יונתן ארבל^1,2, צופיה איש שלום³, קרלוס בן-בסט^4,5, גבריאל דיקשטיין⁶, בנימין גלזר⁷, יאיר ליאל^2,8

¹מכבי שירותי בריאות, מחוז דרום, ²הפקולטה לרפואה גולדמן, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר שבע, ³המכון האנדוקריני, המרכז הרפואי רמב"ם, חיפה, ⁴המכון האנדוקריני, המרכז הרפואי רבין, פתח-תקווה, ⁵הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב, ⁶המכון האנדוקריני, המרכז הרפואי בני ציון, חיפה, ⁷השירות לאנדוקרינולוגיה ומטבוליזם, בית-חולים הדסה עין-כרם, ⁸השירות האנדוקריני, המרכז הרפואי האוניברסיטאי סורוקה, באר-שבע

למרות שסרטן ממוין של בלוטת-התריס אינו נמנה עם הממאירויות האלימות ביותר, יש לו פוטנציאל לפגיעה באיכות-החיים ובתוחלת-החיים. ניתן לקבוע, שלטיפול נכון בסרטן בלוטת-התריס יש השפעה משמעותית על מהלך המחלה. סוד ההצלחה בטיפול בסרטן ממוין של בלוטת-התריס הוא, אפוא, בהקפדה על עקרונות מוכחים של איבחון, טיפול ומעקב.

המטרה בהנחיות הקליניות לטיפול בסרטן ממוין של בלוטת-התריס היא להציג בפני הקהילייה הרפואית בישראל את העקרונות המשותפים, הרחבים, לגבי הגישה לחולים עם סרטן ממוין של בלוטת-התריס, ולהציג חלופות ומחלוקות לגיטימיות, במקום שאלה קיימות. מטרות נוספות הן ליצור שפה משותפת בין מומחים מהתמחויות שונות המטפלים בחולים אלה, הכוללים רופאי משפחה, מנתחים, מומחים ברפואה גרעינית, אונקולוגים, פתולוגים, מומחים בדימות ומומחים באנדוקרינולוגיה, להקטין ככל הניתן את מוקדי אי-הבהירות, שצצים ועולים מדי פעם, ולהציע בסיס משותף ורחב, שיאפשר טיפול יעיל וטוב בחולים, בתנאים הקיימים כיום בישראל. כמו-כן, ראינו לנכון להציע שיטות ואמצעים, הנדרשים לצורך ייעול הטיפול ושיפורו, על-מנת שייכללו בעתיד בסל השירותים התקני.
 

יונתן שטרייפלר, רונן לקר, דוד טנה, בלה גרוס, יאיר למפל, נתן בורנשטיין בשם האיגוד לנירולוגיה בישראל

האיגוד לנירולוגיה בישראל

אירוע מוח הוא גורם תחלואה ותמותה מרכזי במדינת ישראל, וכרוך בגרימת נכות קבועה בשיעורים גבוהים. המאמצים הרבים הנעשים מזה שנים למניעתו הובילו להתפתחויות משמעותיות בתחומי האיבחון והטיפול, ובעקבות כך פורסמו המלצות עדכניות באירופה ובצפון-אמריקה. בישראל פורסמו הנחיות לגבי הטיפול באירוע מוח חד, ולגבי הגישה הכללית והתרופתית למניעה ראשונית ומשנית של אירוע מוח.

במאמר זה מושלמות ההנחיות הקליניות לגבי הגישה למניעה ראשונית ושניונית של אירוע מוח חד בתחומי הטיפול הפולשני, במצבים שבהם הטיפול בתרופות אינו מספק מענה הולם.

אסנת קליין^1,5, אלאונורה פלוטקין^1,5, יגאל גריטון², מרים ורנר³, יונתן להמן⁴, מאורו רטהאוס^1,5, ג`ק ברנהיים^1,5

¹המח' לנפרולוגיה ויתר לחץ דם, ²היח' לאנגיוגרפיה, מחלקת דימות רפואי, ³היחי' לעל-שמע, מח' דימות רפואי, ⁴היח' לכירורגיית כלי דם, בית חולים מאיר, מרכז רפואי ספיר, כפר סבא, ⁵הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

