תוצאת חיפוש

הגלישה באינטרנט היא דרך בילוי קלה, זולה ונגישה למדי, ולעיתים היא מופרזת ובעייתית. המושג "התמכרות לאינטרנט" הוצע ביחס לשימוש בלתי נשלט ומזיק באינטרנט ובמחשבים. התסמינים של הגלישה המוגזמת באינטרנט הושוו לתסמינים של התמכרויות אחרות, כגון הימור פתולוגי, גנבת (קלפטומניה), התמכרות לקניות, טריכוטילומניה (תלישת שיער), התמכרות למין ופירומאניה.

למרות שהוצעו מדדים לאיבחון בעיה זו, עדיין השיטות לאיבחונה מוגבלות, ועקב כך הנבדקים הלוקים בהפרעה זו אינם מאובחנים ואינם מטופלים. איבחון מוקדם של הפרעה זו יכול לסייע במניעת השלכות פסיכולוגיות ועקב כך מגדיל את אפשרויות הטיפול. במאמר הנוכחי נסקרת הסיפרות העדכנית בנושא וכן אפשרויות הטיפול במתמכרים אלה.
 

מחלת ריאות חסימתית כרונית היא מחלה נפוצה עם נטייה להתפשטות בעולם. מבחינה פיזיולוגית, במחלת ריאות חסימתית כרונית נגרמת הפרעה באיוורור ובחילופי גזים בריאות. בבדיקות מעבדה יכולה לחול עלייה בדו-תחמוצת הפחמן עם ירידה הדרגתית בערכי החמצן וה- pH בדם העורקי, וכתוצאה מכך חלה עלייה במקטעי שטח מת פיזיולוגי.

חולים עם מחלת ריאות חסימתית כרונית מהווים חלק גדול מהחולים המונשמים ביחידה לטיפול נמרץ. על-מנת לנבא את משך ההנשמה עלה הרעיון לבדוק את היחס בין מקטע שטח מת פיזיולוגי למשך ההנשמה ולהתבסס עליו כמדד פרוגנוסטי.

נכללו במחקר 49 חולים מונשמים על רקע החמרה במחלת ריאות חסימתית כרונית. מכל החולים נלקחו בהתקבלותם דגימות דם לגזים בדם העורקי, נבדק PECO2 באמצעות מכשיר Datex S/5 ובהמשך חושב מקטע של שטח מת פיזיולוגי – Dead space fraction  על-פי המשוואה על-שם Bohr. העיבוד הסטטיסטי של הנתונים נעשה באמצעות תוכנת ה- SPSS-11.

נמצא, כי החולים שנכללו במחקר היו מונשמים לפחות מ-5 עד 161 שעות (ממוצע 40±47). בנוסף למדדי המעבדה כמו גזים בדם העורקי, נמדד הערך של דו-תחמוצת הפחמן באוויר הנשאף וחושב הערך של DSF. ערכי ה- DSF שהתקבלו נעו בין 0.22 לבין 0.74 (ממוצע 0.119±0.489). לא נמצא קשר בין ה-DSF לזמן ההנשמה, מימצאים אלו אינם תורמים להערכת מצב החולים הללו או לניבוי הפרוגנוזה ותקופת ההנשמה.

לסיכום, מקטע של שטח מת פיזיולוגי (Dead space fraction) אינו יכול להוות מדד פרוגנוסטי למשך ההנשמה בחולים עם אי-ספיקת נשימה חדה על רקע החמרה במחלת ריאות חסימתית כרונית.
 

גיורא קפלן, מרגריטה פריימוביץ, פביאן סיקרון

מכון גרטנר לחקר אפידמיולוגיה ומדיניות בריאות, קופת-חולים מאוחדת, בית-ספר לבריאות הציבור, אוניברסיטת חיפה.

הקשר בין הגירה לבריאות ידוע כחזק ביותר. גיל ההתבגרות הוא תקופה גדושת משברים, והקשיים הכרוכים במעבר חד למקום זר מזינים האחד את השני. לגיל ההתבגרות ייחוד גם מבחינה בריאותית בכך שבעיות הבריאות הן פחות גופניות ויותר בעלות היבט פסיכו-חברתי.

