תוצאת חיפוש

דניאל ארז¹* , זיו בן ארי³, רחל מיכוביץ¹, איתן מור²

¹הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, ²מחלקת השתלות איברים, מרכז רפואי רבין, בית חולים בילינסון, פתח תקווה, ³מכון הכבד, מרכז רפואי רבין, בית חולים בילינסון, פתח תקווה

*עבודה זו היא חלק מעבודת הגמר לתואר ד"ר לרפואה של דניאל ארז

רקע: בספרות מקובל להפריד בין הסיכון לתמותה במהלך המתנה להשתלת כבד לבין סיכויי ההישרדות לאחר ההשתלה. חיזוי התמותה מרגע הרישום להשתלה, הכולל את התמותה במהלך המתנה להשתלה ולאחריה, יכול לסייע בקבלת החלטה באשר להשתלת כבד מן החי. מדד ה- MELD, שנועד להעריך את חומרת מחלת הכבד, נמצא כמודל אמין לחיזוי תמותה בתוך שלושה חודשים של החולים הממתינים להשתלת כבד. במציאות של מאגר תורמים מוגבל והמתנה ממושכת להשתלה, כפי שמתרחש בישראל, לא ברור אם מדד זה אמין בבואו לחזות את סיכויי ההישרדות של חולה הנרשם להשתלת כבד.

המטרות בעבודה: לבחון את סיכויי ההישרדות של חולים הנרשמים להשתלת כבד בישראל ולאתר גורמי חיזוי לתמותה, בהתבסס על הנתונים בעת הרישום להשתלה.

שיטת המחקר: חושב שיעור ההישרדות של 197 חולים עם מחלת כבד כרונית, שנרשמו להשתלת כבד במאגר הנתונים בין השנים 2005-2001, במחלקת השתלות במרכז הרפואי רבין. כמו כן, נערכה השוואה בין שיעור ההישרדות של חולים שעברו השתלה ובין חולים שלא עברו השתלה. בנוסף, נעשה ניתוח רב-משתנים לאיתור גורמי סיכון לתמותה, בהתבסס על נתונים דמוגרפיים, רפואיים ומעבדתיים בעת הרישום להשתלה.

תוצאות: במהלך מעקב ממוצע של 50.7 חודשים ממועד הרישום להשתלה, עברו השתלה 123 מבין 197 החולים שנכללו במחקר ו- 74 חולים נוספים לא עברו השתלה. זמן ההמתנה החציוני לחולים שעברו השתלה היה  316 יום. סך הכול 85 (43%) חולים נפטרו: 57 ללא השתלה ו-28 חולים לאחר השתלה (p<0.0001). שיעור ההישרדות למשך שנה וחמש שנים לכלל הקבוצה היו 67% ו-54.6%, בהתאמה. בניתוח רב משתנים נמצאו ניקוד ה- MELD, גיל החולה, רמת האלבומין ונוכחות תסמונת כבד-כליה (Hepatorenal syndrome) כגורמי החיזוי לתמותה בקרב הנרשמים להשתלת כבד.

מסקנות: בישראל, במציאות של המתנה ממושכת להשתלה, המתקרבת לממוצע של כשנה, קרוב לשליש מהחולים נפטרים בעודם ממתינים להשתלה וכ-54% שורדים במשך חמש שנים, עם וללא השתלה. במציאות זו, יש לשקול את הרחבת ההשתלה של כבד מתורם חי. מדד ה-MELD מהווה גורם חיזוי לתמותה גם בהמתנה המוארכת ליותר משלושה חודשים, אם כי יש לבדוק אמינות תוצאה זו במאגר נתונים רחב יותר.

שרונה וקנין1, יפעת עבדי-קורק1, אלי מרום2, יהושע שמר1,3, אסנת לוקסנבורג1,2

1המרכז הישראלי להערכת טכנולוגיות בשירותי בריאות, מכון גרטנר לאפידמיולוגיה וחקר שירותי בריאות, תל השומר, 2המינהל לטכנולוגיות ותשתיות, משרד הבריאות,3בית הספר לבריאות הציבור, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

מבוא: בשנים האחרונות, קיימת מגמת גידול במספר התרופות המשנות את מעמדן והופכות מתרופות מרשם לתרופות ללא מרשם. בעבר, הותרה בישראל מכירת תרופות ללא מרשם אך ורק על ידי רוקח בבית המרקחת. במאי 2005 החלה בישראל הרפורמה שמתירה מכירת חלק מתרופות ללא מרשם על המדפים, מחוץ לדלפק בית המרקחת ובחנויות שאינן בתי מרקחת.

מטרה: בחינת השינוי שחל בדפוסי צריכת תרופות ללא מרשם בישראל שנתיים לאחר החלת הרפורמה.

