלוסיית החולים שעוברים בדיקה במירפאה לאבחון מוקדם של סרטן עור במרכז רפואי שלישוני. כל המטופלים הסכימו לביצוע בדיקת דימות קונפוקלית כבדיקת עזר אבחונית טרם החלטה על ביצוע ביופסיה. 

תוצאות: מובאות במאמרנו ארבע פרשות חולים, מטופלים שפיתחו נגעי עור צבעניים (פיגמנטריים) באזור הראש-צוואר, אשר הובילו לאבחנה של מלנומה מסוג לנטיגו מליגנה, אך המאפיינים הקליניים והדרמוסקופיים לא היו אבחוניים. יתרה מזאת, בשניים מהחולים נלקחה בתחילה ביופסיה חלקית שאובחנה בבדיקה היסטופתולוגית כטבה. בכל הנבדקים הדגימה הבדיקה הקונפוקלית אבחנה של מלנומה מסוג לנטיגו מליגנה. האבחנה הקונפוקלית איפשרה להפנות שלושה מטופלים ישירות לכריתה מלאה של המלנומה, ללא ביופסיה מקדימה. במטופל נוסף, בדיקת הקונפוקל כיוונה את ביצוע ביופסיה חלקית למוקד בנגע שהכיל קריטריונים ברורים לאבחנה פתולוגית של  מלנומה מסוג לנטיגו מליגנה.

מסקנות: היישום של קונפוקל כבדיקת עזר אבחונית, יכול לסייע באבחון מדויק ולא פולשני של  מלנומה מסוג לנטיגו מליגנה.

שלמה משה^{1, 2}, מיכאל לוין³,  ירון יגב⁴

¹המירפאה התעסוקתית, מכבי שירותי בריאות, מחוז ירושלים, השפלה, ²בית הספר לבריאות הציבור, החוג לרפואה סביבתית ותעסוקתית, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, רמת אביב, ³המירפאה התעסוקתית, מכבי שירותי בריאות, מחוז השרון, ⁴המירפאה התעסוקתית, מכבי שירותי בריאות, מחוז הדרום 

במהלך מרץ 2013 התקיים ביפן כנס ה-ICOH  (International commission of Occupational Health). בכנס זה נדונו היבטים קרדיולוגיים ברפואה תעסוקתית. הסקירה המרכזית בנושא זה בכנס ניתנה על ידי פרופ' Kivimäki.

יחיאל מיכל בר אילן

החוג לחינוך רפואי, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, רמת אביב

תודות: המאמר מבוסס על דברים שנאמרו בכנס לרגל חמש שנים לחוק ההשתלות, מרכז ספרא לאתיקה, אוניברסיטת תל אביב

בשנת 2008, נחקק בישראל חוק המעניק עדיפות ברשימת המתנה למחזיקים בכרטיס תורם. במאמר זה מועלהביקורת אתית על הסדר התעדוף. אטען כי גמול התעדוף הוא בהכרח גם ענישה של לא חותמים. בנוסף, היות שחתימה על כרטיס התורם אינה מחייבת על פי חוק, התוצאה היא שהחוק מתגמל/מעניש על הצהרה ולא על מעשה, ובכך פוגע בזכות היסוד לחופש המצפון והביטוי. בנוסף, התעדוף אינו מתיישב עם ערכים בסיסיים של הרפואה, ואינו עקבי עם הגיון "מידה כנגד מידה" שלו עצמו, שכן הוא מעניש לא חותמים ואינו מעניש חולים שאחראים לאובדן האיברים שלהם. אטען, כי מתן עדיפות בתור הוא "טובין יחסי", ולכן שכר מסוג זה משדר מסר כאילו תרומת איברים היא נחלתם של בודדים, ובנוסף נותן לגיטימציה להחלטה רציונאלית להעדיף את שלמות הגופה על פני הסיכון הנמוך מאוד שבתעדוף שלילי.

