תוצאת חיפוש

ולרי בילנקו¹, נטליה בילנקו^2,3, אילנה הרמן-בהם⁴, דן עטר¹, שרלי רוזן², שמעון ויצמן²

¹המח' לאורתופדיה, מרכז רפואי אוניברסיטאי סורוקה,² המח' לאפידמיולוגיה והערכת שירותי בריאות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, ³לשכת הבריאות באר-שבע, משרד הבריאות, ⁴מח' פנימית ג' ויח' לסוכרת, מרכז רפואי אוניברסיטאי סורוקה, באר-שבע

* המחקר הוצג כהרצאה בעל פה בכנס שנתי של אגודה הישראלית לרגל סוכרתית ואגודה הישראלית של סוכרת ב-16 לדצמבר, 2004, כפר מכבייה, רמת-גן, ישראל.

קטיעת רגל היא סיבוך שכיח של מחלת סוכרת, בעיקר כתוצאה מפצעים וזיהומים. המטרות במחקר הנוכחי היו לבדוק מגמות היארעות של קטיעות רגל בקרב חולי סוכרת בנגב, לדווח על המאפיינים הקליניים של חולים שעברו קטיעת רגל בסורוקה ולבדוק שיעור תמותה בעקבות קטיעת רגל במהלך האישפוז.

הוכללו במחקר כל החולים שעברו קטיעת רגל לא טראומתית בבית-החולים סורוקה בין השנים 1996-1999. קובץ אישפוזים, רשימת קטיעות של חדר ניתוח ומירפאות-חוץ של בית-החולים סורוקה עבור תקופת המחקר נסקרו לאבחנה של סוכרת וקטיעה לא טראומתית על-פי ICD-9. עבור כל חולה שענה לשני מדדים )קביעת אבחנה של סוכרת וקטיעה לא טראומתית( הוצאו התיקים הרפואיים של האישפוז ונאספו נתונים לגבי מאפיינים סוציו-דמוגרפיים, קליניים וטיפוליים.

במהלך השנים 1996-1999 אותרו 250 חולים אשר עברו בסך הכול 411 קטיעות גף עקב מחלת סוכרת )ממוצע 1.6 לחולה(. אומדן שיעור ההיארעות השנתי של קטיעות בתקופת המחקר עמד על 5 ל-1,000 חולי סוכרת; 27.3 ל-100,000 באוכלוסייה הכללית ו-45 ל-100,000 באוכלוסייה מעל גיל 18 שנה. הגיל הממוצע בקרב הנחקרים היה 68 שנה (+סטיית-תקן 11.4). סוג הניתוח השכיח ביותר הן בגברים והן בנשים היה קטיעה מתחת לברך – BKA (Below Knee Amputation). שיעור תמותת חולים באישפוז היה 14%. המשתנים הקשורים באופן עצמאי ומובהק לתמותה באישפוז הקטיעה היו לחץ-דם סיסטולי, ליקוציטים ורמת קריאטינין בנסיוב בעת האישפוז.

לסיכום, היקף קטיעות רגל חולה סוכרת בנגב דומה לזה שבמדינות מפותחות בעולם. לשם הורדת שיעור קטיעת רגל ושיעור תמותה בקרב חולי סוכרת יש צורך בתיכנון, הפעלה והערכה מתמשכת של תוכניות התערבות, תוך שימת דגש על חינוך אוכלוסיית החולים וזיהוי מוקדם של גורמי-סיכון.

יוסי רימר

מכבי שירותי בריאות, חיפה

היא הביאה לנפילתן של שלוש אימפריות, קטלה בני אצולה ועניים מרודים ללא אבחנה, עיוורה את קורבנותיה וצילקה אותם לכל ימי חייהם, שינתה את מהלכן של התמודדויות צבאיות ולבסוף הייתה הגורם הישיר לפיתוח טכנולוגיית החיסון. למרות שהוכרעה סופית בסוף שנות השבעים של המאה ה-20, רוחה של "המפלצת בעלת הכתמים" – מחלת האבעבועות השחורות (א"ש)¹, כפי שכונתה עקב הנגעים בעור שלהם גרמה והתמותה הגבוהה שלוותה למחלה, עדיין מרחפת מעל ראשה של התרבות האנושית ומאיימת בחזרה על-ידי גורמים טרוריסטיים. מסין ועד טורקיה, מאנגליה ועד ארה"ב, רדפה מגיפה זו אומות ורופאים. במאמר זה נסקר הרקע ההיסטורי הקשור למחלת האבעבועות השחורות, תוך ניסיון להביא לקדמת הבמה מספר מהאנשים המפורסמים פחות שתרומתם השפיעה רבות על יכולתה של האנושות למגר מגיפה זו.

