תוצאת חיפוש

ארתור קרנר¹, לואיס גרוברג¹, סירוש פיצ'רסקי¹, יפים קופרברג², מג'די חלבי¹, יבגניה ניקולסקי¹, אהרון הופמן³, רפאל ביאר¹

¹היח' לקרדיולוגיה פולשנית, המח' לקרדיולוגיה, מרכז רפואי רמב"ם, חיפה והפקולטה לרפואה רפפורט, הטכניון, מכון טכנולוגי לישראל, ²המח' לנירולוגיה, מרכז רפואי רמב"ם, חיפה, ³המח' לכירורגיית כלי-דם, מרכז רפואי רמב"ם, חיפה

במחקרים שפורסמו לאחרונה הודגם, כי טיפול מילעורי בחולים תסמיניים ואי-תסמיניים עם היצרות בעורקים התרדמניים על-ידי הרחבה בבלון והשתלת תומך, מהווה חלופה מקובלת לניתוח, בעיקר בחולים בעלי סיכון מוגבר בניתוח.

המטרה במאמר הייתה לבחון את היתכנות והבטיחות של טיפול מילעורי בעורקים התרדמניים על-ידי הרחבה בבלון והשתלת תומך, עם או ללא הסתייעות בהתקן הגנה רחיקני. 

מדווח בזאת על ניסיון פרוספקטיבי של מרכז רפואי יחיד בעל נפח פעילות גבוה, במטופלים עוקבים בעלי סיכון מוגבר בניתוח. נכללו בעבודה 169 חולים עוקבים אשר עברו 185 התערבויות מילעוריות. הושתלו בהצלחה 189 תומכים ב-195 היצרויות. כמחצית מהחולים (51%) טופלו בשל היצרות נשנית לאחר אנדארתרקטומיה בניתוח, 40% מהחולים הוגדרו כלא מתאימים לניתוח בשל סיכון מוגבר בניתוח על-ידי צוות שכלל מנתח כלי-דם וקרדיולוג התערבותי, ו-7% מהחולים לא התאימו לניתוח בשל מיבנה צוואר עוין. הפעולה הוגדרה כמוצלחת ב-181 מתוך 185 התערבויות (98%). הייתה הסתייעות בהתקן הגנה רחיקני ב- 52% מכלל החולים. סך שיעור הסיבוכים הוואסקולריים במהלך האישפוז (שיעור תמותה, אירוע מוח עם נזק שאריתי, אוטם שריר הלב) עמד על 2.4%. שיעור האירועים בחולים עם היצרות נשנית לאחר ניתוח קודם היה דומה לחולים עם היצרות ראשונית בעורקים התרדמניים ה-3.3% כנגד 1.1% לתמותה או אירוע מוח עם נזק שאריתי עד לשיחרור, ו-3.3% כנגד 3.3% לתמותה או אירוע מוח עד 30 ימי מעקב, בהתאמה. כאשר הייתה הסתייעות בהתקן הגנה רחיקני, היה שיעור התמותה או אירוע מוח משמעותי עד לשיחרור 0% כנגד 4.7% בחולים שבהם לא הייתה הסתייעות בהתקן. אירועים תסחיפיים קלים ניצפו בשכיחות דומה בשתי קבוצות החולים, עם היצרות ראשונית או לאחר אנדארתרקטומיה, ללא תלות בהסתייעות בהתקן הגנה רחיקני.

לסיכום, תוצאות העבודה תומכות באפשרות של הרחבה מילעורית של היצרות ראשונית והיצרות מחדש לאחר אנדארתרקטומיה בעורקים התרדמניים, בחולים בעלי סיכון מוגבר בניתוח. בשני סוגי ההיצרויות (ראשונית ונשנית), התוצאות המעודדות מצדיקות את יישומה של שיטה זו כחלופה ישימה לניתוח.

