תוצאת חיפוש

אפרים אייזן

המרכז לגריאטריה שיקומית פלימן והפקולטה לרפואה, הטכניון, חיפה

הפרעות הליכה ויציבות שכיחות מאוד בקרב קשישים ומהוות מקור ניכר לדאגה, בעיקר עקב החשש הכבד מנפילות ותוצאותיהן בגיל זה. הקביעה כי קשיש מסוים לוקה ב"הפרעת הליכה", היא לעיתים קרובות קשה, מכיוון שלא מצויים מדדים ברורים ומקובלים להליכה תקינה בקשישים. יש המאמינים, כי האטה במהירות ההליכה מרמזת על הפרעה, בעוד אחרים מגדירים הפרעה כשקיימת בהליכה סטייה בהתאמה בין מרכיבי התנועה, בקצב התנועה או בתיאום בין חלקי הגוף. הגישה המקובלת כיום למיון הפרעות יציבות והליכה מסווגת אותם לארבעה סוגים: הפרעות של הרמה התחתונה (lower-level) הן תוצאה של הפרעות בתחושה ההיקפית או במערכת השריר והשלד; הפרעות של הרמה האמצעית (middle-level) הן תוצאה של פגיעות בעמוד-השידרה או בגזע המוח; הפרעות של הרמה הגבוהה (higher-level) מופיעות בפגיעות במוחון, בגרעיני הבסיס או במסילות הקורטיקו-ספינליות; והפרעות של הרמה הגבוהה ביותר (highest-level) קשורות לרוב לפגיעות בקליפת המוח הקידמית.

יובל חלד, יורם אפשטיין, יאיר שפירא, דני מורן,

חיל הרפואה, היחידה לפיזיולוגיה צבאית ומכון הלר למחקר רפואי, מרכז רפואי שיבא, תל-השומר

מרבית הספרות המדעית הדנה בנושא ויסות חום הגוף במנוחה ובמאמץ התמקדה במהלך השנים בעיקר בגברים. יחד עם זאת, כבר בשנות ה-40 דווח על הבדלים בין המינים בנושא ויסות החום. ההתעניינות בנושא גברה החל משנות ה-70 במקביל לשילובן של נשים במקצועות התובעים מאמץ גופני בתנאי אקלים קשים (בעיקר בהקשר הצבאי אך גם בתחום הספורט), בסקירה הנוכחית נתמקד בשווה ובשונה בין המינים במנגנון ויסות החום, בהמשך לסקירתנו בנושא "שילוב נשים במערך הלוחם – היבטים פיזיולוגיים".

יעל אסטרייכר, רפאל פיינמסר

מח' אף-אוזן-גרון, מרכז רפואי רבין, פתח-תקווה

מחלת הגרון השכיחה ביותר בראשית המאה העשרים היתה שחפת. עם היעלמות השחפת נעלמה גם שחפת הגרון. בד בבד עם העלייה בשכיחות השחפת בשני העשורים האחרונים, עלתה גם שכיחות שחפת הגרון. לשחפת הגרון מיגוון הסתמנויות נרחב, החל בתהליך מוגבל לגרון ועד למחלה רב-מערכתית. המימצאים בגרון אינם תמיד ייחודיים לשחפת: הם יכולים לדמות למחלות כרוניות ולתהליכים שאתיים בגרון. המישלב של סימנים בלתי-סגוליים מחד-גיסא והניסיון הקליני המועט של הרופאים, בפרט הצעירים, עם המחלה מאידך-גיסא, מקשים על איבחון המחלה.

במאמר זה מובאים השינויים שחלו בשחפת הגרון מבחינת האוכלוסייה הנפגעת, אופן ההדבקה ומיקומה של המחלה בגרון במהלך המאה העשרים. כן מובאות 3 פרשות חולים בשחפת הגרון, הממחישות את הגיוון שבהסתמנויות המחלה.

