תוצאת חיפוש

חיים קפלן(1), יוסף חייק(2), בתיה יפה(3)  

(1)המח' לכירורגיה פלסטית, (2)המח למיקרוכירורגיה, מרכז רפואי שיבא, והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב 

שיחזור שד מהווה כיום חלק בלתי נפרד מטיפול בחולות לאחר שעברו כריתת שד חלקית או מלאה. מספר שיטות ניתוח פותחו לשיחזור השד שמנוצלות בהן רקמות הגוף בלבד, וחלקן גורמות לפגיעה באזור התורם. מובא בזאת ניסיוננו בשיטה חדישה, שבה מסתייעים במיתלה חופשי המבוסס על Deep inferior egigastric artery (המזין את רקמות השומן והעור של הבטן תוך שימור שריר הבטן הישר). המיתלה החופשי האמור

מועבר לבית-החזה, וכלי-הדם שלו מושקים לכלי-הדם בדופן בית-החזה. לאחר חיבור המיתלה מעוצב השד המשוחזר ומותאם לשד השני.

לשיטה זו יתרונות רבים: צימצום ימי אישפוז והחלמה מזורזת, הפחתה בעוצמת הכאב לאחר הניתוח, חזרה מהירה לתיפקוד, שימור חוזק דופן הבטן תוך הקטנת הסיכון לבלט או בקע באזור התורם, ועיצוב קל יותר של המיתלה במיקומו החדש.

ניצפתה הצלחה מלאה ב-49 מתוך 50 החולות שנותחו בין השנים 2002-1998. הסיבוכים המעטים נפתרו לרוב בעקבות טיפול שמרני.

מנואל כץ(1), שילה ורשבסקי(1), שירלי רוזן(1), נורית ברק(1), יוסי פרס(2) 

(1)היחידה לרפואה ראשונית, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב,  (2)מח' מיון ילדים, מרכז רפואי אוניברסיטאי סורוקה, באר-שבע

המטרות במחקר הנוכחי היו לפתח וליישם הנחיות להתקבלות ילדים לאישפוז, תוך התאמה מקומית, לצורך יישומן במחלקה למזון ילדים ולהערכת מידת ההצדקה של ההתקבלות לאישפוז בהתאם להנחיות אלה.

לשם כך נקבעו על-ידי רופאי ילדים בכירים הנחיות להתקבלות ילדים לאישפוז, תוך הסתייעות בשיטת דלפי להשגת קונסנזוס, לצורך יישומן של ההנחיות במחלקת מיון ילדים של המרכז הרפואי האוניברסיטאי סורוקה. כן הוערכה מידת ההצדקה של ההתקבלות לאישפוז במחלקות הילדים במהלך 33 ימים שנבחרו באופן אקראי בשנים 2000-1999, לפני יישום ההנחיות, ובמהלך 30 ימים שנבחרו באופן אקראי בשנת 2001 לאחר יישומן. סך-הכל הוערכו 1,037 תיקים.

נמצא שיעור של 12.4% התקבלויות לא-מוצדקות לאישפוז, בהתבסס על ההנחיות להתקבלות ילדים לאישפוז שהותאמו מקומית. לא נמצא הבדל בשיעור ההתקבלויות הלא-מוצדקות לאישפוז לאחר יישום ההנחיות במחלקת מיון ילדים.

נמצא שהתקבלויות לא-מוצדקות קשורות לגיל מעל 3 שנים, לעונה ולאישפוז במשך יומיים ופחות. הסיבות העיקריות לכך שהתקבלות לאישפוז הוגדרה כלא-מוצדקת היו שההתקבלות לא התאימה להנחיות ושניתן היה לטפל בבעיה במיסגרת אמבולטורית. נמצאו הבדלים מובהקים במאפיינים של האוכלוסיות היהודית והבדואית שבמידגם, אבל לא נמצא הבדל ביניהן בשיעור האישפוזים הלא מוצדקים.