דוד רבינרסון¹, ערן הורביץ¹, ישעיהו בלוססקי²

¹בית-החולים לנשים שניידר, מרכז רפואי רבין, ²מח' גריאטריה, מרכז רפואי רבין – קמפוס בילינסון, פתח-תקווה והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

חוש הטעם הוא אחד מחמשת החושים שהתברכנו בהם, והוא חיוני להישרדות האורגניזם החי על בסיס יכולתו לאפשר בחירה נכונה של סוג וכמות המזון המתאים לפרט הנתון, והחיוני בתורו לקיומו, אחזקתו ותיפעולו של אותו פרט. זהו חוש כימי מורכב, הפועל במשותף עם חושים אחרים כמו ראייה, ריח ומגע לשם בחירה נכונה של המזון שאותו אנו צורכים. בנוסף, קשורה פעולתו של חוש הטעם בתיפקוד של חיישני טמפרטורה ומירקם בגוף. קיימים חמישה טעמי יסוד (מר, מתוק, חמוץ, מלוח ו"בשרי" [UMAMI]), שלכל אחד מהם תפקיד בבחירה נכונה של המזון, בהיותו אחראי לזיהוי סוג מסוים של כימיקל הנחוץ לגוף או מסכן אותו. תא הטעם, המצוי בפיטמיות הטעם שבלשון, חלל הפה, הלוע והחלק הקריבני של הוושט, מתרגם את האות הכימי של חומרי הטעם שבמזון לאות חשמלי-עצבי, המועבר לעיבוד במספר מרכזים במוח ובאופן שעליו מדווח בסקירה. כן מדווח על ההפרעות הידועות בחוש הטעם ועל השפעות של חשיפה תעסוקתית לחומרים שונים על חוש זה. ההתקדמות בהבנת חוש הטעם עשויה לסייע במניעת ההשמנה, הנחשבת למגיפה של המאה ה-21.

רות וולף

החוג המשולב למדעי החברה, אוניברסיטת בר-אילן

לרופאים, רופאי ילדים ורופאי משפחה, תפקיד חשוב באיתור ואיבחון ילדים בסיכון. בעיקר ילדים הנתונים להתעללות מינית וניצול מיני בקרב משפחתם. בסקירה זו נדונה חשיבותו של סיוע זה, בעיקר משום שילדים אלו תלויים פעמים רבות בחסדי התוקף עצמו.

מובאים בסקירה מימצאים מדאיגים ממחקרים קודמים על כך שרופאים אשר חושדים בנושא אינם מדווחים תמיד לרשויות על התעללות בילדים בקרב המשפחה. לפיכך, נסקר במאמר זה היקף התופעה הנדונה ומפורטת השפעת הפגיעה הקשה בילדים לטווח המיידי והארוך. הדגש הוא על אחריות הרופאים הבאים ביחסי-גומלין עם ילדים ונוער להיות ערים ולנסות לאתר תופעות של ניצול מיני. לחיבור היבט מניעתי, אך גם היבט טיפולי–  הכוון הרופאים שנתקלים בבעיה להמשך טיפול בנושא.

ענת צור¹, אילנה הרמן-בהם², אנדריאס בוקס³, איתמר רז⁴, חוליו וינשטיין⁵

¹מירפאה לאנדוקרינולוגיה וסוכרת, שירותי בריאות כללית, ירושלים, ²היחידה לסוכרת, מרכז אוניברסיטאי רפואי סורוקה, באר-שבע, ³היחידה לאנדוקרינולוגיה וסוכרת, מחלקה פנימית, מרכז רפואי אסף הרופא, צריפין, ⁴היחידה לסוכרת, האגף לרפואה פנימית, בית-החולים הדסה עין כרם, ⁵היחידה לסוכרת, מרכז רפואי וולפסון, חולון

סוכרת, "המגפה של המאה ה-21", היא מחלה כרונית המחייבת טיפול רפואי מתמשך, חינוך, והקניית ידע ומיומנויות למטופל במטרה להקטין שכיחות סיבוכי הסוכרת המיידיים והמאוחרים.