פול פרום (1), יוסף ריבק (1), חיים כהן (2)

(1) המכון הארצי לבריאות תעסוקתית וסביבתית, רעננה, (2) שירותי בריאות כללית – המחלקה לרפואה תעסוקתית, חולון

זיהומים המועברים דרך הדם בתי-חולים, מוגבלים בדרך-כלל לנגיפים של דלקת כבד נגיפית מסוג B, דלקת נגיפית מסוג C ונגיף הכשל החיסוני באדם (HIV). קיים סיכון משמעותי להעברת זיהום מחולה נגוע לעובד בריאות. לפיכך, מן הצורך לנקוט בכל פעולות המנע האפשריות, לרבות 3 זריקות חיסון כנגד דלקת נגיפית מסוג B, ווידוא קיום הגנה באמצעות בדיקות סרולוגיות וטיפול נוסף, לפני הצורך. מאחר שלא ניתן להפחית את הסיכון לחולה במגע עם רופא מנתח שהוא נשא של דלקת כבד נגיפים מסוג B או C או נשא של נגיף הכשל החיסוני (HIV), לרמה מתקבלת על הדעת, על רשויות הבריאות לדון ולהחליט לגבי כשירותו של רופא כזה להמשיך לנתח. במאמר זה נסקרים הסיכונים שבזיהומים אלו והדרכים למניעתם.

אפרים יאול

המח' הגריאטרית לסיעוד מורכב, ביה"ח שרה הרצוג, מסונף לפקולטה לרפואה של האוניברסיטה העברית והדסה, ירושלים

תופעת פצעי-הלחץ בחולה הקשיש מחייבת ניהול טיפולי שונה מהמקובל. הגישה הטיפולית בפצעי-לחץ בקשיש צריכה להיות שונה מהצעיר, עקב מצבו הרפואי של החולה הגריאטרי, הנובע מהמחלות הנלוות לתהליך ההזדקנות. כתוצאה מכך, האוכלוסייה הקשישה פגיעה יותר, ומצויה בסיכון גבוה יותר להתהוות פצעי-לחץ. חשיבותה של הקמת היחידה נבעה מהגישה הטיפולית לחולה הקשיש ומהצורך בהתמקדות בפצעי-לחץ. היחידה לפצעי-לחץ הוגדרה מבחינה גיאוגרפית, ועובד בה צוות מטפלים קבוע ורב-תחומי, שהתמחותם העיקרית היא טיפול בפצעי-לחץ. בנוסף לרופאים, אחריות ומטפלים, כולל צוות זה דיאטנית ומרפא בתקשורת ובריפוי בעיסוק.

הטיפול בפצעי-לחץ מחייב מיומנות טיפולית, הן מקומית והן מערכתית. פצעי-לחץ אינו מנותק ממצבו הכללי של הקשיש החולה, ומצביע בדרך-כלל על כשל רב-מערכתי.

השיטה: במהלך השנה עקבנו אחר 47 חולים עם 132 פצעים: 70 פצעים באזור האגן ו-62 פצעים באזור הרגליים.

במאמר זה מדווח על הפעלת היחידה שבה נערך מעקב במשך שישה חודשים אחר מדדים של הפצע, מדדים תיפקודיים ומדדים תזונתיים.

תוצאות הסקר: עולה שמצב החולים עם פצעי-הלחץ היה ירוד מאוד בהתקבלותם. שני שלישים מהם לקו בשיטיון או באירוע מוחי, ומבחינה תיפקודית היו 90% מהם מרותקים למיטתם ומוזנים בהזנה אנטרלית.

למרות מצבם הקשה של החולים, הודגם בסקר שיפור במצב הפצעים, שהתבטא בירידה במספרם מ-2.8 ל-1.8 פצעים בממוצע לחולה. השיפור ברגליים יה גבוה פי 3 מהשיפור באזור האגן (35% לעומת 12.5%, בהתאמה) – ממצא שהיה מובהק סטטיסטית.