אירועים תסחיפיים המתבטאים קלינית מתרחשים בשיעור נמוך בשני סוגי ההיצרויות (ראשונית ונשנית), והם אינם נמנעים לחלוטין בעקבות הסתייעות בהתקן הגנה רחיקני.

רן קורנובסקי, יגאל טפליצקי, דוד ברוש, שמואל פוקס, עביד עסלי

מעבדות הצינתורים, המערך לקרדיולוגיה, מרכז רפואי רבין, פתח-תקווה, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

המטרה בעבודה הנוכחית הייתה לבדוק את תוצאת הצינתור כטיפול בקרב חולים קשישים (בגיל 80 שנה ומעלה) אשר התקבלו בשל אוטם חד בשריר הלב המלווה בעליות קטע ST בתרשים אלקטרוקרדיוגרפיה ולהשוות את תוצאות הטיפול לחולים צעירים יותר אשר טופלו באופן דומה במחלקתנו. מימצאי המחקר מראים שהפרוגנוזה הטיפולית בקרב החולים הקשישים יותר התאפיינה בתמותה גבוהה יותר במהלך 30 הימים הראשונים שלאחר האוטם (12% לעומת 3.3%), וכן ניצפתה שכיחות גבוהה יותר של סך אירועי לב חריגים (17.5% לעומת 7.4%) בקרב החולים הקשישים לעומת הצעירים יותר. בניתוח רב-משתנים התברר, שגיל >80 שנה היה משתנה בלתי תלוי לסך כל אירועי לב חריגים (כולל תמותה) ב-30 יום לאחר אוטם חד המטופל באמצעות צינתור דחוף (יחס סיכון 2.9 וטווח ביטחון סטטיסטי 0.97-9, P=0.06). מנתוני המחקר מסתמן שהצינתור הדחוף בחולים קשישים הוא אפשרי ויחסית בטוח, אך יחד עם זאת כרוך בשיעורי תמותה ותחלואה גבוהים יותר ביחס לחולים צעירים יותר.

אריק וולק, גיא עמית, קרלוס כפרי, דורון זגר, הראל גילוץ, ראובן איליה

המערך לקרדיולוגיה, מרכז רפואי אוניברסיטאי סורוקה, באר-שבע, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב

חלק משמעותי מהחולים העוברים צינתור לוקים בסוכרת. במיעוט מחולים אלה יימצאו עורקים כליליים תקינים (עכ"ת)¹. המטרה במחקר זה הייתה לאפיין את קבוצת חולי הסוכרת שלהם עורקים כליליים תקינים. לשם כך נערך מחקר מקרה-בקרה על בסיס מאגר נתונים מחשבי.

בחיפוש המחשבי זוהו13,342  חולים שצונתרו בתקופת המחקר. סוכרת אובחנה ברבע מהחולים הללו. עכ"ת נמצאו ב-151 (5%) וב-1,228 (12%) מחולי הסוכרת ומהחולים שלא אובחנו כחולי סוכרת, בהתאמה ((P<0.01. נכללו במחקר 151 חולי סוכרת עם עכ"ת ו-155 חולי סוכרת עם מחלה כלילית (מ”כ)². חציון זמן המעקב היה 1,774 יום. הגיל הממוצע היה 10±57 ו 10±64 שנים בקבוצת חולי הסוכרת עם עכ"ת ובחולי הסוכרת עם מ"כ, בהתאמה (P<0.01). שיעור הגברים בקבוצת חולי הסוכרת עם עכ"ת ובקבוצת חולי הסוכרת עם מ”כ היה 39% (60) ו-60% (90), בהתאמה (P<0.01). דיסליפידמיה אובחנה ב-66 (43%) מחולי הסוכרת עם עכ"ת וב-87 (57%) מחולי הסוכרת עם מ”כ (P<0.01). לאורך השנים נפטרו 15 (10%) מבין חולי הסוכרת עם עכ"ת לעומת 27%) 41) מחולי הסוכרת עם מ”כ (P<0.01). לאחר תיקון לגיל ומין נמצא, כי הסיכון לתמותה בחולה סוכרת עם עכ"ת בהשוואה לחולה סוכרת עם מ”כ הוא 0.47 (רווח בר-סמך 0.23-0.95).