בעבודות רבות הודגם, כי טיפול מרבי כוללני במחלת הסוכרת משפר את איכות-החיים בטווח המיידי והארוך. הטיפול בסוכרת מורכב, ומחייב ידע וטיפול בתחומים שונים מעבר לאיזון הגליקמי המורכב כשלעצמו. על-מנת לעמוד באתגרים אלו יש צורך לעדכן תכופות את הידע ואת קווי ההנחיה.

קווי ההנחיה נועדו לעזור לקלינאים ולכל הגורמים המעורבים בטיפול בחולה הסוכרת, להבהיר את דרכי הטיפול ויעדי הטיפול, ולתת כלים להערכה ולניטור איכות הטיפול. יישום קווי ההנחיה הוא קשה, ונדרשת לכך הערכות מיוחדת בקופות-החולים, כולל קידום תוכנות מחשב ייעודיות למעקב אחר חולי הסוכרת ותוכניות להעצמת חולה הסוכרת. במאמר זה הודגשו השינויים העיקריים שנעשו באיבחון הסוכרת והגדרת מצבי קדם-סוכרת, באיבחון תיסמונת חילוף-החומרים, ובשינוי יעדי איזון הגלוקוזה והשומנים. בנוסף צורפו טבלאות (טבלה 1 וטבלה 2) ליעדי הטיפול והמעקב בחולי הסוכרת.

אבישי גולץ, אריה גורדין, אבירם נצר

מח' אף אוזן גרון וניתוחי ראש וצוואר, רמב"ם - הקריה הרפואית לבריאות האדם והפקולטה לרפואה רפפורט – הטכניון, חיפה 

גופים זרים בוושט שכיחים למדי, במיוחד בילדים מתחת לגיל 5 שנים, אולם סיכת ביטחון פתוחה תקועה בוושט היא מצב נדיר מאוד. במצבים אלו יש צורך להוציא במהירות את סיכת הביטחון מתוך הוושט, לפני שייגרמו סיבוכים כתוצאה מניקוב הוושט ופגיעה באיברים סמוכים. הוצאת סיכת הביטחון הפתוחה מהווה אתגר טיפולי גם עבור אלו המנוסים שבקרב המבצעים פעולות אנדוסקופיות.

חמישה-עשר ילדים הופנו למחלקת אף אוזן גרון וניתוחי ראש וצוואר במרכז הרפואי רמב"ם בעקבות בליעת סיכת ביטחון בין השנים 1990-2003. בתשעה ילדים ניצפתה בצילום רנטגן של הצוואר ובית-החזה סיכת ביטחון פתוחה בוושט, כשחלקה החד פונה כלפי מעלה. בשאר ששת הילדים נראתה סיכת ביטחון סגורה בוושט או בתריסריון.

בדיווח זה, הממוקד בחמש פרשות מטופלים שעברו אזופגוסקופיה, נראה רק הסגר של הסיכה בחלל הוושט, ואילו הקצה החד היה תקוע ברירית. במטופלים אלו נדחפה סיכת הביטחון אל תוך הקיבה, נסגרה והוצאה אחר-כך סגורה ללא כל נזק לרירית או לדופן הקיבה והוושט.

לסיכום, מדווח במאמר זה על שיטה חדשה שנסגרה בה סיכת הביטחון בקיבה באמצעות גסטרוסקופ גמיש, כך שניתן היה להוציאה ללא כל סיבוכים.

