תוצאת חיפוש

אורנה בראון-אפל^1,2, נגה גרתי-סנדלון¹, מנפרד גרין^1,3

¹המרכז הלאומי לבקרת מחלות, משרד הבריאות, תל-השומר, ²בית-הספר לבריאות הציבור, אוניברסיטת חיפה, הר הכרמל, חיפה, ³המח' לאפידמיולוגיה ורפואה מונעת, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

קיימות עדויות סותרות באשר לתדירות הפנייה לשירותי בריאות מקרב העולים מברית-המועצות לשעבר.

המטרה במחקר הייתה להשוות את השיעורים המדווחים על הפנייה לשירותי הבריאות על-ידי יהודים, עולים וותיקים, כעשור וחצי לאחר תחילת גל העלייה הגדול.

נתוני המחקר מהווים חלק מסקר הבריאות הלאומי בישראל(INHIS-1)  שנערך בשנים 2003-2004 במרכז הלאומי לבקרת מחלות, משרד הבריאות. בסקר זה רואיינו בני 21 שנה ומעלה, יהודים בלבד, מתוכם 6,756 תושבים ותיקים ו-953 עולים מברית-המועצות לשעבר שעלו לאחר שנת 1989, מהם 835 עלו לישראל בשנים 1990-1998 ("עולים ותיקים") ו-118 עלו לאחר 1998 ("עולים חדשים"). השאלון כלל שאלות על פנייה לשירותי בריאות, מצב הבריאות ומאפיינים חברתיים-כלכליים.

העולים מברית-המועצות לשעבר דיווחו על שיעורים זהים של ביקורים אצל רופא משפחה ואצל רופא מומחה בהשוואה לתושבים ותיקים. לעומת זאת, לאחר תקנון לגיל ולמשתנים חברתיים-כלכליים, עולים דיווחו על שיעור נמוך יותר של אישפוזים. בדיקות גילוי מוקדם  (בדיקות ממוגרפיה, בדיקת גילוי מוקדם לסרטן צוואר-הרחם וכולסטרול) דווחו בשיעורים נמוכים יותר בקרב עולים בהשוואה לתושבים ותיקים. לא נמצא הבדל מובהק בין "העולים הוותיקים" לבין "העולים החדשים".

לסיכום, לא נמצא הבדל בפנייה לשירותי בריאות בקהילה בין תושבים ותיקים ועולים. יחד-עם-זאת, נמצא כי עולים מדווחים פחות על פנייה לבדיקות מניעה בהשוואה לתושבים הוותיקים.

ארנון אפק

הנהלת המרכז הרפואי שיבא והיח' לתמיכה ולמחקר ניהולי, והפקולטה לרפואה באקלר, אוניברסיטת תל-אביב

בשנת 1994 חוקקה הכנסת את חוק ביטוח בריאות ממלכתי. החוק הושתת על עקרונות הצדק, השוויון והעזרה ההדדית. החוק הבטיח, בין השאר, את זכאותם של תושבי ישראל לסל שירותים רפואיים ולחופש בחירה בקופת חולים. מימון מערכת הבריאות התבסס על מס בריאות שניגבה על-ידי הביטוח הלאומי, מס מקביל (הופסק ב-1997) והשלמה מתקציב המדינה.

אופיואידים הם אבני פינה בטיפול בכאב ממקור ממאיר ובשנים האחרונות גם בכאב ממקור שאינו ממאיר. מידת צריכת המורפין של כל מדינה מהווה על-פי אירגון הבריאות העולמי סמן חשוב לאיכות הטיפול בשיכוך הכאב. בקרב כמחצית ממדינות העולם קיימת צריכה נמוכה ואף אפסית של מורפין.

המטרה במאמר הייתה לבחון את השינוי במגמות צריכת אופיואידים בקרב מבוטחי שירותי בריאות כללית (שבכ"ל)¹ במשך חמש שנים (2000-2004) בישראל.

