תוצאת חיפוש

ענת שליו^2,1, רון שור³

¹המרכז לבריאות נפש באר שבע, ²המחלקה לעבודה סוציאלית, הפקולטה למדעי החברה, המחלקה לרפואת משפחה, החטיבה לבריאות בקהילה, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, ³בית הספר לעבודה סוציאלית ורווחה חברתית, האוניברסיטה העברית בירושלים

רקע מדעי: תשומת לב מוגבלת ניתנה במחקרים שנערכו עד כה לצרכים של בני משפחה לאנשים הלוקים במחלות נפש המאושפזים במסגרת בתי חולים פסיכיאטריים, חרף המתחים והקשיים שהם חווים. לנוכח ההכרה בחשיבות הסיוע למשפחות, פותח מודל חדשני של מרכזי ייעוץ ותמיכה למשפחות – מית"ל.

המטרות במחקר: לבחון את הצרכים לעזרה של משפחות המקבלות עזרה במית"ל, במרכז לבריאות הנפש באר שבע.

שיטת המחקר: שמונים וחמישה חברי משפחה הוכללו במחקר. הם מילאו שאלון מובנה שפותח לצורך מחקר זה שבועיים לאחר תחילת קבלת השירות במית"ל. השאלון כלל ארבעה תחומים של צרכים לעזרה. הנכללים במחקר העריכו את מידת הצורך שלהם בעזרה לגבי כל אחד מפריטי השאלון.

תוצאות: ממוצע הפריטים הגבוה ביותר של מידת הצורך בעזרה נמצא לגבי תת הסולם "מידע וידע". ממוצע פריטים בינוני-גבוה נמצא לגבי תתי הסולמות "קשיים הנובעים מהשפעת מצב האדם החולה על תפקוד חבר המשפחה שפנה לסיוע ותפקוד חברי משפחה אחרים" ו"קשיי התמודדות עם האדם החולה". הממוצע הנמוך ביותר נמצא לגבי "הקשר עם אנשי מקצוע ומערכות בלתי פורמאליות". בחינת הפריטים בתתי הסולמות מצביעה על כך, שהפריטים המתייחסים להשפעת מצב האדם החולה על התפקוד האישי של חבר המשפחה שפנה לסיוע, דורגו גבוה יותר מהפריטים המתייחסים להשפעה על התפקוד של חברי המשפחה האחרים. הפריטים המתייחסים לקשר עם אנשי מקצוע דורגו גבוה יותר מהפריטים המתייחסים לקשר עם מערכות בלתי פורמאליות.

מסקנות: מימצאי המחקר מדגישים את חשיבות היישום במסגרות פסיכיאטריות של "גישת המשפחה במרכז", העומדת בבסיס המודל של מית"ל. גישה זו מתמקדת בצרכים של חברי המשפחה בעזרה, מעבר לעזרה הדרושה לתפקודם כמקור תמיכה לאדם החולה. המימצאים מצביעים גם על חשיבות הנגשת מידע וידע עבור בני המשפחה של האדם המתמודד עם מחלת נפש.

לי טיבי כהן¹, קרן ריינר נוי^1,2, איילת שמולביץ³, עודד ארבל³

¹המחלקה לפסיכולוגיה, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, באר שבע, ²המרכז לשירות פסיכולוגי, שער הנגב, באר שבע, ³מירפאת המיינדפולנס, המרכז לבריאות הנפש באר שבע

הקדמה: שורשיהם של טיפולים מבוססי קשיבות (Mindfulness) נטועים במסורת הבודהיסטית, ובמרכזם מצוי טיפוח של מיומנויות כגון תשומת לב פתוחה, קבלה וחמלה. בישראל יש מיעוט של מחקרים בתחום הקשיבות בכלל ועבור אוכלוסייה הטרוגנית (קלינית ולא קלינית) בפרט. במירפאת המיינדפולנס במרכז לבריאות הנפש באר שבע, מתקיימות סדנאות קשיבות לקהל רחב ומגוון החווה התמודדויות שונות כגון עקה יומיומית, כאב כרוני, דיכאון ועוד.

המטרות במחקר: במאמר הנוכחי מדווח על השפעתן של סדנאות מבוססות קשיבות על קהל יעד מגוון, על ידי בחינת משתנים של איכות חיים, תסמיני דיכאון וחרדה, קשיבות, חמלה עצמית וביקורת עצמית.