המטרות במאמר הנוכחי היו לספק מידע מקיף על אוכלוסיית הנוער העולה מבריה"מ לשעבר בתחומים של מצבי בריאות גופנית ונפשית, התנהגויות סיכון ופנייה לשירותי בריאות, ולערוך השוואה עם ילידי ישראל ועולים ותיקים.

נכללו באוכלוסיית הסקר תלמידים תושבי ראשון-לציון ילידי ישראל ועולים, הלומדים בכיתות חטיבת ביניים ותיכון: 246 עולים ו-615 ילידי ישראל.  כלי המחקר היה שאלון אנונימי מובנה למילוי עצמי.

לגבי הבריאות הגופנית, לא נמצאו הבדלים בין עולים חדשים לבין עולים ותיקים וילידי ישראל. שמונים-ושניים אחוזים (82%) מבני-הנוער דיווחו לפחות על בעיה אחת, כגון כאבים או עייפות. כחמישה אחוזים (5%) דיווחו על מחלה כרונית (בעיקר גנחת) וכ-9% על עודף משקל.

שמונים-אחוזים (80%) מבני-הנוער דיווחו על בעיה אחת לפחות מהתחום הנפשי, כאשר למשתנה העלייה לא הייתה השפעה. אחד-עשר אחוזים (11%) מהעולים דיווחו על עישון לעומת 5% בקרב ילידי ישראל, אך בניתוח רב-משתנים נמצא כי עלייה אינה משפיעה על שיעור המעשנים. כארבעים אחוזים (40%) מהעולים נהגו לשתות מדי פעם משקה אלכוהולי לעומת 25% מהישראלים.  רבע מהילדים הכירו מישהו שצרך סמים בשלב כלשהו. שיעור הבנות שדיווחו על מעורבות במכות היה גדול יותר בקרב העולות  (21% לעומת 12%). עולים ביקרו פחות אצל רופא שיניים, גם כאשר היה פיקוח על משתנים נוספים.  

לסיכום, נמצא שלבני-הנוער מספר רב של בעיות, הן גופניות והן רגשיות. לא נמצאו הבדלים כמעט בשום מדד בריאותי בין עולים חדשים לבין עולים ותיקים וילידי ישראל. העולים דיווחו בשיעור גבוה הרבה יותר על התנהגויות מסכנות בריאות.    

ריימונד פרח, לודמילה פרידזון ,שפרה סלע, רגינה מיכאליס, בלה גרוס, מיכאל סולה

מח' פנימית ו', המח' לנירולוגיה, מעבדת מחקר על-שם אלישר, בית-החולים לגליל המערבי, נהרייה

מחלות זיהומיות ידועות כגורמות לתגובה דלקתית מערכתית. רמת מתווכי דלקת שונים מסייעת בקביעת חומרת המחלה הדלקתית, פרוגנוזה קלינית, ואבחנה מבדלת בין מחלה החיידקית למחלה הנגיפית. בדלקות של עוצבות המוח קיימים לפעמים מצבים שבהם קשה לקבוע בוודאות האם הבסיס למחלה הוא חיידקי, נגיפי או לא-זיהומי.

המטרה במאמר הנוכחי הייתה לבדוק האם רמות של מתווכי דלקת נבחרים, שאינם מקובלים בבדיקות המעבדות הרפואיות , יסייעו בקביעת אבחנה מבדלת בין דלקת חיידקית של עוצבות המוח, דלקת נגיפית של עוצבות המוח מחלה נירולוגית לא-זיהומית.

נכללו במחקר חולים עם דלקת חיידקית של עוצבות המוח (8 חולים), נגיפית (17 חולים), או עם מחלות נירולוגיות לא-זיהומיות (18 חולים), וכן קבוצת בריאים כבקרה (15 בני-אדם). הסמנים שנבדקו מייצגים מספר מערכות המעורבות בתגובה לזיהום: הרמות של CD14- מסיס (sCD14), ציטוקינים:,IL-6  IL-1β  מולקולות הדבקה מסיסה-1 sICAM- 1. סמנים אלו נבדקו בדמם של כל הנכללים במחקר ובנוזל חוט-השידרה בקרב חולים עם הוריה רפואית לדיקור מותני.