לשם כך הופקו ממאגרי המידע המחשביים של שבכ”ל נתוני ניפוק של תכשירי האופיואידים המאושרים לטיפול רפואי במדינת ישראל בין השנים 2000-2004. הופקו גם נתונים דמוגרפיים של החולה ונתונים על תחלואה (כאב ממקור ממאיר או כאב כרוני שאינו ממקור ממאיר).  בניתוח הנתונים נעשה תרגום לשווה ערך מינון מורפין הניטל בדרך פומית (Oral morphine equivalents), על-מנת שניתן יהיה להשוות את צריכת האופיואידים של התכשירים השונים (הידרומורפון, מטאדון, פנטניל, אוקסיקודון).

בין השנים 2000 ו- 2004 נמצאה עלייה של 68% בסך מ"ג המורפין שנצרך בשנה (מ- 56.4 ק"ג ל- 94.9 ק"ג) ובמ"ג מורפין לנפש (מ-15.7 ל-25.3 מ"ג). סך כמות מורפין למירשם עלתה מ-   834.2מ"ג ל- 892.9 מ"ג. מספר החולים שקיבלו מירשם לאופיואידים גדל פי 1.47 (מ- 18,551 ל- 27,302) כשבאותו זמן עליית מספר המבוטחים הייתה קטנה יותר משמעותית (בכ-4% בלבד). בבחינת מאפייני החולים לא נמצאו לאורך השנים הבדלים משמעותיים במין ובגיל של מקבלי האופיואידים. בהשוואת צריכת האופיואידים בין חולים עם כאב  ממקור ממאיר לחולים עם כאב כרוני שאינו ממאיר, נמצא כי בשנת 2004, חולים עם כאב ממקור ממאיר צרכו מינון הגבוה פי 2.74 לחולה לעומת חולים עם כאב ממקור שאינו ממאיר (6110.8 מול 2225.6 מ"ג/חולה בשנה).

לסיכום, מהנתונים ניצפתה מגמת עלייה בטיפול באופיואידים בשבכ”ל בישראל. עלייה זו מהווה סמן לשיפור הטיפול בשיכוך כאב על-פי מדדי אירגון הבריאות העולמי.

______________________________

¹ שבכ"ל – שירותי בריאות כללית.
 

עדו גל¹, ישראל דורון²

¹החוג לשירותי אנוש, ²החוג לגרונטולוגיה, הפקולטה למדעי רווחה ובריאות, אוניברסיטת חיפה

חוק ביטוח בריאות ממלכתי 1994 מעגן את זכותם של תושבי ישראל לטיפול רפואי איכותי ונקבעו בו מספר מנגנונים לטיפול בתלונות. במחקר הנוכחי נבחנו דפוסי התלונות וסיבותיהן, אפיקי התלונות, וידע בנושאי תלונה בקרב מבוטחי שירותי בריאות בישראל, במטרה לתרום להסתייעות בתלונות כאמצעי לשיפור השירות הרפואי לאזרחים. לשם כך, נערך סקר טלפוני במידגם שכבות הסתברותי ארצי של 1,500 נבדקים, בגילאי 21+. 

המימצאים העיקריים שעלו היו, כי 75% לערך מכלל הנבדקים לא דיווחו על עילה להתלונן ב-12 החודשים האחרונים. כעשרים-וחמישה אחוזים דיווחו על עילה להתלונן, אך רק 9.5% (143 מ- 1,500) התלוננו בפועל. בעיות מבניות, כגון תשלומים, תורים או זכויות, היוו כמחצית מהעילות, בעוד שבעיות הקשורות לטיפול המקצועי או ליחסי-גומלין וקבלת מידע, היוו כל אחת כרבע מכלל העילות. מרבית המתלוננים, קרוב ל- 75%, הגישו את תלונתם בעל-פה ולא באופן רשמי, ורק מיעוט (17%) פנו לגופים הרשמיים שנקבעו בחוק במשרד הבריאות או בקופות-החולים. נמצאה מודעות נמוכה של מבוטחים לגבי זכויות הגשת תלונות.