תוחלת החיים של חולי הדיאליזה תלויה במידה רבה באקסס, המאפשר טיפול רצוף ויעיל. אקסס לדיאליזה הנוצר על-ידי חיבור של עורק ווריד מאפשר בדרך כלל דיאליזה תקינה לאורך שנים רבות. אקסס, הנוצר על-ידי שתל המחבר בין העורק לווריד, מתפקד זמן קצר הרבה יותר ונחסם בעיקר בשל היפרפלזיה של תאי אנדותל באזור חיבור השתל לווריד. יוצרים אקסס מסוג זה אם ורידי החולה צרים. בשנים האחרונות, אוכלוסיית החולים בדיאליזה מורכבת ממספר גובר והולך של חולים מבוגרים וקשישים הלוקים בסוכרת, ביתר-לחץ-דם, בהפרעות בשומני הדם ובמחלות כלי-דם שמטרשת, ולכן יוצרים חלק גדול יחסית מהאקססים לדיאליזה בעזרת שתל PTFE. 

מכיוון שאין בידנו עד כה את הידע כיצד לעצור או לדחות את התהליכים המובילים לחסימות האקססים, נעשו ניסיונות לאיתור חסימות בהתהוותן ולהרחיבן בטרם חסימה. במחקרים עדכניים ומבוקרים לא הצליחו החוקרים להוכיח הארכת זמן פעילות של האקססים בשיטה זו. במחקרים אלו לא דווח על הסתייעות בתומכנים לאחר ההרחבה.

שיטות: מיולי 2002 עד מאי 2005 בוצעו במחלקתנו 238 אנגיוגרפיות להדגמת אקסס ובמהלכן 179 פעולות של הרחבת היצרות. בשישה-עשר חולים הוחדרו תומכנים לאחר ההרחבה. הנתונים סוכמו רטרוספקטיבית מתוך רישומים בזמן אמת במשך המעקב השוטף.

תוצאות: בעשרה חולים בוצעה הדיאליזה דרך אותו אקסס עד סיום תקופת המעקב בממוצע 43 חודשים לאחר יצירתו. שלושה חולים נפטרו בעוד האקסס פעל היטב, ובשלושה חולים נחסם האקסס במשך המעקב.

לסיכום, לאחר השוואה עם אורך זמן המקובל בסיפרות לשתל המעקף מסוג זה, עולה מהעבודה, כי שילוב תומכנים לאחר הרחבת הצרויות באקססים עם דיאליזה יכול לשפר את משך הפעולה של האקססים.

השתלת לב היא הטיפול היחיד לחולים רבים הלוקים באי-ספיקת לב מתקדמת. החסר בתרומות לב הוא הגורם המגביל את מספר השתלות הלב המבוצעות בעולם בכלל ובישראל בפרט. המיעוט בתורמים גורם לתמותה מוגברת בהמתנה להשתלת לב. לשם ניצול מרבי של התורמים הפוטנציאליים הוגדרו לראשונה בישראל איפיוני הלב "האידיאלי" והלב ההולם להשתלה, וכן הוגדרו מצבי ביניים שבהם נמצאות תרומות המתאימות לחולים בסיכון מוגבר לתמותה בטווח קצר.

הטיפול המקובל בהידרוקן הראש הוא דלף חדרי ציפקי. פעולה זו גורמת לתחלואה גבוהה לאורך השנים. לכן, תוך חיפוש פיתרון חלופי, הוחל בשנים האחרונות בביצוע ניתוח נירואנדוסקופי של פיום ריצפת החדר השלישי כטיפול בחולים עם הידרוקן הראש על רקע חסימה. בפעולה זו מבוצע חור בריצפת החדר השלישי המשמש כמעקף של החסימה. ניתוח זה מספק פיתרון טוב יותר מהדלף הסטנדרדי, ללא השארת גוף זר ותוך איזון לחצים פיזיולוגי.

המטרות במחקר היו לסכם את ניסיוננו בביצוע פיום אנדוסקופי של ריצפת החדר השלישי בילדים עד גיל 18 שנה.

לשם כך בוצעה עבודה רטרוספקטיבית, הכוללת 112 פיומים כטיפול בהידרוקן הראש שמחסימה. בשמונים-ותשעה נכללים במחקר (קבוצה א') היה ההידרוקן הראש משני לחסימת האקוודוקט על-שם סילוויוס (חסימה ראשונית או משנית) וב-23 (קבוצה ב') היה ההידרוקן הראש משני לסיבות אחרות.