בנימין פיורה

היח' לגינקולוגיה-אונקולוגית, חטיבה למיילדות וגינקולוגיה, מרכז רפואי סורוקה והפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר-שבע

האחות מרי ג'וסף (Sister Mary Joseph) (1956-1939), בהיותה אחות כירורגית ראשית בבית-החולים על-שם מרי הקדושה ברוצ'סטר, מינסוטה (היום Mayo Clinic), ארצות-הברית, שמה לב לכך שניתן לעיתים למצוא קשרית באזור הטבור בחולים הלוקים בשאת ממארת בבטן או באגן. בשנת 1949 טבע המנתח האנגלי Hamilton Bailey בסיפרו המפורסם "הדגמות של סימנים גופניים בכירורגיה קלינית" ("Demonstrations of Physical Signs in Clinical Surgery") את המונח "קשרית על-שם האחות ג'וסף" ("Sister Joseph's nodule") כמונח כללי עבור גרורות בטבור. דווח בסיפרות הרפואית עד כה למעלה מ-400 חולים שלקו בקשרית על-שם האחות מרי ג'וסף. הקשרית יכולה להיות מכאיבה, מכויבת ולעיתים מפרישת מוגלה, דם או נוזל סרוטי. היא על פי רוב נוקשה ובגודל 0.5 - 2 ס"מ, אך יכולה גם להגיע לגודל של 10 ס"מ. זריעת גרורות בטבור יכולה להיעשות בדרך לימפטית, דרך כלי-הדם, על-ידי התפשטות ישירה או דרך שרידים עובריים שקשורים לטבור. הקשרית בטבור יכולה להיות ביטוי קליני ראשון של שאת ממארת ראשונית, להתגלות לאחר האבחנה של שאת ממארת ראשונית, או להוות ביטוי קליני ראשון של הישנות שאת ממארת ראשונית. המקור העיקרי של קשרית על-שם האחות מרי ג'וסף בנשים הוא סרטן השחלה ובגברים – סרטן הקיבה. קשרית על-שם האחות מרי ג'וסף היא בדרך-כלל סימן למחלה מפושטת ומשלחת גרורות הכרוכה בתחזית גרועה; משך ההישרדות הממוצע הוא 11 חודשים, ופחות מ-15% מהחולים שורדים למעלה משנתיים. בחלק מהחולים, תלוי בסוג השאת הראשונית ומידת התפשטותה, ניתן להשיג דחייה בהתקדמות השאת והארכה במשך ההישרדות על-ידי מתן טיפול פעיל הכולל ניתוח או כימותרפיה.

להבית אקרמן, דניאל מימוני, עקיבא טרטנר, מיכאל דוד

מח' עור, קמפוס בילינסן, מרכז רפואי רבין, פתח-תקווה והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

פמפיגוס וולגריס היא מחלה אוטואימונית המופיעה בשל היווצרות נוגדנים עצמוניים מסיבה לא ידועה כנגד מולקולות תאחיזה שבין הקרטינוציטים. הטיפול בחולים מושתת על מתן בדרך פומית של קורטיקוסטרואידים במינון גבוה.

מדווח במאמר זה על חולה בפמפיגוס וולגריס אשר לקתה בהתלקחות קשה ביותר לאחר שהפסיקה באופן פתאומי טיפול אחזקתי בסטרואידים ועברה לטיפול חלופי (אלטרנטיבי) בהיפנוזה.

אנה לכוביצקי, שרון באום, דורית שפירא, מיכל סלומון, הנרי טראו

מח' עור ומין, המרכז הרפואי, מרכז רפואי שיבא, תל-השומר

זאבת אדמנתית דיסקואידית ( (Discoid Lupus Erythematosus - DLEהיא סוג של זאבת כרונית בעור. עד כה דווח בסיפרות הרפואית על כ-200 חולים בזאבת דיסקואידית אדמנתית (זא”ד)¹ קשה שהגיבו לטיפול בתאלידומיד.

במאמר זה מדווח על 10 חולי זא”ד מפושטת אשר טופלו בתאלידומיד במחלקת עור במרכז הרפואי שיבא בין השנים 1996-2005. תאלידומיד ניתן לחולים עם מחלה מפושטת וקשה שלא הגיבו לשני טיפולים מערכתיים אחרים לפחות. החולים טופלו בתאלידומיד במינונים שבין 50 ל-200 מ"ג ביום עד השראת (Induction) נסיגה, עם ירידה, ולאחר-מכן ירידה הדרגתית במינון עד הפסקתו בחולים שבהם לא ניצפתה הישנות של המחלה.

