תוצאת חיפוש

בן-עמי סלע

המכון לכימיה פתולוגית, מרכז רפואי שיבא, תל-השומר: החוג לביוכימיה קלינית, הפאקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

טיפול ארוך-טווח ב- L-dopa בחולי פארקינסון כרוך בהשפעות-לווי בלתי רצויות במדדים מוטוריים, ובשנים האחרונות נעשה מאמץ בפיתוח גישות חלופיות לטיפול במחלה זו. אחת השיטות המבטיחות היא של טיפול בגנים (gene therapy), בניסיון למנוע את ניוון התאים יוצרי הדופאמין במערכת הניגרו-סטריאטית במוח. לאחרונה הופנתה תשומת לב מרובה לחלבון הנירוטרופי GDNF (glial cell-line neutrophic factors), בשל יכולתו לשמר ולעודד את פעילות התאים יוצרי הדופאמין. בסקירה זו יסוכמו היבטים שונים של ההחדרה למוח של החומר הגנטי המקודד לחלבון זה.

בארי קנישקווי, יונה אמיתי, עדיה ברקאי ואלכס לבנטל

המח' לאם ולילד ולמתבגר, שירותי בריאות הציבור, משרד הבריאות

בריאותם של המתבגרים הפכה בשנים האחרונות לנושא שחשיבותו גוברת והולכת בבריאות הציבור, במרכזו של נושא זה עומדות התנהגויות סיכון ((health risk behaviors של גיל זה ותוצאותיהן, כגון עישון, צריכת סמים, שתיית אלכוהול, אי-חבישת קסדות וחגורות בטיחות, אלימות, התנהגות אובדנית, הפרעות אכילה והריונות לא רצויים. בסקר ארצי שנערך ב-1998 בקרב גילי 12-18, דיווחו 16.1% מהנשאלים על עישון בחודש האחרון, 37% על שתיית אלכוהול, ו-6.6% על צריכת סמים פסיכואקטיביים. בישראל דווח בשנת 1997 על 234 ניסיונות אובדניים בבני נוער, מרביתן בנות, אך ההערכה היא שמדובר בתת-דיווח.

מרדכי שטלריד (1), מיכל הרן (1), אברהם קלפפיש (1), יואב לוריא (2), סטיב מלניק (3),

(1) המכון להמטולוגיה, (2) המכון לגסטרואנטרולוגיה, (3) המח' לרפואה פנימית ג', מרכז רפואי קפלן

כימותרפיה בלוקים במחלות לימפופרוליפרטיביות שהם גם נשאי דלקת כבד B, עלולה לגרום להתעוררות דלקת כבד B, ובעקבות זאת למוות עקב אי-ספיקת כבד.

במאמר זה מובאות 2 פרשות חולים שטופלו לאחרונה בכימותרפיה ולקו בסיבוך זה. החולה הראשונה אובחנה עם לימפומה אימונובלאסטית וטופלה במישלב כימותרפיה ProMACE CytaBOM. בעקבות הטיפול חלה התעוררות של דלקת כבד B, ובסיום הטיפול הופיעה דלקת כבד סוערת עם יתר-בילירובינמיה, תת-אלבומינמיה, הפרעות קרישה ומיימת.

החולה השני הוא גבר בן 34 שאובחן שלוקה ב- T ALL, טופל במישלב BFM 95 ובמהלך הטיפול לקה בדלקת כבד B. שני החולים טופלו בלמיבודין והחלימו. מתן למיבודין למטרת מנע בהמשך, איפשר כימותרפיה בחולה הראשונה לאחר הישנות מחלת הלימפומה והמשך טיפול לפי מישלב BFM 95 בחולה השני. טיפול בלמיבודין מפסיק את שיכפול הנגיף המחולל דלקת כבד B, וכך נמנע שיפעול המחלה בעקבות כימותרפיה. כמו-כן, למיבודין מקל ככל הנראה את עוצמת המחלה בחולים שלקו בדלקת כבד B עקב שיפעול.