לסיכום, נדיר למצוא עכ"ת בחולי סוכרת שעברו צינתור. חולי סוכרת עם עכ"ת נבדלים באופן משמעותי מחולי סוכרת עם מ"כ. הפרוגנוזה הכלילית של חולים אלה טובה.

_______________________________________

¹ עכ"ת – עורקים כליליים תקינים.

² מ"כ – מחלה כלילית.

חנוך הוד^1,7, שמואל גוטליב^2,7, מנפרד גרין³, חיים המרמן⁴, דורון זגר⁵, דוד חסדאי⁶,  מיכל בנדרלי⁷, רוזלין שוורץ⁷, שלמה בכר⁷

¹טיפול נמרץ לב, מרכז רפואי שיבא, תל-השומר, ²טיפול נמרץ לב, בית-חולים ביקור חולים, ירושלים, ³ המרכז הלאומי לבקרת מחלות שליד משרד הבריאות, מכון גרטנר, מרכז רפואי שיבא, תל-השומר, ⁴טיפול נמרץ לב, בית-חולים רמב"ם, חיפה, ⁵טיפול נמרץ לב, בית-חולים סורוקה, באר-שבע, ⁶טיפול נמרץ לב, מרכז רפואי רבין, קמפוס בילינסון, ⁷העמותה הישראלית למנע התקפי לב, המכון לחקר הלב על-שם נויפלד, מרכז רפואי שיבא, תל-השומר; בשם החוג לטיפול נמרץ לב ואיגוד הקרדיולוגיה בישראל (רשימת המרכזים המשתתפים בסוף המאמר)

בשנים האחרונות שונתה ההגדרה של חולים הלוקים באוטם חד בשריר הלב (אחש"ל)¹, וכן שונו האיבחון של חולים אלה והטיפול בהם. השינוי בטיפול משקף את הגישה הטיפולית על-פי ה"הנחיות" (Guidelines), המבוססות על מחקרים מבוקרים.

המטרה בעבודה זו הייתה לסקור את השינויים שחלו בעשור האחרון במאפיינים בטיפולים בתחלואה ובתמותה בחולי אחש"ל שאושפזו בכל היחידות לטיפול נמרץ לב/ביניים בישראל.

הנתונים התקבלו מסקרים דו- חודשיים שנערכו מדי שנתיים בישראל בין השנים 1994-2004. החל משנת 2000 נסקרו כל החולים עם תיסמונת כלילית חדה ולא רק חולי אחש"ל, והסקר נושא את השם .ACSIS-Acute Coronary Syndrome Israel Survey

בשנים אלו חלה עלייה מתמשכת במספר חולי אחש"ל שאושפזו ביחידות לטיפול נמרץ לב/ביניים בישראל במהלך חודשי הסקר, מ-999 חולים בשנת 1994 ל-1,534 חולים בשנת 2004. עלייה זו התאפשרה בעקבות קיצור משך האישפוז של חולי אחש"ל ביחידות לטיפול נמרץ לב/ביניים.

למרות שבעשור האחרון לא השתנה הגיל הממוצע של חולי אחש"ל שאושפזו ביחידות לטיפול נמרץ לב/ביניים, עלה שיעור החולים שאושפזו מעל גיל 80 מ-7% מכלל אוכלוסיית המאושפזים בשנת 1994 ל-13% בשנת 2004. כמו-כן, עלה באופן משמעותי שיעור המאושפזים עם אנאמנזה של ניתוח מעקפים, הרחבת עורקים כליליים או אירוע מוח.

לאורך השנים בולטת מגמת עלייה בטיפול בתרופות שיעילותן הוכחה במחקרים מבוקרים והמומלצות על-פי  ה"הנחיות".