לסיכום, העבודה הרפואית במחלקת מיון ילדים של המרכז הרפואי האוניברסיטאי סורוקה מותאמת לתנאים המיוחדים של מרכז רפואי זה ולמאפיינים המיוחדים של האוכלוסייה שהוא משרת. ההנחיות להתקבלות לאישפוז שפותחו במיסגרת מחקר זה משקפות את התנאים המיוחדים הללו. לא נמצא הבדל בשיעור ההתקבלויות הלא מוצדקות לאחר הנהגת ההנחיות להתקבלות לאישפוז. תוצאות אלו מצביעות על כך, שההנחיות משקפות את החשיבה הרפואית שהייתה נהוגה במחלקת מיון ילדים בסורוקה עוד לפני יישומן.

יש מקום לשלב הנחיות להתקבלות לאישפוז במערכת הבריאות, אך חשוב להתאים את ההנחיות כך שתשקפנה את התנאים והצרכים המקומיים.

זמורה זוהר(1), איגור וקסמן(2), ג'ק סטולרו(3), גרשון וולפין(4), עמנואל סקג'יו(4), אריה איתן(2) 

(1)היח' לטראומה,  (2)היח' לכירורגיה, (3)לרפואה דחופה, (4)ולאורטופדיה, בית-חולים לגליל המערבי, נהרייה

מדי שנה, בתקופות החגים של המיגזר הערבי והדרוזי, ובעיקר בחג הקורבן, פונים לחדר-המיון בבית-החולים גליל מערבי, נהרייה, עשרות נפגעי חזיזים, זיקוקים, נפצים, קפצונים ושאר חומרי נפץ מאולתרים המופעלים בעת השמחה. כן פונים נפגעים אחדים בתקופת הפורים.

המטרות במאמר הן לסקור את אוכלוסיית נפגעי חומרי הנפץ האלה ולנתח את היבטי ההיפגעות, במטרה לצמצמה ולהקטין את הנכויות הנילוות לפגיעות אלה.

נערך סקר רטרוספקטיבי של הנפגעים מחזיזים, זיקוקים, קפצונים, נפצים וחומרי נפץ מאולתרים שפנו לבית-חולים לגליל המערבי, נהרייה, בחגי הקורבן ובפורים בין השנים 2003- 1999. בין השנים 2002-2001 ביצע צוות הטראומה של בית-החולים, בשיתוף-פעולה עם מנהיגות כפרי האזור, התערבות בקהילה, בניסיון להביא לצימצום התופעה.

במהלך תקופת המחקר ניצפתה ירידה בשיעור הנפגעים שהגיעה ל-50% בשנת 2003 בהשוואה לשנת 1999; זכרים היוו 93% מן הנפגעים 53% מהנפגעים היו ילדים, ו-93% היו מהמיגזר הערבי או הדרוזי. מספר הנפגעים מזיקוקים ודומיהם בשנת 2003 היה פחות באופן מובהק ממספרם בשנת 1999 ו-2002 ומהממוצע בין השנים 1999-2002. גורם הפציעה העיקרי היה חזיזים (67%) ואחריו זיקוקים (21%). הפציעות העיקריות היו פציעות גפיים (58%), ואחריהן פציעות פנים ועיניים (24%), וכוויות (11%). מכלל הנפגעים, 54% היו פצועים אשר שוחררו לאחר טיפול ראשוני ו-46% אושפזו; 24% מכל הנפגעים נזדקקו לניתוח, ו-7% עברו קטיעת אצבעות. שני נפגעים איבדו ראייה בעין אחת.לא היו נפטרים מבין הנפגעים.
לסיכום, מימצאי עבודה זו מצביעים על כך, שבמשך תקופת הסקר חלה ירידה בשיעור ההיפגעות. ניתן לייחס ירידה זו לשתי סיבות עיקריות: מאמצי ההתערבות שלנו, ופתיחת תיקי חקירה על-ידי המשטרה ומשרד המסחר והתעשייה. אנו ממליצים על שילוב של חינוך, הסברה והדרכה להורים, תוך גיוס גורמים קהילתיים ואמצעי תקשורת, ועל הגברת האכיפה.

 
יש לשקול קיום מופעי זיקוקין באופן מרכזי בחג הקורבן.