בשליש מהחולים שהמשיכו לשהות ביחידה חל גם כן שיפור במצב הפצעים. 15% מהחולים ששוחררו מהיחידה נרפאו לחלוטין מפצעי-לחץ.

במחקר זה עקבנו אחר משתנים דמוגרפיים, תיפקודיים ותזונתיים. השינוי במדדים התזונתיים (אלבומין, כולסטרול, משקל גוף ולימפוציטים) לא היה משמעותי בין תחילת המחקר לסופו, והשינוי במדדים התזונתיים לא היה משמעותי לגבי השינוי במצב הפצעים.

קיומה של יחידה לפצעי-לחץ היא חשובה וחיונית, והעובדה שהחולים מטופלים במקום אחד, דהיינו באופן מרוכז, מגבירה את יעילות הטיפול ואחידותו ומחדירה סטנדרדים טיפוליים קבועים ואחידים. הצלחת הטיפול אינה מושתתת על שיפור מצב החולים או ריפויים, מאחר שקיימים גורמים נוספים כמו גיל, תחלואה כרונית ומצבים חדים. ייתכן שהטיפול ניתן בשלב מאוחר מדי, כשהחולים כבר במצב סופני. לכן חשוב להגביר את רמת העירנות והמודעות לנושא ולהקדים ככל האפשר את מתן הטיפול.

היחידה לפצעי-לחץ היא ניסיון ראשוני להעביר עקרונות של מדיניות טיפול אחידה, העלאת מיומנויות והתמחות, מתן סיפוק ולכידות לצוות בטיפול בחולים קשישים בערוב ימיהם.

אלכס לבנטל (1), דן גנדקו (1,2)

שירותי בריאות הציבור (1), המח' לאפידמיולוגיה (2), משרד הבריאות

בתוך תקופה של שנה נפטרו בישראל שלושה בני אדם מכלבת, לאחר שהמחלה מוגרה מזה כארבעים שנה. מקרי מוות אלה ממחלה חשוכת מרפא, אך הניתנת למניעה על-ידי מתן חיסון משולב פעיל וסביל, עוררה הדים בתקשורת ובחוגי הרפואה.

המטרה בעבודה זו היא לבחון את דפוסי ההתנהגות של הציבור מחד-גיסא ואת זו של הרופאים המטפלים בלשכות-הבריאות, מאידך-גיסא. זאת נוכח ההישנות של סכנת ההידבקות של בני-אדם בכלבת.

בעבודה זו מודגם כי הציבור, שהעלה את פניותיו ללשכות-הבריאות לאחר כל אירוע כלבת בבעלי-חיים, עשה זאת בצורה מרשימה בעת שנחשף בתקשורת לסכנת ההידבקות בכלבת בשיעור הגבוה עד פי 5 בחודשים הסמוכים לאירוע. זוהי מעין "תגובת דחף" של הציבור לכל חשיפה לאירוע תחלואה בכלבת באמצעי התקשורת. תופעה דומה של עלייה במודעות ניצפתה גם בקרב הרופאים המטפלים, שהעלו את שיעור המחוסנים מ-10% מכלל הפונים עד ל-25% מכלל הפונים. תגובה זו ירדה במשך הזמן למצב שלפני התפרצות הכלבת. במאמר זה מודגשת השפעת התקשורת על העברת מסרים של חינוך לבריאות ותגובת הקהל והמטפלים אליה.

עם זאת יש לזכור, כי חיסונים אלה מהווים מניעה שניונית בלבד, ואילו המניעה הראשונית נמצאת באחריות הרפואה הווטרינרית הציבורית, הכוללת חיסונים של חיות-מחמד, דילדול האוכלוסייה של בעלי-חיים משוטטים (כלבים וחתולים) וחיסון פומי של חיות-בר.