נמצאו הבדלים משמעותיים ברמות מתווכי הדלקת שנבדקו בדם החולים לעומת קבוצת הבקרה, אולם ניצפתה בדם חפיפה של חלק מהסמנים בין קבוצות החולים. רק במקרה של IL-6  לא הייתה חפיפה בין הערכים, והוא היחיד שהראה הבדל משמעותי בין דלקת חיידקית לנגיפית. לעומת זאת, רמת הסמנים בנוזל חוט-השידרה הדגימה הבדל משמעותי בין כל קבוצות החולים.

לסיכום, רמת הסמניםsCD14, sICAM -1  ובמיוחד IL-1 β ו- IL-6 בנוזל חוט-השידרה יכולים לסייע לאבחנה מבדלת  בין המחלות של מערכת העצבים הנגרמות על-ידי גורמים שונים. IL-6  הוא היחיד מבין הסמנים שנבדקו בדם המאפשר להבדיל בין דלקות שונות של עוצבות המוח גם על-ידי מדידת רמתו בדם.

יוסי סמורז'יק¹, יגאל מירובסקי^2,1, אהוד שלמון^3,2, רפאל לוטן¹, עמית דותן¹, יורם אנקשטיין^2,1

¹המח' לאורתופדיה, ²היח' לניתוחי עמוד-השידרה, ³המח' לנירוכירורגיה, בית-חולים אסף-הרופא, צריפין

מחלה משלחת גרורות של עמוד-השידרה מופיעה בעד 70% מהחולים עם מחלה ממאירה. החולים סובלים בדרך-כלל מכאבים או לוקים בחסר נירולוגי או בשניהם. חלופות הטיפול כוללות תרופות, הקרנות וניתוח. אופיין השונה של הממאירויות, מידת התפשטות המחלה ומצבו הכללי של החולה – כל אלה מחייבים גישה פרטנית לכל חולה. במרבית החולים הטיפול הניתן הוא פליאטיבי, שמטרתו הקלה בכאבים ושימור הניידות או שיפורה. גישה רב-מערכתית מביאה לתוצאות טובות יותר בטיפול בחולה עם גרורות בעמוד-השידרה.

אורי אלקיים¹, אלקסנדרה בלביר-גורמן², משה לידגי³, גליה רהב⁴, דניאל ויילר-רבאל⁵

¹המכון לרימטולוגיה, מרכז רפואי תל-אביב, ²המח' לרימטולוגיה, מרכז רפואי רמב"ם, חיפה ³המח' לחולי שחפת, בית-חולים שמואל הרופא, ⁴היח' למחלות זיהומיות, מרכז רפואי שיבא, תל-השומר, רמת-גן, ⁵מכון הריאות, מרכז רפואי כרמל, חיפה

הטיפול בסוגים השונים של חוסמי TNFα נקשר עם סיכון להתלקחות של מחלת השחפת. האיגוד הישראלי לרימטולוגיה מינה ועדה שמטרתה לקבוע הנחיות ברורות לסיקור שחפת וטיפול בשחפת כמוסה (Latent) לפני מתן חוסמי TNFα. מסקירת הסיפרות הרפואית בנושא עולה, כי הסיכון להתלקחות של שחפת גבוה יותר עבור הנוגדנים החד-שבטיים כנגד  TNFα(Infliximab ו- (Adalimumab לעומת הקולטן המסיס של  TNFα(Etanercept). 

הוועדה קבעה, כי כל חולה המועמד לקבל טיפול ב- Infliximab, Adalimumab, Etanercept  חייב לעבור איבחון לאיתור שחפת כמוסה או פעילה. איבחון זה כולל תבחין טוברקולין, שאלון גורמי-סיכון לשחפת וצילום בית-החזה. תבחיני העור מבוצעים בשיטה הדו-שלבית, לפי הנחיות משרד הבריאות. מובאת בחשבון התגובה המתקבלת לאחר הבדיקה השנייה (אם נדרשות שתי בדיקות). עבור האוכלוסייה הכללית הסף של גודל התגובה בתבחין טוברקולין הוא 15 מ"מ ומעלה; עבור אוכלוסיות עם רקע של חשיפה ידועה או אפשרית לשחפת הסף הוא 10 מ"מ ומעלה; ועבור אוכלוסייה מדוכאת חיסון או אם קיימת עדות לשחפת ישנה בצילום בית-החזה ללא תיעוד ברור של טיפול מלא בשחפת בעבר, הסף הוא 5 מ"מ. חולים מדוכאי חיסון עם תגובה מתחת לסף מתושאלים לגבי חשיפה אפשרית לשחפת פעילה, ועל-פי שיקול דעת קליני אפשר להחליט על טיפול כנגד שחפת כמוסה, גם כשאין תגובה של העור.