יוסי רימר 

מכבי שירותי בריאות, חיפה

מגיפת הזיעה האנגלית (מהה"א) או בשמה הלטיני Sudur anglicus, היא מהמגיפות הפחות ידועות מבין אלה שפרצו באנגליה של ימי-הביניים. לאחר שפרצה באנגליה במאות ה-15 וה-16 מספר פעמים, נעלמה מהה"א ללא שוב. במאמר זה נדונים מאפייניה של אותה מגיפה והמידע המשוער אודות מחולליה.

נתלי גולן(1), גיורא פילר(1,2) 

(1)מעבדת השינה, (2)מח' ילדים א', מרכז רפואי רמב"ם (בית חולים לילדים מאייר) והטכניון – מכון טכנולוגי לישראל, חיפה

בעבודות רבות מודגם הקשר בין הפרעת קשב וריכוז (ADHD) (להלן הקו"ר) לבין הפרעות שינה. הורים לילדים עם הקו"ר מדווחים על שינה מקוטעת ולא איכותית יחסית לילדים בקבוצות בקרה. מאידך, בבדיקות אובייקטיביות נמצא על-פי-רוב כי ילדים אלו ישנים יותר, והועלתה אף השערה כי ישנוניות יומית היא הגורמת להפרעות הקשב והריכוז הניצפות בהפרעה זו. בעבודות מבוקרות עם ילדים שנגרם בהם חסך שינה הודגם,

כי התנהגותם של ילדים עייפים היא דמויית-הקו"ר. בעבודה שנערכה על-ידינו לאחרונה אכן מצאנו, כי ילדים עם הקו"ר לקו בהפרעות שינה ובישנוניות יומית אובייקטיבית. מימצא זה יכול להסביר מדוע ריטלין, שהיא תרופה מעוררת, עוזרת לילדים אלו. חשוב גם להדגיש כי רבות מהפרעות השינה של ילדים אלו, לדוגמה דום-נשימה בשינה או תנועות רגליים מחזוריות בשינה, ניתנות לטיפול, ולכן יש להביא בחשבון אפשרות להפרעות אלו בהערכת ילדים עם הקו"ר.

איתן ישראלי, מורין פרידמן 

הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב

חיידקי הכלמידיה (Chlamydiae), חיידקים גראם-שליליים תוך-תאיים  אובליגטוריים, מ הווים גורם תחלואה כלל-עולמי האחראי למספר מחלות הכוללות גרענת, מחלות נשימה ומחלות המועברות במין. חיידקים אלו חודרים לתאי אפיתל ריריים המקנים להם סביבה להישרדות ולגדילה. מספר אירועים מלווים את חיידקי הכלמידיה לאחר כניסתם לתא, החל משינויים בשלפוחית המכילה אותם, האחראים לחמיקה מהמסלול האנדוזומי- ליזוזומי (Endosomal pathway) אל המסלול האקסוציטוזי (Exocytic pathway). שינויים אלה כוללים גם איחויו Fusion)) עם בועיות ברשת האנדופלסמית (ER) ובגולג'י הנושאות Glycerophospholipids ו-Sphingolipids.

בהמשך מתרבים החיידקים בבועיות אלה, הנקראות גופיפי הסגר ((Inclusion. בסקירה זו מדווח על מעגל החיים של חיידקים אלה ועל האירועים הראשונים המתרחשים בתאים לאחר ההדבקה בו. הבנה של יחסי גומלין אלה בין החיידק לבין התא המאכסן עשויה לזרז פיתוח גישות חדשות לטיפול בהדבקות על-ידי חיידקים אלה, ובפרט תרופות שתמנענה בריחה מהמסלול האנדוציטי-ליזוזומי.

