תוצאת חיפוש

רפואה מגדרית עוסקת בהבדלים באופן ההתבטאות של אותן מחלות בגברים ובנשים. במאמר זה אנו טוענים, כי בתחום האורולוגיה, הכרה בהבדלים אלה חשובה למתן טיפול רפואי מיטבי לנשים, כפי שניתן לגברים.

באורולוגיה נשים הן מיעוט מהמטופלים, וחלק מהאיברים והמחלות שבהם אנו מטפלים כלל אינם קיימים בקרב נשים. למרות זאת, ראוי שהאורולוגים יעסקו גם בתחומים הייחודיים לנשים בהקשר של דרכי השתן וילמדו את המקרים שבהם המחלות האורולוגיות מתבטאות באופן שונה בגברים ובנשים, ולפיכך דורשות טיפול שונה.

בהקשר של מחלות ממאירות אורולוגיות – מרבית השאתות האורולוגיות שכיחות יותר בקרב גברים, והן בעלות מאפיינים שונים בגברים ובנשים. לרוב, אבחון שאתות של שלפוחית השתן נעשה בשלבים מתקדמים יותר בנשים, ובממוצע לנשים פרוגנוזה פחות טובה. בשאתות של מערכת השתן העליונה, קיימת שכיחות גבוהה יותר של שאתות בשלבים מתקדמים בקרב נשים. לעומת זאת, בשאתות כליה נמצא כי לרוב, גברים מאובחנים עם שאתות מתקדמות יותר, וכי ההישרדות הכוללת גבוהה יותר בקרב נשים חולות RCC.

אף בתחום האנדו-אורולוגיה קיימת שונות בהשוואה בין גברים לנשים. מחלת אבנים שכיחה יותר בגברים, אך שכיחותה בקרב נשים הולכת ועולה. מחלת אבנים מציבה אתגרים מורכבים בהקשר של טיפול ואבחון בנשים בהיריון מחשש לפגיעה בעובר.

בהתייחס לפרוצדורות אורולוגיות שכיחות, נמצאו הבדלים בין גברים לנשים בתחושות הכאב והמבוכה סביב פעולות אורולוגיות כמו ציסטוסקופיה ואורודינמיקה.

במחלות אורולוגיות רבות, קיימים הבדלים מהותיים בין גברים לנשים. הבנת ההבדלים המגדריים תוכל לתרום רבות לחולות ולחולים ותאפשר להתאים את הטיפול לצרכיהם. בתחומים רבים נעשתה רפואה מוכוונת מין ומגדר לחלק אינטגרלי מהעשייה הרפואית, ורצוי שכך יהיה גם באורולוגיה. נראה כי בחלק מהמקרים כלי האבחון והטיפול עדיין אינם מספיק טובים עבור נשים. תת התחום העוסק באורולוגית נשים, מתמקד בעיקר בהפרעות ייחודיות להן, אך כדאי שתשומת לב  תופנה גם למחלות אורולוגיות כלליות ("רגילות"), כאלה שאינן ייחודיות להן, כדי לשפר את איכות הטיפול הרפואי בהן. מחקר נוסף בתחום יאפשר לנו לדוגמה להחליט על בדיקות סקר ספציפיות המתאימות לנשים בקבוצת סיכון למחלות אורולוגיות, לשפר את הטכניקה הניתוחית בנשים ולפתח ציוד ייחודי שמתאים יותר לאנטומיה של האישה. מספר הנשים העוסקות באורולוגיה בישראל הוא עדיין קטן מאוד. סביר להניח שככל שיעלה מספרן של הנשים האורולוגיות, באופן טבעי תלך ותתפתח גם רפואה ייחודית לנשים באורולוגיה

הקדמה: כריתה חלקית של הכליה היא ניתוח הבחירה עבור שאתות הכליה עד 7 ס"מ.

מטרות: תיאור הגישה הניתוחית והמגמות לאורך השנים בטיפול בשאתות כליה עד 7 ס"מ במוסדנו, והצגת התוצאים הקליניים של כלל המטופלים שנותחו בין השנים 2020-2013 במחלקתנו בטכניקה הרובוטית.