שיטות: נערכו ראיונות טלפוניים למדגם מייצג של אוכלוסיית מדינת ישראל בשתי נקודות זמן: לפני החלת הרפורמה ושנתיים לאחר החלת הרפורמה. בוצעו עיבודים סטטיסטיים כדי לבחון את השינויים שחלו בדפוסי צריכת תרופות, ללא מרשם בין שתי נקודות הזמן.

תוצאות: בשני הסקרים נמצא, כי 70% מהציבור הישראלי נוהגים לקנות תרופות ללא מרשם. שבעים אחוזים מהמרואיינים היו מודעים לרפורמה, אולם מתוכם 75% המשיכו לקנות תרופות ללא מרשם תרופות ללא מרשם דרך הרוקח, רק 21% קנו תרופות אלה מהמדפים מחוץ לבית המרקחת ו-4% בחנויות המזון. בהתפלגות קניית תרופות ללא מרשם בבתי המרקחת השונים, נראה כי רוב הציבור המשיך לקנות תרופות ללא מרשם מבתי המרקחת של קופות החולים, למרות שחלה עלייה ברכישת תרופות ברשתות הפארם. בשני הסקרים, היה הניסיון האישי של הרוכש הגורם המשפיע ביותר על הציבור לפני קניית התרופות, ואחריו המלצת הרופא והמלצת הרוקח. מבחינה סטטיסטית, לכיתוב על גבי אריזת התרופות ללא מרשם, להמלצת הרוקח ולהמלצת חברים, הייתה השפעה גבוהה יותר באופן מובהק סטטיסטית על בחירת התרופה לעומת ההשפעה של גורמים אלה לפני הרפורמה. רק 15% מהציבור סברו שתרופות ללא מרשם אינן בטוחות לטיפול.

לסיכום: שנתיים לאחר החלת הרפורמה לא הייתה פריצת דרך בהרגלי הרכישה או הנטילה של תרופות ללא מרשם, ולמרות החשיפה לרפורמה, רוב הציבור הישראלי ממשיך לקנות תרופות אלה מהרוקחים בבתי המרקחת. קרוב לוודאי שיידרש עוד זמן על מנת לשנות את הרגלי הצריכה של הציבור ומודעותו באשר לתרופות ללא מרשם הנמכרות מחוץ לבית המרקחת.

יעל קשת

המכללה האקדמית גליל מערבי, המכללה האקדמית עמק יזרעאל

רקע: למרות שהרפואה המשלימה והחלופית מוגדרת כשיטות טיפול שאינן נחשבות לחלק מהממסד הרפואי, הולכות שיטות אלו וחודרות לתוך ארגוני הבריאות בישראל. אחד ממקורות המידע העיקריים לציבור בנושאי בריאות הוא האינטרנט.

מטרה: לבחון את המידע אודות רפואה משלימה שמפיצים ארגונים רפואיים ישראליים לציבור ולהשוותו למידע שרואים רופאים משלבים כמרכזי וחשוב.

שיטות: הוערך המידע על רפואה משלימה באתרי אינטרנט של כל קופות החולים, 11 בתי החולים הגדולים, משרד הבריאות וההסתדרות הרפואית בישראל, ביחס למידע שהועלה כחשוב בכנסים ובפגישות עבודה של קבוצות רופאים משלבים.

תוצאות: המידע על רפואה משלימה באתרי קופות החולים רב ובולט, בעוד שבאתרים אחרים הוא ברובו מועט ומוצנע. באתרי כלל ארגוני הבריאות מצוינות 32 שיטות רפואה משלימה שונות, בעוד שבאתר משרד הבריאות מצוינות רק ארבע מהן. במרבית האתרים מוצגים רק יתרונות או חסרונות, ולא שילוב של שניהם. המידע באשר לאופן התיאום בין המטפלים השונים בחולה המטופל, לוקה בחסר. כמו כן, חסרים במרבית האתרים נתונים שהתקבלו במחקרי יעילות ובטיחות, וחסר מידע בנושאי אתיקה טיפולית והיבט חוקי באשר לעוסקים ברפואה משלימה.

מסקנות: מידע לוקה בחסר ולא מאוזן במרבית אתרי האינטרנט של ארגוני הבריאות בישראל, משקף התייחסות לרפואה המשלימה כאל סחורה המושכת לקוחות או כאל תחום נפרד המצריך ביקורת ביו-רפואית.  ניתן לצפות מארגוני הטיפול בבריאות המספקים שירותי רפואה משלימה וממשרד הבריאות, להפיץ באתריהם מידע מספק ומאוזן על רפואה משלימה. מידע מלא יותר יוכל להוביל לבחירה מושכלת של טיפולים שונים ולשילוב טוב יותר שלהם עם טיפולים אחרים במערכת הבריאות.