בוריס צ'רטין(1), אלון פרידמנס(1), דמיטרי קוליקוב(1), וואהיל אבו-ערפה(1), משה זילברמן(1), עירית הדס-הלפרין(2), עמיצור פרקש(1)

 (1)המח' לאורולוגיה, (2)והמח' לדימות, מרכז רפואי שערי צדק, ירושלים

המטרה במאמר הנוכחי הייתה לסקור את היעילות ארוכת-הטווח של הזרקה אנדוסקופית לטיפול ברפלוקס שלפוחיתי-שופכני. החומר המוזרק מגבה את דופן השרירית של שלפוחית השתן ובצורה זו משנה את זווית כניסת השופכן לשלפוחית השתן. הטיפול האנדוסקופי אורך כ-15 דקות ומתבצע במיסגרת אמבולטורית. כיום זהו טיפול מקובל, המהווה חלופה לטיפול אנטיביוטי מונע ארוך-טווח או לניתוח בטן פתוח. נסקר במאמר ניסיון ארוך-טווח בטיפול האנדוסקופי ברפלוקס שלפוחיתי-שופכני.

לשם כך נסקרה מערכת מידע רפואי, תוך הסתייעות במילות מפתח כגון רפלוקס שלפוחיתי-שופכני (Vesicoureteral reflux). טיפול אנדוסקופי ותוצאות ארוכות- טווח.

מהסקירה עלה, כי קיימים חומרים שונים המתאימים לטיפול האנדוסקופי. ניסיון רב עד כה נרכש באמצעות Polytetrafluoroethlene (PTEE): מבחינת היעילות וההצלחה ארוכת-הטווח זהו החומר המוזרק האמין ביותר לטיפול ברפלוקס שלפוחיתי-שזפכני. Dextranomer/hyaluronic acid copopolymer (Deflux) הו חומר חדש ללא נטייה לפיזור מרוחק ועם תוצאות ראשוניות מבטיחות.

לסיכום, טיפול אנדוסקופי הוא טיפול קל ויעיל להיעלמות רפלוקס שלפוחיתי-שופכני. PTEE עדיין נחשב לחומר היעיל ביותר במעקב ארוך-טווח, אך לא ניתן להתעלם מאפשרות של פיזור מרוחק של ה- PTEE לאחר ההזרקה. דפלוקס הוא חומר הזרקה חדש, והתוצאות הראשוניות בהיבט הטיפולי והבטיחותי מעודדות, אך מחייבות הוכחה נוספת במחקרים פרוספקטיביים ורב-מרכזיים.

אליעוז חפר(1,2), שמואל רשפון(1,3), אירנה וולוביק(4) 

(1)משרד הבריאות, לישכת הבריאות המחוזית חיפה, (2)החוג למינהל מערכות בריאות, מיכללת עמק יזרעאל, (3)בית-הספר לבריאות הציבור, הפקולטה ללימודי בריאות ורווחה, אוניברסיטת חיפה, (4)משרד הבריאות, לישכת הבריאות הנפתית, חדרה

שערנת (טריכינוזיס - Trichinosis), הקרויה גם Trichinelliasis או Trichiniasis, אינה שכיחה בישראל, והתחלואה בה עד כה הייתה לרןב אקראית. החולים הם בעיקר תושבים זרים שנדבקו מחוץ לתחומי המדינה או עובדים מחו"ל שאכלו בשר נא. בחודשים פברואר-מרס 2002 אירעה התפרצות תחלואה בשערנת בקרב מהגרי עבודה מתאילנד במושב שדה יצחק. שלושים מתוך 120 עובדים במושב לקו במחלה. ככל הידוע, זוהי ההתפרצות הגדולה מסוגה ובהיקפה בישראל.

המטרות בסקירה זו הן לעורר את מודעותם של הרופאים בבתי-החולים ובמירפאות לאפשרות זו לנוכח מספרם הגדול של מהגרי העבודה במדינה שנאמד בכ-238 אלף, במאמר הנוכחי מדווח על אירוע של התפרצות תחלואה בשערנת, ונסקרים מאפייני התחלואה ודרכי ההעברה של המחולל והטיפול.

מקרב 30 החולים שטופלו בבית-החולים, 23 (76%) סבלו מכאבי שרירים ומחולשה. בבדיקות המעבדה: ב-22 מהם (73.3%) נמצאה אאוזינופיליה. רמת ה-CPK הממוצעת ב-27 מהחולים (90%) הייתה .1,312 בבדיקות נוגדנים לשערונית (טריכינלה) נמצאו נוגדנים בכל 12 החולים שהסכימו לעבור בדיקות אלו.