צפורה אברהם^1,3, אורנה בראון-אפל¹, ליטל קינן-בוקר^1,2

¹בית הספר לבריאות הציבור, אוניברסיטת חיפה, חיפה,  ²המרכז הרפואי זיו, צפת, ³המרכז הלאומי לבקרת מחלות, משרד הבריאות

סרטן השד הוא השאת השכיחה ביותר בנשים בעולם כולו. בישראל, סרטן השד הוא גורם התמותה המוביל בקרב נשים ומהווה כ-19.3% מכלל התמותה כתוצאה מסרטן בנשים. על פי רישום הסרטן הלאומי במשרד הבריאות בישראל, מספר החולות החדשות המאובחנות מידי שנה הוא 3,800 כאשר מתוכן 3,400 עם מחלה חודרנית. בנוסף לגורמי סיכון מוכרים לסרטן השד, חשיפה לעישון כפוי (SHS- Second Hand Smoke) היא משתנה שהוצע כגורם סיכון אפשרי למחלה, אך מימצאי עבודות שנבדק בהם הקשר בין עישון כפוי לסרטן השד בנשים שאינן מעשנות, לא היו עקביים. לאחרונה, נבדקה האפשרות של יחסי הגומלין (אינטראקציה) בין חשיפה לעישון כפוי לבין פולימורפיזם של הגן ל-NAT2 כהסבר לחוסר עקביות זה.

לאיתור גורמי סיכון חדשים למחלות קשות ושכיחות יחסית, נודעת חשיבות רבה בהיבט של מניעה וזיהוי אוכלוסיות בסיכון. המטרות בסקירתנו הנוכחית הן לדווח על המחקרים העוסקים בקשר בין עישון כפוי לבין הימצאות סרטן השד, תוך התייחסות למצב (סטאטוס) הגן NAT2 וניסיון לבדוק את השפעתו על קשר זה.

המימצאים העיקריים מלמדים כי עישון פעיל ועישון כפוי מהווים גורמי סיכון לסרטן השד, והשפעה זו משתנה  (effect modification) לפי פנוטיפ ה-  NAT2. 

לסיכום, המאמרים שנסקרו מצביעים על אפשרות של קשר בין עישון כפוי וסרטן השד, למרות שבחלקם הראו תוצאות סותרות ככל הנראה בשל השונות המתודולוגית של המחקרים ועוצמת מחקר נמוכה. העדויות הקיימות מחזקות את ההשערה כי הרקע הגנטי, כפי שהוא מתבטא בפולימורפיזם לגבי האנזים NAT2, משפיע על קשר זה.

יהונתן שרעבי

המכון ליתר לחץ דם, מחלקה פנימית ד', מרכז רפואי שיבא, תל השומר, רמת גן, מסונף לפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

בשנים האחרונות, מעניק עיתון "הרפואה" במה למאמרים העוסקים בתהליכים השליליים שעוברים על הרפואה הפנימית המסורתית. במאמרים שפורסמו, נדונו הצעות לשינוי והובאו דיווחים על הארגון מחדש שהתרחש הלכה למעשה במספר בתי חולים. בגיליון זה של "הרפואה", מדווחים יינון (Yinnon) וחב' על המודל של המרכז הרפואי שערי צדק המסונף לפקולטה לרפואה של האוניברסיטה העברית בירושלים.

עמוס מ' ינון¹, גבריאל מונטר^2*, ראובן פרידמן³, דוד כץ⁴, גדעון נשר⁵, תומס טישלר⁶, שושנה זווין⁷

¹האגף לרפואה פנימית, ²מחלקה פנימית ג', ³מחלקה גריאטרית, ⁴מחלקה פנימית ד', ⁵מחלקה פנימית א', ⁶מחלקה אונקו-המטולוגית, ⁷מחלקה פנימית ב', מרכז רפואי שערי צדק, מסונף לפקולטה לרפואה של האוניברסיטה העברית, ירושלים.

*תרומה שווה למחבר ראשון

רקע: בשני העשורים האחרונים, הרפואה הפנימית כמקצוע עוברת תמורות ועומדת בפני אתגרים משמעותיים ביותר.

שיטות: מובא במאמרנו מודל משולב של רפואה פנימית כפי שפותח בבית החולים שלנו, המספק פתרונות לכמה מהאתגרים המרכזיים.

