תוצאת חיפוש

מיכאל ויינריב¹, אדוארד זליקובסקי², נחום ארליך², איגור אידלברג³, יעקב קנטי³, אילן ליבוביץ¹

המח' לאורולוגיה, מרכז רפואי מאיר¹, כפר-סבא המסונף לפקולטה לרפואה, אוניברסיטת תל-אביב, מרכז רפואי הלל יפה², חדרה, המסונף לפקולטה לרפואה, טכניון, מרכז רפואי סורוקה³, באר-שבע, המסונף לפקולטה למדעי הרפואה, אוניברסיטת בן-גוריון

סרטן שלפוחית-השתן בישראל הוא המחלה השלישית-רביעית בשכיחותה בקרב האוכלוסייה הכללית.  האוכלוסייה הערבית בישראל מהווה קבוצה אתנית הנבדלת מכלל האוכלוסייה היהודית מבחינה גנטית, גיאוגרפית, חברתית וכלכלית. היא בעלת אורח-חיים שונה, וחשופה לגורמים תזונתיים וסביבתיים שונים. 

המטרה במאמר הנוכחי היא לדווח על האפידמיולוגיה ומהלך הטיפול בחולים בסרטן אפיתל המעבר של שלפוחית-השתן (TCC) (להלן סאמש"ש)¹ באוכלוסייה הערבית שבטיפול במוסדותינו.

לשם כך נערך מחקר רב-מרכזי, רטרוספקטיבי, שכלל איסוף מידע על כל חולי סאמש"ש ממוצא ערבי שטופלו במרכזים הרפואיים מאיר (33 חולים), הלל יפה (31 חולים) וסורוקה (36 חולים) במשך השנים 1993-2003. המדדים שנבחנו כללו גיל, מין, גורמי סיכון לסאמש"ש, גיל בעת ההופעה הראשונה של סאמש"ש, פתולוגיה בעת האיבחון והתקדמות המחלה, מספר הישנויות השאת, אופן הטיפול במחלה ומצב החולה.

מתוך 1638 ניתוחי TURBT שנערכו בשלושת המרכזים הרפואיים הללו, אותרו 100 ערבים עם סאמש"ש (6.1%). מעקב הממוצע אחרי החולים היה 2.3 שנים. מהם 93% היו גברים ו-7% נשים: יחס גברים לנשים 1:13.4. 91% מן הגברים עישנו לעומת רק 14% מבין הנשים. הגיל הממוצע בעת גילוי המחלה היה 64 שנה, ובנשים אובחן הסאמש"ש בגיל מבוגר מאשר בגברים. שמונים-ושלושה אחוזים (83%) מן החולים אובחנו בשלב שיטחי ו- 17% בשלב מתקדם: T2 (93%), T3-T4 (7%). בקרב 80% מן חולים עם מחלה שטחית לא ניצפתה התקדמות המחלה בתקופת המחקר. התקדמות ממחלה שטחית לפולשנית ניצפתה ב-20% מהחולים עם T1 לעומת 6% מהחולים עם Ta. עשרים-ואחד אחוזים (21%) מהחולים אובחנו בשלב  ,G147% בשלב G2, ו-32% בשלב G3. מהלך המחלה באוכלוסייה הערבית אינו שונה ממהלך המחלה הידוע באוכלוסייה הכללית בישראל או ארה"ב.

לסיכום, תוצאות העבודה הנוכחית מצביעות על שוני באפידמיולוגיה של סאמש"ש בקרב חולים ממוצא ערבי. בעבודה זו מדווח על אפידמיולוגיה שונה בגיל הופעת המחלה, יחס בין נשים וגברים והשפעת העישון כגורם-סיכון משמעותי מאוד להופעת סאמש"ש באוכלוסיית ערביי ישראל.

_________________________________

¹ סאמש"ש – סרטן אפיתל המעבר של שלפוחית-השתן.

חגית דאום¹, מיכל שגיא⁴, אלי פיקרסקי³, דיאנה פרוס³, תמר המבורגר², תמר פרץ²

¹מח' נשים ויולדות בית-חולים הדסה הר-הצופים, ²מכון שרת לאונקולוגיה, ³המח' לפתולוגיה, ⁴והמח' לגנטיקה של האדם, המרכז לאונקולוגיה, בית-חולים הדסה עין-כרם, ירושלים