דניאל ים (1), גוסטבה קנר-בוט (2), אירנה גנין (2), מאיר שיניצקי (1), אליעזר קליינמן (2),

(1) מכון ויצמן למדע, המח' לכימיה ביולוגית, (2) מכון הלר ושיקום הלב, משמר הירדן, גבעתיים

מחלת לב טרשתית איסכמית (myocardial ischemia) מלווה לעתים קרובות ברמותג בוהות מהתקין של שומנים (dyslipidemia) ואינסולין בדם (hyperinsulinemia), למרות טיפול תרופתי מקובל. המטרה במחקר זה היתה לבדוק, האם תוסף מזון עשיר בחומצות שומן מסוג אומגה-3 יכול לשפר מצב זה בחולי לב המטופלים בסטאטינים (statins) או בזפיברטים (bezafibrates), ללא תגובה מספקת, המחקר בוצע בשיטה כפולת סמיות (double blind) ונכללו בו 52 חולים – 22 נשים ו-30 גבורים – שגילם הממוצע הוא 3.6+-69.2. החולים סווגו באופן אקראי לשתי קבוצות של 28 ו-24 איש. הקבוצה הראשונה צרכה במשך 12 יום תוסף מזון בצורת מימרח, במינון של 7 ג' ביום, המכיל 67% חומצות-שומן מסוג אומגה-3 (תוצרת "ימגה בע"מ"). הקבוצה השנייה – קבוצת הבקרה – צרכה מימרח המכיל שמן זית, העשיר בחומצה אולאית. הנכללים במחקר התבקשו להפחית בצריכת שומנים העשירים בחומצות שומן מסוג אומגה-6 בתקופת המחקר. בתחילת ובגמר המחקר נלקח דם לבדיקה.

ארבעים ושמונה חולים (27 בקבוצת אומגה-3) נשארו עד סוף המחקר. בקבוצת אומגה-3 נרשמה הפחתה משמעותית (p<0.005) בערכי כולסטרול כללי (12.2%), LDL-cholesterol (16.8%), תלת-גליצרידים (45.6%) ואינסולין (34.9%) (בחולים עם יתר-אינסולין בדם 20< מיקרו-יחידות/מ"ל), אך ערכי ה-HDL-cholesterol והגלוקוזה נותרו תקינים. בקבוצת הבקרה ניצפתה הפחתה משמעותית (p<0.05) בערכי ה-LDL-cholesterol (15.5%) בלבד, ללא הבדלים משמעותיים במימצאים האחרים. בשתי הקבוצות לא נרשמו השפעות-לוואי.

המימצאים במחקר מוכיחים, כי הוספת מימרח תזונתי המכיל חומצות שומן מסוג EPA ו-DHA של אומגה-3 מפחיתה באופן ניכר את גורמי הסיכון למחלת לב איסכמית.

אסף ניני, מרינה אנוק, ערן דולב,

המח' לרפואה פנימית ה', ביה"ח איכילוב, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת ת"א

גאמא הידרוקסיבוטיראט (גה"ב) הוא סם לא מוכר לרופאים רבים. לאחרונה עולה שיעור הצורכים סם זה עקב השפעותיו המרגיעות והמעוררות מינית. אולם השפעותיו של סם זה עלולות להוביל לאי-ספיקה נשימתית ואף למוות. במאמר זה מדווח על הרעלת גה"ב עם סקירת הספרות בנושא, תוך שימת דגש על הפארמאקודינמיקה, ההשפעות קליניות וההלצות לטיפול בלוקים בהרעלת גה"ב.

חגית כהן, אורי לבנטל, מיכאל מטר, משה קוטלר,

המרכז לבריאות הנפש באר-שבע, היח' למצבי דחק וחרדה נפשית, החטיבה לפסיכיאטריה, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב

הטיפול בתכשירים נוגדי-פסיכוזה עלול לגרום למיגוון רחב של השפעות-לוואי ואף לאירועים נדירים של מוות פתאומי. החל משנות השישים מתנהל בספרות הרפואית ויכוח סביב השאלה אם קיים קשר משמעותי בין נטילת תכשירים נוגדי-פסיכוזה לבין מוות פתאומי. ידוע, כי שיעור התמותה בקרב חולים סכיזופרניים גבוה פי 5 בהשוואה לאוכלוסייה בריאה בטווח גילים מקביל. עם זאת, הקשר בין נטילת תכשירים נוגדי-פסיכוזה למוות פתאומי עדיין שנוי במחלוקת, מאחר שקשה להוכיחו.