שיטה: שאלוני דיווח עצמי שהועברו לפני תחילת הסדנה ולאחר סיומה.

תוצאות: תוצאות ראשוניות מדגימות כי עבור 18 נכללים בסדנאות קשיבות בין נובמבר 2013- מרץ 2014, נצפה שיפור מובהק ובכיוון המשוער במרבית המדדים. גודלי האפקט עבור המשתנים השונים היו בינוניים ומעלה, כאשר גודל האפקט המשמעותי ביותר נמצא עבור השינוי בחמלה עצמית.

דיון: תוצאות ראשוניות אלה מדגימות את יעילותה של סדנת קשיבות עבור אוכלוסייה מרקע מגוון בפרק זמן מוגבל. לנוכח מיקומה הגיאוגרפי של המירפאה, ניתן לשער כי סדנאות מבוססות קשיבות עשויות לתת מענה טיפולי יעיל או בעל אופי מונע ("מניעתי") עבור תושבי הדרום, אשר מתמודדים עם איום ביטחוני מתמשך בשנים האחרונות. בעתיד יש לבחון השערה זאת באופן אמפירי.

נמרוד גריסרו¹, דני בודובסקי², ספפה אייצ'ק³, אליעזר ויצטום¹

¹המרכז לבריאות הנפש באר שבע, החטיבה לפסיכיאטריה, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן גוריון, ²האגף לבריאות הנפש, משרד הבריאות, ³טנא בריאות לקידום בריאות עולי אתיופיה

הקדמה: סיווג המחלות הפסיכיאטריות (DSM-IV, ICD-10) מתייחס למשפחת הפרעות סומטופורמיות, אולם אין אחידות בשימוש במושג ואין הוא מדיד, על אף שכיחותו הרבה. ה-DSM-5 מציג את המושג "המשגה תרבותית של מצוקה", שהוא האחרון בהיסטוריית הניסיונות לסווג מצוקה נפשית באמצעות השפעות תרבותיות החסרות את ההתאמה המלאה לאבחנות הביו-רפואיות והפסיכיאטריות.

סומטיזציה בקרב מהגרים מהווה אתגר באבחון, בטיפול ובמחקר, מאחר שתלונות החולים עלולות לקבל פרשנות מוטעית של תסמיניהם. פרשנות מוטעית כזו עלולה להוביל לאבחון שגוי ובעקבותיו לטיפול מוטעה, לרבות אשפוז מיותר וטיפול בתרופות שאינו נחוץ ועלול אף לגרום נזק.

האתגר מודגש במפגש הרפואי עם עולי אתיופיה בשל שונותם התרבותית מחד גיסא, וההטרוגניות שלהם בשל התמשכות העלייה, מאידך גיסא. התלונות השכיחות של העולים ממוקדות בעיקר בכאבים בבטן, בראש ובלב, אך גם במיפרקי הגוף, או בתלונות על כאב כללי אשר פעמים רבות מייצגות מצוקות נפשיות. המודל האינטגרטיבי להתערבות רגישת תרבות במסגרת הרפואית מסייע בהבניית תהליך האבחון וההתערבות מותאמת התרבות.

מפרשת החולה: במאמר מודגמת סוגיית התסמונות הגופניות הפונקציונאליות (סומטיות) ודרכי הטיפול בהן באמצעות שתי פרשות חולים: תסמונת ה"קן-קן" (תולעים באוזן), שבה מתלוננת המטופלת על תולעים באוזן ובראש הפוגעות קשות בריכוז ובתפקוד, ותסמונת ה"הריון המדומה" שבה בטוחה המטופלת האל-וסתית שהיא בהריון כבר שנים רבות וכי העובר הפך לעצם. בתיאור פרשות החולים מובאים תהליכי האבחון, הגישור בין המודלים המסבירים של המטופלים ושל הרופא, והבניית המענה הטיפולי הרפואי רגיש התרבות.

דיון וסיכום: המאמר נועד להסביר את מנגנון הסומטיזציה ולהדגימו באמצעות שתי תסמונות נפשיות בעלות הקשר תרבותי, אשר מבטאות את המצוקה בקרב מטופלות יוצאות אתיופיה. במאמר מוצגת התערבות מסורתית משולבת עם הטיפול הנפשי המקובל, כמענה למצוקה וכדרך לצמצם את פניית היתר לרפואה הראשונית והשניונית.