בשנים האחרונות זוהו שני הגנים BRCA1 ו-BRCA2 שמוטציות בהם אחראיות להופעת התיסמונת של סרטן שד ושחלה משפחתי. בעוד שבאוכלוסייה הכללית הסיכון ללקות בסרטן שד במהלך החיים הוא כ-11% והסיכון ללקות בסרטן השחלה הוא כ-1.8%, נשים הנושאות מוטציה באחד מהגנים הללו נמצאות בסיכון של 50%-85% ללקות בסרטן שד במהלך חייהן ו-20%-40% ללקות בסרטן השחלה. שכיחות הנשאות של מוטציות בגנים BRCA1 ו-BRCA2 באוכלוסייה היהודית-אשכנזית היא כ-2.5%, שיעור הגבוה משמעותית מאשר באוכלוסיות אחרות. במחקרים שנערכו הוכח, כי כריתה מונעת של השחלות עשויה להקטין את הסיכון ללקות בסרטן השד וסרטן השחלה. יחד-עם-זאת, ניתוח זה איננו מספק הגנה של 100%, ובנוסף, בהתחשב בכל  הכרוך בניתוח כזה מבחינה גופנית ונפשית, ההיענות להמלצה אף היא אינה מלאה.

המטרות היו במחקר הנוכחי היו לדווח על המאפיינים השונים של נשים בריאות, נשאיות של BRCA1/2 שעברו כריתת שחלות מונעת (להלן כש"מ)¹, לבדוק את המימצאים הפתולוגיים בריקמת השחלות של נשים אלו ולהעריך את שיעור השינויים הפתולוגיים המשמעותיים שנמצאו, כולל תהליכים ממאירים.

השיטות כללו איסוף מידע מהתיקים הרפואיים של 30 נשאיות בריאות אשר עברו כריתת שחלות מונעת. במחקר לא נכללו נשים שבעברן סרטן שחלה או שד.

מהתוצאות עלה, מתוך 30 הנשים הנשאיות למוטציה ב-BRCA1/2 שעברו כריתת שחלות מונעת מתוך כשהן בריאות, בשלוש מהן נמצאה שאת בעת הניתוח, בשתיים מהן בשחלה ובאחת בחצוצרה. שתיים מהשאתות היו בשלב מוקדם ואחת בשלב מתקדם. בכל השלוש הייתה המוטציה ב-delAG185 ב-BRCA1.

לסיכום, נמצא שיעור לא מבוטל, 3 מתוך 30 (10%), של שאתות סמויות (Occult). בשתיים מהן התגלתה המחלה בשלב מוקדם. בנשים אלו הפך הניתוח המונע לטיפול מודגר בשאת קטנה המוגבלת לאיבר.

חיים מצקין¹, ניקולא מבג'יש¹, אמירה שטנגר¹, ראובן אגאי², יוזה חן¹, משה ענבר²

המח' לאורולוגיה¹ ומכון קרינה – מערך אונקולוגי², המרכז הרפואי תל אביב, אוניברסיטת תל אביב

מישלב של קרינה פנימית-ברכיתרפיה מבוססת יוד רדיואקטיבי וחיצונית הוא אפשרות חלופית לטיפולים נרחבים, כגון כריתה או קרינה חיצונית בחולים בסרטן ערמונית עם דרגת התמיינות בינונית ומטה הממוקד בבלוטה. לטיפולים הנרחבים המקובלים השפעות-לוואי ושיעורי הצלחה ביוכימית בינוניים. במאמר זה ברצוננו לדווח על ניסיון ראשוני בישראל בגישה משולבת זו.

במיסגרת טיפולי הברכיתרפיה אשר ניתנו על-ידנו במהלך שש השנים האחרונות, נמנים 56 חולים אשר קיבלו את טיפול המשולב בהוריה שצוינה לעיל. הטיפול המשולב מאפשר מתן קרינה משולבת של 16,000 סנטי-גריי עם מישלב של טיפול הורמוני משלים במשך חצי שנה. המעקב הפרוספקטיבי אחר החולים נעשה תוך הסתייעות בכלי הערכה (שאלונים) מקובלים בסיפרות המקצועית.

הטיפול המשולב ניתן ללא השפעות-לוואי נוספות על הברכיתרפיה בדרכי-השתן או בתיפקוד המיני. לא ניצפו השפעות-לוואי בדרגת חומרה ניכרת באזור פי-הטבעת ומערכת העיכול התחתונה. התוצאות לטווח הבינוני-קצר המבוססות על רמות PSA בדם מעודדות, ואינן נופלות מהמקובל בסיפרות המקצועית לאחר טיפולים נרחבים אחרים.

לסיכום, מישלב של קרינה פנימית-ברכיתרפיה וחיצונית בחולים המתאימים, מתאפשר מבלי לגרום לתחלואה נוספת כלשהי, ותוצאותיו הביוכימיות מצדיקות את יישומו. יש להציע את הטיפול כחלופה טובה ומקובלת לאפשרויות הטיפול הנרחבות האחרות.