אריק קרסנטי, אלכס לבנטל

היחידה לאפידמיולוגיה סביבתית (1), שירותי בריאות-הציבור (2), משרד-הבריאות

נושא החשיפה לגז ראדון בבתי הספר ובבתים הפרטיים נמצא לעתים תכופות בכותרות. כחלק מההתעניינות הגוברת של הציבור בנושאי הסביבה. בעשור האחרון אנו עדים לריבוי מחקרים המעוררים ספקות לגבי הבסיס המדעי של הערכת הסיכון הבריאותי של חשיפת האוכלוסייה לרמות נמוכות של קרינה מייננת. במאמר מובא ויכוח מדעי סביב הדגם הקווי המקובל ( LNTH– Linear No-Threshold Hypothesis), המתבטא בפרדוקס של כהן, ומביע את השלכותיו לגבי מדיניות בריאות-הציבור בישראל.

לדעת המחברים, מניעת החשיפה לגז הראדון היא מטרה כשלעצמה. היא מהווה חלק מהמדיניות הכוללת של שמירת החשיפה המצטברת של האוכלוסייה לקרינה מייננת לרמה הנמוכה, ככל הניתן. לעומת זאת, מניעת תחלואה ותמותה מסרטן ריאות, היא מטרה חשובה ביותר של מדיניות בריאות-הציבור, ועל מדיניות זו להתבסס על מניעת עישון – הגורם העיקרי לסרטן זה. העישון מגביר במידה ניכרת את ההשפעה של גורמי סיכון נוספים לחלות בסרטן ריאות, כגון קרינה מייננת בכלל וחשיפה לגז ראדון, בפרט.

י' הייניק, א' סולומיש

המכון לפסיכוגריאטריה מרגולץ, בית-החולים איכילוב, תל-אביב, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

רופאים נוטלים חלק בהליך המשפטי של מינוי אפוטרופוס בכותבם תעודת רופא לעניין אפוטרופסות. אין הוראות או דרכי בדיקה חד-משמעיות באשר לקביעת כשרותו של אדם לטפל בענייניו (רכוש וגוף) בעצמו או להערכת מסוגלותו להביע דעתו בעניין אפוטרופסות – אולם קיימות מספר גישות לבדיקה ואיבחון בנושא.

במאמר זה מובאים מימצאים מ-16 תעודות רופא ממקורות מגוונים (13 מוסדות שונים, רופאים ממקצועות אחדים), שנאספו באופן אקראי, ושלגביהן ידועה היתה החלטת בית המשפט בנדון. בדקנו האם תעודות הרופא ממלאות אחר הדגשים קליניים ורפואיים-משפטיים בסיסיים המובאים בספרות המקצועית.

מצאנו, כי נתונים דמוגרפיים מלאים הובאו רק בתעודה אחת (6.2%). זהות מבקש התעודה ב-3 מקרים (18.7%) ואיזכור מקורות מידע ב-6 מקרים (37.5%). מימצאי בדיקה קוגניטיבית-נפשית מליאה (מצב נפשי) צוינו ב-4 מקרים (25%), אבחנה פסיכיאטרית ב-12 מקרים (75%) וקביעת דרגת חומרתה ב-9 מקרים (56.2%), התייחסות לזמניות התופעות במקרה אחד והערכת תיפקודי היומיום הבסיסיים ב-2 מקרים (12.5%). באף לא אחד מהמקרים הובאה הערכת תיפקודי יומיום מורכבים יותר (מכשירניים). באופן דומה, באף לא אחת מהתעודות צוין אם נעשה שימוש במדדים משפטיים כלשהם להערכת המסוגלות לטפל בענייני רכוש וגוף או המסוגלות להביע דעה בעניין אפוטרופסות. מאידך, התייחסות רשמית למסוגלות כללית לדאוג לעניינים (רק ב-7 מקרים (43.7%) נעשתה הבחנה בין רכוש לגוף) ולהביע דעה בעניין אפוטרופסות, היתה קיימת ב-15 מקרים (93.75%). תעודת הרופא כללה 13.8 שורות בממוצע (סטיית תקן 10.1 טווח 4-41); שלוש עשרה מהתעודות נכתבו במסגרות ציבוריות וממוצע השורות בהן היה 9.9 (סטיית תקן 4.6, טווח 4-20), לעומת 31 שורות (סטיית תקן 9.5, טווח 22-41) במסגרות הפרטיות.