לסיכום, יש לפעול להגברת הידע והמודעות של מבוטחים בנושאי תלונה ושינוי דפוסי התנהגות תלונה, ליישם תהליכים לאיתור וניתוח מידע על תלונות שכבר קיים בקרב עובדי קו-ראשון בקופות-החולים, ולפתח מנגנונים לשיפור היכולת של מערכות הבריאות להסתייע במידע מתלונות המוגשות באופן מקומי או לא-רשמי, המהוות מרבית מהתלונות.

רונית קלדרון מרגלית¹, חוה פרץ² וליטל קינן בוקר^3,2

¹בית הספר לבריאות הציבור בראון, הדסה האוניברסיטה העברית, ²בית הספר לבריאות הציבור, אוניברסיטת חיפה, ³המרכז הלאומי לבקרת מחלות, משרד הבריאות

הקונגרס האירופי לאפידמיולוגיה, שהוא הכינוס השנתי של הפדרציה האירופית של אירגון האפידמיולוגיה הבינלאומי (ה- IEA-EEF), התקיים השנה באוניברסיטה הגדולה ביותר בהולנד – אוניברסיטת אוטרכט. המטרה בכנס הייתה הצגת התרומה הגדולה של המחקר האפידמיולוגי הן לתחום הרפואה הקלינית והן לתחום בריאות הציבור.

אנטוני היימן^1,2, גבריאל חודיק^1,2, הילל חלקין^1,2, אהוד קוקיה^1,3, ורדה שלו¹

¹מכבי שירותי בריאות, ²הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב, תל-אביב, ³הפקולטה לרפואה אוניברסיטת בן-גוריון, באר-שבע

במספר מחקרים הודגם, כי אירגוני בריאות הצליחו לשפר תוצאים רפואיים על-ידי הנהגת מנגנון של רישום מרכזי של חולים הלוקים במחלות כרוניות. אחת הבעיות המרכזיות בבניית רישום חולים על-סמך אבחנות של רופאים היא רישום חסר של חולים שלא אובחנו ורישום בשוגג של מי שאינם חולים. המטרות במחקר היו לדווח על תהליך בניית הרישום המרכזי של חולי סוכרת בקופת-חולים מכבי שירותי בריאות, קופת-החולים השנייה בגודלה בישראל. תהליך בניית הרישום ושיפורו התבצע על-ידי בחינת היקף המידע ותוקפו, על-פי מספר אלגוריתמים שכללו שילובים שונים של נתוני אבחנות רפואיות, נתוני בדיקות מעבדה, רישומי ניפוק תרופות ומידע מינהלי נוסף. האלגוריתם המתאים ביותר שנמצא לאיתור חולי סוכרת מבין חברי קופת חולים מכבי היה עמידה במדד אחד לפחות מבין המדדים הבאים: 1) אבחנה של סוכרת ורמת המוגלובין מסוכרר (HbA1C) של 6.5% או רמת גלוקוזה של 125 מ"ג/ד"ל לפחות; 2) רמת גלוקוזה של 200 מ"ג/ד"ל לפחות ואבחנה של סוכרת בטווח של 6 חודשים מיום הבדיקה; 3) רכישת שתי מנות לפחות של תרופות סגוליות לסוכרת; 4)  רמת HbA1c של 7.5% לפחות.

לסיכום, בניית אלגוריתם תקף ויעיל לאיתור חולים לרישום מרכזי מחייבת בדיקה זהירה והערכת מיגוון המדדים האפשריים להכללה.  