נוכח הדיווחים על חולי סכיזופרניה שטופלו בתרופות נוגדות-פסיכוזה ונפטרו מסיבות לא ברורות, ונוכח האפשרות הפשוטה והבלתי-חודרנית לבדיקת הפעילות האוטונומית ההיקפית בשיטת השיערוך של טווח השונות בקבצ הלב, החלטנו לבדוק את שונות קצב הלב בקרב אוכלוסיית חולים סכיזופרניים המטופלים בתכשירים נירולפטיים. המטרה בעבודה היתה להשוות בין תרופות נוגדות-פסיכוזה מהדור הישן כמו הלופרידול (haloperidol), לתרופות מהדור החדש, כמו קלוזפין לאולנזפין (clozapine, olanzapine) לגבי השפעותיהן על מערכת הלב וכלי-הדם.

ממצאי מחקר זה מצביעים על כך, שבקרב חולים סכיזופרניים המטופלים בתכשיר הקלוזפין, נמדדו פעילות סימפאתטית מוגברת, דיכוי פעילות ווגלית והארכה של QTc. מאחר שדיכוי פעילות פאראסימפאתטית ידוע כמוריד סף לפירפור חדרים, ייתכן, אם כי עדיין לא הוכח, שירידה בפעילות ווגלית זו מעורבת בעלייה בשיעור התמותה על רקע מחלות קרדיוואסקולריות בחולים סכיזופרניים המטופלים בתכשירים נוגדי-פסיכוזה.

לסיכום, שיערוך טווח (spectrum) של אות שונות בקצב הלב יכול להוות מדד חשוב להשפעות של תרופות נוגדות-פסיכוזה שונות על פעילות מערכת העצבים האוטונומית ועל מערכת ההובלה בלב, וכן לסייע בבחירת התרופה המיטבית לחולים הלוקים בהפרעות קצב, במחלות לב ובמצבים פתופיסיולוגיים שונים.

לתכשיר הקלוזפין מקום חשוב באסטרטגיה הפארמאקולוגית של הטיפול במחלת הסכיזופרניה. אולם השפעות-הלוואי הן הקרדיווסקולאריות והן דיכוי לשד-העצם, מצריכות מעקב וניטור קפדניים, העשויים להפחית את הסיכון למוות.

ניר אוריאל (1), סיגל פישמן (1), רונית זידנשטיין (1), ז'אן רוורבוך (2), אהובה גוליק (1)

(1) המח' לרפואה פנימית א', (2) המכון לנפרולוגיה, בית-חולים אסף הרופא

אשלגן הוא הקטיון התוך-תאי העיקרי בגופנו. מפל ריכוזיו בין הנוזל התוך-תאי לנוזל החוץ-תאי, הכרחי לפעילות עצב שריר תקינה. בחולים רבים נמצא תת-אשלגן הדם, החושף אותם לחולשה, לעייפות ולהפרעות קצב. הבנת הגורם לתת-אשלגן הדם מסייעת באיזון מהיר יותר של רמתו. מובאת בזאת פרשת חולה שאושפזה עקב דפיקות-לב ותת-אשלגן הדם. הגישה לחולה מובאת במסגרת בירור ראשוני ופשוט, היכול להתבצע בעת הגעת החולה לטיפול.

ניר הוד (1), פיליפ חגג (2), יהודית זנדבנק (3), תפחה הורן (1),

המכון לרפואה גרעינית (1), המכון לאנדוקרינולוגיה (2) והמכון לפתולוגיה (3), מרכז רפואי "אסף הרופא", צריפין, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

שאת פיטמתית (papillary tumor) היא השאת הממאירה השכיחה ביותר של בלוטת התריס. מאה עשרים ותישעה חולים עם שאת פיטמתית של בלוטת התריס הופנו לטיפול ביוד רדיואקטיבי ולמעקב במכוננו בין השנים 1992 עד אמצע שנת 2000.

מובאים בזאת נתונים לגבי 33 חולים מתוכם (25.6%), שלקו בגרורות רחוקות (distant metastases) מהצוואר במהלך מעקב ממוצע של 2.9+-3.12 שנים.