גיל בר-סלע, לואיז לב, אברהם קוטן, מיריאנה וולנר, ניסים חיים

המכון האונקולוגי, מרכז רפואי רמב"ם והפקולטה לרפואה של הטכניון-המכון הישראלי לטכנולוגיה, חיפה

שאתות משתית מערכת העיכול (Gastrointestinal stromal tumors) (להלן, שממ"ע)¹, הן ממאירויות נדירות שמקורן מזנכימי, בעלות מאפיינים היסטולוגיים ייחודיים. קבוצת שאתות זו עמידה בפני כימותרפיה או קרינה, ולכן נחשבה עד לאחרונה כחשוכת מרפא בחולים שלא יכלו לעבור כריתה שלמה של השאת. Imatinib, תרופה חדשה המדכאת טירוזין קינאזה בחלבון C-kit, נמצאה כבעלת יעילות גבוהה בטיפול בחולים הלוקים בשממ”ע בשלב מתקדם.

במאמר זה מדווח על 13 חולים, גילאי 43-78 שנה, אשר טופלו במרכז הרפואי רמב"ם בין השנים 2001-2004. התרופה  Imatinibניתנה כטיפול טרום-ניתוחי בשני חולים, וכטיפול למחלה המשלחת גרורות בשאר החולים.

את התגובה לטיפול ניתן היה להעריך ב-11 מתוך 13 החולים. תגובה אובייקטיבית ניצפתה ב-10 מתוך 11 חולים (91%) ובשניים מהם (18%) הייתה תגובה מלאה. בשני חולים הייתה מחלה מפושטת שאינה ניתנת להערכה. לאחר מעקב של 4-33 חודשים (חציון 7 חודשים) עדיין לא הושג זמן החציון עד להתקדמות המחלה. הטיפול נסבל בדרך כלל היטב, והשפעות-הלוואי העיקריות כללו בצקות סביב ארובות העיניים ובגפיים התחתונים.

לסיכום, מתן Imatinib הוא בטוח ובעל יעילות גבוהה בטיפול בחולים עם שממ”ע. מתן הטיפול לחולים אלו מפיח תקווה חדשה עבורם להשגת הפוגה משמעותית במחלתם.

טיבריו עזרי, שמואל עברון, הנרי חדד, יהודה רוט

מח' הרדמה, מרכז רפואי אדית וולפסון, חולון, והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב, מח' הרדמה, בית-החולים האנגלי, נצרת, מחלקת אף-אוזן-גרון - ניתוחי ראש וצוואר, המרכז הרפואי אדית וולפסון, חולון והפקולטה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

התיאורים הראשונים לפיום הקנה (Tracheostomy) מופיעים בכתבים הינדים משנת 2000 לפנה"ס ובכתבים מצריים משנת 1500 לפנה"ס.

מאז ועד המאה ה-19 הופיעו תיאורים שונים לביסוס השיטה כמצילת חיים בבעלי-חיים ובבני-אדם.

צינרור הקנה תואר לראשונה על-ידי וזליוס בשנת 1543. בשנת 1833 דיווח טרוסו על הצלת חייהם של 200 חולי קרמת (Diphtheria) על-ידי פיום הקנה. בשנת 1871 הצליח טרנדלנבורג מגרמניה לבצע הרדמה תוך-קנית באדם על-ידי פיום הקנה והחדרת חומרי הרדמה דרך הצינורית. הטיפול הברירני (Elective) הראשון בצינרור הקנה לצורך הרדמה דווח על-ידי מקיואוון בשנת 1878, והוא גם היה הראשון שחסם את פתח הגרון לאחר הצינרור באמצעות תחבושת למנוע חדירת דם והפרשות לריאות.

ציון דרך נוסף היה עם מתן קוקאין על-ידי רוזנברג ו-קון (1895) כחומר מאלחש לגרון למניעת רפלקס שיעול בעת הצינרור. טיפול נרחב בצינרור ופיום הקנה נעשה בימי מלחמת העולם הראשונה.

מגיל (1888-1986) הבין את יתרון ההרדמה עם צינרור הקנה. בזכותו הפכה ההרדמה לתחום התמחות נפרד ומבוסס. בשנת 1913 פותח הלרינגוסקופ ההרדמתי הראשון על-ידי ג'קסון ושוכלל על-ידי מגיל, מילר ו-מקינטוש. בשנת 1942 הוכנס לראשונה הטיפול בקוררה לצורך הרפיית שרירים בעת ניתוחי בטן, וכך הפך צינרור הקנה הפך לטיפול שבשיגרה.