בכל החולים בקבוצה ניצפה שיפור משמעותי בתיפרחת (Rash) תוך שישה שבועות מתחילת הטיפול. בתישעה מתוך עשרת החולים המחלה נסוגה תוך כדי הטיפול, כאשר בארבעה מהחולים הושרתה הפוגה מלאה והתרופה הופסקה, ללא הישנות המחלה, ובחמישה חולים היה צורך בהמשך טיפול קבוע בתרופה.

השפעות-הלוואי של הטיפול היו לרוב קלות וזמניות, וכללו עייפות בשעות הערב ועלייה קלה במשקל. בשני חולים הופיעה נירופתיה תחושתית קלה שחלפה לאחר הפסקת הטיפול. בשתיים מהחולות התפתחה אל-וסת, ייתכן שעל רקע תרופות.

לסיכום, הטיפול בתאלידומיד יעיל ובטוח בחולים הלוקים בזא"ד מפושטת העמידה לטיפולים אחרים. יש לתת את התרופה בכפוף להנחיות המקובלות, על-מנת להקטין את הסיכון להשפעות-לוואי.

___________________________________

¹ זא"ד – זאבת אדמנתית דיסקואידית (DLE).

אייל ווסוקי¹, מיכאל זיו², דגנית רוזנמן², מיכאל דוד¹

¹מח' עור, מרכז רפואי רבין, קמפוס בילינסון, פתח-תקווה; הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב, ²מח' עור, מרכז רפואי העמק, עפולה, הפקולטה לרפואה רפפורט, הטכניון, חיפה

טיפול ממושך ב- PUVA) Psoralen+Ultraviolet A) בחולי ספחת (Psoriasis) גורם ל-Photoaging ולסיכון מוגבר להופעת סרטן עור לא מלנוטי ואף למלנומה.

קיים מידע מועט על ההשפעות המאוחרות של הטיפול ב-PUVA בחולי בהקת בכלל ועל מידת הסיכון של הופעת שאתות בעור בפרט. דווח על חולים בודדים שבהם סרטן תאי קשקש (SCC) הופיע בחולי בהקת שטופלו ב-PUVA או בהליותרפיה.

המטרה הייה לבדוק את התוצאות המאוחרות של הטיפול ב-PUVA בקרב חולי בהקת ואת שכיחות השפעות-הלוואי המאוחרות, כולל סרטן עור לסוגיו השונים.

נסקרו התיקים הרפואיים של כל חולי הבהקת שטופלו ב-PUVA במרכז רפואי רבין ובמרכז רפואי העמק בין השנים 1982-1996. לכל חולה נערך ראיון טלפוני שבסופו הוזמן לבדיקה רפואית.

עשרים-ושמונה חולים מתוך 34 ענו לשאלון ו-12 גם נבדקו. הגיל הממוצע היה 47 שנה (טווח 25-84 שנה). רמת קרינה ממוצעת לחולה הייתה 546.8  ג'אול/ סמ"ר (טווח 26.5-1561 שנה) החציון 336.8 ג'אול/סמ"ר. הממוצע לחולה היה 84.2 טיפולים (חציון 77, טווח 27-171 טיפולים). הזמן הממוצע שחלף מתחילת הטיפול 11 שנה (טווח 7-20 שנה); הזמן הממוצע מסוף הטיפול היה 9.4 שנים (טווח 2-23 שנה). בשישים אחוזים  מהחולים הייתה רמת הצבענות (Pigmentation) חלקית או מלאה.

בשמונה-עשר אחוזים מהחולים ניצפתה צבענות מחדש (Re-pigmentation) מלאה או כמעט מלאה שנמשכה בממוצע 46 חודשים. באיש מהחולים לא הופיע סרטן עור מכל סוג שהוא.

לסיכום, בכל חולי הבהקת שהגיבו ל-PUVA ניצפתה הישנות של המחלה.

לפי תוצאות סידרה זו, טיפול ממושך ב- PUVAבחולי בהקת אינו כרוך בנזקי עור מסוג Photoaging או בסיכון מוגבר של סרטן העור.