מרז'ורי הרץ¹, גבריאל פולאק², דינה נוף³

¹מרכז רפואי שיבא, תל-השומר, ²מסונף לפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב, מכבי שירותי בריאות

במכבי שירותי בריאות בישראל מופעלים למעלה מעשרים מרכזי דימות, עובדה המעלה צורך ברדיולוגים רבים לשם ביצוע בדיקות דימות ופיענוחן. בעבר היה קושי ניכר באיוש משרדות ברדיולוגים שיהיו מוכנים לעבוד במישרה מלאה במכונים אלה. בשנות ה-80 המאוחרות ובתחילת שנות ה-90 הגיע גם עלייה גדול של עולים חדשים, חלקם רדיולוגים, אשר תרו אחר מישרות במכבי, אולם הכשרתם נמצאה בלתי מספקת לצורכי הרדיולוגיה המודרנית. לנוכח מצב זה שורטטה תוכנית תומכת במספר רדיולוגים להשלמת הכשרתם או להשתלמות שלמה בדימות, מתוך כוונה לשלבם כרדיולוגים מומחים במכבי שירותי בריאות.

המטרה בתוכנית הייתה לתמוך בעולים חדשים ואחרים על-ידי מימון מספר שנות התמחות ברדיולוגיה איבחונית, ובגמר התמחות זו להעסיקם כמומחים במכבי שירותי בריאות.

לשם כך השתתפו בתוכנית 21 רדיולוגים – 16 נשים ו-5 גברים. אחד-עשר מתוכם עולים חדשים מברית-המועצות לשעבר. הם החלו בתוכנית ההתמחות בבתי-חולים אקדמיים שונים במהלך השנים1991-1997. משוב בוצע באמצעות שאלונים למתמחים ובריאיון מנהלי המחלקות, שהשתתפו בכל הקשור לתוכנית.

כל הרופאים למעט מתמחה אחד, שעזב את ישראל בעטיה של מחלה טרם סיום התמחותו, סיימו את תוכנית ההתמחות בהצלחה ומועסקים כעת במכבי. למועמדת אחת הוענקה מילגה לשנת התמחות בחו"ל, ואף היא מועסקת במכבי כרדיולוגית.

לסיכום, ניתן להכתיר את התוכנית כהצלחה, שכן כל הצדדים המעורבים - רופאים משתלמים, מכבי שירותי בריאות ובתי-החולים – יצאו נשכרים ממנה.

רחל ווילף-מירון (1), יהושע שמר (1,2)

(1) מכבי שירותי בריאות, (2) הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

"איכות" בשירותי בריאות היא מילת-קסם שכולם מכירים ושואפים להשיג, ועדיין – קשה מאוד להצביע על תפוקות ממשיות של שיפור איכות בראייה מערכתית מעבר לתוכניות אקראיות ומוגדרות. כדי לגבש תפיסה כוללנית ולפתח כלים לניהול איכות בשירותי בריאות בקהילה, יש להגדיר קודם כל מהי איכות הבריאות בקהילה. בבסיס הניסיון להגדרה זו עומדת ההנחה, כי מסגרת אספקת השירות, ומכאן שגם בעיות האיכות, שונות באופן מהותי בקהילה בהשוואה לאישפוז. למיטב ידיעתנו בספרות המקצועית, הרפואית והניהולית-רפואית לא נמצאה הגדרה המתייחסת באופן ייחודי לשאלה "מהי איכות בריאות בקהילה" – עובדה הראויה לדיון ומחשבה. במאמר הנוכחי מנסים המחברים לנתח את המחסומים לאספקת טיפול איכותי בקהילה ולתת להם מענה.