כן מצוין בסקירה זו מקצת התרומה של הרפואה בישראל לפיתוח פיום הקנה.

ערן תמיר, מיכאל היים, אורי אופנהים, יצחק זיו נר

מחלקת שיקום אורתופדי, מרכז רפואי שיבא, תל-השומר

נעל רפואית מוגדרת כנעל הבנויה באופן הנותן מענה לבעיה תיפקודית או מיבנית בכף הרגל. לאדם עם מיבנה ותיפקוד תקינים של כפות הרגליים אין צורך בנעל רפואית.

בישראל נעליים רפואיות מסופקות לזכאים על-ידי משרד הבריאות. התנאים לזכאות כוללים עיוותים בכפות הרגליים המונעים אפשרות להתאמת נעל רגילה, נירופתיה עם כיבים פלנטריים, צורך במידות לא מקובלות, קיצור גף תחתון של שלושה סנטימטרים ומעלה וכפות רגליים בלתי שוות באורכן בהפרש של שתי מידות נעל לפחות.

לנעליים רפואיות תפקיד חשוב במניעת סיבוכים בכף הרגל של חולי סוכרת, והתאמת נעליים רפואיות מקטינה באופן משמעותי את סיבוכי הרגל בחולי סוכרת ובעקבות זאת את שיעור הקטיעות. נעל רפואית בחולה סוכרת מגנה על כף הרגל מפני חבלה חיצונית, מהיווצרות פצעי שיפשוף באזורים שונים ומפני היווצרות כיבים פלנטריים.

נעל רפואית בנויה משני חלקים עיקרים: מידרס וחלק עליון הבנויים גם הם מרכיבי מישנה. בניית הרכיבים השונים והשילוב בין הרכיבים השונים מבוצעים על-פי מירשם בהתאם ללקות (פתולוגיה).

זייד עבאסי, בשארה בשארה, עפיף יעקוב, אהרון הופמן

המח' לפיזיולוגיה וביופיזיקה, הפקולטה לרפואה, הטכניון, חיפה, המח' לכירורגית כלי-דם והשתלת כיליה, מרכז רפואי רמב"ם ,חיפה, המח' לכירורגיה א', מרכז רפואי רמב"ם ,חיפה

הורמון הארגנין ואזופרסין ממלא תפקיד מרכזי בוויסות מאזן הנוזלים בגוף והאוסמולריות שלהם. הוא מופרש בתגובה לעלייה באוסמולריות הפלסמה או לירידה בנפח הנוזל החוץ-תאי. אברי המטרה העיקריים  של ארגנין ואזופרסין הם הכיליה וכלי-דם, המגיבים באגירת מים ועלייה בלחץ-הדם. הפעילות הביולוגית של ארגנין ואזופרסין מתווכת על-ידי שני קולטנים: (1 V2, הנמצא בשפע בכיליה. הפעלתו מביאה לעלייה בצפיפות תעלת המים אקוואפורין-2, ועל-ידי כך מוגברת חדירת מאסף השתן למים; 2) V1, הנמצא בשפע בדופן כלי-דם והפעלתו מביאה לעלייה בטונוס שלהם. מלבד חשיבותה הפיזיולוגית, מערכת הארגנין ואזופרסין ממלאת תפקיד חשוב בפתופיזיולוגיה של מספר מחלות, כגון, אי-ספיקת לב מגודש, צמקת הכבד ו-SIADH. בכל המצבים האלה רמות הארגנין ואזופרסין בפלסמה עולות כתלות של חומרת המחלה, ותורמות תרומה משמעותית להיווצרות בצקות והיפונתרמיה. מסיבה זו נעשו מאמצים ניכרים מזה מספר עשורים לפתח חוסמים ברירניים של ארגנין ואזופרסין כאמצעי טיפול בהפרעות אלו. אולם הרפואה בכלל ותחום הנפרולוגיה בפרט לקו בהיעדר חוסמי ארגנין ואזופרסין יעילים שניתן ליטול אותם דרך הפה ושיהיו בעלי מחצית-חיים ארוכה. בשנים האחרונות פותחו מספר חוסמי ארגנין ואזופרסין בעלי מיבנה לא חלבוני ומחצית-חיים ארוכה שיעילותם הקלינית הודגמה בשלושת מצבי החולי שצוינו לעיל. מתן  חוסמי ארגנין ואזופרסין, ולו לתקופה קצרה, לחולים הלוקים באי-ספיקת לב, צמקת הכבד ו-SIADH, מביא לעלייה בהפרשת מים חופשיים ושיפור ההיפונתרמיה מבלי לגרום להפרעות בריכוז שאר המלחים בגוף. השפעות-הלוואי היו מיזעריות והתבטאו בעיקר בהרגשת צמא קלה. בסקירה זו ההתמקדות היא בשני היבטים: בתכונות הפרמקולוגיות של חוסמי ואזופרסין מחד-גיסא, והיישומים הקליניים שלהם במצבי חולי המאופיינים במאזן נוזלים חיובי והיפונתרמיה, מאידך-גיסא.