דורון תודר^1,2, ליטל לבטרובסקי³, צבי דוולצקי^1,4

¹המרכז לבריאות הנפש, משרד הבריאות, באר שבע, ²אוניברסיטת בן גוריון, הפקולטה למדעי הבריאות, באר שבע, ³המחלקה לאונקולוגיה, בית חולים תל השומר, רמת גן, ⁴השירות הגריאטרי, הקריה הרפואית לבריאות האדם, רמב"ם, חיפה

מבוא: שיטיון (דמנציה) הוא אחת המחלות השכיחות והחמורות ביותר בקרב האוכלוסייה המבוגרת. הסיבה השכיחה ביותר לשיטיון היא מחלת אלצהיימר. ההפרעה העיקרית בקרב חולי האלצהיימר היא הפגיעה הקוגניטיבית המופיעה לרוב עם פרוץ המחלה. בנוסף לפגיעה הקוגניטיבית, ניתן לראות הפרעות התנהגות שונות וביניהן הפרעות מגוונות בשינה. כיום מטפלים בתסמיני המחלה באמצעות תרופות שונות ובטיפול התנהגותי. אחד הטיפולים ההתנהגותיים הזוכה להתעניינות רבה בשנים האחרונות הוא הטיפול בחדר הגרייה הרב חושי (חדר Snoezelen).

המטרה במחקר: לבדוק אם הטיפול בחדר סנוזלן ישפר את איכות השינה בחולי אלצהיימר.

שיטת המחקר: קבוצת המחקר כללה 16 חולים הלוקים בשיטיון על רקע מחלת אלצהיימר. בוצעה הערכה אובייקטיבית של איכות השינה באמצעות אקטיגרף. זהו מכשיר מדידה דמוי שעון הנענד על היד הלא שולטנית (דומיננטית). המכשיר מודד את הפעילות המוטורית של המטופל במהלך הלילה וכך ניתן לקבל הערכה אובייקטיבית לאיכות השינה. המדידות באמצעות מכשיר אקטיגרף נערכו במשך חמישה לילות רציפים: שני לילות ראשונים טרם הטיפול בחדר סנוזלן, הלילה של יום הטיפול ושני לילות לאחר הטיפול. לאחר שבוע של הפסקה במדידות נבדקו אותם חולים בשנית במשך חמישה לילות באותו הפרוטוקול.

תוצאות: תוצאות המחקר מעלות, שבשבוע הראשון נראה שיש השפעה חיובית מובהקת סטטיסטית על איכות השינה של הנבדקים לאחר הטיפול בחדר סנוזלן בהשוואה ללילות שקדמו לטיפול. בשבוע השני של המחקר איכות השינה נותרה ללא שינוי לאחר הטיפול בחדר סנוזלן.

מסקנות: שילוב הטיפול ההתנהגותי בחדר סנוזלן עם הטיפול הפרמקולוגי יכול לשפר את איכות השינה ובכך לשפר את תפקודם היומיומי של החולים. יש לערוך מחקרים בהיקף גדול יותר, על מנת לאשש את יעילות הטיפול.

טל פלג-שגיא¹^,²

¹המחלקה לפסיכולוגיה, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, באר שבע, ²המרכז לבריאות הנפש, באר שבע

הקדמה: נשים במקצוע הרפואה חוות רמות גבוהות של מתח-לחץ (Stress), המתבטא בין השאר בתסמיני דיכאון ובתסמינים גופניים. במחקר מקדים נמצאו רמות גבוהות של תסמיני דיכאון בקרב סטודנטיות לרפואה מאוניברסיטת בן גוריון בנגב.

מטרות: לבדוק אם תמיכה חברתית ממתנת את הקשר בין תסמיני הדיכאון ובין התסמינים הגופניים.

שיטות מחקר: 145 סטודנטיות, סטאז'ריות ומתמחות לרפואה מכל הפקולטות לרפואה בישראל, אשר נמצאו במערכות יחסים ארוכות טווח (חצי שנה ויותר), מילאו שאלונים הנוגעים לתסמיני דיכאון, לתמיכה חברתית ולתסמינים גופניים.