שיטות מחקר: נבנה מאגר נתונים פרוספקטיבי עבור כל המנותחים שעברו כריתת כליה חלקית במוסדנו בסיוע רובוטי (Robot Assisted Partial Nephrectomy- (RAPN. נאספו נתונים דמוגרפיים, קליניים, כירורגיים ופתולוגיים. משך הניתוח הוגדר מרגע החתך הראשון ועד לסגירתו (Skin to skin). זמן איסכמיה חמה החל בעת חסימת עורק הכליה, והסתיים בעת פתיחתו. הנתונים מוצגים כממוצע (טווח, סטיית תקן) או כערך נומרי (%). כמו כן, בוצעה השוואה של שכיחות השימוש בגישות הניתוחיות השונות לאורך השנים.

תוצאות: 250 מטופלים עברו RAPN בין השנים 2013-2020, עבור שאתות בגודל ממוצע של 32 מ"מ. משך הניתוח הממוצע היה 153 דקות. זמן איסכמיה חמה ממוצע היה 17.5 דקות. שיעור סיבוכים תוך ניתוחיים, כולל הצורך במעבר לניתוח בגישה פתוחה או מעבר לניתוח לכריתה רדיקלית של הכליה, הוא נמוך. אובדן דם משוער עמד על 359 סמ"ק. לאורך השנים חלה עלייה בשימוש ברובוט לכריתה חלקית של הכליה, עם ירידה מתאימה בטכניקה הפתוחה והלפרוסקופית.

מסקנות, דיון וסיכום: הטכניקה הרובוטית לניתוח לכריתה חלקית של הכליה מהווה חלופה טובה לגישה הפתוחה והלפרוסקופית, וכרוכה בשיעור סיבוכים נמוך יותר ובזמן החלמה קצר יותר. לנוכח זאת, כריתה חלקית רובוטית של הכליה בשל שאת ראשונית של הכליה היא טיפול הבחירה במחלקתנו עבור שאתות בקוטר 7 ס"מ ומטה

הקדמה: אי נקיטת שתן (urinary incontinence) לאחר כריתה נרחבת של הערמונית פוגעת קשות באיכות חיי המנותח.

מטרות: מציאת גורמים המנבאים אי נקיטת שתן לאחר ניתוח כריתת ערמונית נרחבת בסיוע רובוט (RALP-Robot-Assisted Laparoscopic Prostatectomy) בהתבסס על מאגר המנותחים במוסדנו.

שיטות מחקר: נבנה מאגר נתונים פרוספקטיבי עבור כל המנותחים, אשר עברו RALP.

נבדקו פרמטרים בעלי פוטנציאל לנבא השגת שליטה מלאה על נקיטת שתן: גיל, BMI, הערכה גופנית לפי American Anesthesiology Association (ASA Score), ניתוחי בטן קודמים, תוצאות שאלוני IPSS (International Prostate-Symptom-Score) שמולאו טרם הניתוח, משך הניתוח, אובדן דם משוער EBL-Estimated) Blood Loss), משקל ערמונית סופי.

שליטה מלאה על נקיטת שתן הוגדרה כאשר המנותח לא נעזר בפדים לאורך היממה.

בוצע ניתוח חד משתנים למציאת הבדלים בין קבוצות המטופלים וניתוח רב משתנים למציאת גורמים המנבאים שליטה על נקיטת שתן (urinary continence). הנתונים מוצגים כחציון (תחום בין-רבעוני) או כערך נומרי (%).

תוצאות: 431 מטופלים עברו RALP בין השנים 2019-2010. הניתוח הסופי כלל 364 מטופלים. שיעור של 81% השיגו שליטה מלאה על נקיטת שתן תוך פרק זמן של 15 שבועות (28-8). שיעור של 96% השיגו שליטה מלאה או השתמשו בפד אחד תוך פרק זמן של 17.5 שבועות (36-8). בקבוצת המטופלים שהשיגו שליטה מלאה הערמונית הייתה קטנה יותר (p=0.028) ואובדן דם משוער במהלך הניתוח היה נמוך יותר (p=0.025). בניתוח רב משתנים נמצא, כי אובדן דם במהלך הניתוח מהווה גורם סיכון לאי נקיטת שתן (OR=0.9).