מאיר נדב, יעל בשור, אשר שיבר

המח' לפסיכיאטריה, מרכז רפואי אוניברסיטאי סורוקה, באר-שבע, והחטיבה לפסיכיאטריה מרכז למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, המח' לחינוך, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב

לידת-מת (dead-birth או Stillbirth) היא תופעה מוכרת בסיפרות הרפואית אשר קיבלה התייחסות מועטה בלבד להיבטים הפסיכולוגיים שלה. רק בשנים האחרונות נערכו מספר מחקרים שנידונו בהם ההשפעות הפסיכולוגיות של התופעה על נשים ומשפחותיהן, וגישתם של אנשי צוות בבתי-חולים ללידת-מת.

במאמר הנוכחי אנו מצביעים על קושי ייחודי בעיבוד אבל על לידת-מת. להבדיל מגישה פסיכודינמית פרוידיאנית תוך-נפשית לאבל, מובאת בזאת גישה תיאורטית-פסיכולוגית של סמיוטיקה-חברתית המסבירה את הקשיים בייצוג התופעה על-ידי סממנים תרבותיים מקובלים. הגישה של סמיוטיקה-חברתית עשויה להבהיר את הקושי הייחודי הנעוץ באבל לאחר לידת-מת. הטענה העיקרית שלנו מצביעה על סיבוך אפשרי של האבל על לידת-מת כאבל מורכב, בגלל היות העובר המת "Non-person" עבור החברה, בעוד שהאם היולדת חשה באובדן בעוצמה רבה. פער זה יוצר את הפוטנציאל לפסיכופתולוגיה בעקבות לידת-מת. במאמר נסקרת הסיפרות הפסיכולוגית הקיימת ביחס להשפעות של לידת-מת על הורים ואנשי צוות המטפלים בהורים שילדו לידת-מת. לבסוף, מוצעות דרכי-פעולה מתאימות כדי להקל על ההורים האבלים.

אסנת לבציון-קורח, אבי ישראלי

הנהלת בית החולים האוניברסיטאי הדסה  משרד הבריאות בית הספר לבריאות הציבור של האוניברסיטה העברית והדסה

בשנת 1999, עקב משבר במערכת הבריאות, החל בבריטניה תהליך נרחב של רפורמה והתחדשות, שכלל הגדלה ניכרת של התקציב לבריאות. שיטת הכוכבים פותחה להערכת ביצוע המוסדות הרפואיים השונים. הערכת בתי-החולים הכלליים מורכבת מהשגת היעדים העיקריים ורמת הביצוע ב-36 מדדים שנקבעו וסווגו לשלושה נושאי מיקוד: היבט קליני, היבט החולה והיבט לוגיסטי. היעדים העיקריים ומדדי הביצוע נקבעים מידי שנה בהתאם להשגת היעדים בשנה הקודמת ולבעיות שהתעוררו במהלך שנה זו. בשנת 2004 היעדים העיקריים היו קיצור מישכי שהייה בחדר-המיון, קיצור מישכי התורים לביקורי מירפאה ולאישפוז ברירני, ניהול פיננסי, ניקיון בית-החולים ועוד. שיטת חישוב הניקוד וקביעת מספר הכוכבים (0-3) נעשית על-ידי שיקלול הציון ביעדים העיקריים וניקוד בנושאי המיקוד. לאחר שלוש שנות הערכה נבחנה הצלחת השיטה ביחס למטרות שהוצבו. ניתן לראות שיפור ניכר ברמת הרפואה והשירות הניתנים בתחומים שנבדקו. התהליך לווה בפירסום מידע אודות התוצאות. בד בבד מתוכננת רפורמה בתחום בחירת שירותי בריאות. בצד השיפור הובעה ביקורת רבה במספר נושאים: ציון בית-החולים אינו מלמד על איכות הטיפול במחלקות השונות, פירסום הציונים בעיתונות גורם לפגיעה באמון שיש לחולים בצוות הרפואי המטפל בהם ולירידה במורל בקרב אנשי הצוות. כמו-כן נמתחה ביקורת על היעדר מעורבות מספקת של בתי-החולים המוערכים בקביעת המדדים.