תוצאות: תסמיני דיכאון ניבאו באופן מובהק תסמינים גופניים. בנוסף, התקיימו יחסי גומלין (אינטראקציה) בין תסמיני דיכאון לבין תמיכה חברתית בניבוי תסמינים גופניים, כאשר בקרב נבדקות עם שיעור גבוה של תסמיני דיכאון, ניבאה ירידה בתמיכה החברתית באופן מובהק עלייה בתסמינים הגופניים.

מסקנות ודיון: סטודנטיות לרפואה עשויות להשתיק ולהסוות תסמיני דיכאון, מהלך אשר עשוי להתבטא בהופעת תסמינים גופניים. יש להעריך, לאתר ולטפל בדיכאון סמוי ומושתק. בנוסף, תמיכה חברתית בתוך הפקולטה לרפואה ומחוצה לה עשויה להוות אמצעי יעיל להפחתת תסמיני דיכאון ותסמינים גופניים בקרב סטודנטיות, סטאז'ריות ומתמחות לרפואה.

חגית כהן, דורון תודר

המרכז לבריאות הנפש והפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, באר שבע

המרכז לבריאות הנפש בבאר שבע הוקם בשנת 1978 כבית חולים מרכזי בעל הסמכות המקצועית בתחום בריאות הנפש לכלל אוכלוסיית הנגב. לפני הקמתו של המרכז, הופנו תושבי הנגב לאשפוז פסיכיאטרי בירושלים, ובבאר שבע פעלה מירפאה אמבולטורית מצומצמת.

בעיות בריאות הנפש באוכלוסייה הן רחבות טווח והיקף, וכוללות בעיות נורמטיביות היכולות להופיע בין צמתי ההתפתחות והגדילה השונים – החל מתגובות ממושכות לאירועי חיים קשים וכלה במחלת נפש חמורה. המרכז לבריאות הנפש פועל על פי המודל הביו-פסיכו-סוציאלי (Biopsychosocial model) ומספק שירותי עזרה ראשונה, אשפוז, הדרכה ומעקב בכל רמות החומרה (השהייה, פעיל, ממושך, שיקומי), בטווח גילאים רחב (נוער, גרונטו-פסיכיאטרי, גריאטרי) ולכל בני המשפחה.

במקביל לפיתוח מואץ של השירותים הקליניים לרווחת הציבור, הפך המרכז לבריאות הנפש באר שבע למוסד עם דגש אקדמי נרחב. בשנת 1987 הקים פרופ' חיים בלמקר יחידת מחקר, שהייתה הראשונה בישראל ומהראשונות בעולם אשר עסקה בחקר הבסיס הביולוגי של מחלות פסיכיאטריות. כיום, יחידת המחקר, שהורחבה למגוון תחומי מחקר, מהווה את אחד המרכזים החשובים בישראל למחקר והוראה בנושאי בריאות הנפש. ביחידת המחקר נערכו מספר רב של מחקרים בינלאומיים פורצי דרך המובילים כיום את קידמת הפסיכיאטריה העולמית. הקשר המקצועי-אקדמי בין המרכז לבריאות הנפש ואוניברסיטת בן גוריון, שבמסגרתו סטודנטים מהמקצועות הרפואיים והפארה-רפואיים מתנסים מקצועית (פרקטיקום) ומתמחים במחלקות השונות של בית החולים, מהווה קרקע פורייה ליצירת שיתופי פעולה, ותורם רבות לרמת המחקר ולרמת ההוראה.

אלון חיים¹, מיכל שימשי², אלי הרשקוביץ¹

¹היחידה לאנדוקרינולוגיה וסוכרת ילדים, המרכז הרפואי האוניברסיטאי סורוקה, אוניברסיטת בן גוריון, ²בריאות הציבור, הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים, אוניברסיטת בן גוריון

במדינות רבות קיימות הגבלות מסוגים שונים על רישיון הנהיגה של חולי סוכרת. הגבלות אלו מתבססות על ההנחה כי חולי סוכרת הם נהגים המועדים לתאונות דרכים יותר מאשר כלל האוכלוסייה. יש גורמים היכולים להשפיע על יכולת הנהיגה של חולי הסוכרת הקשורים לתופעות המיידיות של המחלה כגון היפוגליקמיה, או לסיבוכי המחלה כגון רטינופתיה או נירופתיה. להגבלות על רישיון הנהיגה של חולי הסוכרת משמעויות רבות הן על האדם עצמו והן ברמה החברתית. בסקירת ספרות זו נסקור את המידע הקיים בספרות על הקשר בין חולי סוכרת ומעורבות בתאונות דרכים.