מהמימצאים עולה, כי תעודות הרופא חסרות בהיבטים הקליניים שנבדקו, ובעיקר בהיבטים הקליניים שנבדקו, ובעיקר בהיבטים הרפואיים-משפטיים. אעפ"כ, רובן המכריע של התעודות (15/16, 93.7%) התקבלו על-ידי בית-המשפט, אולי מאחר שברובן המכריע של התעודות היתה התיחסות רשמית לשאלות המשפטיות הסגוליות המועלות בבית-המשפט (המסוגלות לדאוג לעניינים, המסוגלות להביע דעה בעניין אפוטרופסות). לדעתנו, מימצאים אלה, אם יאומתו בקבוצות גדולות יותר ובבתי-משפט אחדים, מחייבים הערכה רב-מערכתית מחודשת של נושא כתיבת תעודות רופא לעניין אפוטרופסות בחולה הקשיש.

ג'מאל זידאן, קרלוס קוזקוב, אלביר שוקחה ועמרם הדרי

היח' לאונקולוגיה והמח' לכירורגיה, ביה"ח זיו, צפת, הפקולטה לרפואה רפפורט, הטכניון, חיפה

רקע: שאתות במשתית (stromal tumors) של דרכי-העיכול הן ממאירויות לא שכיחות. קיימים בספרות הרפואית חילוקי-דעות בנוגע לגורמי-הסיכון ולדרכי הטיפול בלוקים במחלה זו.

מטרה: עבודה רטרוספקטיבית לקביעת תוצאות הטיפול, שיעור הישרדות וגורמי-סיכון קליניים ופתולוגיים בחולים עם שאתות במשתית בקיבה, בתריסריון, במעי הצם (jejunum), במעי הכרוך (ileum) ובחלחולת. תשעה חולים עברו ניתוח כריתה רחבה של השאת ובחולה אחד הכריתה לא היתה שלמה. גילם הממוצע של החולים היה 63 שנים – 7 גברים ו-3 נשים. גודל השאת הראשונית היה 4.5-17 ס"מ (ממוצע 10 ס"מ). מובאים גם נתונים פתולוגיים אחרים.

תוצאות: ממוצע ההישרדות של החולים היה 43 חודשים: 4 חולים שרדו 87 חודשים בממוצע ללא הישנות המחלה; חולה אחד שרד עם גרורות בכבד שהתהוו 10 חודשים לאחר הניתוח; וארבעה חולים נפטרו מהישנות המחלה, עם ממוצע הישרדות של 13 חודשים.

מסקנות: בדומה למדווח בספרות, הגורמים הפרוגנוסטיים להישנות המחלה הם שאת ראשונית <8.5 ס"מ, בשלות נמוכה של תאי השאת ומספר חלוקות <5 בחמישים שדות-ראייה מיקרוסקופיים.

רים ביאדסה-עתאמנה (1), שמואל רשפון (1), אירנה וולוביק (2), רונית סגל (2)

(1) לשכת הבריאות המחוזית, חיפה, (2) לשכת הבריאות הנפתית, חדרה

מובאת בזאת פרשת 5 תושבי מחוז חיפה שחלו במלריה בשנת 1999, לאחר חזרתם לישראל מביקור באפריקה. אף אחד מהם לא נטל טיפול מונע.