לסיכום, בשל שינויים דמוגרפיים בישראל בשנים האחרונות, יש לכלול אפשרות לשערנת בכל אבחנה מבדלת בחולה המציג תסמינים, סימנים ואנאמנזה מתאימים. חלה חובה חוקית על הרופא המטפל לדווח ללשכת הבריאות על התפרצות של מחלה זו. יש להסביר לאוכלוסיות בסיכון על מאפייני התחלואה, דרכי העברה ומניעתה.

ירון ניב, גליה ניב, זהר לוי, יונה ניב  

המכון לגסטרואנטרולוגיה, מרכז רפואי רבין, קמפוס בילינסון, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

אחד השינויים הבולטים בחלק מחולי השיטיון לקראת סוף חייהם הוא ההתנגדות לאכול. מכיוון שאכילה נתפשת בתרבות שלנו כהכרח בל  יגונה ומזון חשוב כ"אוויר לנשימה", מטפלים רבים סבורים כי יש להאכיל את חולה השיטיון גם כנגד רצונו.

במחקר זה ביקשנו ללמוד על דעותיהם של קשישים לגבי אפשרויות הזנה ופעולות דפואיות מתקדמות אם יחלו בשיטיון.

לשם כך חולק שאלון לתושבי דיור מוגן בני יותר מ-70 שנה. נכללו בשאלון פרטים דמוגרפיים, שאלות על הערכה עצמית ודירוג הנכלל במחקר על-פי סולם אנלוגי בנושאי ניידות, איכות-חיים, רמת תיפקוד, סבל מכאב, השתתפות באירועים, תמיכה משפחתית וסביבתית, פירוט מצבים הגרועים ממוות בעיני הנכללים ודירוג הסכמה אפשרית לביצוע פעולות מקיימות חיים בכל אחד משלבי השיטיון: החדרת גסטרוסטום אנדוסקופי,

הזנה דרך צינור, החייאה, הנשמה מלאכותית או ניתוח. הנכללים במחקר נשאלו אם הם מעונינים לכתוב צוואה המאפשרת התערבות טיפולית מוגדרת על-פי מצבי השיטיון, אשר תנחה את האפוטרופוס לצורך קבלת החלטות בעת הצורך.

חולקו 120 שאלונים והוחזרו 61 שאלוני שמולאו (היענות של 50.8%), מתוכם נכללו 47 נש'ם (77%). הגיל הממוצע היה 83 שנה. מאפייני רוב הנכללים במחקר היו אלמנות, מוצא אירופאי, חילוניים, בעלי מקצוע מנהלי והשכלה ממוצעת של 12 שנה. מעל 70% מהנכללים התנגדו להזנה ולביצוע פעולות מקיימות חיים בדרגות השיטיון הנמוכות, ולמעלה מ-80% התנגדו לכך בדרגות הגבוהות. תשעים-וחמישה אחוזים (95%) מהנכללים במחקר ביקשו לכתוב צוואה המפרטת הסכמה או אי-הסכמה להזנה ולפעולות רפואיות במצבי השיטיון השונים.

תוצאות המחקר הנוכחי מצביעות על רצונם של 95% מאוכלוסיית המתראיינים לכתוב צוואה שייכתב בה הטיפול העתידי במצבי שיטיון. נטיית ליבם של הנכללים במחקר היא לקבל תזונה ותמיכה רפואית מיקטית Minimal)) במצבי שיטיון שבהם הארכת חיים עלולה לגרום לסבל מיותר, הן לחולה והן לסובבים אותו.