מסקנות, דיון וסיכום: רוב המטופלים לאחר RALP משיגים שליטה מלאה על נקיטת שתן. EBL מוגבר מהווה גורם סיכון לאי נקיטת שתן אחרי ניתוח.

הקדמה: דלקת משתית שלפוחית השתן/תסמונת כאב שלפוחית השתן (Interstitial Cystitis/Bladder Pain Syndrome) מתבטאת בכאב שלפוחית שתן כרוני ובתסמיני דרכי השתן התחתונות, ופוגעת קשות באיכות החיים. התסמונת מציבה אתגר אבחוני וטיפולי, והטיפול הזמין מוגבל ביעילותו.

בביופסיות מדופן שלפוחית השתן ניתן לעיתים לזהות ריבוי תאי פיטום, החשודים כמעורבים בתסמונת. המשמעות הקלינית של הימצאותם איננה ברורה דיה, והאיגודים המקצועיים השונים חלוקים ביחס למקומן של ביופסיות שלפוחית השתן בסיווג התסמונת.

מטרה: לבחון האם לממצא של ריבוי תאי פיטום בביופסיה משמעות בחיזוי שיפור תסמיני ומשכו בתסמונת כאב שלפוחית השתן.

שיטות: אספנו נתונים אודות מטופלים עם תסמונת כאב שלפוחית השתן, שעברו מתיחת שלפוחית השתן במים (מתיחת שלפוחית השתן במים) (hydrodistension) בהרדמה וביופסיות מדופן שלפוחית השתן. ביצענו מבחנים סטטיסטיים לבדיקת הקשר בין ריבוי תאי פיטום וגורמים מנבאים אפשריים נוספים, של גיל, תחלואה נלווית ונגעי האנר, לבין שיפור בתסמינים.

תוצאות: 35 מטופלים (89% נשים, גיל חציוני 63.5 [טווח בין רביעוני 48.8 73.6] שנים) עברו מתיחת שלפוחית השתן במים בהרדמה ועבור 28 מהם (89% נשים, גיל 63.0 [44.8 73.1] שנים) נמצאו ביופסיות שלפוחית השתן. בקרב 11 (39%) מהם נמצא ריבוי תאי פיטום.

במשך מעקב חציוני של 8.8 [1.7 24.2] חודשים, חוו שיפור 11 (100%) מהמטופלים עם ריבוי תאי פיטום ו-9 (53%) ללא ריבוי תאי פיטום (p=0.007). משך השיפור היה ארוך בכשמונה חודשים (p=0.006) באלו עם ריבוי תאי פיטום. ברגרסיות לוגיסטיות בעלות משתנה יחיד, ריבוי תאי פיטום (p=0.004) ומדד צ'רלסון לתחלואה נלווית (p=0.044) נמצאו מובהקים סטטיסטית.

במודל הישרדות חד משתנים, מהלך השיפור היה ארוך יותר במטופלים עם ריבוי תאי פיטום (p=0.01). במודל cox רב משתנים למשך השיפור, אף גורם מנבא אפשרי לא נמצא מובהק, אך ריבוי תאי פיטום היה הקרוב ביותר (p=0.055).

מסקנות: ריבוי תאי פיטום מגדיר קבוצת מטופלים מובחנת אשר תפיק תועלת רבה יותר מתוצאות מתיחת שלפוחית השתן במים ולמשך ארוך יותר.