נסים לוי, אהוד רענני, אלעזר שפריר, איתן ישראלי, ערן בן-אריה

ביקורות על הספרים: "רפואת אף אוזן גרון בארץ ישראל 1911-1948"; "גילוי לב - סיפורו של מנתח לב"; "דולצ'ה ויטה, חמישים שנות סוכרת בראייה היקפית", "הרפואה – ייעוד חיי"; "רפואת הקויוט: על מסעות שלובים בעולמות הרפואה והרוח, שיעורים בדרכי הריפוי של האינדיאנים".
 

איתן ישראלי

המרכז למחלות אוטואימוניות על שם זבלדוביץ', מרכז רפואי שיבא, תל השומר, רמת גן

בשנת 2009 נחתם עשור ראשון להיווסדו של כתב העת IMAJ, ועתה מתחיל כתב העת עשור חדש לפעילותו. בחודש ספטמבר 2009 יצאה לאור מהדורת העשור, שעל כריכתה הוצגו תמונות שער נבחרות מתוך 120 החוברות שפורסמו בעשור שחלף. בתמונות שער אלה, נותן IMAJ במה לאמנים ישראלים, ביניהם אנשי מחקר ורפואה, שבחרו לשלב בחייהם יצירה אמנותית בצד הפעילות המקצועית. בנוסף, מוצגים בתמונות השער ממצאים היסטוריים מארץ ישראל ומחיי העם היהודי, המבטאים את הקשר בין העם והארץ בפרספקטיבה היסטורית. נרמז, שעם ישראל וארץ ישראל אמורים להיות 'אור לגויים' בתחום המחקר והרפואה.
 

רחל ניסנהולץ-גנות1, שגב שני2, שפרה שורץ3

1המרכז האוניברסיטאי אריאל, מאיירס-גוינט, מכון ברוקדייל, המחלקה למינהל מערכות בריאות, 2המחלקה למינהל מערכות בריאות, הפקולטה למדעי הרפואה, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, 3המרכז לחינוך רפואי על שם משה פריבס, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן גוריון בנגב

מבוא: מערכת היחסים בין רופאים לחברות תרופות, נטועה בתוך מערכת הבריאות. מערכת יחסים זו מאופיינת בהדדיות, והסוגיה האתית, הנובעת ממנה, נוגעת בהשפעה האפשרית שיש למערכת היחסים על התנהגות הרופא בבואו לרשום מרשם ועל הטיפול בחולה.

מטרות ושיטות: מחקר איכותני שנועד לבחון את השפעת מערכת היחסים הנדונה על המטופל, מתוך נקודת מבטם של קובעי מדיניות בישראל. במסגרת המחקר רואיינו 35 אישים הנחשבים לקובעי מדיניות, במסגרת ראיונות עומק חצי-מובנים, וראיונות עומק בלתי מובנים ופתוחים. 

תוצאות: חלק מהמרואיינים סברו שאין השפעה של התעשייה על התנהגותו של הרופא בבואו לרשום מרשם לחולה, בעוד שחלקם סברו כי ההשפעה קיימת (מעטים לא ידעו להשיב).

בנוסף, ניתן לראות כי רוב המרואיינים סברו שמערכת היחסים אינה פוגעת במטופל, ואלו שסברו כי קיימת פגיעה החזיקו בדעה שהיא בעיקר כלכלית ולא בריאותית.

דיון: רוב המרואיינים ראו במערכת היחסים בין הרופאים לחברות התרופות גורם המשפיע על התנהגות הרופא בבואו לרשום מרשם. ניתן לחשוב, כי השפעת מערכת היחסים על התנהגות הרופא בבואו לרשום מרשם, שלילית. עם זאת, נראה כי חלק מהמרואיינים סברו שההשפעה היא דבר חיובי ומקובלת כחלק מהשיח הדמוקרטי במדינה.

עצם קיומה של השפעה אינו מעלה או מוריד אם איננו מודעים לתוצאותיה של השפעה זו. כמחצית מקובעי המדיניות סברו, כי מערכת היחסים אינה גוררת פגיעה במטופל, בעוד שכמחצית מהם סברו שנגרמת פגיעה כזו.

לא ניתן למנוע את השיווק ולא ניתן לעצור את הניסיונות של חברות התרופות למכור את מוצריהן. עם זאת, ההיבט השיווקי במערכת היחסים מחייב את הרופא לחקור ולבדוק מידע שמגיע אליו, ורק לאחר ששוכנע בכל ליבו כי התרופה ראויה – יוכל לרשום אותה למטופליו.