תוצאות: המרכיבים העיקריים כוללים: (1) רופאים בכירים ומתמחים מועסקים מטעם האגף ולא על ידי מחלקות לרפואה פנימית, עובדה המאפשרת חלוקה מאוזנת של משאבים מקצועיים, (2) שתי מחלקות פנימיות מתמחות ברפואה גריאטרית, בעוד שהמחלקות האחרות מטפלות בחולים צעירים יותר המהווים אתגר אינטלקטואלי גדול יותר. הצוות הרפואי הבכיר והזוטר מבצע סבבים (רוטציות) בין המחלקות הללו (פעם ב-9-6 חודשים ופעם ב-6-3 חודשים, בהתאמה), המאפשרים חשיפה לאוכלוסיות חולים שונות ולמומחים שונים, (3) עמוד השידרה של רופאים בכירים המתוגמלים בחבילת תמריצים, כולל זמן ייעודי למחקר, (4) רופאים בכירים מתת התמחויות תורמים מדי שנה 2-1 חודשים כבכירים במחלקות הפנימיות, ומתוגמלים בקידום אקדמי ובתמריצים אחרים בעד תרומתם, (5) היעדר אשפוזים במסדרון במחלקות הפנימיות, מקור לתסכול ושחיקה ברוב בתי החולים, יחידה לאשפוזים קצרים במלר"ד מקצרת את זמן הבירור והטיפול בחולים רבים אשר מציפים את המחלקות הפנימיות בבתי חולים אחרים.

מסקנות: המודל המשולב של הרפואה הפנימית מאפשר חלוקה טובה יותר של חולים ושל צוות, שביעות רצון רבה יותר בקרב החולים ובני משפחותיהם, סיפוק מקצועי רב יותר בקרב הרופאים, כאשר התקנים הפנויים מתמלאים על ידי מתמחים איכותיים.

מנחם לאופר¹, טומס קלר², ולדימיר גרשמן², צבי פרמן², מירי שריד³, אילן ליבוביץ⁴

¹מח' אורולוגית, מרכז רפואי שיבא, תל השומר, רמת גן, ²שירותי בריאות כללית, ³מכון שריד לשירותי מחקר, ⁴מח' אורולוגית, בית חולים מאיר, כפר סבא

הקדמה: אוסטיאופניה ואוסטיאופורוזיס פוגעות בגברים רבים בגיל המבוגר ובשכיחות רבה יותר בקרב חולים בסרטן הערמונית. טיפול הורמונאלי בחולי סרטן הערמונית מעלה את הסיכון לירידה בצפיפות העצם ולשברים. למרות זאת, קיימת מודעות נמוכה לצורך באבחון אוסטיאופורוזיס בגברים ולצורך בטיפול בה.

מטרות: העלאת המודעות לאוסטיאופורוזיס בחולי סרטן הערמונית בקרב הרופאים המטפלים, ובדיקת היענות החולים ורופאי המשפחה להמלצת האורולוג לטיפול בביספוספונאטים.

שיטות מחקר: נכללו גברים עם אבחנה של סרטן הערמונית שמילאו אחד משלושה תנאים: (א) גיל מעל 70 שנה, (ב) גיל מעל 60 שנה אם נמצאו במהלכו של טיפול ב-GNRH-Analogue מעל ל-12 חודשים או (ג) חולים עם אבחנה ידועה של אוסטיאופורוזיס או אוסטיאופניה שטרם טופלו. החולים הופנו על ידי האורולוג לבדיקת צפיפות עצם. לחולים עם אבחנה של אוסטיאופניה או אוסטיאופורוזיס, ניתנה המלצה לביספוספונטים פומיים. ההיענות לטיפול וההתמדה בו נבדקו במהלך תקופת מעקב של שישה חודשים.

תוצאות: השתתפו במחקר 28 רופאים אורולוגים מ"שירותי בריאות כללית" ו"מכבי שירותי בריאות". בקרב 180 חולי סרטן הערמונית נמצאה אבחנה של אוסטיאופניה קשה (52%) או אוסטיאופורוזיס (48%) וניתנה המלצה לטיפול. 153 חולים החלו בטיפול (85%) ומתוכם 147 חולים (82%) ו-136 חולים (76%) התמידו בטיפול בביספוספונאטים כעבור שלושה חודשים ושישה חודשים, בהתאמה. רופאי המשפחה אימצו המלצות אורולוגים לטיפול בביספוספונאטים ב-123 חולים (68%).