מלריה ממשיכה להיות סכנה משמעותית בקרב הנוסעים למדינות אנדמיות. ההקפדה על נטילת הטיפול המונע וההגנה מפני עקיצות יתושים. הן הדרכים היעילות ביותר למניעת המחלה.

אורי קרמר (1), פנחס לרמן (2)

(1) המכון להתפתחות הילד והיח' לנירולוגיית ילדים, מרכז רפואי סוראסקי, תל אביב, (2)המרפאה לכיפיון לשעבר, מרכז רפואי בילינסון, פתח תקווה

תיסמונת כיפיון מוקדי טב (תכמ"ט) היא תיסמונת כיפיונית ייחודית לילדים, הכוללת תסמינים קליניים אופייניים והדגמת אא"ג אופייני, המאפשרים איבחון על סמך התמונה האלקטרו-קלינית. התיסמונת מתאפיינת בפירכוסים קצרים במחצית-הפנים (hemifacial), הנוטים להפוך לכלליים כשהם מתרחשים בזמן שינה. אא"ג מדגים זיזים דו-שלביים (bi-phasic) קהים ועתירי-מתח, המלווים לעתים בגל איטי וממוקמים באזור הרולנדי או הצידעי-אמצעי. פעילות זו מתגברת במהלך נימנום ושינה. כל החולים הללו חלים נירמול של האא"ג והיפסקות ההתקפים כעבור מספר שנים, באופן עצמוני, כיפיון מוקדי טב הוא תיסמונת אופיינית לשל גיל הילדות, עם הסתמנות אופיינית, תרשים אא"ג אופייני ואנאמנזה משפחתית.

גיל הופעת המחלה הוא 2-14 שנה עם שיא בגילאי 5-8 שנים. התיסמונת דווחה גם בשנתיים הראשונות לחיים. לעתים פורצת המחלה בעקבות גורמים מאיצים, כגון מתח ריגשי או עייפות ניכרת. שכיחות המחלה גבוהה ומגיעה ל-25% מכלל התיסמונות הכיפיוניות המתחילות בגיל בית הספר.

(1) ד' כהן, (2) ש' כהן, (3) ד' שילר

(1) בית-חולים נוף-הגפן, חיפה, (2) יח' למיקרוסקופ-אלקטרון, הפקולטה לרפואה ב' רפפורט, הטכניון, חיפה, (3) המרכז לשירותים לקשיש בעמקים, עפולה

גרגירי בירבק (ג"ב) (birbeck granules), המכונים גם גרגירים של תאי לאנגרהאנס (ת"ל), הם אברונים מיוחדים המצויים בציטופלסמה של ת"ל ומשמשים כאחד הסימנים לזיהויים. אברונים אלה נבדקו בת"ל באפידרמיס של חולים מבוגרים עם פצעי לחץ והושוו לאלה שבת"ל באפידרמיס של קבוצת בקרה. נמצאה עלייה בשיעור של כ-47% p<(0.001) במספר ג"ב בת"ל מהאפידרמיס ה-sacral הסמוך לנגע של החולים, ועלייה בשיעור של כ-68% p<(0.005) במספר ג"ב בת"ל התקין של החולים. בהשוואה לקבוצת הבקרה. חלק מג"ב בת"ל של החולים נראו בדמות הגרגירים בת"ל בקבוצת הבקרה. הם היו מפוזרים בתוך הציופלסמה של התא בצורת מקלות יחידים או מחבטי טניס. בנוסף, אובחנו באפידרמיס של החולים גם מבנים בלתי-סדירים של ג"ב, כגון מבנים שלפוחיתיים הקשורים לשניים או שלושה מבנים דמויי-מקלות הקשורים למיטוכונדריה, לליזוזום או זה לזה בצורת מעגל. כן נראו ג"ב בקשר ישיר עם קרום הפלסמה של ת"ל והודגמו מבנים של קבוצות או ערמות של ג"ב, בצורת מקלות מקבילים הסמוכים זה לזה. שני סוגי המבנים האחרונים שיקפו מצבי היווצרות של ג"ב. ריבוי ג"ב הדגים, ככל הנראה, מצב פעיל של ת"ל באפידרמיס של החולים. לא ברור אם השינויים בצורתם (morphologic changes) של ג"ב משפיעים על תיפקודם של ת"ל בהצגת אנטיגן; ייתכן שהם אחראים באופן חלקי לזיהומים המאובחנים בחולים עם פצעי לחץ. ייתכן גם שריבוי ג"ב והשינויים המבניים שלהם מבטאים תגובת ת"ל לדלקת.