שבעים אחוזים מהילדים בקבוצה א' לא נזקקו לדלף לעומת 56% בקבוצה ב'. בעיבוד רב-משתנים של הסבירות להזדקקות לדלף בקבוצה א' נמצא, כי הגורם המנבא היחיד בעל מובהקות סטטיסטית היה גיל מתחת לשנתיים בזמן הפיום.

תמותה בעקבות הניתוח אירעה בשני ילדים (שניהם לקו במחלה ממאירה ומפושטת: ילד אחד נפטר ממחלה זו, ואילו הילד השני נפטר משנית לדמם תוך-חדרי שנגרם בזמן הניתוח). תחלואה בתר-ניתוחית אירעה ב-23% מהילדים (אך התחלואה ירדה בשנים האחרונות ל-8%). לא הייתה תחלואה קבועה.

לסיכום, פיום אנדוסקופי של ריצפת החדר השלישי הוא הטיפול המועדף בהידרוקן הראש משני לחסימת התעלה על-שם סילוויוס בילדים מעל גיל שנתיים. בתינוקות עד גיל שנתיים עם הידרוקן הראש שמחסימה, רק ניסיון העתיד יוכיח האם פיום עדיף על-פני התקנת דלף.
 

הטיפול ב-N-acetylcysteine (NAC) למניעת נפרופתיה ניגודית (משנית לחשיפה לחומר-ניגוד) בחולים עם הפרעה בתיפקודי הכליות שנוי במחלוקת, למרות קיומם של מחקרים אקראיים מבוקרים ומטה-אנליזות. חוסר ההתאמה בין המחקרים השונים נובע מקיום הגדרות שונות לאי-ספיקת כליות, מחוסר אחידות בסוג, במינון ובתדירות החשיפה לחומר-הניגוד שנחקר, מסוגי הדימות השונים ומקיום אפשרי של סיבות אחרות לאי-ספיקת כליות חדה.

במחקר זה בוצעה סקירה רטרוספקטיבית של כל החולים עם אי-ספיקת כליות כרונית מדרגה 3, שעברו צינתור כלילי בבית-החולים שערי צדק בין ינואר 2000 ועד ינואר 2004. בקבוצת החולים שנסקרה הושוותה היארעות נפרופתיה ניגודית בין חולים שטופלו לבין אלו שלא קיבלו טיפול מונע ב-NAC.

נאספו סך-הכל 189 חולים עם אי-ספיקת כליות מדרגה 3 שעברו צינתור כלילי. כל החולים טופלו בנוזלים בריכוז 0.9% או 0.45% לפני הצינתור. מבין החולים 83 קיבלו טיפול מונע ב-NAC לעומת 57 שלא קיבלו טיפול זה. מבין 57 החולים שלא טופלו ב- NAC, 11 פיתחו פגיעה חדה בכליות (19.3%). בקבוצה שכן טופלה ב-NAC, 6 מתוך 83 פיתחו פגיעה חדה בכליות (7.2%). ההבדל בין הקבוצות היה מובהק סטטיסטית (P<0.05). תשעה-עשר חולים עברו צינתור כלילי פעמיים או יותר. בחולים אלו לא נמצאו מאפיינים קבועים שניבאו את הסיכון ללקות באירועים נשנים של פגיעה חדה בכליות, בין אם טופלו ב-NAC ובין אם לאו.

בסקירה זו ניצפה שמתן מונע של NAC בחולים עם אי-ספיקת כליות כרונית מדרגה 3 הקטין משמעותית את שיעור התפתחות הנזק החד לכליות. היארעות פגיעה חדה בכליות בחולים אלו לא ניבאה פגיעה נשנית בכליות בעקבות צינתור כלילי נוסף. כמו-כן, לא ניצפה גורם-סיכון שניבא את הסיכוי לאירועים נשנים של פגיעה חדה בכליות.
 

יונתן שטרייפלר, דוד טנה, בלה גרוס, יאיר למפל, נתן בורנשטיין

האיגוד לנירולוגיה בישראל

אירוע מוח הוא גורם תחלואה ותמותה מרכזי במדינת ישראל, מהווה את גורם המוות השלישי בשכיחותו וגורם הנכות העיקרי במבוגרים. בשנים האחרונות חלו פריצות דרך משמעותיות במכלול התחומים העוסקים באירוע מוח, וכתוצאה מכך פורסמו המלצות עדכניות באירופה ובצפון-אמריקה. נתונים אלו מחייבים ריענון בגישה הטיפולית לאירוע מוח.