מסקנות: הודגמו היענות גבוהה של החולים לאבחון ולהמלצה טיפולית באוסטיאופורוזיס והתמדה בטיפול בביספוספונאטים. קיימת רמת הסכמה גבוהה של רופאי המשפחה להמלצות האורולוגים.

דיון: זהו מחקר ייחודי שבו הודגמו תוצאות גבוהות מהצפוי בתחום ההיענות וההתמדה בטיפול תרופתי לבעיה רפואית שאינה אורולוגית. המימצאים מפתיעים לטובה גם בקשר המקצועי בין אורולוגים לרופאי משפחה. במחקר הודגמה בנוסף היכולת לגייס חולים רבים בפרק זמן קצר במערך הרפואה השניונית בקהילה.

סיכום: במחקרנו זה, מודגם ההכרח למודעות גבוהה לאוסטיאופורוזיס בגברים מבוגרים הלוקים בסרטן הערמונית, ומוכח קשר מקצועי מועיל בין הרופא השניוני לרופא המשפחה.

הערה: המחקר נערך במימון ובחסות חברת "סנופי ישראל". ד"ר מירי שריד הועסקה על ידי חברת "סנופי ישראל" לצורך קליטת הנתונים והעיבוד הסטטיסטי.

יעקב אורקין, הוארד טנדטר

מרכז פריבס לחינוך רפואי, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן גוריון, באר שבע

האיגודAMEE) Association of Medical Education in Europe ) החל את דרכו לפני כארבעים שנה. מאז הצטרפותם של מחנכים רבים מכל מדינות העולם, שמר האיגוד על כותרתו, אך שינה את שמו ל-International Association for Medical Education .  מחוץ לצפון אמריקה, AMEE הוא האיגוד העולמי הגדול ביותר בחינוך רפואי. הכנס השנתי מטעמו מתקיים בסוף כל אוגוסט באחת מערי אירופה. הכנס האחרון התקיים בפראג ונכחו בו כ-3,200 משתתפים, מהם כעשרה מישראל.

מיכל פרויד זילברברג¹, ליאת בן דוד² , שולה רבין³, חוליו ויינשטיין⁴

¹פיזיו-לוגיק בע"מ, CTrials, העמותה לקידום מחקר, מדע ורפואה בישראל, ²פרמה קליניקל ס.א.ג (2003) בע"מ, ³CTrials, העמותה לקידום מחקר, מדע ורפואה בישראל, ⁴היחידה לסוכרת, מרכז רפואי וולפסון

הרופא-החוקר מהווה דמות מפתח בהתקדמות הרפואה המודרנית. רופאים רבים מעורבים בתחום של הניסוי הקליני,  בין אם לצורך המחקר הטהור ובין אם כשותפים לתוכניות הפיתוח של מוצרים ניסיוניים – תרופה או אביזר. ניסוי קליני הוא מחקר שיטתי ומבוקר של התערבויות רפואיות בבני אדם, שמטרתו להשיב על שאלות מדעיות ייחודיות, כפי שהוגדרו במטרות ובשיטות המחקר.

בסקירה זו מסוכמים ההבדלים בין רופא-מטפל לרופא-חוקר, ומובאים היתרונות הגלומים בהשתתפות בניסויים קליניים כרופאים-חוקרים.  

אבי מאן¹,  גד קרן²,  יאן טופילסקי²

¹המכון למחלות ריאה, ²המערך למחלות לב, מרכז רפואי סוראסקי, תל אביב

לאחרונה, הצגנו את שיטת בדיקת מבחן מאמץ משולב לב-ריאה, תוך התמקדות בבסיס הפיזיולוגי ובמדדים המספריים והגרפיים העיקריים. מסמכי הנחיות (Guidelines) של איגודי רפואה מובילים בארצות הברית ובאירופה לגבי היישום של מבחן זה [2,1] פורסמו לאחרונה, וסוכמו בהם היישומים הקליניים העיקריים לבדיקה. למרות מסמכים אלו, השימוש בפועל נדיר כתוצאה מחוסר מודעות ליישומים הקליניים וליכולות האבחוניות הטמונות במבדק. בסקירה זו ננסה  להפשיט את עקרונות הפענוח ולהתמקד ביישומים הקליניים העיקריים של הבדיקה.