ראשי מערכת הבריאות בישראל מתחבטים בשאלת הערכת בתי-החולים. מהניסיון בעולם ידוע, כי עצם ביצוע ההערכה גורם לשיפור, אך כשהוא מבוצע בצורה לא נכונה הוא עלול להזיק. יישום עקרונות שיטת הכוכבים בישראל מחייב התאמת המדדים למציאות הקיימת בישראל ולבעיות הקיימות הייחודיות לה. נודעת חשיבות עליונה לאיכות הנתונים, להתייחסות נכונה לתמהיל החולים ולהנעת התהליך בשיתוף-פעולה מלא עם הגורמים המקצועיים בתחומים השונים בכלל ועם מנהלי בתי-החולים בפרט.

אסף בן-מאיר, דוד ורון, יובל גיאלצ'ינסקי, נתן רוז'נסקי

מח' נשים ויולדות ויח' הקרישה, מרכז רפואי הדסה עין-כרם והפקולטה לרפואה של האוניברסיטה העברית, ירושלים

אירועים פקקתיים-תסחיפיים ורידיים שכיחים במיילדות ובמחלות נשים, ומהווים גורם משמעותי לתחלואה ותמותה. בשנים האחרונות חלה ירידה בשכיחות סיבוכים אלו בעקבות טיפולים מונעים יעילים.

המטרות במאמר הנוכחי היו לסקור את שיטות המניעה והטיפול השונות במיילדות וגינקולוגיה, להעריך את יעילותם, ולגבש גישה מובנת ופרוטוקולים מתאימים לאוכלוסייה בישראל.

במחקרים שונים הוכח כי הטיפול המונע בטוח יותר, יעיל קלינית וחסכוני בחישובי עלות-תועלת יחסית לשיטות המעקב השונות. למרות זאת, מסקרים שנערכו במדינות שונות בעולם עלה כי מנתחים רבים מהצפוי מעידים שאינם נוקטים בגישה טיפולית זו. במחלקתנו התקיים דיון מקיף עם ההמטולוגים ומומחי הקרישה, ובעקבות הידע שנצטבר בעולם ובמוסדנו, גיבשנו פרוטוקולים מובנים עם תרשימי זרימה פשוטים ובהירים לטיפול מונע בפקקת ורידית עמוקה ותסחיף בריאות, הן במחלקת נשים לאחר ניתוחים והן במחלקת יולדות.

לסיכום, קביעת מדיניות מחלקתית תעלה את המודעות ליישום הטיפול המונע, ועשויה להקטין את התחלואה והתמותה ממחלה פקקתית-תסחיפית.

אורי הלמן, יעקב בנטוב

בית-הספר רקנאטי למקצועות הבריאות, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן-גוריון

מומים קשים מלידה הם הסיבה המובילה לתמותת תינוקות - כ-21% מכלל מקרי המוות בתינוקות. הסיבות למומים מבניים משתייכות לשלוש קטגוריות: גורמים גנטיים, גורמים סביבתיים ושילוב ביניהם, כל אלה יכולים לבוא לידי ביטוי בטיפולי פוריות.

בשנת 1999 ערכוBergh  וחב' [11] מחקר רטרוספקטיבי בכל הילדים מהריונות הפריה חוץ-גופית (להלן – הח"ג1) בשבדיה. במחקר חושב הסיכון היחסי (RR) 1.39 (95% CI 1.25-1.54), ולא נעשה תקנון לגיל האם ולוולדנות.

בשנת 2002 שמו Hansen וחב' [7] דגש במחקרם על הימנעות מבעיות מתודולוגיות שנישנו במחקרים קודמים, ומצאו סיכון יחסי (OR) למומים הגבוה פי 2 (1.5-2.9) לאחר הח”ג ופי 2 (1.3-3.2) לאחר ICSI (Intracytoplasmic Sperm Injection). כאשר חושב הסיכון היחסי בהריונות של עובר יחיד שנולד במועד  (Term singletons), נמצא כי הסיכון היחסי למומים נותר דומה 2.2 (1.2-4) ל-ICSI, ו-2.1 (1.4-3.2) להח”ג. התוצאות תוקננו לגיל האם, ולדנות ומין הילוד.

במטה-אנליזה של 19 עבודות נמצא סיכון יחסי של 1.29 למומים מלידה בהריונות מהח"ג לעומת הריונות עצמוניים (Spontaneous).