במאמר זה מותוות הנחיות קליניות מפורטות ועדכניות לגבי הגישה הכללית והתרופתית למניעה ראשונית ושניונית של אירוע מוח, במטרה לחשוף את ציבור הרופאים בישראל לאפשרויות הבירור והטיפול השונות, וליישמן באופן מושכל.

בהנחיות נדונים אירוע מוח או אירוע חולף כמצבים דחופים המחייבים בירור מהיר בחיפוש אחר סיבת האירוע ובחירת טיפול המניעה המיטבי הנגזר מכך.

כן מפורטים גורמי-הסיכון הידועים כמעלי סיכון לאירוע מוח ראשון ומוצעות גישות טיפול להקטנת הסיכון לאירוע מוח. טיפולים פולשניים (ניתוחים, החדרת תומכנים, טיפול במומי לב וכדו') יידונו בפרק נפרד.

אסף וסטין¹, יונתן ויינשטיין¹, אלנה דוידוב¹, יחזקאל סידי^2,1, עמנואל יעקובסון¹

¹מעבדה לביולוגיה מולקולתית של התא, ²מח' פנימית ג', מרכז רפואי שיבא, תל-השומר

RNA interference היא שיטה שבה מורידים את רמת הביטוי של גן מסוים בשלב טרום התרגום, על-ידי החדרת רנ"א דו-סלילי הומולוגי לרנ"א שליח [mRNA]. כאשר מולקולת הרנ"א מוחדרת אל תוך התא, היא משתלבת בתוך מיכלול חלבונים תוך-תאי הנקרא RISC – [(RNA Induced silencing complex (RISC]. מאותו רגע מיכלול זה מאתר את מולקולת ה-mRNA ההומולוגית לרצף הרנ"א שהוחדר לתא ונקשר אליה. ה-RISC מכיל אנזים אשר מבקע את ה-mRNA, וכך מונע ממנה להיות מתורגמת לחלבון. שיטת ה- RNAi הפכה להיות כלי חשוב במחקרים שבהם עוסקים בזיהוי תפקיד גנים ובפיתוח טיפולים למחלות נגיפיות, מחלות חילוף-חומרים ומחלות שבהן יש ביטוי-יתר של גן.

דוד טנה¹, יונתן שטרייפלר¹, בלה גרוס¹, יאיר למפל¹, נתן בורנשטיין¹

¹האיגוד הנירולוגי בישראל

אירוע מוח הוא גורם תחלואה ותמותה מרכזי במדינת ישראל. זהו גורם התמותה השלישי בשכיחותו וגורם הנכות העיקרי במבוגרים. בשנים האחרונות חלו פריצות דרך משמעותיות במיכלול התחומים העוסקים באירוע מוח, אשר הוכר כמצב חירום רפואי – "התקף מוח" בדומה לאוטם שריר הלב, או בשפה השגורה "התקף לב". סידרת פירסומים מדעיים חדשים והמלצות עדכניות מאירופה וצפון אמריקה, מחייבת שינוי בגישה הטיפולית לאירוע מוח חד. בהנחיות נדונים אירוע מוח חד כמצב חירום רפואי, יחידות אירוע מוח ייעודיות, טיפול דחוף בזילוח מחדש (רה-פרפוזיה) באירוע מוח איסכמי חד, טיפול החירום הראשוני והטיפול התומך, ההסתייעות בבדיקות עזר, ומניעה וטיפול בסיבוכים לאחר אירוע מוח חד.  

יונתן שטרייפלר

היח' לנירולוגיה, מרכז רפואי רבין, קמפוס גולדה, פתח-תקווה

תיסמונת זילוח-היתר של המוח היא תיסמונת נירולוגית המתבטאת בכאבי-ראש חד-צדדיים, בהתכווצויות ובסימנים נירולוגיים מוקדיים. בצורתה הקשה של התיסמונת נגרמים תסמינים אלה עקב דימום תוך-מוחי.

לראשונה תוארה התיסמונת כסיבוך מאוחר של ניתוחי אנדארטרקטומיה שבוצעו עקב חסימה משמעותית טרשתית של העורק התרדמני. התיסמונת תוארה כתוצאה של זילוח-יתר הנגרם לריקמת מוח שאינה מוגנת או שניזוקה בעבר מאוטם מוחי.