אריאל צימרמן¹, אורטל נאמן¹, יפעת וינר¹, רון מימון¹, אריה הרמן¹

¹חטיבת נשים ויולדות, מרכז רפואי אסף הרופא, צריפין, מסונף לפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

רקע: התקן צווארי תוך לדני על שם ארבין הוא טבעת סיליקון החובקת את צוואר הרחם. נמצא, כי התקן כזה מקטין את שיעור הלידות המוקדמות במטופלות בסיכון עם צוואר רחם מקוצר בשליש השני להריון. טיפול מונע בפרוגסטרון מהווה כיום טיפול קו ראשון בנשים המצויות בסיכון ללידה מוקדמת.

מטרה: לסקור את השנה הראשונה לטיפול בהתקן צווארי תוך לדני על שם ארבין במישלב עם פרוגסטרון תוך לדני, במטופלת שהייתה בסיכון ללידה מוקדמת ועם צוואר רחם קצר מ-25 מ"מ בשליש השני להריונה.

שיטות: נכללו מטופלות עם הריונות יחיד או תאומים בסיכון ללידה מוקדמת עם קיצור צוואר רחם של פחות מ-25 מ"מ בין שבועות 30-16 להריון אשר טופלו במישלב עם התקן צווארי תוך לדני ופתיליות פרוגסטרון תוך לדני (Micronized Progesterone 200mg TID) עד שבוע 34. ההתקן הוצא בתום 36 שבועות מלאים או במצבים של התפתחות לידה מוקדמת פעילה, דמם, החלטת הצוות המטפל או בקשת המטופלת. נאספו נתונים על מהלך ההריון ועל התוצאות הסב לידתיות.

תוצאות: גויסו 43 מטופלות, 31 (72.1%) הריונות יחיד ו-12 (27.9%) הריונות תאומים. שבוע ממוצע בהתקבלות 25+2 (SD±3.0), אורך צוואר הרחם הממוצע 13.5 מ"מ (SD±5.0), 11 מטופלות (25.6%) ילדו לידה מוקדמת בעבר, בשתי (%4.6) מטופלות ההתקן הונח לאחר כישלון תפר צווארי. שבוע הלידה הממוצע היה 35+5 שבועות SD±3.2 (הריונות יחיד  36+3 שבועות SD±2.6,  תאומים 33+4 SD±4.1,  p=0.05). חמש (11.6%) מטופלות ילדו לפני 32 ≥ שבועות (2 יחיד ו-3 תאומים p=0.08 (, 13 (42%) מטופלות עם הריון יחיד ו-3 (25%) תאומים ילדו במועד (37≤ שבועות) הזמן הממוצע בין הכנסת ההתקן ללידה היה 72.1 SD±26.2 יום (יחיד -76.3 יום  SD±22.9. תאומים 60.2 יום 28.9SD±, p=0.02), ב-23 (%53.5) מטופלות הוצא ההתקן בשבוע 36. ההתקן הונח והוצא בניסיון ראשון בכל הנכללות במחקר, 18 (%41.8) מטופלות התלוננו על הפרשות לדניות מוגברות.

לסיכום: טיפול בהתקן תוך לדני על שם ארבין למניעת לידה מוקדמת במישלב עם פרוגסטרון תוך לדני הוא ישים, וניתן לשלבו בניהול הקליני הקיים בנשים המצויות בסיכון ללידה מוקדמת. מטופלות עם הריון תאומים ילדו מוקדם יותר באופן משמעותי לעומת הריונות יחיד. אולם נדרשים מחקרים נוספים להערכה של מידת יעילות ההתקן החדש.