בחולה הלוקה בשחפת כמוסה יש לטפל ב-Isoniazid  במינון 300 מ"ג ביום במשך 9 חודשים או ב- Rifampin במינון 600 מ"ג ביום במשך 4 חודשים או במישלב של 300 מ"ג  Isoniazid ו- 600 מ"ג  Rifampin במשך 3 חודשים. רצוי לדחות את הטיפול בחוסמי TNFα עד לתום הטיפול בשחפת כמוסה, אך אם המצב הקליני מחייב טיפול מהיר, ניתן לטפל בחוסמי TNFα כחודש לאחר התחלת הטיפול בשחפת כמוסה.

נח סמואלס

לשכת הגיוס, ירושלים

משאבים רבים מושקעים במניעת עישון בקרב בני-נוער, אולם עם הצלחה מוגבלת ביותר.  המטרה בעבודה הנוכחית הייתה לברר מהם הגורמים המביאים את בני-הנוער לעשן מלכתחילה. נכללו במחקר מתבגרים בני 16-18 שנה המועמדים לשירות ביטחון (מלש"בים) שהתייצבו בלשכת הגיוס, ירושלים, וקיבלו שאלון אנונימי בעת שהמתינו לבדיקות רפואיות. בשאלון הוצגו שאלות על הרגלי העישון של המלש"בים ובני-משפחתם, ועל הגורמים שהביאו אותם לעשן. נבדקה גם דעתם על נזקי העישון לבריאות ועל החוק האוסר מכירת סיגריות לבני-נוער.

סך-הכל מילאו את השאלון 1,067 מלש"בים: 707 מלש"בים ו-360 מלש"ביות. מתוכם נמצאו 25.7% מעשנים: 26.2% מהבנים ו-21.1% מהבנות (P=0.069). שיעורי העישון הגבוהים ביותר נמצאו בקרב ילידי מדינות המזרח-התיכון (צפון-אפריקה ומדינות ערב) והנמוכים ביותר בקרב ילידי אתיופיה. בקרב ילדים ממשפחות חד-הוריות היו שיעורי העישון גבוהים פי 1.28 לעומת משפחות שבהן ההורים נשואים. כמו-כן, נמצאו שיעורי עישון גבוהים יחסית בקרב משיבים עם הורים או אחים מעשנים. הורים מעשנים נוטים יותר להורות לילדיהם לא לעשן, ומתבגרים שנאמר להם לא לעשן נוטים יותר לעשן. לרוב המעשנים (58.2%) לא היה גורם מוגדר שהביאם לעשן: 30.3% השיבו שלחץ חברתי היה הגורם העיקרי; 8.4% השיבו שהגורם היה עישון של ההורים; ו-3.1% הסבירו זאת כהשפעה של פירסומות בתקשורת. המעשנים חוששים פחות מנזקי העישון לבריאות ורובם מתנגדים לחוק האוסר מכירת סיגריות לבני-נוער.

לסיכום, מספר גורמים עלולים להשפיע על החלטתם של בני-נוער לעשן, הן משפחתיים והן חברתיים-תרבותיים. חשוב לחנך לא רק את המתבגרים, אלא גם בני-משפחה מעשנים. אולי כך נצליח יותר להפחית את מספר המעשנים הצעירים שיהפכו בהמשך למעשנים מבוגרים.

רוקסוליאנה אבדאח-בורטניאק¹, צבי ברנשטיין¹, רימון ניז'ם², דניאלה זלמן¹, יוליה שניידר¹, אברהם קוטן^3,1

¹המערך לאונקולוגיה, מרכז רפואי רמב"ם, חיפה, ²המח' לאונקולוגיה, בית-החולים האיטלקי, חיפה, ³הפקולטה לרפואה רפפורט, טכניון, חיפה 

דדנות הזכר (גינקומסטיה) היא מצב טב (Benign) המתבטא בשיגשוג-יתר של המרכיב הבלוטני בריקמת השד.