דוד טנה(1,2) איבון שוומנטל(1), נתן בורנשטיין(3) 

(1)המרכז למניעה וטיפול באירוע מוחי, המח' לנירולוגיה, מרכז רפואי שיבא, תל-השומר, (2)החוג לאפידמיולוגיה ורפואה מונעת, הפקולטה לרפואה סאקלר, (3)היח' למחלות כלי-דם של המוח, המח' לנירולוגיה, המרכז הרפואי סוראסקי, אוניברסיטת תל-אביב

אירוע מוחי ונזקיו ארוכי-הטווח וטיפול בגורמי הסיכון העיקריים, ועל-ידי פנייה לעזרה רפואית בסמיכות זמן מרבית להופעת התסמינים של אירוע חד. המטרות בעבודה זו היו לאמוד את רמת הידע לגבי אירוע מוחי בישראל. שיטות המחקר כללו סקר טלפוני שנערך בקרב 300 גברים ונשים בגילאי 40 שנה ומעלה המהווים מידגם מייצג של האוכלוסייה דוברת העברית בטווח גילאים זה. מבין גורמי-הסיכון לאירוע מוחי, גורם-הסיכון המוכר ביותר היה יתר-לחץ-דם, אך 24% מבין המשיבים לא ידעו לציין גור-סיכון כלשהו.  

למעלה ממחצית מכלל המשיבים (55%) לא ידעו לציין תסמין כלשהו של אירוע מוחי חד. קרוב למחצית מהמשיבים (46%) ציינו, כי מרכיב מסוים של שמירה על אורח-חיים בריא יכול לסייע למנוע אירוע מוחי, אולם 24% בלבד ידעו לציין כי מעקב רפואי או איזון גורמי-סיכון, כגון יתר-לחץ-דם, סוכרת או רמות כולסטרול בדם, עשוי לסייע במניעה. המודעות לנזקי אירוע מוחי הייתה גבוהה יחסית - רק 15% לא ידעו לציין נזק כלשהו כתוצאה מאירוע מוחי. בקרב משיבים שדיווחו על קיום של גורם-סיכון אחד לפחות, 14% בלבד רואים עצמם כשייכים לקבוצת סיכון ללקות באירוע מוחי.

לסיכום, תוצאות עבודה זו מצביעות על ידע הלוקה בחסר לגבי אירוע מוחי בקרב הציבור בישראל. במיוחד בלט ידע מועט לגבי אפשרות מניעה על-ידי פנייה למעקב רפואי, איזון לחץ-הדם וגורמי-סיכון נוספים, ואי הכרת התסמינים של אירוע מוחי חד. תוכנית להגברת המודעות והידע בקרב הציבור בישראל נחוצה לשיפור המניעה של אירוע מוחי והטיפול בו.

פנחס דנון(1), מרינה ששון(2), בשמת שלגי(2), ללי טוסן(2), יפה ספיר(2), משה קוטלר(3) 

(1) מרכז קהילתי לבריאות הנפש ושיקום רחובות,  (2)בית-הספר המרכזי לעובדים סוציאליים בתל-אביב, (3)בית חולים נס-ציונה, באר-יעקב

תופעת ההימורים מוכרת עוד מראשית ההיסטוריה ומשלבת משחק, ניחוש ותחרות, אשר ביחד מובילים לפעולה מרגשת. ההבחנה בין הימורים חברתיים להימורים פתולוגיים באה לידי ביטוי במטרת ההימור, בזמן המושקע בהימורים ובהשלכות שליליות הנובעות מפעולת ההימור.

מחקר זה נועד לבדוק את הקשר שבין הימורים פתולוגיים לבין תסמיני דיכאון וחרדה. כמו-כן, מאפשר המחקר לספק תמונת-מצב אודות המאפיינים הדמוגרפיים של הנחקרים, לדווח על דפוסי בעיית ההימורים ולפרט את סוגי הטיפולים הניתנים להם.

במחקר נכללו מהמרים הנמצאים בטיפול במיסגרת המרכזים לטיפול בנפגעי הימורים ובמירפאה לבריאות הנפש בתל-השומר. נכללו במחקר 47 נבדקים והשאלונים מולאו באופן אנונימי. הסתייענו בשלושה שאלונים: שאלון עצמי חברתי- דמוגרפי יחד עם שאלון להערכת בעיית ההימורים, שאלון לדירוג דיכאון על-שם Hamiltonושאלון לדירוג חרדה על-שם Hamilton.