שכיחות החולים עם גרורות רחוקות מקרב כלל החולים הלוקים בשאת פיטמתית, היתה גבוהה בהשוואה לעבודות אחרות. האזורים השכיחים ביותר להימצאות גרורות רחוקות היו הריאות וחלל המיצר: הן הודגמו ב-32 מתוך 33 החולים (97%). מצאנו 2 דגמים עיקריים של קליטת I-131 בגרורות בריאות: האחד בעל מאפיינים של קליטה מפושטת מיליארית והשני עם קליטה מוקדית בגרורות. גרורות בעצמות התהוו בחולה אחד בלבד.

התהוות גרורות רחוקות היתה שכיחה יותר בקרב הגברים לעומת הנשים (38.7% לעומת 21.4% בהתאמה, P=0.055).

נמצא, כי גברים שהתהוו בהם גרורות רחוקות היו מבוגרים יותר משאר החולים במידה משמעותית: הגיל הממוצע של גברים עם התפשטות גרורות רחוקות היה 52.8 שנים לעומת 42.2 בממוצע בנשים (P=0.099).

לא נמצא קשר מובהק בין שכיחות גרורות רחוקות לגיל מתקדם של החולים. לא נמצא הבדל משמעותי בגיל הממוצע של החולים עם וללא גרורות רחוקות 21.4+-46 ו-14.3+-46 שנים, בהתאמה).

במהלך האיבחון הראשוני של המחלה התגלו גרורות רחוקות במרבית הנשים (81%), אך רק ב-42% מהגברים.

מקרב 16 מהחולים עם גרורות רחוקות שבהם בוצעה בתירת קישריות לימפה צוואריות, אובחנו 15 חולים (94%) עם קישריות לימפה צוואריות הנגועות בגרורות בבדיקה היסטופתולוגיות. 39.4% מהחולים עם גרורות רחוקות הם ילידי ישראל ו- 30.3% מהחולים מוצאם ממדינות חבר העמים. שיעור החולים ממדינות חבר העמים שעלו לישראל לאחר התאונה הגרעינית שהתרחשה בצ'רנוביל בשנת 1986, היה גבוה במדיה משמעותית מחלקם היחסי של כלל העולים ממדינות אלה באוכלוסיית ישראל ומחלקם היחסי מקרב כלל החולים שאושפזו בבית-החולים במהלך שנות המחקר (24.2% בהשוואה ל-9% ול-8.1%, בהתאמה).

שיעור ההישרדות של החולים עם גרורות רחוקות היה 97% ו-100% בחולים ללא גרורות.

מרינה מוטין, עפר קרן, חיים רינג

בית-חולים לוינשטיין, מרכז שיקום, רעננה, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

ייעוד הטיפול שיקומי הוא לשפר את איכות חייו של אדם שנפגע, על-מנת שיוכל לחזור לקהילה ולתפקד בה באופן עצמאי במידה המרבית האפשרית. לשם השגת מטרה זו, משלבת הרפואה השיקומית טיפול כוללני של צוות רב-תחומי. עבודות ספורות הוקדשו לבחינה של מידת התועלת של המערך הטיפולי במטופלים בכלל ובנפגעי אירוע מוחי בפרט.

בעבודה הנוכחית נמדדה מידת השיפור שחל בתיפקוד של חולים במהלך אישפוז שיקומי. היכולת לתפקד נמדדה באמצעות מבחן FIM. בנוסף, נמדד מהי כמות הטיפול שניתנה לכל מטופל. כמות טיפול או מנת טיפול הוגדרה כ- 15 דקות של מגע ישיר בין המטפל למטופל. הבחינה של מנת הטיפול שניתנה נבדקה באופן סמוי הן מהמטפל והן מהמטופל. הטיפולים שלגביהם בוצעה המדידה היו בתחומים הבאים: ריפוי בעיסוק, פיזיותרפיה, תיקשורת, תירגול פעילות יומיומית. כל הטיפולים ניתנו על-ידי צוות סיעודי. נמדדה רמת התיפקוד בסמוך להתקבלות לאישפוז השיקומי ולפני השיחרור. נבדקו בנפרד הפעילות המוטורית ופעילות התיפקודים הקוגניטיביים. כמו-כן, נבחן באופן סטטיסטי אם היה קשר בין מנת הטיפול (בכל תחום בנפרד) לבין השיפור שחל בתיפקוד.