דניאל גוטליב, מיה גולדשטיין, ארנה מאיר, מריאה קפניס, שולמית חוולס ושי בריל

אירוע מוחי (stroke) הוא הגורם העיקרי לנכות קבועה באוכלוסייה המבוגרת, ומדי שנה זקוקים אלפי חולים שלקו באירוע מוחי לשיקום כדי שיוכלו לשוב לביתם. הדרך המקובלת ביותר לספק שיקום לחולים ששרדו אירוע מוחי ונפגעו באופן בינוני עד קשה היא אישפוז שיקומי. האישפוז השיקומי, ביחד עם האישפוז הראשוני והמשך הטיפול, הם המרכיבים העיקריים בהוצאות הגדולות הנדרשות לטיפול בחולים אלו. מאחר שניתן לפתח חלופות לאישפוז השיקומי, חשוב להערכיך על-פני תקופה ממושכת את הכדאיות של הקצאת המשאבים לשיטת שיקום זו בהשוואה לשיטות אחרות.

המטרה במחקר היתה לבדוק את סוגי שירותי הבריאות והיקף צריכתם במהלך השנה הראשונה לאחר אירוע מוחי של מחלימים שעברו אישפוז שיקומי.

שיטות המחקר כללו מעקב פוספקטיבי שנכללו בו 75 חולים עוקבים שלקו באירוע מוחי, נותרו עם נכות בינונית והתקבלו לניסיון שיקומי במחלקה ייעודית. במעקב נבדקו שירותי הבריאות שנצרכו במהלך השנה לאחר האירוע המוחי, מצבם הרפואי של החולים ומידת הצלחתם לשוב לתיפקוד עצמאי.

האישפוז השיקומי, שנמשך כ-50 יום, החלב בשלב מוקדם יחסית והשיב לחולים רמת עצמאות בסיסית טובה. במהלך השנה חזרו כמחצית מהחולים לאישפוז, ותרמו לכך באורח ניכר הגורמים הקשורים באירוע המוחי. רק חלק מהחולים נמצאו במעקב מסודר במירפאות הקהילה, ומרביתם לקו בתיפקוד יומי מתקדם מוגבל ובדיכאון.

מתוצאות המחקר הוסק כי יש הצדקה בהשקעה הראשונית באישפוז שיקומי, המכין את החולים להמשך שיקומם במסגרת הבית. יש צורך בשיפור הרצף הטיפול ובשיכלול אמצעי המעקב, על-מנת לעמוד על הצרכים הרפואיים והפסיכו-חברתיים של המחלימים מאירוע מוחי החוזרים לתפקד במסגרת הקהילה.

בארי קנישקווי, יונה אמיתי, עדיה ברקאי ואלכס לבנטל

המח' לאם ולילד ולמתבגר, שירותי בריאות הציבור, משרד הבריאות

בריאותם של המתבגרים הפכה בשנים האחרונות לנושא שחשיבותו גוברת והולכת בבריאות הציבור, במרכזו של נושא זה עומדות התנהגויות סיכון ((health risk behaviors של גיל זה ותוצאותיהן, כגון עישון, צריכת סמים, שתיית אלכוהול, אי-חבישת קסדות וחגורות בטיחות, אלימות, התנהגות אובדנית, הפרעות אכילה והריונות לא רצויים. בסקר ארצי שנערך ב-1998 בקרב גילי 12-18, דיווחו 16.1% מהנשאלים על עישון בחודש האחרון, 37% על שתיית אלכוהול, ו-6.6% על צריכת סמים פסיכואקטיביים. בישראל דווח בשנת 1997 על 234 ניסיונות אובדניים בבני נוער, מרביתן בנות, אך ההערכה היא שמדובר בתת-דיווח.

Computerization in a Community Health Service Provider

Boaz Porter

Maccabi Health Services, Beer Sheba

As the second largest health service provider organization in Israel, we have been progressively computerized. The process was begun in 1988, focusing on improving administrative and financial processes.

Today there is a single centralized database for 6,000 users. The system monitors member eligibility, accounting procedures and clinical processes, including diagnoses, laboratory tests, imaging procedures and drug-prescribing. The potential of the computer for physician support is now being realized through integration of clinical guidelines and reminder systems into the computerized clinical record. In addition, the centralized database is used for quality improvement, facilitating cost-effective drug-prescribing and efficient use of technology.