ניתן לסווג את ההסברים לקשר אפשרי לשלוש קבוצות: הקבוצה הראשונה כוללת את מאפייני האוכלוסייה הנמצאת בטיפולים. מספר גורמי-סיכון נמצאו מאפיינים אוכלוסייה זו: גיל מבוגר, ולדנות נמוכה, אי-פוריות והרגלים כגון עישון. הקבוצה השנייה קשורה לשיטות המיושמות בטיפולי פוריות: תהליך ההפריה כולו מתרחש בהשפעת תהליך שאינו פיזיולוגי. הקבוצה השלישית עוסקת במאפייני ההריון שהושג לאחר טיפולי פוריות: שכיחות הריונות מרובי עוברים היא גבוהה מאוד לעומת האוכלוסייה הכללית, ויש לזכור כי הריונות מרובי עוברים חושפים את הילודים לגורמי-סיכון נוספים, כגון לידת פג ומשקל לידה נמוך.

לסיכום, ההתקדמות הרבה שהתחוללה בתחום הטיפולי הפוריות בשנים האחרונות עוררה חששות בקרב מספר חוקרים, ונראה כי המגמה המסתמנת ממחקרים אחרונים בתחום אכן מצדיקה חששות אלו. יש לתת תשומת-לב מיוחדת לבדיקה מקדימה של גורמי-הסיכון באוכלוסייה המטופלת ולנסות למזער את השפעתם על הטיפול.

____________________________

1 הח"ג – הפריה חוץ-גופית

אליעוז חפר

לשכת הבריאות המחוזית, חיפה, החוג למינהל מערכות בריאות, מיכללת עמק יזרעאל, אוניברסיטתNew England, המיכללה לישראל

כאשר מפורסמים מחקרים מדעיים יש לשקול גורמים שונים המשפיעים על תוצאותיהם. גורמים אלו מסווגים לקבוצת הסברים לא סיבתיים וסיבתיים, שאינם בהכרח אלו שהחוקרים מייחסים להם את תוצאותיהם. בחירת ההסבר הסיבתי הסביר ביותר לתוצאות המחקר נעשית לפי כלל "התער של אוקאם", אולם אין די בכך לסיבתיות. במקרים רבים הציבור והתקשורת נוטים לפרש מיידית קשר מובהק סטטיסטית כהוכחת סיבתיות, אולם קיימים מספר מדדים הקרויים על-שם Bradford Hill, אשר הקשר האפידמיולוגי הוא רק אחד מהם. וככל שמתקיימים מהם יותר, יש חיזוק רב יותר לכך שגורם החשיפה הוא הסיבה לתוצאה.

לבסוף, קיים פער בין מחקר על גורם סיבתי ומדיניות בריאות. גם לאחר שהחשיפה נמצאה כגורם סיבתי סביר, קיימים תהליכים מתווכים המערבים כוחות במנהל ציבורי, מעורבות של מקבלי החלטות ופעילות פוליטית, עד שמימצאים אודות גורם סיבתי על תחלואה או על השפעות מזיקות של טיפול רפואי יחוללו שינוי במדיניות בריאות.

כהמחשה לפער הזה יוצגו שלוש דוגמאות של מחקרים שתוצאותיהם היו מבוססות. הראשון על הנזקים הבריאותיים של התרופה "Vioxx" = Rofecoxib, השני אודות נזקי הטיפול ההורמוני החלופי לנשים בגיל חדילת-אורח, והשלישי אודות נזקי הקרינה מטלפונים ניידים. לעומת התוצאות המובהקות סטטיסטית, מדיניות הבריאות בכל אחד ממצבים אלו שונה ומובהקת פחות. מדיניות בריאות אינה מבוססת רק על מספרים ותוצאות כמותיות, אלא על שיקולים נרחבים ומורכבים הרבה יותר.

משה חיימוף, מריאן קלמנוביץ, רפאל פיינמסר

מירפאת סחרחורת, מח' אף אוזן גרון, ניתוחי ראש וצוואר, מרכז רפואי רבין

נפילות קורות בכל קבוצות הגיל, אולם מרביתן מתרחשות בקבוצת הגיל עד 5 שנים ומעל 65 שנה. בהשוואה לידלדים, בגיל המבוגר הסיכון להתאשפז בעקבות נזקי נפילה גבוה פי 10, והסיכון למוות בגינה גבוה פי 8. חבלה היא הסיבה החמישית למוות בגילאים מעל 65 שנה, ונפילות גורמות ל-70% ממקרי מוות בתאונות בגילאי 75 שנה ומעלה.