גדי שלומאי, אהוד גרוסמן

המחלקה לרפואה פנימית ד', מרכז רפואי שיבא, תל השומר, רמת גן, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, רמת אביב

מובאת במאמר זה פרשת חולה בת 48 שנים, אשר הרקע הרפואי שלה כולל שיתוק גפיים תחתונים על רקע פגיעה בצוואר בילדותה, וכן שאת שלפוחית השתן שהצריכה ניתוח שחזור שלפוחית ודרכי שתן מרקמת מעי. החולה הופנתה לחדר המיון בשל ירידה במצב הכרתה, מלווה בקוצר נשימה, היפוקסיה ועדות בבדיקת מעבדה לאנמיה המוליטית. בהמשך אשפוזה פיתחה החולה חום גבוה שלווה בצמרמורת. התסמינים החלו כיממה לאחר תאונת דרכים קלה, ללא פגיעה משמעותית על פי עדות החולה וללא מימצאי חבלה בבדיקה גופנית. במהלך אשפוזה לא נמצאה עדות מעבדה לזיהום חיידקי או אחר. לנוכח הוריית נגד לביצוע דיקור מותני או בדיקתMRI , לא נשללה באופן ודאי אפשרות של זיהום המערב את מערכת העצבים המרכזית. בנוסף, בוצע בירור מקיף לחקר התסמינים הנשימתיים, אשר לא הניב תוצאות חד משמעיות. אף על פי כן, כעבור כשבועיים חלה הטבה ניכרת בכל המערכות המעורבות והחולה שוחררה עם אבחנה משוערת של תהליך זיהומי שטיבו אינו ברור די צורכו. עם זאת, כעבור זמן קצר, שבה החולה לקבלת טיפול רפואי בשל כאבים, אדמומיות ונפיחות בברכה הימנית. בצילום אובחנו שני שברים ברגלה הימנית. לנוכח מימצאים אלה, נקבעה  לאחר ההחלמה אבחנה משוערת של תסמונת תסחיף שומן.

אבי עורי

האגף לרפואה שיקומית, מרכז רפואי רעות, תל אביב, ואוניברסיטת תל אביב

ד"ר יוסף חזנוביץ', איש ביאליסטוק, סטודנט לרפואה מצטיין, בוגר אוניברסיטת קניגסברג ואלמן חשוך ילדים, הקדיש את חייו לציונות, לעזרת עניי עמו, לרפואה ולהקמת בית ספרים לאומי בירושלים.
 

דוד רבינרסון¹,  רינת גבאי¹, איריס רסולי²

¹בית חולים לנשים שניידר, מרכז רפואי רבין, פתח תקווה, ²הנהלת המחלקה לשירותים קהילתיים, האגף לגריאטריה, משרד הבריאות, ירושלים

הריון מטיל מעמסה על גוף האישה ההרה ובוודאי שעל האישה ההרה העובדת. לפיכך נקבעה במדינות שונות הזכות של אישה עובדת להפסיק את עבודתה בזמן הריון ומבלי שהכנסתה תפגע, אם נקבע כי העבודה עלולה לסכן אותה ו/או את עוברה. בישראל מכונה זכות זו גימלה לשמירת הריון. בסקירה הנוכחית מבוצעת השוואה בין נתוני הביטוח הלאומי, המעידים על עלייה מתמדת בדרישה לגימלת שמירת הריון, ואף בהתחשב בניכוי העלייה במספר הלידות השנתי, אל מול ניתוחי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה המציגים נתונים קבועים רב שנתיים ביחס ללידת פגים, תמותת תינוקות ותמותת אמהות. תוצאות ההשוואה בין נתונים אלו מעלות את השאלה: האם קיים טעם לזכות חברתית זו לנוכח היעדר הוכחות ליעילותה בהקטנת השכיחות של סיבוכי הריון. יתר על כן, מניתוח פילוח האוכלוסייה הנזקקת לניצול הגימלה לשמירת ההריון, עולה חשד לכאורה לניצול לרעה של זכות חברתית זו ומובא דיון על הסיבות המאפשרות ניצול זה. עוד קיימת התייחסות לנושא הזכויות החברתיות של נשים בהריון בכלל והשפעתן השלילית האפשרית על תעסוקת נשים בהריון.