אבישי מלכיאל1, דוד חיניץ2, ליסה סולמני להמן3, מאיר ברזיס2

1אגף נשים ויולדות, המרכז הרפואי שערי צדק, ירושלים, 2בית הספר לבריאות הציבור ולרפואה קהילתית על שם בראון, האוניברסיטה העברית, ירושלים,3המרכז לביו אתיקה, בית החולים בריגהם והפקולטה לרפואה, אוניברסיטת הארוורד, בוסטון

רקע: בשנים האחרונות חלה התקדמות ביכולת הקפאת ביציות להשגת פוריות. טכניקות מתקדמות ובהן שיטת הוויטריפיקציה, הובילו לעלייה בשיעור ההצלחות. ההתפתחות הטכנולוגית מחייבת דיון ציבורי מחודש. שאלות רבות עולות: באילו מצבים יש להקפיא ביציות? מי המממן? מהי הרגולציה המועדפת?

מטרות: המטרה במחקר הייתה בחינת עמדות והעדפות ביחס להקפאת ביציות בהוריה מורחבת בקרב מספר קבוצות: רופאים מומחים, וחוקרים מתחום הביו אתיקה והרגולציה של מערכת הבריאות בישראל. 

שיטות: שאלונים שנבחנו בהם עמדות ביחס להקפאת ביציות הוצגו לכל מנהלי יחידות ה-IVF בישראל, ולמומחים בתחום הביו אתיקה והרגולציה של מערכת הבריאות.

תוצאות: בקרב שתי הקבוצות (רופאים/ביו אתיקאים ורגולטורים) קיימת תמיכה רחבה (כ-80%) בהקפאת ביציות, גם בהוריות של שימור פוריות מסיבות אישיות שאינן רפואיות טהורות. למרות זאת, מניתוח התשובות עולה הבדל בסיבות לתמיכה: בעוד שרוב הרופאים התומכים אינם מבינים מדוע למנוע מאישה החפצה בכך להקפיא את ביציותיה, הרי שבקרב העוסקים בביו אתיקה נובעת התמיכה מתחושה שאין ביכולתנו כחברה להגביל את חופש הפרט. התמיכה מלווה בהבעת חששות מההשלכות החברתיות והאתיות של יישום טכנולוגיה זו. גם בשאלת הרגולציה נחשף פער בין הקבוצות: רופאים תומכים ברגולציה באמצעות תקנות מנהלתיות, בעוד שחוקרים מתחום הביו אתיקה תובעים רגולציה קשיחה המתבססת על חקיקה ראשית.

מסקנות: למרות התמיכה בקרב שתי קבוצות המרואיינים בהקפאת ביציות מסיבות אישיות, הסיבות לתמיכה או להתנגדות נובעות ממניעים שונים. הטמעת טכנולוגיות רפואיות מתקדמות בתחום הפוריות מחייבת דיון בינתחומי מעמיק, תוך כדי שקלול נקודות הסתכלות רפואיות אתיות וחברתיות, ושקילת ההיבטים וההשלכות הרחבות של יישום טכנולוגיות אלו.
 

טובה נתיב^1,2, אלונה פז^1,3, אילנה פטרפרוינד², ישראל פוטסמן^1,3

¹היחידה למחלות זיהומיות ומניעת זיהומים צולבים, ²הנהלת הסיעוד, מרכז רפואי בני ציון, חיפה, ³הפקולטה לרפואה, הטכניון, חיפה

רקע: היענות עובדי בריאות לחיסונים נגד שפעת ירודה. הסיבות לכך אינן לגמרי ברורות. למרות שהחיסונים הללו ניתנים בחינם, ולמרות שהעברה נוזוקומית של הנגיף עלולה לגרום לשיעור גבוה של תחלואה ותמותה, בייחוד בקרב מדוכאי חיסון, שיעור המתחסנים בקרב העובדים נמוך.

מטרות: להבין את הסיבות להיענות הנמוכה לחיסונים נגד שפעת.

שיטות: שאלונים אנונימיים שחולקו לעובדי בית החולים בני ציון בחיפה. השאלון כלל רכיבים דמוגרפיים, ידע ועמדה בנושא שפעת וחיסונים נגד שפעת.