דדנות עלולה להתהוות משנית לטיפול הורמוני ב-Bicalutamide הניתן בסרטן הערמונית.

לסיכום, המטרה בטיפול בדדנות היא הפחתת הסבל הנפשי ושיפור אסתטי. בטיפול בקרינה ניתן למנוע הופעת דדנות.

אבי חפץ

מח' אא"ג וניתוחי ראש צוואר, מרכז רפואי סוראסקי, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

שאתות טבות מסוג אדומה פליאומורפית הן השכיחות מבין שאתות בלוטת בת האוזן (Parotid). הטיפול בחולים אלה כולל כריתת השאת כחלק מכריתת כל האונה השטחית של בלוטת בת האוזן, מכיוון שכריתת הגוש בלבד (אנקולאציה) טומנת בחובה סיכון לשיעורי הישנות גבוהים יותר. עם זאת, במרכזים רבים בעולם מקובל כיום לכרות רק את אותו חלק של הבלוטה המכיל את השאת. לדוגמה, אם השאת מצויה בחלק התחתון של הבלוטה, ניתן לכרות את אותו חלק שהוא שטחי לענפים התחתונים של עצב הפנים, וכך לא לסכן את הענפים העליונים. כריתה זו שונה במהותה מכריתת הגוש בלבד ללא ריקמה בריאה סביבו (אנוקלאציה), מכיוון שאינה מגבירה את הסיכון להישנות השאת.

ירון נזריאן^2,1, יואב תלמי^4,2, מיכאל וולף^4,2, זאב הורוביץ^4,2, לב בדרין², רפאל פפר^4,3, יונה קרוננברג^4,2

¹היח' לכירורגיה פה ולסתות, המרכז הרפואי ברזילי, אשקלון, ²מח' אף אוזן וגרון ניתוחי ראש וצוואר, המרכז הרפואי שיבא, תל-השומר, ³המח' לאונקולוגיה, המרכז הרפואי שיבא, תל-השומר, ⁴הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

שאתות תאי אפיתל של בלוטת בת-האוזן (Parotid gland) מהוות כ- 3% מסך השאתות בראש-צוואר, ורובן (70%-80%) הן טבות. אדנומה פליאומורפית (Pleomorphic adenoma) היא השאת הנפוצה ביותר בבלוטת בת-האוזן. הישנות השאתות לאחר כריתת האונה השטחית (Superficial parotidectomy) דווחה עד לשיעור של 4%.

הישנות המחלה קשורה לרוב בניתוח ובכריתה בלתי שלמה. השאתות הנשנות הן בעלות קצב גדילה איטי, ומשך הזמן הממוצע ממועד הניתוח הראשון עד להישנות יכול להגיע ל-10 שנים, ולפיכך נדרש מעקב ארוך-טווח. השאתות ממוקמות לרוב באונה השטחית (75%) והן בדרך-כלל רב-מוקדיות. הטיפול בשאתות אלה מהווה עד היום אתגר, שכן הוא כרוך בשיעורים גבוהים של פגיעה בעצב הפנים (7%-50%). לעיתים נדרש טיפול בקרינה בתר-טיפולי לשם הקטנת שיעורי הישנות השאת בעתיד, תוך הערכת הסיכונים הנלווים ומשמעותם. גורם זה מקבל משנה-תוקף עקב גילם הצעיר יחסית של החולים.

במחלקת אא”ג-ניתוחי ראש וצוואר במרכז הרפואי שיבא טופלו בחמש השנים האחרונות 16 חולים עם הישנות ראשונה וארבעה חולים נוספים עם הישנות שנייה או יותר של המחלה. חמישה מהחולים הופנו לטיפול בתר-ניתוחי בקרינה. שיעור הישנות או שארית שאת לאחר הניתוח השני הגיעו ל-15%. בשני חולים בלבד נפגע ענף יחיד של עצב הפנים (10%), ללא מקרי פגיעה נוספת בעצב.