באוכלוסיית הנבדקים נכללו 30 חולים שאושפזו לשיקום לאחר אירוע מוחי ראשון. הגיל הממוצע היה 64 שנים ו- 60% מהנבדקים היו גברים. מהלך האישפוז הממוצע היה 74 יום. נבדקה רמת התיפקוד עם ההתקבלות לאישפוז השיקומי ובסמוך לשיחרור, כאשר נבדקו בנפרד היכולת המוטורית והתיפקודים הקוגניטיביים.

הקשר בין כמות הטיפול בפיזיותרפיה לשיפור המוטורי לא היה בעל משמעות סטטיסטית; אפשר להסביר זאת בעובדה שנכללו בעיבוד גם חולים במצב קשה, שטופלו במשך תקופה ארוכה ללא שיפור משמעותי. לעומת זאת, נמצא קשר ישיר בין כמות הטיפולים בריפוי בעיסוק לבין השיפור בתיפקוד.

אחת המסקנות מנתוני העבודה היא, שאם קיים עניין לחזק את הקשר בין כמות הטיפול לבין שיפור בתיפקוד, יש לאפשר למטפלים להתאים את כמות הטיפול בהתאם לצורכי המטופלים. במתן השירות הנוכחי מוגבלת היכולת לווסת את כמות הטיפול בידי צוות השיקום. מאידך, לקביעה מהם הצרכים הטיפוליים השלכות אתיות, מוסריות וכלכליות רבות משמעות. מומלץ שהחלטות כבדות שמקל אלו לא יוטלו על המטפל, אל ייקבעו על-ידי מעצבי מדיניות הבריאות.

ביביאנה חזן (1), אנטולי צ'רבקוב (2), הדביגה קרנר (3), ראול רז (1)

(1) היח' למחלות זיהומיות, מרכז רפואי העמק, עפולה; (2) נשר מעבדות, שב"כ, מחוז חיפה; (3) מעבדה פתולוגית, מרכז רפואי רמב"ם, חיפה

טפיל הדירופילאריאזיס (dirofilariasis) בכלבים מעל 300 שנה, אך לא עורר התעניינות רבה בהקשר לבני-אדם. בישראל דווח על מקרים ספורים של דירופילאריאזיס בבני-אדם. מאגרים הטפיל כוללים כלבים, חתולים ושועלים, בעוד שבני-אדם משמשים כמאכסנים אקראיים. נשאי המחלה (vectors) הם יתושים ממשפחת ה-Cutex ו-Aedes.

מובאת בזאת פרשת חולה צעירה, ילידת ישראל, עם דירופילאריאזיס (Dirofilaria repens). המאפיינים ההיסטולוגיים של הטפיל המאפשרים את איבחונו הם עובי הקוטיקולה, המורכבת משכבות מרובות, גודל הטפיל, וכן צורת הרכסים האורכיים הנמצאים על-פני שטח גופו ומספרם.

מאחר שהחולה לא יצאה את ישראל ולא ביקרה באזורים כפריים, הרי שפרשת חולה זו צריכה להיחשב כמקרה שנרכש בישראל. כיוון שמאגרי הטפיל והנשאים שלו נפוצים ביותר בישראל, האפשרות של זיהום בבני-אדם קיימת, אך יתכן שחולים אלה אינם מאובחנים במירפאות ראשוניות.

עמוס קדרון

היח' לרפואת ספורטת וארתרוסקופיה, מרכז רפואי רבין, קמפוס גולדה, פתח-תקווה

כאב במיפשעה ובמיפרק הירך שכיח בבני-אדם העוסקים בפעילות גופנית. ברוב המתעמלים חולף הכאב עצמונית לאחר מנוחה או הפסקת הפעילות הגופנית. הסיבות לכאב מגוונת ויכולות לערב מספר רב של תחומים ברפואה, כגון אורתופדיה, גינקולוגיה, אורולוגיה, כירורגיה כללית ורפואה פנימית. אי לכך, דרושה גישה רב-תחומית לצורך האיבחון והטיפול בסובלים מכאבים בעקבות פעילות גופנית.