תוצאות: מולאו 255 שאלונים מתוך 275 שהופצו (108 רופאים, 117 אחיות ו-30 עובדים אחרים). רק 21% מממלאי השאלונים חוסנו בסתיו 2007. לא נמצאו הבדלים משמעותיים בשיעור המתחסנים בקרב המגזרים  השונים. שיעור המתחסנים במחלקות הילדים היה גבוה משמעותית לעומת השיעור שנרשם במחלקות הפנימיות: 45% ו-10%, בהתאמה (p<0.01). שיעורי ההתחסנות הושפעו ישירות מרמת הידע: 11% התחסנו בקרב אלה שהפגינו ידע ברמה נמוכה, 16% התחסנו בקרב אלה שהפגינו ידע ברמה בינונית ו-42% התחסנו בקרב אלה שהפגינו ידע ברמה גבוהה p< 0.001)). מאלה שהאמינו ביעילות החיסון, 33% התחסנו, לעומת 14% בלבד מאלה שלא האמינו ביעילותו (p< 0.001). אותם עובדים שהבינו כי הם מצויים בסיכון גבוה להידבק בנגיף בשל עבודתם, התחסנו בשיעור גבוה משמעותית מאלה שלא האמינו בכך: 26% בהשוואה ל-9%, בהתאמה (p<0.01 ). עובדים שהאמינו כי הם מסכנים את החולים שלהם באי התחסנותם, התחסנו בשיעור גבוה משמעותית מאלה שלא נתנו דעתם לכך: 27% ו-14%, בהתאמה (p<0.05).

מסקנות: קיים קשר מובהק בין ההיענות לחיסון נגד שפעת לבין רמת הידע על החיסון, האמונה ביעילותו ומדדים התנהגותיים. תוצאות המחקר מצביעות על מדדים היכולים לנבא מיהם העובדים שיתחסנו כנגד מחלת השפעת, ובמי יש להתמקד כדי להשיג היענות גבוהה יותר לחיסון. הנחלת הידע מהווה נדבך ראשון וחשוב בהעלאת שיעור המתחסנים בקרב צוותים רפואיים.
 

אסתר מרוא¹ ותמר גרוסמן²

¹המעבדה המחוזית לבריאות הציבור, משרד הבריאות, ירושלים, ²והמרכז הארצי לפרזיטולוגיה, מעבדות מרכזיות, משרד הבריאות, ירושלים

בשנים האחרונות חלה עלייה במספר המבקשות לבדיקות טפילים בדגימות צואה, שתן ודם, עקב עלייה במספר המטיילים למדינות אנדמיות. רוב החולים פונים בבקשה לעבור בדיקות אלו לאחר שהות במזרח הרחוק, באפריקה ובאמריקה הלטינית, וחלק מהפונים הם מהגרים או עולים. המטייל הישראלי מודע היטב למחלות האורבות לו בארץ היעד, הודות למידע הנאסף במרפאות מטיילים, בספרים, באינטרנט ובאמצעים אלקטרוניים שונים.
 

נטליה זאיגרייקין¹,ישראל פוטסמן^1,2

¹היחידה למחלות זיהומיות ומרפאת מטיילים, בית חולים בני ציון ²והפקולטה לרפואה, הטכניון, חיפה

מפלוקווין היא אחת התרופות השכיחות למניעת מלריה. אולם הטיפול בה הפך בעייתי עקב הדיווחים על השפעות לוואי נירופסיכיאטריות. למרבה ההפתעה, בחלק מהמטופלים לא נמצא מיתאם בין השפעות הלוואי לבין רמת התרופה בדם. לכן, הועלה החשד שהגורם הוא חסר באנזים P-glycoprotein, הנמצא בגבול הדם-מוח ותפקידו לפלוט את התרופה מתאי המוח. להלן מובאת פרשת חולה אשר התאשפז במחלקה פסיכיאטרית לאחר שטופל במפלוקווין. בבדיקות גנטיות שבוצעו לאחר האשפוז אכן נמצא שינוי בגן MDR1: גנוטיפ 3435TT  ו-2677TT . לכן, לא מן הנמנע כי בעתיד תתבקש בדיקה גנטית לפני טיפול במפלוקווין.
 

אייל לשם^1,2, איריס קלירס¹, מתי בקון³, טל צוקר⁴, ישראל פוטסמן⁵, אלי שוורץ¹

¹המרכז לרפואה גיאוגרפית ומחלות טרופיות, ומחלקה פנימית ג', ²היחידה למחלות זיהומיות, ³נירורדיולוגיה, ⁴ומחלקה פנימית ה', מרכז רפואי שיבא, תל השומר והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, ⁵היחידה למחלות זיהומיות במרכז הרפואי בני ציון והפקולטה לרפואה רפפורט, הטכניון

רקע: נירוציסטיצרקוזיס היא המחלה ההלמינטית הפוגעת במערכת העצבים המרכזית בשכיחות הגבוהה ביותר. נירוציסטיצרקוזיס נחשבת לגורם השכיח ביותר לפרכוסים בגיל מבוגר במדינות מתפתחות. בשנים האחרונות, עם העלייה במספר המטיילים ממדינות המערב למדינות אנדמיות, ובמספר המהגרים ממדינות אנדמיות למדינות המערב, עולה הסיכוי להימצאות  חולים בנירוציסטיצרקוזיס גם במדינות שאינן אנדמיות.