דיון וסיכום: למרות המגבלות של מחקר רטרוספקטיבי וגודל המדגם, הצלחנו להראות כי ריבוי תאי פיטום הוא גורם מנבא לשיפור תסמיני לאחר מתיחת שלפוחית השתן במים כטיפול לתסמונת כאב שלפוחית השתן. נדרש מחקר פרוספקטיבי לאימות הממצא ולחקר המנגנונים האחראים לו

הקדמה: נצור בין שלפוחית השתן ללדן (Vesico-Vaginal fistula) הוא סיבוך מוכר העלול להופיע עקב נזק הנגרם לשלפוחית השתן במהלך ניתוחי אגן או לידה ממושכת. אבחון מהיר ומדויק, ותיקון בעיתוי הנכון חיוניים לפתרון מהיר של הבעיה לטובת המטופלת וכמו כן לצמצום התביעות הרפואיות-משפטיות. הצלחת הטיפול דורשת הערכה מדויקת של מיקום וגודל הנצור, קביעת העיתוי והטכניקה הניתוחית. קיימת גישה הדוגלת בדחיית הניתוח למספר חודשים עד לריפוי הרקמות, ויש הדוגלים בתיקון מידי. מטרת העבודה היא להגדיר את ההסתמנות הקלינית של נצור לאחר ניתוח, לנתח הגורמים, ולסכם את הניסיון של תיקון מוקדם.

שיטות מחקר: נאספו נתונים של מטופלות שעברו תיקון נצור שלפוחית-לדן בלבד. נאספו נתונים דמוגרפיים, כירורגים וסיבוכים בתר-ניתוחיים במשך תקופת מעקב של שלושה חודשים לפחות.

תוצאות: 67 נשים עם נצור אורו-גניטלי נכללו במחקר, מתוכן 37 נשים עם נצור שלפוחית-לדן בלבד. פגיעה היאטרוגנית, במהלך כריתת רחם הייתה הגורם העיקרי ב-70.3%. שתי נשים טופלו באופן שמרני. תיקון בגישה לדנית (vaginal) בוצע ב-31 נשים, וב-4 נשים בוצע תיקון בגישה בטנית, מהן שתיים עברו השתלת שופכן בו זמנית. בסיבוכים נכללו אירוע אחד של אלח דם ואירוע אחד של פתיחה (dehiscence) של כיפת גדם הלדן. שיעור הצלחת התיקון היה 92%. 3 נשים חוו הישנות של הנצור, מהן שתיים עם רקע של קרינה לאזור האגן בעברן.

דיון: בסדרתנו, כמו גם בספרות, מרבית הנצורים הם משניים לפגיעה יאטרוגנית במהלך כריתת רחם. נצור שלפוחית-לדן גורם סבל רב למטופלת, ודורש מיומנות בתיקון שחזורי. הגישה הניתוחית והעיתוי לתיקון עדיין מעוררים ויכוחים רבים. אנו דוגלים בגישה לדנית וביצוע מוקדם של הניתוח ללא דיחוי, מיד עם האבחון. תוצאות תיקון מהיר של הבעיה דומות למדווח בספרות, לתיקון המאוחר. הגישה המידית מקצרת את סבל המטופלת ועשויה למנוע הליכים רפואיים-משפטיים.

מסקנה: ניתן לתקן בהצלחה נצור שלפוחית-לדן על ידי ניתוח מוקדם, ללא השתהות ובכך לחסוך למטופלת מצוקה ניכרת ואי נוחות.

מבוא: על-שמע דרך החלחולת משמש ככלי עזר בביצוע ביופסיות של הערמונית, אך הרגישות והסגוליות של בדיקה זו היא נמוכה. בדיקת mpMRI לפני ביצוע ביופסיות של ערמונית יכולה להגדיל את הסיכוי לאבחון סרטן  תוקפני ובו בזמן להפחית את הסיכוי לגילוי סרטן לא  תוקפני, ובכך לסייע במיון מטופלים לפני ביצוע ביופסיה. סל הבריאות בישראל אינו מתיר mpMRI לפני ביופסיה בפעם הראשונה. מטרת העבודה הייתה לבחון את משמעות השימוש ב-mpMRI לפני ביצוע ביופסיה של הערמונית.