שיעור הזילוח הראשוני בקרב חולים עם עליות מיקטע ST עלה בעשור האחרון מ-60% בשנת 1998 ל-64% בשנת 2004. שיטת הזילוח הראשוני השתנתה לטובת התערבות מילעורית ראשונית, בעוד שבשנת 1998 ניתן ל-88% מהחולים זילוח ראשוני בטיפול ממס קרישים ובזילוח-מחדש מילעורי ראשוני ל-12%, בשנת 2004 רק 33% טופלו בתרופות ממסות קרישים ו- 67% בהתערבות מילעורית ראשונית.

בעשור האחרון מהלך האישפוז של החולים טוב יותר, וחלה ירידה בשיעור החולים המפתחים איסכמיה נשנית או אוטם נישנה. כמו-כן, בתקופה זו חלה ירידה בשיעור מספר החולים הלוקים בהלם שמקורו בלב, בפירפור פרוזדורים, בפירפור חדרים או בטכיקרדיה של החדרים או בחסם פרוזזורי-חדרי בדרגה 2-3.

בין השנים 1994 ל-2004 ניצפתה ירידה מרשימה בתמותה המוקדמת ב-7 הימים הראשונים ובתמותה המאוחרת לאחר שנה בשיעור של 45% ו-33%, בהתאמה.

לסיכום, ירידה בתחלואה ובתמותה בישראל כפי שנמצאה בעבודה המבוססת על סקרי ACSIS מוסברת על-ידי אימוץ הגישה הטיפולית הנהוגה ביחידות לטיפול נמרץ לב, המבוססת על טיפולים שיעילותם הוכחה והמומלצים על פי ה"הנחיות".

______________________________

¹ אחש"ל – אוטם חד בשריר הלב.

*רבקה קליין^1,2, אלחנן בר- און², יעקב קליין³, רמי בנבנישתי¹

¹האוניברסיטה העברית, ירושלים, בית-הספר לעבודה סוציאלית ולרווחה חברתית, ²מכון טנדו - לטיפול בליקויים בתיפקוד הזוגי-מיני, ³המכון לשיקום ומניעת מחלות לב, המרכז הרפואי שערי צדק, ירושלים

ליקוי בתיפקוד המיני הוא אחת מהפגיעות הקשות באיכות-חייהם של חולים שעברו אירוע לב חד. כדי לנסות לשפר את התיפקוד המיני בקרב חולי הלב הלוקים בכך, פותחה עבור חולים אלה שיטת טיפול בדגם Co-therapy המשלבת טיפול קוגניטיבי-התנהגותי עם טיפול בתרופות או טיפול מכשירני. הטיפול בשניים ניתן על-ידי שני מטפלים מיניים מתחומים שונים – פסיכותרפיה ורפואה – ומשולבים בה העברת מידע רלבנטי לגבי הקשר שבין מחלת לב כלילית וליקוי בתיפקוד מיני, הפחתת חרדות ופחדים, הדרכת המטופלים לגבי המותר והאסור בפעילות מינית בהתאם למצבם הנפשי והגופני, וכן מישלב של טיפול בתרופות או אחר, על-פי הצורך.

__________________________________________________

המחקר נערך במסגרת עבודת דוקטורט לאוניברסיטה העברית בירושלים.

כרמל קלה

אוניברסיטת בן גוריון בנגב

שילובם של כלים חדשים במערכות ותיקות מצריך תמיד תקופה של לימוד והסתגלות. תקופת זמן ארוכה עשויה לחלוף עד להגעה ליישום יעיל בכלי. חשוב, אם כן, לעצור מידי פעם, להביט אל המציאות נכוחה ולהעריך מחדש את מיגבלותיו ויתרונותיו של הכלי שבידינו.