התיסמונת נחשבה כסיבוך נדיר, אך קביעה זו אינה מדויקת, מאחר שפעמים רבות הלוקים בה אינם מאובחנים עקב הופעתה המאוחרת. וכך, פעמים נקבעות אבחנות שונות למחלה זו על-ידי רופאים שאינם מודעים לקיומה של התיסמונת.

לאחרונה דווח על דרך קלה יותר לאיבחון התיסמונת: בדיקת דופלר דרך-הגולגולת במהלך הניתוח או במעקב המתבצע לאחריו. כך מאובחנים חולים רבים יותר המצויים בסיכון ללקות בתיסמונת. איזון קפדני של לחץ-הדם יכול למנוע את התהוות התיסמונת.

כיוון שתיסמונת זילוח-היתר של המוח תוארה גם כסיבוך הנגרם מאנגיופלסטיה (עם או ללא תומך) של העורק התרדמני, ומאחר שפעולה זו מחייבת אישפוז קצר בלבד, עולה הסבירות לכך ששכיחות התיסמונת מחוץ לכותלי בית-החולים תעלה. לכן, חשוב שכלל הרופאים יכירו את התופעות הקשורות לתיסמונת, וכי הרופאים המצנתרים והמנתחים יסתייעו בשיטות המעקב שפורטו לעיל - כל זאת על-מנת להקטין את שכיחות התיסמונת ואת הסיבוכים הנובעים ממנה.

סיגל פישמן (1), יונתן גרינפלד (2), חוסה מרטין רביי (2) ואהובה גוליק (1)

(1) המח' לרפואה פנימית א', (2) המח' לנירולוגיה, מרכז רפואי אסף-הרופא, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

מובאת בזאת פרשת חולה בת 51 אשר אושפזה לבירור שילשול שנמשך חודשיים. באישפוזה הנוכחי התגלו סימנים ותסמינים שהובילו בסופו של דבר לאבחנה הנדירה של נירופתיה אוטונומית אידיופתית. במאמר זה נדון בשני היבטים: בהיבט הראשון נתאר בקצרה את מאפייני התיסמונת, מהלכה והטיפול בה. בהיבט השני נדון בדפוסי חשיבה ואבחנה שגויים נפוצים כפי שהם מתבטאים בחולה הנוכחית, והם שהביאו לאבחנה מאוחרת יחסית של הבעיה במערכת העצבים האוטונומית של החולה.

Pleomorphic Carcinoma of the Lung Heralded as Bilateral Leg Pain

George Habib, Hanna Rawashdi, Jonathan Peleg, Walid Saliba

Depts. of Medicine B, Neurology and Radiology, Lady Davis Medical Center, Faculty of Medicine, Technion-Israel Institute of Technology, Haifa, Israel

This is a case of a 70 year old male patient suffering from bilateral leg pain for 2 months. Physical examination disclosed clubbing. X-rays of the legs showed bilateral periosteal elevation with subperiosteal bone formation. ⁹⁹T^M-diphosphonate bone scan was negative. A search for malignancy revealed pleomorphic carcinoma of the right lung. Pain symptom disappeared 2 days after resection of the tumor. Repeated X-rays of the legs, three and a half months later showed no change and the clubbing persisted.

Hence, unexplained bilateral leg pain should raise suspicion of hypertrophic osteoarthropathy, and elicit a search for secondary disease especially lung tumor. It is interesting to point out the negative bone scan and the rapid resolution of patient symptoms after resection of the tumor.

Diagnosis and Therapy in Acute Stroke: A Rehabilitation Center Viewpoint

M. Motin, J. Streifler, A. Tsur, H. Ring

Neurological Rehabilitation Dept., Loewenstein Rehabilitation Center, Ra'anana; Neurological Unit, Rabin Medical Center, Golda Campus, Petah Tikva and Sackler School of Medicine, Tel Aviv University, Ramat Aviv

The extent of the diagnostic work-up of patients with acute stroke was evaluated in 101 patients admitted for rehabilitation during a 4-month period in 1997. This included specific blood tests and neuro- and cardiac imaging, and compared the extent of work-up in a community hospital versus a rehabilitation center. Comparisons were also made with similar investigations 10 and 20 years earlier.