מטרות: בעבודה זו מפורטים מאפייני חולים בנירוציסטיצרקוזיס שנרכשה בישראל או אובחנה בקרב מהגרים לישראל.

שיטות: נערך סקר ארצי רטרוספקטיבי של חולי נירוציסטיצרקוזיס בין השנים 2009-1994. תועדו המאפיינים האפידמיולוגיים והקליניים. קביעת אבחנה של חולה בנירוציסטיצרקוזיס הסתמכה על מאפייני דימות, ועל ממצאים סרולוגיים ופתולוגיים.

תוצאות: מבין 17 חולי נירוציסטיצרקוזיס שאובחנו בישראל בשנות המחקר, תשעה (53%) דיווחו על טיול באזורים אנדמיים, ושישה (35%) הם מהגרים ממדינות אנדמיות. שתיים היו חולות תושבות ישראל שלא טיילו באזור הנחשב אנדמי. רוב המהגרים לקו במספר נגעים במוח. שניים מהמהגרים עברו ביופסיה של המוח לצורך אבחונם. שאר החולים אובחנו על סמך מאפיינים קליניים ודימותיים. סרולוגיה חיובית הודגמה בארבעה חולים.

מסקנות: מחקר זה מהווה סיכום ראשון של נירוציסטיצרקוזיס שנרכשה בישראל או אובחנה במהגרים לישראל. יש לכלול נירוציסטיצרקוזיס באבחנה המבדלת בכל בירור של פרכוס, כאב ראש או חסר נירולוגי עם ממצא מתאים בבדיקת דימות של המוח – בעיקר אם הנבדק הוא מהגר ממדינה אנדמית.  אם ההסתמנות הקלינית של החולים מתאימה לאבחנה של נירוציסטיצרקוזיס, ניתן להימנע מפעולות פולשניות המסכנות חיים על ידי קביעת אבחנה קלינית, אשר יש לאששה בבדיקת דימות ולעיתים גם בסרולוגיה תומכת. היכרות קהל הרופאים בישראל  – בעיקר  נירולוגים, נירוכירורגים, רופאי משפחה ורדיולוגים  – עם המאפיינים הקליניים והאפידמיולוגיים של מחלה זו, חשובה בייחוד משום שניתן לחסוך בפעולות פולשניות ובמתח הרב הנלווה לאבחון נגע במוח. 

עידית מזרחי1 , שמואל שטיינלאוף3,2 , אלי שוורץ 3,2

1בית החולים לילדים דנה, מרכז רפואי סוראסקי, תל אביב, 2המרכז לרפואה גיאוגרפית ומחלות טרופיות, מרכז רפואי שיבא, תל השומר, 3הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

*הוגש על ידי ד"ר עידית מזרחי כחלק מהדרישות לקבלת תואר "דוקטור לרפואה" מטעם הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

רקע: בשנים האחרונות חלה עלייה במספר הנוסעים הישראלים לחו"ל בכלל ולמדינות מתפתחות בפרט. תופעה נרחבת זו מחייבת את הרופאים בישראל להכיר את התחלואה שהנוסעים עלולים לייבא איתם בחזרתם מטיול במדינות אנדמיות.

מטרות: סקירת התחלואה בקרב מטיילים שפנו למרפאה למחלות טרופיות לאחר נסיעה למדינות אנדמיות.

שיטות: נערכה סקירה רטרוספקטיבית של תיקי מטופלים שפנו למרפאה למחלות טרופיות (באופן אמבולטורי או לאחר אשפוז), במרכז הרפואי שיבא, תל השומר, מאז הקמתה בשנת 1994 ועד סוף 2004.

תוצאות: סך הכול פנו למרפאה 842 חולים ונקבעו 1,126 אבחנות. מתוכם, 20.9% אושפזו בישראל לאחר חזרתם מהטיול  ו-6.2% מהם אושפזו עוד בהיותם בחו"ל.  מכלל הפונים, 56.7% היו זכרים ו-70% היו בני 29-20. רוב הפניות למרפאה נעשו סמוך לחזרה מהטיול, אך חלק מהפניות נעשו גם יותר משנה לאחר מועד החזרה מהטיול (11%). יבשות היעד מהן חזרו החולים היו: אסיה (49.2%), אמריקה הלטינית (23.4%) ואפריקה (23.2%), ופיזור דומה היה להתפלגות היוצאים למדינות טרופיות. הסיבות השכיחות לפנייה למרפאה היו תחלואה במערכת העיכול (%41 מהפונים), עייפות (%25.8), מחלות עור (%23.4) ומחלות חום (%22.7).