יצחק מלצר¹, ניסים בנג'ויה², יעקב קפלנסקי³

¹המעבדה לשיקום ולחקר התנועה על-שם שוורץ, המחלקה לפיזיותרפיה, אוניברסיטת בן-גוריון, ²המעבדה לביו-מכניקה, המיכללה האקדמית לחינוך על-שם קיי, באר-שבע, ³המח' לפרמקולוגיה קלינית, אוניברסיטת בן-גוריון

שיווי-משקל בגיל הזיקנה מהווה יסוד חשוב בשמירת העצמאות התיפקודית. לליקויים בשיווי-משקל ולנפילות השפעה עצומה במדינות המערב על איכות-החיים של קשישים ועל הוצאות מערכות הבריאות. כחלק מתכנית אסטרטגית של שירותי הבריאות, קיים הצורך לפתח שיטות התערבות יעילות ומעשיות אשר באפשרותן לשפר שיווי-משקל בקרב קשישים. המטרות במחקר הנוכחי היו לבדוק צורות תירגול שונות והשפעתן על מערכת שיווי-משקל, ולהשוות בין תירגול ייעודי לבין תירגול לשיפור כוח שרירים בקרב קשישים.

לשם כך נכללו במחקר 42 קשישים עצמאיים שסווגו באופן אקראי לשלוש קבוצות: אימון שיווי-משקל (BT), אימון איזומטרי (IT) ובקרה ללא אימון (CG). בכל קבוצה נכללו 14 מתנדבים. בדיקות שיווי-משקל סטטיות במצבים שונים בעמידה (עיניים פקוחות או עצומות, בסיס עמידה רחב או צר ועמידה על-גבי מישטח קשה או רך) ודינמיות (גבולות שיווי-המשקל במישור הקידמי-אחורי ובמישור הצדדי) בוצעו במעבדה לביו-מכניקה תוך עמידה על פלטת כוח. כוח השרירים בגפיים התחתונים  נמדד באמצעות דינמומטר איזוקינטי. הבדיקה נעשתה לפני ולאחר 3 חודשי אימון. מדדי שיווי משקל וכוח שרירים הושוו באמצעות Repeated-measures ANOVA.

קבוצת ה-BT שיפרה באופן מובהק את גבולות שיווי-המשקל בעמידה הן במישור הקידמי-אחורי והן במישור הצדדי בהשוואה לקבוצות המחקר האחרות (IT, CG). לא חל שיפור בכוח שרירים בגפיים התחתונים. בשתיים מבדיקות שיווי המשקל הסטטי נמצא שיפור מובהק בקבוצת ה-BT בלבד. כמו-כן, 64.2% מהנכללים בקבוצת ה-BT דיווחו על עלייה בביטחון העצמי לעומת 35.7% בלבד בקרב קבוצת ה-IT.

לסיכום, נראה כי אימון ייעודי משפר את גבולות שיווי-המשקל (ההיבט הדינמי), ללא שינוי בכוח השרירים. לא ניתן לומר בוודאות שחל שיפור בשיווי-משקל סטטי כתוצאה מהאימון.

אפרים בילבסקי, חבצלת ירדן-בילבסקי, גדעון שטיין, זינאידה פראדין, עליזה זיידמן

מחלקה לרפואה פנימית ב', מרכז רפואי רבין, קמפוס גולדה – השרון, פתח תקווה, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

מחלת שד מפושטת המשלחת גרורות גורמת לעיתים רחוקות בלבד לאי-ספיקת כבד. לעיתים נדירות אף יותר, מהווה אי-ספיקת כבד ביטוי ראשוני לממאירות מפושטת בשד. אי-ספיקת כבד חדה נגרמת לרוב על רקע טיפול בתרופות מסיבות של מינון-יתר, מישלב של תרופות שונות העוברות חילוף-חומרים בכבד או כהשפעת-לוואי של תרופות. סיבה שכיחה נוספת היא על רקע זיהום, בעיקר נגיפי. רק בשיעור נמוך מאוד נמצא כי הסיבה היא מחלה ממאירה. בסקירת הסיפרות נמצאו פרשות חולים ספורים בלבד עם אי-ספיקת כבד סוערת כביטוי ראשוני למחלה שאתית של השד המשלחת גרורות. בפרשת החולה הנוכחית מדווח על אישה צעירה שנשלחה לבירור בעקבות חשד להפרעה בתיפקודי כבד, ובהמשך אובחנה כלוקה בממאירות בשד עם גרורות מפושטות בכבד ומהלך מחלה סוער מאוד, אשר הביא לפטירתה תוך מספר ימים ממועד קביעת האבחנה.