(1) ודים לטיצ'בסקי, (1) יואב טלמון, (1) אלבין סמט, (2) יצחק כהן

(1) המח' לרפואת אא"ג, (2) המכון לפתולוגיה, בית-חולים לגליל מערבי, נהריה

Verrucous carcinoma היא שאת נדירה מהסוג של שאתות קשקש ממאירות – squamous cell carcinoma. האזור האופייני להתהוות שאתות מסוג זה הוא בחלל הפה והלוע. בדרך-כלל מתהוות השאתות ברירית של החניכיים והלחיים. מובאת בזאת פרשת חולה של גבר בן 70, שהופנה למרפאתנו עקב קושי בנשימה דרך האף. בבדיקה נמצא גוש ממאיר באף, שאובחן כשאת ממאירה מסוג verrucous carcinoma. למיטב ידיעתנו, זהו הדיווח הראשון והיחיד בישראל על שאת מסוג זה באף.

אלביר שוקחה, ויקטור עסאף וקרלוס קוזקוב

המח' לכירורגיה כללית, בית חולים רבקה זיו, צפת

Streptococus pyogenes ידוע כגורם לזיהומים, רובם מוגלתיים, בילדים ובמבוגרים כאחד. הזיהומים כוללים דלקת בלוע סעפת (impetigo), צלוליטיס, שנית (scariet fever), הלם אילחי (septic shock) תיסמונת ההלם האילחי (septic shock syndrome) ועוד. לחשיבותם הקלינית של הזיהומים מספר סיבות: 1) עד 20% מבני-האדם באוכלוסייה הם נשאים אי-תסמיניים של החיידק; 2) לעתים קרובות, התהליך הקליני של הזיהומים קשה ואף קטלני; 4) עלייה, הן בשיעור הזיהום והן בפולשניות החיידק, המתרחשת בכל העולם. צפקת ראשונית חדה הנגרמת על-ידי S. pyogenes, מהווה ביטוי קליני חריג. על מנת להגביר את ערנות הרופאים, מובאת בזאת פרשת חולה של תינוקת, שבה אובחנה צפקת ראשונית שנגרמה על-ידי S. pyogenes. האיבחון המוקדם והטיפול ששילב ניתוח דחוף ובחירה נכונה של טיפול אנטיביוטי, איפשרו החלמת החולה.

אהוד ברגר, רוני שילה, אברהם ויצמן, חנן מוניץ

המח' לבריאות הנפש א' ויחידת המחקר, המרכז לבריאות הנפש גהה

סכיזופרניה היא מחלה הטרוגנית עם מיגוון תסמינים רחב, ללא אטיולוגיה ברורה או אחידה. במהלך השנים, הועלו תיאוריות שונות בניסיון להסביר את ההסתמנות בסכיזופרניה באמצעות דגמים שונים, ומרביתם מבוססים על הפרעה בפעילות מרכזית של נירוטרנסמיטרים שונים, במיוחד דופאמין, סרוטונין וגלוטמאט.

בתחילה שלטה התיאוריה הדופאמינרגית שהניחה, כי קיימת פעילות-יתר דופאמינרגית במוח בחולים בסיזופרניה, במיוחד גירוי עודף של קולטנים מסוג D₂, בעיקר במסלולים מזולימביים ומזוקורטיקליים.