נועם שוחט, דרור לינדנר, יפתח בר, גבריאל אגר

מרכז רפואי אסף הרופא, המחלקה לאורתופדיה, צריפין, ישראל

אי יציבות של מיפרק הפיקה-ירך היא תופעה מורכבת המצריכה הבנה עמוקה של האנטומיה והמכאניקה, על מנת לטפל נכון בחולים. הגורם לחוסר היציבות יכול להיות תוצאה של פגם אנטומי גרמי, פתולוגיה ברקמה הרכה ו/או טראומה. אנמנזה מקיפה ובדיקה גופנית, יחד עם מעבר קפדני על בדיקות הדימות, חיוניים לביסוס האבחנה והחלטה על הטיפול הנכון. קיימות מספר חלופות טיפול, אך אין הסכמה לגבי שיטת הטיפול המקובלת. יש להבחין בין פריקה ראשונה לבין פריקות נשנות. טיפול שמרני מתאים לחולים עם פריקה חדה, אך שיעור הכישלון בטיפול זה בפריקות נשנות גבוה ויש מקום לניתוח. הניתוחים בתחום זה כיום ממוקדים בעיקר בתיקון פגמים אנטומיים, הפחתת תסמינים של חוסר יציבות ומתן הזדמנות לחולים לחזור לרמת הפעילות המתאימה להם. בסקירה זו, אנו מסכמים את האנטומיה הרלוונטית, הביומכאניקה, הערכה קלינית ורנטגנית, ואפשרויות הטיפול בתופעה.

נאסר נדים

רפואת ילדים, שירותי בריאות הכללית

בניגוד לכיסות אכינוקוקיות במוח ובעיניים, כל יתר הכיסות הפוגעות באיברי הגוף האחרים, בפרט הריאה, לרוב אינן מתבטאות קלינית בגילאי הילדות וההתבגרות, אף עד גיל מתקדם [18], עקב צמיחתן האיטית. לפיכך, מחצית הכיסות האכינוקוקיות של הריאות מאובחנות באקראי בבדיקת דימות של בית החזה. 

התסמינים בכיסה אכינוקוקית של הריאות הם לרוב תוצאה של תפיסת נפח תפקודי בריאה על ידי הכיסה, או בעקבות חסימה אנטראלומינלית משמעותית של סימפונות גדולים, או דחיקת הסימפונות עד חסימתם. בחלק מהחולים המצב קשה יותר אם כיסה בתוך הריאות בוקעת באופן פתאומי או בעקבות טראומה, ותוכנה נשפך אל תוך סימפון או אל חלל הצדר (הפלאורלי). במצב כזה הביטויים חדים ביותר: החל בשיעול דמי נרחב וכלה בהלם אנפילקטי [3,1]. מסיבה זו, החולה חייב לקבל טיפול מייד עם גילוי המימצא [8].

פרשת החולה במאמר זה מדגישה שגם אם הכיסה האכינוקוקית של הריאות תסמינית, היא אינה מאובחנת תמיד בשלב מוקדם [12,11] ואף מוחמצת לעיתים קרובות על ידי הקלינאי המנוסה. ההחמצה באבחון מתרחשת גם כשמופיעות תלונות נלוות כגון הרגשת "כובד ביד", "כאב מותניים וכאב גב אמצעי", שאינן מוכרות בספרות הרפואית כחלק מתסמיני כיסה אכינוקוקית של הריאות, ולמעשה תהיינה כאור "מסנוור" שיש בו כדי להטעות את הרופא ולמנוע אבחון מוקדם של המחלה האמיתית.

איחור באבחון עלול להתרחש גם עקב הסתמכות מוחלטת של הרופא על האנמנזה הרפואית של החולה. לדוגמה, כאשר תלונה כגון קוצר נשימה מיוחסת לבעיות הרפואיות שמהן לקה החולה בעבר, בעוד שהיא למעשה תסמין עיקרי במחלות דרכי הנשימה, כגון כיסה אכינוקוקית של הריאות.