Results demonstrated that the trend to admit younger stroke patients (<50 years) to neurological (as opposed to medical) departments observed between 1977-1987 persisted in 1997.

The use of CT scan increased dramatically from 1977 to 1987 (19% vs 78%), and in 1997 was actually 100% The use of carotid duplex and echocardiography increased steadily during the 3 decades reaching 26% and 28% respectively. Tests for thrombophilia were seldom done. However, in neurological departments it was done in about 50% of the younger stroke patients. In neurology departments carotid duplex was done 2 to 3 times more often than in medical departments.

During rehabilitation imaging tests were done once or more in almost half the patients. The results and those of additional blood tests, have led to modification of antithrombotic treatment in 14% of the younger group and 4% of the older group.

We have clearly shown that while stroke work-up has become more comprehensive in recent years, there is still much to do in this field. Stroke units or teams in our general hospitals will increase stroke awareness, improve work-up and hasten definitive treatment.
 

Ent of Femoral Artery Pseudo-Aneurysms 

G. Szendro, A. Klimov, A. Lennox, B. Jonathan, L. Avrahami, B. Yechieli, M. Griffin, S. Yurfest, Y. Charach, L. Golcman, A.N. Nicolaides

Vascular Surgery Dept., Soroka Medical Center, Beer Sheba; Irvine Laboratory for Cardiovascular Investigation and Research, St. Mary's  Hospital, Imperial College Medical  School, London; Vascular Laboratory, Soroka Medical Center, Beer Sheba; and Faculty of Health Sciences, Ben-Gurion University of the Negev, Beer Sheba

The femoral artery remains the most used peripheral site for radiological catheter access. With a greater number of both diagnostic and therapeutic procedures being performed by interventional radiologists and cardiologists, and with larger catheters being used for stenting and endovascular grafting, the incidence of iatrogenic pseudo-aneurysms reported has reached as high as 0.5-2%. Ideally, they should thrombose spontaneously. However, when this does not occur, management options include: observation, ultrasound-guided obliterative compression, direct thrombin injection, embolization, stent graft insertion, and very rarely- surgery.

During a 7-year period (1992-1999) we treated 131 cases of femoral artery false aneurysms. Until 1998 ultrasound-guided compression-obliteration, with a 95% success rate, was our method of choice. Since 1998, direct thrombin injection, with 100% success in 24 cases, has become our preferred method. It is pain-free, fully successful even in anticoagulated patients, and is currently our treatment of choice.

Elective Repair of Infra-Renal Aortic Aneurysm 

J.D. Cohen, P. Singer, M. Haddad, A. Zelikovski

Depts. of General Intensive Care and Vascular Surgery, Rabin Medical Center, Beilinson Campus; and Sackler Faculty of Medicine, Tel Aviv University

Age over 80 years is generally considered an independent risk factor in elective surgery for abdominal aortic aneurysm (AAA). As the general population increases in age, more elderly are likely to be candidates for such surgery.

We studied prospectively 100 consecutive patients undergoing elective AAA surgery between 1992-1995. All were operated on by the same team of anesthetists and surgeons and all were transferred to the general ICU for at least the first 24 hours. 16 were above the age of 80 (Group I) and 84 below (Group II).

We recorded preoperative factors (demographics, medical history, risk factor indices, EKG findings, as well as left ventricular ejection fraction (LVEF) and stress imaging when indicated); intraoperative factors (duration of surgery, size of aneurysm, complications and units of blood transfused); postoperative factors (length of ICU stay, duration of ventilation, APACHE II [Acute Physiological and Chronic Health Evaluation] and TISS [Therapeutic Intervention Scoring System] scores; complications in the ICU, need for readmission to the ICU, and mortality).

In Group I LVEF was greater (p=0.03) and aneurysm size significantly larger (p=0.036), but there were no other significant differences between the 2 groups with regard to pre- and intraoperative data. Group I patients were not ventilated as long (p=0.038), but there were no significant differences in outcome factors. Mortality for the whole group was 5% and was not significantly different in the 2 groups (1/16 in Group I and 4/84 in Group II).

We conclude that there is no excess morbidity or mortality in octogenarians undergoing AAA surgery. However risk of the aneurysms rupturing is significantly greater since they are larger. We suggest that age not be considered the sole criterion for aneurysm repair, or at least not in selected patients with normal LVEF.