אבי עורי

אגף לרפואה שיקומית, מרכז רפואי "רעות" והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

הרופאים האוסטרלים שזכו השנה בפרס נובל, החזירו לתודעה שוב את סיפורם של הרופאים והמדענים שהסתכנו אישית בעת ביצוע מחקרם. לכל אורך ההיסטוריה נמצא את אותם חוקרים שנחשפו ביודעין למגפות בעודם מנסים לעזור לחולים, או חוקרים שבלעו חומרים שונים ומשונים כדי להוכיח את ההשערה שהעלו, או אלה שאף ניסו על עצמם מבחנים פסיכולוגים או נחשפו לתנאים קיצוניים. כיום, כשכללי האתיקה וביצוע מחקרים מבוקר ידועים וברורים, אין צורך בסיכונים שכאלו.

חיים עובדיה, דימיטריוס קרוסיס, עודד אברמסקי

המח' לנירולוגיה, מרכז אגנס גינגס למחלות נירוגנטיות של האדם, בית- החולים האוניברסיטאי הדסה, עין כרם, ירושלים

תיסמונת נירולוגית פארא-ניאופלסטית (תנ"פ) הן סיבוך נדיר של מחלות ממאירות והן מאופיינות בתסמינית נירולוגיים יחודיים במערכת העצבים המרכזית וההיקפית. התסמינים הנירולוגיים יכולים להופיע עוד לפני האיבחון של התהליך הניאופלסטי ומסייעים לזהות תהליך כזה בראשית התפתחותו. המנגנונים הפתוגנים בתנ"פ מערבים את מערכת החיסון על-ידי יצירה של נוגדנים או לימפוציטים מסוג T משופעלים, ואשר פעולותיהם מכוונות כנגד אנטיגנים עצמיים משותפים לתאי השאת ולתאים של מערכת העצבים. רוב האנטיגנים האונקונירליים ממוקמים באזור התוך-תאי בציטופלסמה, בגרעין ובגרעינון, וחלקם ממוקמים על הממברנה של התא ופועלים כקולטנים ייעודיים או כתעלות יונים.

בסקירה קצרה זו מוצגים המנגנונים האוטואימוניים במעורבים בתנ”פ בכלל וב-Opsoclonus-myoclonus בפרט. ניסינו להסביר מדוע במקרים מסויימים של תנ"פ, הנוגדנים המופיעים בנסיוב החולים ומכוונים כנגד האנטיגנים האונקונירליים כנראה אינם הסיבה הישירה לתסמינים הנירולוגיים. מיקום הנטיגן בתא גורם לקושי רב לפתח דגם מעבדתי של תנ"פ הן בחיסון פעיל והן בחיסון סביל. ניסינו לתאר ולפרט את ההבדלים בין התגובות החיסוניות כנגד אנטיגנים ציטופלסמיים-גרעיניים לבין התגובות לאנטיגנים ממברניים לנוכח העובדות כי: א' מערכת העצבים נחשבת לריקמה פריבילגית של מערכת החיסון; ב' תאי השאת ונירונים מבטאים בצורה מיזערית אם בכלל את החלבונים השייכים ל-MHC class I, ולכן גם אין ביטוי מיטבי של האנטיגנים התוך-תאיים על הממברנה של התא. זה יכול בחלקו להסביר מדוע קיים קושי לפתח דגמים מעבדתיים לתנ"פ, וכי הקשר בין התסמינים לבין תגובת מערכת החיסון לאנטיגנים הציטופלסמיים הוא נסיבתי ואינו יכול לשמש כמטרה לטיפול.

פורטו בן הראש¹, אורלי ורמן², ורדה גרוס-צור³

¹היח' לפסיכיאטרייה לילד ולמתבגר, המרכז הרפואי הדסה, ²המח' לרפואת המשפחה, הפקולטה לרפואה של האוניברסיטה העברית, ³היח' לנירולוגיית ילדים, המרכז הרפואי שערי צדק, ירושלים

תיסמונת טוראט (ת"ט)¹ מאופיינת בהופעת טיקים מוטוריים וקוליים כאחד, בתדירות גבוהה, ואשר מישכם הוא למעלה משנה. ההפרעה גורמת למצוקה רגשית ניכרת או להפרעה משמעותית בתיפקוד, ומלווה בשכיחות גבוהה של תחלואה התנהגותית, לימודית ופסיכיאטרית.