איה בר עוז

המחלקה לסוציולוגיה, אוניברסיטת טורונטו, קנדה, מכון גרטנר לחקר אפידמיולוגיה ומדיניות בריאות, בית חולים תל השומר, רמת גן

הגזזת, מחלה עור פטרייתית המופיעה בקרקפת, טופלה עד לתחילת שנות השישים בעולם ובישראל בהקרנות רנטגן. במהלך שנות השבעים התגלה, כי מטופלים אלו נמצאים בסיכון מוגבר לחלות בשאתות ממאירות וטבות באזור הטיפול. בשנת 1994, חוקקה מדינת ישראל חוק אשר מסדיר את הפיצוי הכספי לאלו שטופלו בהקרנות נגד גזזת בין השנים 1960-1946. חקיקת החוק והדיון הציבורי בנושא העלו לסדר היום את הסוגיה הנקראת "פרשת הגזזת". "פרשת הגזזת" מתמקדת בסוגיית הטיפול בהקרנות לגזזת בישראל בשנות החמישים ובתפיסות החברתיות ביחס לזהות העדתית של המטופלים. התפיסה המרכזית היא, כי אוכלוסיית היעד של ההקרנות כנגד גזזת הם באופן בלעדי ומוחלט ילדי העולים המזרחיים, וכי הטיפולים נעשו באופן מכוון תוך התעלמות מסיכוני הקרינה. כן נטען כי מעל 100,000 ילדי עולים טופלו על ידי מדינת ישראל כנגד גזזת. המטרה בסקירה זה היא להציג את נתוני מחקרים מבוססי מסמכים ארכיוניים על פרשת הגזזת בישראל. על בסיס המסמכים נבחנים הטיעונים השכיחים, כי מוקרני הגזזת היו אך ורק ילדים מזרחים וכי מספרם נע בין 200,000-100,000 כפי שנטען בציבור בישראל. כמו כן נבחנת בסקירה זו הטענה, כי רק בישראל נערך מבצע המוני לביעור הגזזת באמצעות הקרנות ולכן המקרה הישראלי יחיד במינו. על פי מימצאי המחקר הארכיוני, אין בסיס במחקר לטיעונים אלו. הטיפול ברנטגן כנגד גזזת היה הטיפול המיטבי המקובל בכל מדינות המערב. אוכלוסיות רבות נוספות, פרט לילדי העולים מצפון אפריקה, טופלו בעולם ובישראל בהקרנות רנטגן כנגד מחלת הגזזת כבר משנות העשרים, כולל אלפי ילדים בקהילות היהודיות במזרח ומרכז אירופה. מימצאי המחקר מעלים, כי מספר המטופלים בישראל בפועל קטן משמעותית מהמספר של 100,000 מטופלים כנטען.

אילן אטלס¹, יזהר בן שלמה², יסמין עבאס²

¹היחידה הגינקו אונקולוגית, ²מחלקת נשים ויולדות, מרכז רפואי פוריה

טרטומה של הכיסה, המכונה גם דרמואיד, היא שאת שחלה טבה מתאי נבט השכיח בנשים בגיל הפוריות. דרמואיד הפדר (האומנטום) הוא נדיר, ומקורו ככל הנראה מהתנתקות שחלה לאחר תסביב והשרשה משנית בפדר. דרמואיד ענק בגיל מבוגר הוא נדיר ביותר. מדווח במאמרנו על אישה בת 73 שנים שפנתה עם כאבי בטן ומימצא של כיסה ענקית בבטן בקוטר של 26 ס"מ. בניתוח נמצא דרמואיד ענק בפדר השוקל מעל שישה ק"ג, כשהוא דבוק לדופן הבטן הקדמי וקשור לחצוצרה בלבד, בהיעדר שחלה באותו הצד. שאיבת תוכן הנוזל החלבי איפשרה את הוצאתו בחתך קטן.

שרון באום, אורית שכטר, אביב ברזלי

¹מחלקת עור, ²מחלקת עור והמכון, מרכז רפואי שיבא, תל השומר, רמת גן

הקדמה: הטיפול בנוגדי TNFα נמצא במגמת עלייה מתמדת בטיפול במגוון מחלות דלקתיות וביניהן ספחת. בשנים האחרונות, תועדה עלייה במספר הפרסומים אודות השפעות לוואי אוטואימוניות בטווח (ספקטרום) רחב כתגובה לטיפול זה, החל בשינויים אי תסמיניים וכלה במחלות מסכנות חיים, ביניהן לייפת הריאה.