נמצא שוני בתחלואה העיקרית ביבשות השונות: מטיילים שחזרו מאסיה לקו בעיקר במחלות של מערכת העיכול, כמו שלשול כרוני, ובמחלות חום (בעיקר קדחת דנגי). מטיילים שחזרו מאמריקה הלטינית לקו בעיקר במחלות עור – בעיקר  לישמניאזיס, ואילו מטיילים  שחזרו מאפריקה לקו בעיקר במחלות חום —בעיקר מלריה וסכיסטוזומיאזיס.

בנוסף, נמצאו הבדלים בתחלואה בין המינים: גברים חלו יותר במלריה, בלישמניאזיס ובסכיסטוזומיאזיס, ואילו נשים התלוננו יותר על עייפות ולקו יותר במחלות של מערכת העיכול.

מסקנות: נמצא הבדל בתחלואה של מטיילים החוזרים מיבשות שונות. מאחר שכל יבשת מתאפיינת בתחלואה שונה, יש להתחשב בנתון זה כאשר מטיילים פונים לייעוץ רפואי לפני או לאחר חזרתם מטיול.  מחלה שבה נדבק מטייל במהלך הטיול, עשויה להתבטא לעיתים זמן רב לאחר חזרתו, מכאן החשיבות בלקיחת אנמנזה המכוונת לנסיעות למדינות מתפתחות – גם אם חלף זמן רב ממועד הנסיעה.
 

שמואל שטיינלאוף^1,3, אייל מלצר^1,3, אייל לשם^1,3, פמלה רנדי-וגנר,^3,2 אלי שוורץ^1,3

1המרכז לרפואת מטיילים ומחלות טרופיות, מרכז רפואי שיבא, תל השומר, 2המחלקה לאפידמיולוגיה, אוניברסיטת תל אביב, 3הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

רקע: מספר הנוסעים מישראל היוצאים לחו"ל בכלל ולמדינות המתפתחות בפרט, גדל והולך עם השנים, אך למרות מספרם הגדול של הנוסעים למדינות המתפתחות, לא תוארו עד היום מאפייניהם הדמוגרפיים.

מטרות: נערך מחקר מבוסס אוכלוסייה ראשון שנועד לבחון לעומק את הנתונים הדמוגרפיים ומאפייני נסיעה של הנוסע הישראלי לאורך השנים.

שיטות: נתונים דמוגרפיים נאספו על כלל אוכלוסיית הנוסעים שפנו למרפאת המטיילים של המרכז הרפואי שיבא. נתונים אודות הנסיעה המתוכננת (משך הנסיעה המתוכננת, יעדים ומטרת הנסיעה) נאספו מתוך מדגם אקראי של נוסעים שפנו למרפאה בין השנים 2007-1999. 

תוצאות: בין התאריכים 31.12.2007-1.1.1999 פנו 42,771 מטיילים למרפאה במרכז לרפואת מטיילים ומחלות טרופיות שבמרכז הרפואי שיבא, תל השומר. הגיל הממוצע היה 30.8 ±13.4 שנים. מכלל המטיילים, 54% היו גברים. שיעור הנשים עלה מ-42% בשנת 1999 ל-49% בשנת 2006. מספר הפונים למרפאה עלה בכל שנות המחקר, למעט בשנת 2003 (במקביל להתפרצות מחלת הסארס).

תרמילאים לאחר שירות צבאי (בני 25-20) היוו רק 43% מכלל המטיילים. ילדים (< 18 שנה) וקשישים (> 60 שנה) היוו 4.4% ו-4.6% מכלל הפונים, בהתאמה. הרוב (55%) טיילו באסיה, והיתר באמריקה הלטינית (27%) ובאפריקה (13%). נצפתה שונות גדולה ביעדי הנסיעה בתקופת מחקר, וראויה לציון הירידה החדה במספר הנוסעים לאפריקה לאחר הפיגוע במומבסה, קניה, בנובמבר 2002. משך נסיעה חציוני גדל בתקופת המחקר מ-30 ל-45 יום בין השנים 2004-1999 ו-2007-2005, בהתאמה.

רוב הנוסעים (87%) נסעו לצורך טיול, 6% בענייני עסקים ו-7% בשליחות המדינה.

מסקנות: בהשוואה לנתונים בספרות המקצועית, אוכלוסיית המטיילים הישראלית נעשתה מגוונת יותר (יותר נשים, ילדים וקשישים מקרב הנוסעים), ויעדי הטיול הפכו אף הם מגוונים יותר. עם זאת, התפרצויות של מחלות זיהומיות ופיגועי טרור גרמו לירידה חולפת במספר המטיילים.
 