לאחר סקירה על התיסמונת, תוך הדגשת ההיבטים המצריכים התייחסות רב-תחומית, אנו מדווחים על המאפיינים הקליניים של 60 ילדים הלוקים בתיסמונת טוראט (ת"ט), 11 בנות ו-49  בנים, בגילאי13 (±3.6)  שנה, שהיו בטיפול ביחידה  לנירולוגיה של הילד בבית-החולים "שערי צדק" טרם פתיחתה של מירפאה רב-תחומית לטיפול בתיסמונת זו.

בקבוצת המטופלים המדווחת אובחנו בנוסף לטיקים המוטוריים והקוליים גם הפרעת קשב וריכוז (44=n), הפרעה כפייתית טורדנית (32=n), ליקויי למידה (שבעטיים 12 מהילדים לומדים בחינוך המיוחד), ובעיות התנהגות n=36)). מאפיינים אלה דומים למדווח בסיפרות העולמית.

לנוכח מורכבות ההסתמנות הקלינית וריבוי התחלואה הנלווית, הטיפול המיטבי בחולים מחייב פעילות של צוות רב- מקצועי הכולל נירולוג ילדים, פסיכיאטר ילדים, מטפל משפחתי ופסיכולוג. שיתוף-פעולה בין המומחים השונים מאפשר יישום של גישה כוללנית לילד הלוקה בת"ט, תוך התייחסות להיבטים הנירולוגיים והפסיכיאטריים של התיסמונת ושל ההפרעות הנילוות, ולהתמודדות הרגשית של הילד ומשפחתו עם הקשיים הנובעים מהם.

גיל זלצמן¹, בוריס בירמכר², דיויד ברנט²

¹המח' לחקר המוח, אוניברסיטת קולומביה, ניו-יורק, וחטיבת הילדים והנוער, בית-חולים גהה, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב, ²המח' לפסיכיאטרייה של הילד, אוניברסיטת פיטסבורג, פנסילבניה, ארה"ב

דיכאון של גיל הילדות וההתבגרות הוא הפרעה נפוצה, נשנית ומשפחתית, הנוטה להמשיך לגיל המבוגר. הוא מלווה פעמים רבות בפגיעה משמעותית בהתפתחות הפסיכו-חברתית ובתחלואה נוספת כמו צריכת חומרים ממכרים, ירידה בתיפקוד או הפרעה דו-קוטבית, ויכול להיות מלווה בסכנת התאבדות. גורמי-הסיכון לדיכאון מוקדם הם גנטיים, ביולוגיים, פסיכולוגים וסביבתיים, ויחסי-גומלין בין גנים לסביבה. הטיפולים שהוכחו כיעילים כוללים פסיכותרפיה קוגניטיבית או בין-אישית וטיפול במעכבי משאבת סרוטונין. רשות התרופות האמריקאית פירסמה לאחרונה אזהרה המגבילה את הטיפול בתרופות אלו לדיכאון בילדים. מחקר נוסף דרוש לבירור יעילותם ובטיחותם של טיפולים אלו, ולשיפור ההבנה של הגורמים האטיולוגיים.

גיא גוטמן, אוהד חילי, מיכאל קופרמינץ, יוסף לסינג, דוד פאוזנר

בית-החולים ליס ליולדות, מרכז רפואי סוראסקי, הפקולטה לרפואה סאקלר, תל-אביב

רעלת הריון היא מחלה ייחודית לבני-אדם, גורמת לסיבוכים ב-5%-10% מכלל ההריונות, לפגיעה רב-מערכתית המתבטאת בעליית לחצי-הדם ובהפרשת חלבון מוגברת בשתן, ומהווה גורם תחלואה לאם ולעובר.