מפרשת החולה: במאמר זה מובאת פרשת חולה עם ספחת ללא מעורבות המיפרקים ברקע, אשר פיתח לייפת הריאה לאחר שלוש שנים תחת טיפול ב-Etanercept (Enbrel), אותו נטל בהוריה של טיפול בעור.

דיון: לייפת ריאה משנית לטיפול בנוגדי TNFα מהווה סיבוך נדיר וחמור בעל פוטנציאל מסכן חיים. הקשר בין טיפול ביולוגי ללייפת ריאה פורסם בדיווחי פרשות חולים בשיעורים גוברים והולכים במהלך העשור האחרון, כאשר מרביתם בשלב זה הם דיווחי פרשות חולים בלתי מבוקרים תחת הוריה רימטולוגית, בעיקר דלקת מיפרקים שיגרונתית (Rheumatoid arthritis), עם שיעור נמוך יותר בקרב חולים עם מחלות עור דלקתיות. נמצא, כי הפרוגנוזה של חולים עם לייפת ריאה משנית לטיפול ביולוגי היא ירודה, עם שיעור תמותה של עד 60%, בתלות בגורמי הסיכון וטיפול בתרופות נלווה ברקע.

סיכום: לנוכח דיווחים גוברים והולכים אודות הקשר בין טיפול ביולוגי בנוגדי TNFa והתפתחות לייפת ריאה משנית לטיפול זה, נדרש טיפול זהיר בתרופות אלו בחולים הנמצאים בקבוצות סיכון, ולשקול אבחנה זו יחד עם בירור מתאים בקרב חולים המפתחים תסמיני נשימה אופייניים.

חגית דיאמנט^{1 *}, ראניה עוקבי^1*, מג'די אמטיראת¹, רוסלן סרגינקו², אייל שיינר ¹

*שני המחברים הראשונים תרמו באופן זהה למאמר.

¹החטיבה למיילדות וגינקולוגיה, הפקולטה למדעי הבריאות, המרכז הרפואי האוניברסיטאי סורוקה, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, באר שבע, ²המחלקה לאפידמיולוגיה ושירותי בריאות אוניברסיטת בן גוריון, באר שבע

מטרה: להעריך את שיעורם, מידת הצלחתם ותוצאות הילודים בניסיונות לידה לדנית לאחר ניתוח חיתוך הדופן (קיסרי) לעומת ניתוח חיתוך דופן נשנה (Recurrent) בהריונות תאומים.

שיטות: נערך מחקר רטרוספקטיבי שכלל את כל הריונות התאומים שקדם להם ניתוח חיתוך דופן יחיד בין השנים 2011-2006. לא הוכללו במחקר נשים עם הוריה רפואית לניתוח חיתוך הדופן. תוצאות באם ובילוד הושוו בין קבוצת ניתוח חיתוך הדופן האלקטיבי לקבוצת ניסיון לידה לדנית. נעזרנו במודל תסוגה מרובה לנטרול ערפלנים.

תוצאות: במהלך 2011-2006 נמצאו 110 הרות שענו על אמות המידה להכנסה למחקר. מהן 22% ניגשו לניסיון לידה לדנית לאחר ניתוח חיתוך הדופן. שיעור ההצלחה עמד על 77.2%. בשתי הקבוצות לא אירעו קרעים ברחם. לא נמצא הבדל משמעותי או מובהק בין קבוצת הניתוח האלקטיבי לחיתוך הדופן לקבוצת ניסיון היילוד הלדני. טיפולי פוריות נמצאו כגורם סיכון לניתוח חיתוך דופן נשנה, גם לאחר נטרול ערפלנים כגיל היולדת וגיל ההריון.

לסיכום: ניסיון לידה לדנית לאחר ניתוח חיתוך הדופן עם הריון תאומים נראה כאפשרות בטוחה לאם ולילוד כאחד. טיפולי פוריות הם סיכון בלתי תלוי לניתוח חיתוך דופן נשנה (חוזר) בהריון תאומים לנשים עם אנמנזה של חיתוך דופן.