חולים ושיטות: נסקרו הנתונים הדמוגרפיים, הקליניים, והפתולוגים של הגברים שעברו ביופסיה של הערמונית דרך החלחולת ב-30 החודשים האחרונים במרכז הרפואי. כל הגברים עם ממצאים חשודים ב-mpMRI עברו בנוסף לביופסיות אקראיות שיטתיות גם ביופסיות מכוונות לממצא ב-mpMRI. סרטן משמעותי קליני הוגדר כסכום גליסון 7 או יותר. נעשה שימוש במבחן-Fisher Exact למשתנים קטגוריים ובמבחן –t למשתנים רציפים.

תוצאות: מתוך 516 גברים שעברו ביופסיות 163(32%) עברו mpMRI מקדים. מאה ואחד (25%) עברו mpMRI לפני ביופסיה ראשונה ו-62 (59%) לפני ביופסיה שנייה או יותר. שיעור אבחון סרטן ערמונית בכל הגברים היה 46% (61% עם mpMRI לעומת 38% ללא mpMRI, p<0.0001); בגברים שעבורם הייתה זו ביופסיה ראשונה נמצא סרטן ב-47%, (73% עם mpMRI לעומת 39% ללא mpMRI, p<0.0001) ובביצוע ביופסיה שנייה 38% (42% עם mpMRI לעומת 33% ללא mpMRI, p=0.4147). בנוסף נצפה הבדל בעל משמעות סטטיסטית בשיעור אבחון סרטן משמעותי עם mpMRI וללא בדיקה זו.

מסקנות: שימוש לפני הביופסיה ב-mpMRI מעלה משמעותית את שיעור אבחון סרטן הערמונית וגם סרטן ערמונית משמעותי קליני. יש להמליץ על ביצוע mpMRI לפני כל ביופסיה בדומה להמלצות האיגוד האורולוגי האירופאי והאמריקאי.

מטרות: סיכום תוצאות ניתוחים אלו במבוגרים מעל גיל 18 שנים.

שיטות מחקר: כל ניתוחי הפיילופלסטיקה לתיקון UPJO  בסיוע רובוט תועדו פרוספקטיבית.

נאספו נתונים דמוגרפיים כגון: גיל, מין, מצב גופני בהתאם לקריטריונים של איגוד המרדימים האמריקאי American Association of Anesthesiology-ASA Score)) הצד המנותח, ובדיקות הדימות טרם הניתוח.

נאספו זמני הניתוח, אובדן דם משוער, משך האשפוז וסיבוכים מידיים. בכל המנותחים הושאר תומכן שופכני (סטנט), שהוצא בהמשך. הסיבוכים סווגו בהתאם ל- Clavien-Dindo Classification Criteria.

המטופלים הוזמנו לביקורות תקופתיות עם בדיקות דימות ומעבדה שנעשו אמבולטורית. מיפוי כליות נעשה לפחות פעם אחת במהלך הפוסט ניתוחי. התוצאות מוצגות כחציון (תחום בין-רבעוני) או כערך נומרי (%).

תוצאות: 32 מנותחים עברו פיילופלסטיקה רובוטית בין השנים 2020-2013, מתוכם 53% נשים ו-59% מימין. גיל בעת הניתוח עמד על 33.5 שנים (21-45.2). ב-87.5% מהמקרים נמדד ASA SCORE של 2-1. משך ניתוח מחתך עורי ועד סגירתו היה 163 דקות (185-136), אובדן דם משוער 5 מ"ל (30-0). הסיבוכים שנצפו: המטוריה (3.1%), דלף מקו ההשקה/אורינומה (12.5%), חום מעל 38.3⁰C (12.5%). שני מנותחים (6.2%) עברו מיקום מחדש של תומכן שופכני בחדר ניתוח (Clavien-Dindo 3b). משך אשפוז עמד על 3 ימים (4-2). תומכן שופכני הוצא לאחר 39 יום (45.2-31.7).

משך המעקב החציוני עמד על 19.5 חודשים (26.7-9.5). בשיעור של 92.3% מהמטופלים נצפה שיפור בהרחבת המערכת המאספת במסגרת בדיקות דימות שבוצעו לאחר ניתוח.