ערן לוין¹, עמית דולב², עידו שולט³

¹המחלקה לזואולוגיה, אוניברסיטת תל אביב, ²מרכז יונקים, החברה להגנת הטבע, תל אביב, ומו"פ צפון – מיג"ל, קריית שמונה, ³בית חולים לגליל מערבי, נהרייה, הפקולטה לרפואה רפפורט, הטכניון, חיפה

בין סדרות היונקים, עטלפים (Chiroptera) הם מהנפוצים והמגוונים ביותר. עטלפים מאכלסים מגוון בתי גידול בכל היבשות, והם בעלי חשיבות אקולוגית עצומה כמפיצי זרעים, מאביקי פרחים ומווסתי גודל אוכלוסיות חרקים. בישראל, סדרת העטלפאים היא הגדולה ביותר מבין סדרות היונקים ומונה כ-33 מינים שונים המייצגים פאונה (חברת בעלי חיים) אפריקאית, מדברית, ים-תיכונית ואירופית. היותם של העטלפים נפוצים מאוד, בעלי דם חם, בעלי ניידות גבוהה, בעלי משך חיים ממושך ובעלי אורח חיים חברתי, הופכים אותם למקור אבולוציוני פוטנציאלי עצום להתפתחות נגיפים, למפיצים (וקטורים) ולמאחסנים לנגיפים. ידוע כיום שמספר מחלות נגיפיות קשות עלולות להיות מועברות על ידי עטלפים, וחלקן מצויות בשכיחות גבוהה בקרב מינים מסוימים. בישראל מעולם לא תועדה הדבקה ישירה בין עטלף לאדם, ואף לא דווח על עטלפים נגועים במחלות שנהוג לייחס להם. עם זאת, עטלפים – במיוחד עטלף הפירות המצוי – מצויים בקרבת האדם, ולעיתים קרובות בני אדם באים במגע עם עטלפים תועים או פצועים. מפגשים אלו מסתיימים לעיתים בנשיכה או בשריטה. במאמר זה אנו מציגים את העטלפים, את הפוטנציאל שלהם כמעבירי מחלות זואונוטיות ואת הידוע לנו בישראל לגביהם.
 

בועז ליברמן¹, אלכס גרניאק², איריס אשד², אהרון צציק¹, ישראל וייס¹, נגה שבשין²

¹היחידה לאורתופדיה אונקולוגית והמערך האורתופדי, ²היחידה לרדיולוגיה פולשנית ומערך הדימות, מרכז רפואי שיבא, תל השומר

מבוא: אוסטאואיד אוסטאומה (Osteoid osteoma) מוגדר כנגע טב (A benign lesion) היכול  להתפתח בכל עצם, אך ביותר ממחצית מהחולים הוא מתפתח סביב עצם הירך המקורבת והשוק המקורב. אוסטאובלסטומה דומה במאפייניה הקליניים וההיסטופתולוגיים לאוסטאואיד אוסטאומה, אך מתפתחת לרוב בעמוד השדרה וקוטרה מעל 2-1 ס"מ. השאת (Tumor) מתאפיינת  בכאב עמוק וממושך: 80% מהחולים מדווחים על כאב המחמיר בלילה, גורם לנדודי שינה וחולף לאחר נטילת אספירין או תרופה מקבוצת ה-NSAID. בעשור האחרון, הפכה צריבה מלעורית באמצעות גלי רדיו (RFA) מונחית טומוגרפיה מחשבית לטיפול הבחירה באוסטאואיד אוסטאומה ובאוסטאובלסטומה לא תוקפנית.

שיטה: במאמר זה מדווח על ניסיוננו בטיפול ב-38 חולים בין השנים 2009-2005. החולים הללו טופלו באלקטרודות המקוררות במים ובעלות טווח צריבה משתנה. מבין 38 החולים, 4 אובחנו עם אוסטאובלסטומה על סמך מדידת קוטר הנגע טרם הפעולה והממצאים הפתולוגיים שנתקבלו לאחר מכן, 2 חולים לא טופלו עקב נסיגת התסמינים באופן עצמוני, ו-2 חולים נוספים טופלו בגישה פתוחה.

תוצאות: 34 חולים (כולל 4 אלו שאובחנו עם אוסטאובלסטומה) טופלו בצריבה מלעורית תחת בקרת טומוגרפיה מחשבית, 33 חולים דיווחו על היעלמות התסמינים לאחר טיפול יחיד (97% הצלחה), וחולה יחיד נזקק לטיפול נוסף עד להיעלמות תסמיני הכאב.

מסקנות: הטיפול באוסטאואיד אוסטאומה ואוסטאובלסטומה על ידי צריבה מלעורית באמצעות גלי רדיו (RFA) תחת בקרת טומוגרפיה מחשבית (CT), הוא יעיל, פשוט ובטוח. אלקטרודות מקוררות מים בעלות טווח צריבה משתנה משפרות את שיעורי ההצלחה ומפחיתות את שיעורי הסיבוכים.