מרגריטה פריימוביץ¹, יוסף צבי², ראובן צימליכמן³

¹קופת חולים מאוחדת, בת ים, ²מכון ברונר למחקר קרדיווסקולרי, ³האגף הפנימי והמכון ליתר לחץ דם, מרכז רפואי וולפסון, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

רקע: אירוע מוח איסכמי מתרחש עקב תחלואת כלי דם של המוח וקשור ישירות לדרגת הנזק בהם. מבחינת הטיפול בגורמי הסיכון לאיסכמיה, לטיפול ביתר לחץ דם נודעת חשיבות עליונה במניעה ראשונית ומשנית. לצורך המניעה יש להביא בחשבון את העובדה, כי תרופות שונות המפחיתות לחץ דם אינן זהות מבחינת יכולתן למנוע תחלואה וסקולרית ובהמשך לכך אוטם במוח. יחד עם זאת, חשוב מאוד גם איזון כל שאר גורמי הסיכון.

המטרות במחקר: המטרה בעבודה זו היא הערכת נתונים בסיסיים וסוג הטיפול בתרופות שניתן לחולים שאושפזו עקב אירוע מוח. כמו כן נבדק במסגרת העבודה הקשר בין סוגי הטיפול בתרופות ולחץ הדם כפי שנמדדו בהגעה לחדר המיון לבין אירועי המוח.

שיטות המחקר: במחקר רטרוספקטיבי של החולים שאושפזו עקב אירוע מוח (Cerebro-vascular accident – CVA) או אירוע מוח חולף (Transient Ischemic Attach – TIA) נערכה סקירת נתונים של החולים. בסך הכול נבדקו 916 תיקי אשפוז של חולים שעברו אירוע מוח. נבדקו מחלות רקע וגורמי סיכון קרדיווסקולאריים. נבדקו בנוסף הטיפול בתרופות, גורמי הסיכון והמחלות הנלוות במהלך האשפוז הנוכחי וגם טרם האשפוז.

תוצאות ומסקנות: במחקר הודגם חוסר התאמה בין רמת לחץ הדם בהתקבלותו של החולה בחדר המיון בבית החולים וולפסון ובין סוג של אירוע מוח שהוא עבר. לא נמצא גם מיתאם בין רמת לחץ הדם בהתקבלותו של החולה בחדר המיון לבין הופעת אירוע מוח נשנה. למרות ההבדל הגדול בין סוגים שונים של אירועי מוח, הודגם כי אנמנזה של אירוע מוח אינה גורם סיכון משמעותי לפתח אירוע מוח נשנה (Recurrent), מאחר שלא נמצא הבדל סטטיסטי משמעותי בין שלוש הקבוצות שנבחנו במחקר זה. ממחקרנו עלה, שאין עדיפות לאף תרופה משש קבוצות של תרופות לטיפול ביתר לחץ דם לשם מניעת אירוע מוח נשנה. לעומת זאת, מישלבי תרופות של משתנים וחוסמיACE , וחוסמי סידן עם חוסמי ACE היו היעילים ביותר.

ברק שפירא, אלינה פופרנו, רוני ברקוביץ'

האגף לאכיפה ופיקוח, משרד הבריאות

במאמר אקטואליה זה, אנו מביאים סקירה קצרה של תופעת הצריכה של קנבינואידים סינתטיים בישראל מנקודת מבטו של אגף האכיפה והפיקוח של משרד הבריאות – גוף האמון על מתן סיוע מקצועי לגופי האכיפה בתחום הסמים המסוכנים. מפורטות בו עיקר התמורות שנצפו בשוק הסמים מסוג הקנבינואידים הסינתטיים, והתמודדות המחוקק הישראלי וגופי האכיפה עם תופעת הפצתם. תמורות אלו עיקרן בסוג הקנבינואידים הסינתטיים המופצים בעלי שונות מבנית רבה בין חומר לחומר, ובמסגרת החוקית החדשה אשר מאפשרת להכריז במהירות על חומרים ומשפחות של חומרים כאסורים להפצה. למרות השינויים במסגרת החוקית, אנו עדים לכך ששוק הקנבינואידים הסינתטיים מתאים עצמו למציאות החדשה של החוק והאכיפה בתחום. יכולת התאמה זו באה לידי ביטוי בשינוי אופן ההפצה של החומרים, הנעשה כעת בעיקר באמצעות הטלפון, המרשתת והרשתות החברתיות. בכך, הופכת ההפצה לגלויה פחות, והטיפול בה הופך לאתגר גדול יותר עבור גופי האכיפה. נדרש מאמץ משותף של גורמי האכיפה, משרד הבריאות, רופאים ומטפלים בזיהוי קנבינואידים סינתטיים חדשים בשוק הסמים, ואפיון הפגיעות הנגרמות כתוצאה מהשימוש בהם.