רעלת הריון מאופיינת בהשתרשות פתולוגית של רקמת הטרופובלסט ברירית הרחם ובתיפקוד לקוי של השיליה, הגורם לזרימת דם בלתי מספקת בחבל הטבור, להיפוקסמיה של העובר, לעצירה בצמיחה תוך-רחמית, ובהיעדר טיפול – להיפרדות שיליה ולמות תוך-רחמי של העובר.

רעלת הריון מהווה את גורם התמותה השני בשכיחותו בקרב יולדות במדינות המערב (הגורם הראשון – אירועים פקקתיים-תסחיפיים). לרוב מיוחסת התהוות הרעלת לגורמים באם שקדמו להופעת המחלה (יתר-לחץ-דם, סוכרת, אי-ספיקת כליות, תרומבופיליה וכדו'). אולם החדירה הפיזיולוגית של ריקמת הטרופובלסט לרירית הרחם כרוכה בתגובה חיסונית ניכרת בין האם לשיליה, הנושאת מטען גנטי רב של האב. תוצאות מחקרים רבים תומכות בהנחה, כי האב ממלא תפקיד חשוב בהתהוותה של רעלת הריון.

בסקירה זו נדונה הסיפרות העדכנית בנושא, במטרה להסביר כיצד גורמים באב ומאפייני הקשר בין ההורים תורמים להתהוותה של הפרעה שכיחה זו בהריון.

שי גרינברג¹, מרדכי פריד²

¹היח' למניעת מחלות לב, ²המירפאה לתשישות כרונית, מרכז רפואי סוראסקי, תל-אביב

אחד המאפיינים העיקריים של תיסמונת העייפות הכרונית (תע"כ)¹ הוא ירידה בסיבולת המאמץ והחמרה בתסמיני העייפות לאחר ביצוע מאמץ גופני. מסקירת המחקרים שנערכה בהם השוואה בין קבוצת החולים לקבוצת הבריאים עולה, כי קבוצת החולים מאופיינת בהספק אירובי מרבי נמוך, בקצב לב גבוה במאמץ תת-מרבי, בתפיסת מאמץ סובייקטיבית גבוהה, בכוח שרירים מרבי נמוך ובהזדקקות לפרקי זמן התאוששות גדולים, למרות שחלק מן המאפיינים ניתן לייחס לחוסר ממושך בפעילות גופנית. במספר מחקרים עלו הפתולוגיות הבאות העשויות להסביר תופעות אלו: הפרעה בקיצוב הלב, ירידה ביכולת תהליכי החימצון של השריר, ירידה באספקת דם לשרירים הפעילים והפרעה בתיפקוד מערכת העצבים.

פעילות גופנית, באופן מבוקר, היא הכלי היעיל ביותר לשיפור יכולתם הגופנית של החולים ולהפחתת תסמיני העייפות, והיא בעלת השפעות חיוביות על תיפקודם בחיי היומיום.

_________________________________

¹תע"כ – תיסמונת העייפות הכרונית.

דניאל מעוז¹, יהודה שינפלד^2,1

¹המרכז למחלות אוטואימוניות, המח' לרפואה פנימית ב', מרכז רפואי שיבא, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב, ²מופקד-הקתדרה לחקר מחלות אוטואימוניות על-שם לאורה שוורץ-קיפ, אוניברסיטת תל אביב  

תיסמונת העייפות הכרונית (Chronic fatigue syndrome) (להלן תע"כ) טומנת בחובה קשיים רבים הן לחולה והן לקלינאי מבחינת האיבחון, איפיון הגורם למחלה והטיפול. לכל אלו אין עדיין תשובות ברורות, והידע באשר אליהם מצטבר והולך. אף-על-פי שבתחומים רבים הנוגעים למחלה קיים עדיין חוסר ודאות, דבר אחד ברור: לא ניתן לשלול ולבטל כלאחר יד את תסמיני החולים, ויש להתייחס אליהם במלוא הרצינות בעת האיבחון.