איריס אמיתי-לייש, חנה פוירמן, מיכאל דוד

 מח' עור, מרכז רפואי רבין, פתח-תקווה, אוניברסיטת תל-אביב, הפקולטה לרפואה סאקלר

זאבת אדמנתית חדידה בעור (Subacute cutaneous lupus erythematosus), המושרת על ידי תרופות, דווחה זה מכבר.

להלן מובאת פרשת מטופל שנטל Terbinafine עקב פטרת בציפורניים. חודש ימים לאחר התחלת הטיפול בתרופה הופיעה תיפרחת מפושטת על-פני העור, המורכבת בעיקרה מרבדים המכוסים בקשקשת. בבדיקות סרולוגיות הודגמה רמה גבוהה של נוגדנים כנגד הגרעין וכנגד Ro. התיפרחת נסוגה בהדרגה לאחר הפסקת התרופה, במישלב עם טיפול מקומי בעור וטיפול בסטרואידים בדרך פומית. שש שנים טרם האירוע אובחן החולה קלינית והיסטולוגית כלוקה בזאבת אדמנתית בעור. בשנים שטרם נטילת Terbinafine היה המטופל בהפוגה קלינית מלאה.

לסיכום, במטופלים אצלם קיימת אנאמנזה של זאבת בהווה או בעבר אין לטפל ב-Terbinafine לא פומית ולא מקומית. כמו-כן, מומלץ להוסיף את ה-Terbinafine לרשימת התרופות הגורמות לזאבת אדמנתית או מחמירות אותה.

בתיה ב' דוידוביץ, הדס פראג נוה, עמנואלה קניאנו, סימה הלוי 

עבור קבוצת מחקר RegiSCAR 

המח' לרפואת עור ומין, מכון לפתולוגיה, מרכז רפואי אוניברסיטאי סורוקה, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר-שבע

Acute Generalized Exanthematous Pustulosis) AGEP) היא תיפרחת מוגליתית חדה, עם מהלך קליני מהיר ותמונה פתולוגית אופיינית. במרבית החולים נגרמת המחלה מתרופות, אולם דווח גם על גורמים נוספים לפרוץ המחלה.

מדווח במאמר זה על אישה בת 52 שנה, הלוקה בסוכרת ודיסליפידמיה, ומטופלת מזה כשנה בטבליות מטפורמין וסימווסטטין. עקב אוסטואומיאליטיס של עמוד-השידרה הוחל טיפול בוואנקומיצין, ובמקביל, לנוכח בצקת בגפיים התחתונים, הוחל טיפול בכדורי פורוסמיד. כשבעה-עשר יום לאחר תחילת טיפול בוואנקומיצין וכשבוע לאחר תחילת הטיפול בפורוסמיד ניצפתה הופעה חדה של תיפרחת מוגליתית, שעירבה את מרבית שטח הגוף, מלווה גרד עז. הטיפול בוואנקומיצין ובפורוסמיד הופסק ובמקביל ניתן טיפול מקומי בלבד. ניצפה מהלך מחלה מהיר עם נסיגת התיפרחת תוך שמונה ימים, והופעה של קילוף עור עדין טיפוסי באזורי המוגליות (Post-pustular desquamation). סך המימצאים הביאו לסיווג המקרה כ- AGEPמוחלט (Definite) על-סמך שיטת הניקוד של מחקר EuroSCAR. מבחן הפסקת תרופות, קשר הזמנים וסקירת הסיפרות מצביעים על התיפקוד האטיולוגי של פורוסמיד בגרימת המחלה. 



לסיכום, מדווח במאמר זה על מקרה נדיר של AGEP טיפוסי שהושרה קרוב לוודאי על-ידי פורוסמיד.