The establishment of a computerized working environment for 2,000 physicians and 4,000 other healthcare workers serving 1.3 million patients is a unique model for the development of community health services. Data regarding demographics, disease patterns, drug-prescribing, use of new technology and costs are now readily available to all, from senior management to the individual physician in independent practice.

The computer revolution has also presented a new set of problems such patient-record confidentiality and the effect of the computer on the physician-patient encounter.

Prevalence of Medical Complaints in the Community-Dwelling Elderly

J. Gindin, M. Geitzn, M. Dushenat, H. Siboni, D. Goldstein, Z. Shapira, N. Konstantin, A. Wurm, A. Goldsmid, E. Hay-Am

Geriatric Institute of Education and Research, Kaplan Medical Center, Rehovot; Pharmacology Dept., Kupat Holim Klalit, Tel Aviv and Central District; and Kupat Holim Klalit, Rishon LeZion

We assessed the prevalence of self-reported medical complaints among the community-dwelling elderly receiving regular medication, and determined associations between health and sociodemographic variables, and the prevalence of complaints.

The study included 170 patients, 60-90 years of age, living at home. Participants were recruited from the 3 main primary care clinics in Rishon LeZion. All were receiving chronic medication and were followed-up utilizing a long-term medication card. Data were gathered in interviews held in patients' homes using a structured questionnaire which included sociodemographics, diseases and medication, mental state assessment by Katzman's score, and a list of 15 medical complaints common among the aged. Relations to age, gender, education, living arrangements, number of diseases and number of medications per patient were determined.

Mean age of participants was 73.2±6.0 years and they suffered an average of 4.07±2.16 diseases and took 5.10±2.83 types of drugs. The most prevalent complaints were: weakness and fatigue (65.0%), agitation and restlessness (56.4%), dry mouth (45.6%), constipation (43.6%) and dizziness (43.2%). The number of diseases, gender, education and age had the strongest associations with the prevalence of specific complaints, as well as their total number. The association between number of medications and mean number of complaints was of borderline significance.

Characteristics of Adults with Emotional Distress, and Patterns of Mental Health Services Use

Revital Gross, Dina Feldman, Yonathan Rabinowitz, Miriam Greenstein, Ayelet Berg

Health Policy Research Unit, JDC-Brookdale Institute and Mental Health Division, Ministry of Health, Jerusalem and School of Social Work, Bar Ilan University, Ramat Gan

We sought firsthand data on the extent of perceived mental health needs and on patterns of use of mental health services among Israelis aged 22 and over. The data are from a national survey conducted in 1995. A random sample of phone numbers from the telephone company's computerized listings yielded 1,395 completed questionnaires (response rate, 81%).

At some point in their lives, 27% had experienced emotional distress or mental health problems with which they had difficulty coping alone; 13.4% reported that they had such an experience during 1995. According to multivariate analysis, those more likely to report mental health problems were women, those with a chronic disease, Russian immigrants, divorced or widowed adults, those with a low level of education, and members of the Clalit sick fund. 38% of those who had ever had emotional or mental health problems had asked for help. The proportion of those seeking help was high among respondents aged 35-55, Hebrew speakers (compared to speakers of Russian or Arabic), and city dwellers, and the rate was low among members of the Clalit sick fund. Of those who did seek help, 39% went to a psychologist or a psychiatrist, 25% to their family doctor, 19% to a family member or friend, 7% to a social worker or social service agency, 6% to other medical personnel, and 4% to a psychiatric hospital. 30% turned for assistance to the private sector and 70% to the public sector.

These findings have special significance in view of the impending reform of the mental health services. As mandated by the new National Health Insurance Law, mental health services are to be included in the basket of health services provided by the sick funds. The data can be of use in the management of sick funds and for physicians working in the community, as they prepare for this change. In addition, the data will be of aid to national policy makers in planning services suited to the needs of different population groups and to allocate resources more rationally.