לא נצפתה הידרדרות בתפקוד הכליות במיפוי כליות לאחר הניתוח.

מסקנות, דיון וסיכום: פיילופלסטיקה רובוטית לתיקון UPJO במבוגרים היא יעילה ובטוחה. נצפו שיעור סיבוכים נמוך ושיעור הצלחה מעל 90%. ממצאי העבודה הנוכחית מאששים ממצאים של סדרות קודמות.

הקדמה: ריסוק אבנים בדרכי השתן באמצעות לייזר בגישה שופכתית, הוא דרך מקובלת ויעילה לטיפול במחלת אבנים. אנרגיית לייזר המופעלת על האבן, גורמת לשבירתה לחלקים הניתנים לפינוי.

הגדרות שונות של מאפיינים פיזיקליים של הלייזר בעת הטיפול, כגון עוצמה ותדירות , משפיעות על קצב ואופי הריסוק. הגברת תדירות הפעימות של הלייזר הופכת את האבן לאבק (dusting) ואילו הגברת עוצמה של כל פעימה, מנפצת את האבן לפרגמנטים ברי שליפה (fragmentation).

מטרות: בוצעה השוואה בין תוצאות ארוכות הטווח של שתי הגישות לריסוק אבנים – איבוק לעומת ניפוץ על ידי בדיקת ה-(SFR) Stone Free Rate והזמן עד לצורך בטיפול באבן חוזרת באותה המערכת.

שיטות מחקר: נערך מעקב קליני ורדיולוגי אחר 43 מטופלים שעברו ריסוק אבנים בדרכי השתן העליונות בלייזר. שתי הקבוצות היו דומות במאפיינים הדמוגרפיים (גיל, מין), וכן בגודל ובמיקום האבנים המטופלות. עבור כל קבוצת מטופלים נבדק שיעור המטופלים ללא אבנים משמעותיות הדורשות טיפול (5 מ"מ ומעלה) במעקב של 36 חודשים כמדד להצלחת הטיפול. כמו כן נבדקו מספר הפניות לחדר מיון והצורך בהתערבויות נוספות.

תוצאות: 38 מכלל המטופלים המשיכו מעקב כנדרש ונכללו בניסוי. לא היה הבדל במשך הזמן החציוני ללא הישנות אבן משמעותית קלינית בין קבוצות האיבוק והניפוץ (p=0.213). לא נמצא הבדל משמעותי בשיעור ה-SFR בהשוואה בין שתי הקבוצות, שעמד על 83.3% בקבוצת איבוק ועל 84.6% בקבוצת ניפוץ, בהתאמה (p=1.000), ולא בשיעור הפניות לחדר מיון עקב עווית כליה שעמד על 31.6% בקבוצת האיבוק לעומת 10.5% בקבוצת הניפוץ (p=0.116).

מסקנות: לא נמצא הבדל בזמן עד לגילוי אבנים משמעותיות קלינית. לא נמצא הבדל משמעותי ב-SFR בהשוואה בין הקבוצות במעקב ארוך טווח. נדרש מחקר פרוספקטיבי ארוך טווח וקבוצה גדולה יותר על מנת לאשש ממצאים אלו.

דיון: נראה כי בקבוצת האיבוק, כמות הפניות למיון במעקב ממושך גבוהה יותר, אך ללא מובהקות סטטיסטית.

לסיכום: נדרש מחקר פרוספקטיבי ארוך טווח וכן קבוצה גדולה יותר על מנת לאשש ממצאים אלו.

הקדמה: כימותרפיה ניאו-אדג'ובנטית על בסיס ציספלטין לפני כריתת שלפוחית השתן נועדה לטפל במיקרו-גרורות לפני כריתה נרחבת (רדיקלית) של שלפוחית השתן במטופלים עם שאת חודרת לשריר ונחשבת כיום כסטנדרט ברפואה. אך לגישה זו גם חסרונות רבים, בעיקר מתן טיפול למטופלים רבים שלא יפתחו גרורות, דחיית הניתוח והשפעות לוואי. בעבודה זו, בדקנו האם ניתן לזהות חולים בסיכון לפתח גרורות כדי להציע להם בלבד כימותרפיה ניאו-אדג'ובנטית.