שמואל שוורצנברג, גד קרן, יעקב ג'ורג'

המח' לקרדיולוגיה, מרכז רפואי סוראסקי, תל-אביב

בשנים האחרונות נמצא, כי הקולטן לאריתרופויאטין, הורמון הידוע כמעודד שיגשוג של השורה האדומה, מבוטא במיגוון רקמות נוספות בגוף, כולל במערכת הקרדיוואסקולרית. בשורה של מחקרים ניסויים בדגם איסכמיה-זילוח מחדש בחיה אשר פורסמו בשנים האחרונות, הודגם כי לאריתרופויאטין תפקיד חשוב בהגנה על שריר הלב ובהתאוששות מן העקה האיסכמית. תפקיד זה מתמלא ברמה התאית הודות למניעת מוות תאי מתוכנת (אפופטוזיס), וברמת הריקמה במניעת נזק מבני, שיפור התיפקוד המכני ועידוד שיגשוג כלי-דם. בשנים הקרובות עשויה להתברר התועלת הקלינית הטמונה בטיפול בתרופה זו בקרב חולים הלוקים באיסכמיה של הלב.

רן קורנובסקי

מכון הצינתורים, המערך לקרדיולוגיה, מרכז רפואי רבין; הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

בשנים האחרונות הפך הצינתור הדחוף להיות טיפול הבחירה באירועים חדים של אוטם שריר הלב. התקדמות נוספת בצינתור הדחוף חלה בעקבות הכנסת תומכים (Stents) במהלך אנגיופלסטיה כלילית דחופה. לאחרונה פורסמו נתונים השוואתיים של טיפול בתומכים משחררי תרופה מסוג "סייפר" בזמן הצינתור בחולי אוטם שריר הלב. תיזמון הצינתור ביחס להתחלת התסמינים התגלה כמדד חשוב ביותר בקביעת הפרוגנוזה הטיפולית. כמו-כן הסתבר במחקרים על צינתור, כי זרימה מרבית בעורקים הכליליים אינה מבטיחה בהכרח זילוח תקין של ריקמת הלב. הטיפול המרבי בחולים עם אוטם חד בשריר הלב כולל לפיכך איבחון מהיר, הגעה מהירה לבית-החולים וזילוח-נישנה כלילי בצינתור באמצעות אנגיופלסטיה והשתלת תומך עם תמיכה פרמקולוגית במעכבי קרישה ובטסיות-דם. יחד-עם-זאת, האתגר הטיפולי בחולים שעברו אוטם שריר הלב עדיין קיים, מתוך מטרה להקטין את שיעור התמותה במהלך האוטם ובתקופה שלאחר-מכן, תוך מניעת סיבוכים מכניים וחשמליים, ותוך הקטנת ההסתברות לאי-ספיקת לב משנית לנזק ללב במהלך האוטם.

ניר אוריאל¹, גיל מורבסקי¹, אלכס בלאט¹, צבי ורד¹, ריקרדו קרקובר¹, עידו קלוסקי¹

¹המערך לקרדיולוגיה, מרכז רפואי אסף הרופא, צריפין, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

אוטם חד בשריר הלב המלווה בעליות בקטע ST ממשיך להוות בעיה טיפולית קשה בפתח המאה העשרים-ואחת. במחקרים רבים נבחנו דרכי הטיפול העדיפות בקרב חולים אלו, ועל-סמך מחקרים אלו פורסמו קווים מנחים לטיפול בחולים. ההבדל המהותי בגישה הטיפולית בין החולים הלוקים באוטם חד בשריר הלב ליתר החולים עם אירוע כלילי חד, נובע מהצורך בהשגת עורק אוטם פתוח בהקדם האפשרי, על-מנת למזער את הנזק לשריר הלב. פתיחת עורק מושגת על-ידי הרחבה מילעורית כלילית ראשונית או טיפול ממיס פיברין. חולים עם אוטם חד בשריר הלב עם עליות בקטע ST אשר חווים פתיחה עצמונית של עורק האוטם, מהווים תת-קבוצה ייחודית הנמצאת בסיכון נמוך יותר לעומת חולים ללא פתיחה עצמונית של עורק האוטם. בסקירה זו נבחנים הנתונים שפורסמו בסיפרות הרפואית אודות תת-קבוצה זאת. נדונים במאמר מאפיינים דמוגרפיים, מהלך המחלה, הפרוגנוזה מתוך ניסיון לתת הוריה לדרך הטיפול העדיפה בחולים אלו. דיון מיוחד מוקדש למידת דחיפותו של צינתור כלילי ביחס לאירוע, ולנחיצות הטיפול בחוסמי גליקופרוטאין IIb/IIIa.