פגיעה כרונית במיפשעה, במיפרק הירך ובאגן מלווה בד"כ בתסמינים מפושטים ולא אופייניים. טיפול בגורם הדלקתי בלבד, הנובע מפעילות-יתר, תוך התעלמות מהבעיות המכאניות הקיימות, אינו מספק.

מכלל הפגיעות הקשורות בספורט, כ-2.5%  מתרחשות באזור האגן ובמיפרק הירך. פגיעות אלה שכיחות ביותר בענפי ספורט ככדורגל, כדור-יד והוקי, אך גם בסיוף, בריצת משוכות, בקפיצה, בסקי וברכיבה על סוסים. פגיעה בריקמה הרכה היא הגורם השכיח ביותר לכאבים במיפשעה בקרב ספורטאים.

אפרים אייזן

המרכז לגריאטריה שיקומית פלימן והפקולטה לרפואה, הטכניון, חיפה

הפרעות הליכה ויציבות שכיחות מאוד בקרב קשישים ומהוות מקור ניכר לדאגה, בעיקר עקב החשש הכבד מנפילות ותוצאותיהן בגיל זה. הקביעה כי קשיש מסוים לוקה ב"הפרעת הליכה", היא לעיתים קרובות קשה, מכיוון שלא מצויים מדדים ברורים ומקובלים להליכה תקינה בקשישים. יש המאמינים, כי האטה במהירות ההליכה מרמזת על הפרעה, בעוד אחרים מגדירים הפרעה כשקיימת בהליכה סטייה בהתאמה בין מרכיבי התנועה, בקצב התנועה או בתיאום בין חלקי הגוף. הגישה המקובלת כיום למיון הפרעות יציבות והליכה מסווגת אותם לארבעה סוגים: הפרעות של הרמה התחתונה (lower-level) הן תוצאה של הפרעות בתחושה ההיקפית או במערכת השריר והשלד; הפרעות של הרמה האמצעית (middle-level) הן תוצאה של פגיעות בעמוד-השידרה או בגזע המוח; הפרעות של הרמה הגבוהה (higher-level) מופיעות בפגיעות במוחון, בגרעיני הבסיס או במסילות הקורטיקו-ספינליות; והפרעות של הרמה הגבוהה ביותר (highest-level) קשורות לרוב לפגיעות בקליפת המוח הקידמית.

עמוס כץ, אלי זלצשטיין

המערך לקרדיולוגיה, מרכז רפואי אוניברסיטאי סורוקה, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר שבע

עלות הטיפול הרפואי מהווה מרכיב חשוב במערך השיקולים של כל מערכת רפואית. אחת הדרכים המקובלות בישראל ובעולם להורדת עלות הטיפול הרפואי היא מעבר לטיפול בתרופות גנריות. דרך זו מאפשרת זמינות גבוהה של התרופות לכל האוכלוסיות, מבטלת את האפשרות של מונופול ומגבירה את התחרות בין חברות התרופות.

לאחרונה מסתמנת מגמה של מעברת לתרופות גנריות במרבית התחומים הרפואיים מיד עם תום זכויות היוצרים של התרופה המקורית. השאלה הנשאלת היא, האם ניתן לטפל בתרופות גנריות שעברו את הבדיקות המקובלות לקבלת אישור מטעם המוסדות הרפואיים (משרד הבריאות בישראל וה- FDA בארה"ב) בביטחה בכל התחומים הרפואיים? המשמעות הכלכלית החשובה בטלה בשישים אם התרופה הגנרית אינה בטוחה כמו זו המקורית.