לסיכום, כריתות נשנות של שאתות בבלוטת בת-האוזן הן פעולות מורכבות המחייבות מיומנות רבה. ניתן לבצען בהצלחה ובתחלואה סבירה.
 

אורי לינדנר, יעקב רמון, יורם מור

המח' לאורולוגיה, מרכז רפואי שיבא, תל-השומר, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

דליות כיס האשכים (דכ"א)1 מופיעות ב-15% לערך מכלל הנערים המתבגרים, עלולות לגרום לפגיעה משמעותית בהתפתחות האשכים, ובהמשך גם לפגיעה בפוריות. לא ברור מהו המנגנון המדויק המביא להיווצרות דכ"א ולנזק לאשכים בהמשך. התופעה במתבגרים היא על-פי-רוב אי-תסמינית והאבחנה נקבעת בבדיקה גופנית שיגרתית. קיימת מחלוקת בסיפרות באשר להוריות לטיפול, אך לכל הדעות, כאשר קיימת הקטנה משמעותית של האשך השמאלי בהשוואה לימני (הבדלי נפח של 2 סמ"ק או מעל 20% בהשוואה לאשך הימני), מומלץ טיפול. אפשרויות הטיפול כוללות מספר גישות כירורגיות כמו גם תיסחוף ורידי האשך. במתבגרים שטופלו במועד נמצא שיפור בנפח האשך, עלייה ברמת FSH, שיפור בתגובה למתן גונדוטרופינים ובמדדי ספירת הזרע בעקבות טיפול. בעבודה זו נסקרה הסיפרות העדכנית בנושא, תוך התייחסות מיוחדת לנקודות השנויות במחלוקת.

בנימין זילברמן

המרכז לבריאות האישה, קופת-חולים מאוחדת, חיפה

משך המירווח הבין-הריוני (מב"ה)1 הוא נושא חשוב, בהיותו משפיע על תוצאות ההריון, תחלואת ותמותת האם והעובר, ובעל השלכות כלכליות, דמוגרפיות וחברתיות. קיימת אי-אחידות בהגדרות  מב"ה, המשפיעה על התוצאות והמסקנות. בחלק גדול העבודות נמצא מירווח של 18-23 חודשים כמירווח הגורם לשיעור הסיבוכים בעובר ובאם הנמוך ביותר. בעבודות שנערכו במדינות  מתפתחות בעלות שיעור ילודה גבוה, ההמלצה היא למירווח שלא יקטן מ- 3 עד 5 שנים ממועד ההריון האחרון. מב"ה קצר משפיע בעיקר על שיעור לידות מוקדמות, משקל עוברים יחסית לשבוע ההריון ומשקלי הלידה. מב"ה קצר מעלה גם שיעור סיבוכים באם, ובעיקר שיעורי תמותה, דימומים בהריון, בעיות יתר-לחץ-דם בהריון ואנמיה. מועלים הסברים שונים לקשר בין מב"ה קצר וסיבוכים ובהם – חסר תזונתי של האם הנובע מזמן מילוי קצר של המאגרים התזונתיים, תחרות  בין הצאצאים על משאבים חומריים ונפשיים במשפחה, ודפוסי התנהגות נושאי סיכון כמו עישון ואלכוהול, השכיחים יותר באוכלוסיות אלה. מועלית גם אפשרות שמב"ה קצר אינו אלא סמן לאוכלוסייה בסיכון ואינו גורם-סיכון העומד בפני עצמו. הוצע עקום בצורת J שבו מדווח על קצוות המירווחים הבין-הריוניים כנושאי הסיכון הגבוה ביותר לסיבוכים באם ובעובר. לסיכום, נדרשות פעולות הסברה וחינוך להדגשת הקשר בין מב"ה לסיבוכי הריון, לאיתור אוכלוסיות בסיכון ולעריכת מחקרים נוספים לצורך הגדרה מיטבית של מב"ה.