כלים ושיטות: בין השנים 2018-1998 עברו במחלקתנו 285 חולים כריתה נרחבת של שלפוחית השתן ללא כימותרפיה ניאו-אדג'ובנטית. במהלך מעקב חציוני של 42.5 חודשים, בקרב 99 חולים (34%) נשנתה המחלה כעבור משך זמן חציוני של 12 חודש. במחקר הושוו 10 פרמטרים קדם-ניתוחיים שונים של חולים שפיתחו או לא פיתחו גרורות.

תוצאות: סיכון מוגבר לפתח מחלה גרורתית נמצא בקרב מטופלים מבוגרים (39.8% במבוגרים מגיל 69 שנים לעומת 33.3% בצעירים מגיל 68 שנים, p=0.045), במטופלים עם דירוג צ'רלסון גבוה (46.2% כשהדירוג 5 ומעלה לעומת 28.2% כשהדירוג 4 ומטה, p=0.003), ובמטופלים עם קוטר שאת גדול (p=0.01). לא נמצא הבדל ביתר המשתנים שנבדקו כולל: מגדר, שאת ראשונית לעומת משנית, שלב השאת, נוכחות וריאנט היסטולוגי, הידרונפרוזיס,CIS  או התמיינות סרקומטואידית.

מסקנות: גיל מבוגר, תחלואה נלווית משמעותית וקוטר שאת גדול מנבאים סיכון להישנות מחלה לאחר כריתה נרחבת של שלפוחית השתן. אך חפיפה רבה בין קבוצות המטופלים שפיתחו או לא פיתחו מחלה גרורתית, אינה מאפשרת הסקת מסקנות טיפוליות ממדדים אלו. לפיכך, יש להציע כימותרפיה ניאו-אדג'ובנטית לכל המועמדים לכריתה נרחבת של השלפוחית בתנאי שהם כשירים לקבל ציספלטין. ייתכן שבעתיד יעמדו לרשותנו סמנים מולקולריים לניבוי סיכון זה

בשנים האחרונות אנו עדים לשחיקה מתמדת במעמדה של הרפואה הפנימית. מספר הסטודנטים הממשיכים את דרכם המקצועית ברפואה פנימית נמצא בירידה. מבין העוסקים ברפואה פנימית, רבים חווים שחיקה, עומס עבודה ניכר ולחצים נפשיים. בשל כך, חלה הפחתה במעמדה של הרפואה הפנימית וכן חלה זליגה מואצת של רופאים מומחים ברפואה פנימית לעיסוק בלעדי במקצועות התת התמחות, שהם לעיתים יוקרתיים ומתגמלים יותר.

מאמר זה מציג שיחה עם שלושה מומחים צעירים ברפואה פנימית, אשר בחרו להישאר לתקופה, או לחזור לאחר התת התמחות לעבודה כרופאים בכירים במחלקה פנימית. במאמר מתוארות חוויותיהם החיוביות והשליליות מהעבודה במחלקה פנימית. בנוסף נעמוד על אפשרויות הקידום המקצועי והמחקרי הקיימות במחלקה הפנימית וכן על ההשפעה של ביצוע התמחות-על על העבודה במחלקה הפנימית.

מטרת המאמר היא להציג תמונה מהימנה של העבודה במחלקה פנימית מעיניהם של ה"בכירים הצעירים", ובנוסף להציף את חשיבות הנושא של שימור כוח אדם איכותי בעמדות בכירות במחלקות הפנימיות