בסקירה זו נדונה סוגיית הטיפול בתרופות גנריות נוגדות הפרעות-קצב. תרופות אלה מהוות עדיין טיפול הבחירה בהפרעות-קצב מסוגים שונים. כישלון טיפולי בתרופות אלה עשוי לגרום לאי-נוחות לחולה, אולם במצבים מסוימים הוא עלול להוות סכנת-חיים. כל תרופה אמורה לפעול בטווח טיפולי (therapeutic window). טווח זה מייצג את חלון הטיפול שבו ריכוז התרופה נמצא מעל הריכוז המיקטי הנדרש לצורך השפעה טיפולית, אך מתחת לריכוז העלול לגרום להשפעות-לוואי. קיימות תרופות בעלות טווח טיפולי רחב, ואלה נחשבות לתרופות בטוחות. לעומת זאת, תרופות בעלות טווח טיפולי צר מחייבות מישנה זהירות טיפולי. שינויים ברמה של תרופה נוגדת הפרעות-קצב בדם, מעל או מתחת לטווח הטיפולי, עלולים לגרום להיעדר השפעה ולהפרעת-קצב מחד-גיסא, ול-proarrhythmic effect מאידך-גיסא, דהיינו הפרעות-קצב מסוכנות יותר מאלה עבורן ניתן הטיפול במקור. תופעות של חריגה מהטווח הטיפולי מושפעות מגורמים שונים, כגון פעולת-גומלין עם תרופות אחרות, עם מזון וכד'. אחת הסיבות העיקריות לחריגה מהטווח הטיפולי היא החלפת התרופה המקורית בתרופה גנרית, או להפך, באותו מטופל.

אריאל רוגין, שלמה עמיקם

המח' לקרדיולוגיה, מרכז רפואי רמב"ם, הפקולטה לרפואה, הטכניון, חיפה

מטרת הטיפול בהשתלת קוצב-לב מטרתו לתקן את ההפרעה של דופק לב איטי תסמיני, הנגרם בעיקר עקב חסם פרוזדורי-חדרי או תיסמונת הסינוס החולה (sick sinus syndrome). קוצבי-הלב הראשונים הושתלו בסוף שנות החמישים של המאה הקודמת, ומאז חלה התפתחות ניכרת בטכנולוגיה שלהם: משקלם וניפחם קטן בהרבה, הם ניתנים לתיכנות חיצוני, יש בהם חיישנים המשנים את קיצבם לפי דרגת המאמץ,  ניתן לקבל מהם מידע על מצב הסוללות והאלקטרודות ועוד. בשנות השישים והשיבעים היה הקוצב החדרי (סימונו – VVI) הפיתוח היחיד בנמצא. בהמשך פותחו קוצבים פרוזדוריים (סימונם – AAI), שגם הם חד-לישכתיים, אך מפעילים את הלב דרך הפרוזדורים.  בתחילת שנות השמונים נכנס לשימוש הקוצב הדו-לישכתי DDD)), המווסת את הקצב הן בפרוזדורים והן בחדרים, באמצעות שתי אלקטרודות מושתלות (פרוזדורית וחדרית).  קוצב זה נחשב לקוצב "פיסיולוגי", מאחר ששיטת פעולתו היא הקרובה ביותר לפעילות החשמלית הטבעית בלב.

דניאל ס' מורן, לירן מנדל

היח' לפיסיולוגיה צבאית, חיל-הרפואה, מכון הלר למחקר רפואי, מרכז רפואי שיבא, תל-השומר

תיפקוד מלא ונכון של כל מנגנוני הגוף מחייב שמירה של טמפרטורת גוף בגבולות צרים של 36.5-38.5 מ"צ. סטייה מגבולות אלה כרוכה בפגיעה תיפקודית הגוברת ככל שעולה החריגה. עליית הטמפרטורה מעל 41.5 מ"צ או ירידתה מתחת ל-33.5 מ"צ גורמת להחמרה מהירה, העלולה להסתיים במוות תוך זמן קצר. שני מנגנונים שונים גורמים לעלייה בטמפרטורת הגוף. הראשון מבטא פגיעה בתיפקוד אחת או יותר מהמערכות הפנימיות של גוף האדם, ויכול להיות מלווה בדלקת או בזיהום. מנגנון שני, שונה לחלוטין, מבטא הפרה של מאזן העדין בין כמות החום הנקלטת מהסביבה, הנוצרת כחום מטאבולי בגוף, לבין כמות החום המפוזרת מהגוף לסביבה, בעיקר על ידי מנגנון ההזעה והרחבת כלי-הדם (vasodilation). למרות השוני בין שני המנגנונים הגורמים לעליית טמפרטורת הגוף והטיפול השונה, התוצאה בשני המקרים עלולה להיות מוות.