איתי שביט¹, ערן טל-אור²

¹היח' לרפואת ילדים דחופה, ²יח' הטראומה, מרכז רפואי רמב"ם

במחקרים קודמים הודגם, כי נפילה מגובה בגיל הילדות מהווה גורם תחלואה משמעותי בקרב ילדים תושבי צפון המדינה. בעבודות אלו הודגם, כי קיימים הבדלים בחומרת ההיפגעות בין ילדים מהמיגזר היהודי לילדים מהמיגזר הערבי, וכי שיעור רב יותר של ילדים מהמיגזר הערבי מתאשפזים במחלקה לטיפול נמרץ.

המטרה במחקר הנוכחי הייתה לבצע השוואה דמוגרפית של סך כל האישפוזים עקב נפילות בגיל הילדות במרכז רפואי רמב"ם בין השנים 1993-1995 לאלו של השנים 2002-2004.

יחסית לשנים 1993-1995, נמצאה בשנים 2002-2004 עלייה משמעותית בשני המיגזרים במספר האישפוזים עקב נפילה מגובה. בולטת במיוחד העלייה במספר האישפוזים במיגזר היהודי, בפרט במספר האישפוזים לטיפול נמרץ.

לסיכום, מימצאי העבודה הנוכחית מעלים את הצורך בהפעלת תוכניות מניעה ברמה הלאומית למניעת היפגעותם של ילדי צפון המדינה עקב נפילות מגובה. 

מרגלית גולדפרכט¹, מרדכי אלפרין¹, מירה אלפרין¹, דורון חרמוני¹

¹המח' לרפואת המשפחה, הפקולטה לרפואה רפפורט, הטכניון, מכון טכנולוגי לישראל, חיפה ושירותי בריאות כללית מחוז חיפה וגליל מערבי

מניעה שניונית של מחלת לב איסכמית היא אבן פינה בניהול מחלות כרוניות. בסקירת סיפרות נמצא יישום לא מספק של ההנחיות למניעה שניונית.

המטרות במחקר הו בדיקת התיעוד של יישום הנחיות רפואיות שפורסמו בשנת 1995, למעקב וטיפול בקרב חולים שלקו באוטם שריר הלב.

במחקר חתך רטרוספקטיבי מסוג Cohort. המחקר נערך בקרב מטופלים של שישה רופאי משפחה. סך-הכל זוהו 97 חולים שעברו אוטם בשריר הלב בין השנים 1993-1998. כל הנתונים נאספו מרשומות רפואיות ידניות. הערכת הטיפול בוצעה על-פי מדדי האיכות הבאים: מדדי מעקב: בדיקת לחץ-דם וביצוע בדיקות דם לכולסטרול LDL. מדדי איכות הטיפול: מתן טיפול מונע באמצעות אספירין, חוסמי-ביתא וסטטינים.

מתוך 97 חולים שלקו באוטם שריר הלב 20 (20.6%) לקו בסוכרת, 52 (53.6%) לקו ביתר-לחץ-דם. בקרב 87 (88.7%) חולים תועד ביצוע בדיקת לחץ-דם. כל החולים (100%) עברו בדיקות דם לכולסטרול וגלוקוזה בצום. שמונים וארבע (86.6%) עברו בדיקת דם לכולסטרול LDL. מכלל החולים ללא הוריות-נגד, ל-88 (98%) נרשם טיפול באספירין, ול-81% ול-76.2% נרשם טיפול בחוסמי-ביתא ובסטטינים (בהתאמה). מכלל המטופלים בסטטינים, 66.7% לא השיגו את ערכי המטרה של רמות כולסטרול LDL בדם.

לסיכום, איכות המניעה השניונית של מחלות לב קרדיווסקולאריות בקרב רופאי משפחה בסקר זה, הבאה לידי ביטוי בתיעוד, הייתה טובה יותר בהשוואה לנתונים המדווחים בסיפרות בשנים שבהן נערך הסקר. יש לשאוף לשפר את התיעוד והטיפול ביתר כולסטרול.