ארז צורף

מכללה ישראלית למקרא, ירושלים, החוג לגרונטולוגיה, אוניברסיטת חיפה, הר הכרמל, חיפה

המטרה בסקירה הנוכחית היא לדווח על אחת התופעות הדמוגרפיות המשמעותיות ביותר בעשורים האחרונים – הזדקנות האוכלוסייה והשלכותיה על מדיניות בריאות הציבור בישראל, בעיקר בתחום הפסיכיאטרייה הגריאטרית. הגידול המספרי והיחסי של הקשישים באוכלוסייה מציב אתגרים רבים במישורים שונים, ביניהם ההיבט הטיפולי של בריאות הנפש. הבעיה הפסיכיאטרית הפורצת בזיקנה בשכיחות הגבוהה ביותר היא דיכאון.  לסיכום, לצד דיווח קליני ואפידמיולוגי של דיכאון בזיקנה, מובא בסקירה הנוכחית דגם טיפולי ייעודי לדיכאון בזיקנה – אישפוז יום פסיכיאטרי, וזאת לנוכח אתגר הטיפול המנוהל הרובץ לפיתחה של מדיניות בריאות הנפש בישראל.
 

גרשון וולפין¹, חיים שטארקר¹, סימון אוליבר², אלכסנדר כצנלסון², שלום שטהל³

¹המח' לאורתופדיה, בית-חולים לגליל מערבי נהרייה, והפקולטה לרפואה הטכניון, מכון טכנולוגי לישראל חיפה, ²המח' לאורתופדיה, מרכז רפואי שיבא, תל-השומר, ³והיח' לכירורגיה של היד, מרכז רפואי רמב"ם, חיפה, והפקולטה לרפואה הטכניון, מכון טכנולוגי לישראל, חיפה

אוסטאואיד אוסטאומה היא שאת טבה של ריקמת העצם. התפתחותה בעצמות  המרכיבות את שורש כף היד נחשבת כפגיעה נדירה. מובאות במאמר הנוכחי שלוש פרשות חולים, האחד עם אוסטאואיד אוסטאומה בזיז הסטילואיד של עצם הכרכיד (הרדיוס) ושניים עם אוסטאואיד אוסטאומה בעצם הקפיטאטום של שורש כף היד. הסימנים הקליניים הראשונים של השאת היו כאבים, נפיחות ורגישות מקומית בחלק הגבי של שורש כף היד, שהוחמרו בזמן תנועת שורש כף היד והאצבעות. האיבחון נעשה באמצעי דימות רנטגניים וסריקת עצם בטכנציום. לאחר כריתה מלאה של השאת ניצפתה החלמה מלאה בכל המטופלים, ללא מיגבלה תיפקודית  וללא הישנות לאחר תקופת מעקב של 4-27 שנים.

לפיכך, אנו מציעים לכלול אוסטאואיד אוסטאומה באבחנה המבדלת של כל מטופל עם כאבים ונפיחות, ועם מימצאים המתאימים לדלקת גידי שורש כף היד והאצבעות, בהיעדר תגובה יעילה לטיפול או בהסתמנות לא אופיינית של תהליך דלקתי. טיפול בכריתה מלאה של הנגע מביא לריפוי מלא וללא הישנות המחלה.

נאוה בלום^1,2, שפרה שורץ³, אבי עורי⁴

¹בית-הספר לבריאות הציבור, אוניברסיטת חיפה, הפקולטה למקצועות רווחה ובריאות, ²החוג למינהל מערכות בריאות, מכללת עמק יזרעאל, ³המח' לניהול מערכות בריאות, אוניברסיטת בן-גוריון, ⁴הפקולטה לרפואה אוניברסיטת תל-אביב

במאמר זה נביא לראשונה פרטים על מרכז השיקום שנפתח על-ידי "הסתדרות מדיצינית הדסה בירושלים" תוך כדי מלחמת העצמאות. מרכז השיקום נפתח ב-29 באוגוסט 1948 ונסגר כעבור חצי שנה. הטיפול במרכז כוון לקראת שיקום הנפגעים והחזרתם למסלול החיים והעבודה. ד"ר אמיל אדלר, ממקימי המוסד סבר, כי אף-על-פי שהקמתו של מרכז השיקום הומרצה משום התנאים שיצרה מלחמת העצמאות, מרכז שיקום חייב להתקיים גם בימי שלום אולם סיבות פוליטיות תקציביות ומדיניות מנעו זאת. המאמר מסכם פרק קצר ומיוחד בתולדות רפואת השיקום בישראל הצעירה.