מחקר רב מושקע בהבנת הבטיחות והסיכונים הפוטנציאליים של חומרי ניגוד מבוססי יוד.   בעבודה זו, הצענו אמצעי מחקרי חדש לבחינת סיכונים אלה על ידי שימוש במערכות מידע מתקדמות, המאפשרות שליפה מהירה ונוחה של נתונים דמוגרפים וקליניים רבים של מספר רב של חולים מאושפזים. מצאנו כי שיעור אי ספיקת כליות חדה בעקבות חשיפה לחומר ניגוד בעת בדיקת CT דומה לזה בעת חשיפה לגדוליניום במהלך בדיקת MRI ושיעור אי ספיקת כליות חדה בעת חשיפה לחומר ניגוד, הוא גבוה באופן מיוחד בחולים עם פינוי קריאטינין הנמוך מ-30 מ"ל/דקה/1.73מ².  כמו כן, הדגמנו כי השיפור בתפקוד הכליות לאחר חשיפה לחומר ניגוד עלול להסוות קיומו של נזק לכליות, ובעקבות זאת להוביל לתת הערכה של הסיכון לאי ספיקת כליות חדה מחשיפה לחומר ניגוד.

התקדמות היכולות של מערכות מידע והקשרים הדיגיטליים בין מוסדות רפואיים והקהילה, עשויים להוביל לעריכתם של מחקרים רב מרכזיים, שיאפשרו הכללה והתאמה טובה של חולים, כדי לחשוף באופן יסודי את הבטיחות והסיכונים הפוטנציאליים של חומרי ניגוד מבוססי יוד

הקדמה: מעבר לתפקידו כקושר ומאחסן ברזל’ הפריטין מהווה גם כסמן לדלקת חדה. היפרפריטינמיה קיצונית מופיעה במצב דלקתי סוער, בזיהום חמור, בהפרעות במשק הברזל ובמחלות ממאירות. בספרות הרפואית דווח שקיים קשר ישיר בין ערכי הפריטין המוגברים לפרוגנוזה גרועה.

מטרות: מטרת העבודה היא אפיון נבדקים שבהם נצפו ריכוזי פריטין גבוהים בנסיוב לצורך בחינת האטיולוגיות האפשריות והערכת המתאם שבין ריכוז הפריטין לבין הפרוגנוזה והתמותה.

שיטות: נערך מחקר עוקבה היסטורי בין השנים 2016-2002 על בסיס נתוני מאגר המטופלים של שירותי בריאות כללית, שלו כארבעה וחצי מיליון מבוטחים. במחקר נכללו מטופלים חיים בני 18 שנים ומעלה עם ערך פריטין מעל 10,000 ננוגרם/מיליליטר אשר נקבע במסגרת אשפוזם בבתי חולים שונים בארץ ואמבולטורית דרך קופת חולים כללית נכללו במחקר.

לאחר מעבר על הרשומות הרפואיות של כל מטופל התבצעה הערכה וסיווג המאפיינים הדמוגרפיים. בוצעה חלוקה לאטיולוגיות ומדדי מעבדה נוספים רלוונטיים. חושבו פרופורציות של הנתונים הנ"ל והושוו לאוכלוסייה הכללית באמצעות מבחן חי בריבוע.

תוצאות: היארעות ההיפרפריטינמיה הקיצונית הייתה מובהקת סטטיסטית במטופלים עם מחלות אוטואימונית וראומטולוגיות בהשוואה לאוכלוסייה הכללית. בין המטופלים המאושפזים, ב-62% מהם זיהום בחיידק או בנגיף היווה את הסיבה העיקרית להיפרפריטנימיה. במטופלים האמבולטוריים ההיפרפריטינמיה נותרה משנית לעירויי דם כרוניים במטופלים עם המוגלובינופתיות והיענות ירודה לטיפול במצמידי ברזל. מתוך 21 ביופסיות מאיברים מעורבים לרבות קשריות לימפה, לשד עצם וכבד, רק בחמישה מטופלים (6.8%) נצפתה המופגוציטוזה בביופסיה האופיינית ל Hemophagocytic lymphohistiocytosis.

מסקנות: היפרפריטינמיה קיצונית עם ערכים מעל 10,000 נ"ג/מ"ל נמצאה בזיקה למחלות שונות וביניהם מחלות אוטואימוניות ושגרון (ראומטיות), רק במקצת מהחולים ניתן לאתר את תסמונת Macrophage activating syndrome/ Hemophagocytic lymphohistiocytosis.