נמצא קשר סטטיסטי בין תדירות ההימורים לבין תסמיני חרדה, ובין ריבוי התמכרויות לבין תסמיני דיכאון וחרדה. לכן חשוב להתייחס להפרעות דיכאון, חרדה ונטיות אובדניות בקרב מהמרים. התוצאות הראשוניות מחיבות מחקר מעמיק באוכלוסייה זו.

זאב שנקמן(1), רבקה רגב(2), דב הופנשטיין(1), אילן ארז(3)  

(1)המח' להרדמה וטיפול נמרץ כללי,  (2)המח' לילודים ותינוקות, (3)המח' לכירורגיית ילדים, בית-חולים מאיר, כפר-סבא, והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

פגה נותחה לתיקון גסטרוסכיזיס. משקלה היה 1,400 גרם בניתוח הראשון ו-1,700 גרם בניתוח השני. ההרדמה הייתה משולבת: כללית "שטחית" ועל-קשיתית מותנית. הצנתר הוחדר בין החוליות המותניות התחתונות בשיטת "איבוד תינגודת" להזרקת תמיסת מלח פיזיולוגית (Saline). הטיפול העל-קשיתי במהלך הניתוח ולאחריו התבסס על בופיווקאין ופנטניל. לא ניתנו אופיואידים מערכתיים. הפגה התעוררה עם סיום הניתוחים. איכות הטיפול בכאב במשך הניתוחים ואחריהם הייתה טובה מאוד, למעט לתקופות קצרות במהלך הניתוח השני ואחריו. איכות הטיפול בכאב השתפרה מאוד אחרי שליפת הצנתר העל-קשיתי במספר ס"מ. לא ניצפו דיכוי נשימה, ירידה בתפוקת הלב או רעילות בופיווקאין. מדווח בזאת על מהלך האילחוש והטיפול בכאב. כן נסקרת הסיפרות הרפואית בנושא שיטת ביצוע האילחוש ומינוני התרופות בתינוקות במשקל נמוך, יתרונותיה לעומת הגישה הזנבית (Caudal) וסיבוכים אפשריים.

איתן מור(1), נתי בר-נתן(1), עזרא שהרבני(1), רחל ברגרין(2), אפרת הר-לב(2), יעקב אמיר(3), רבקה שפירא(4) 

(1)מח' השתלות, (2)היח' לטיפול נמרץ, (3)מח' ילדים ג', (4)ומכון גסטרואנטרולוגיה לילדים, מרכז שניידר לרפואת ילדים המסונף לפקולטה לרפואה סוראסקי, תל-אביב 

השתלת כבד בילדים צברה תאוצה בעשור האחרון, עם ההחדרה של השתלת אונות כבד מתוום חי ומפיצול הכבד מתורם מת.

במאמר הנוכחי מדווח על הניסיון הראשוני בביצוע השתלות כבד בילדים במרכז שניידר לרפואת ילדים.

לשם כך נאספו נתוני כל ההשתלות שבוצעו בין השנים 1996-2003 בוצע ניתוח של שיעור הישרדות החולים והשתלים, ופורטו הסיבוכים השונים.

בתקופה זו בוצעו 90 השתלות כבד, כולל 2 השתלות נישנות, ב-38 ילדים שגילם הממוצע 6.2 שנה. סוגי השתלים סווגו ל-15 השתלות כבד שלם ול-25 אונות כבד, הכוללות 12 אונות כבד מתורם חי, 8 שתלי כבד מוקטן ו-5 אונות של כבד מפוצל מתורם מת. במעקב ממוצע של 40 חודשים נפטרו 7 ילדים: 5 בחודש הראשון ו-2 נוספים 6 חודשים (מחלה נשנית בשתל) ו-13 חודשים (שאת המשלחת גרורות) לאחר ההשתלה. שיעור ההישרדות של החולים בסידרה זו היה 81.5% ושיעור הישרדות השתלים – 72.5%.סיבוכים בהשקת כלי-הדם כללו אירוע של חסימה מוקדמת ואירוע של חסימה מאוחרת של וריד השער (Portal vein) (5%), וכן 6 אירועים של חסימת עורק הכבד (15%). שלושה מבין 6 הילדים עם חסימה עורקית עברו בהצלחה ניתוח לסילוק הקריש, ואילו השלושה הנותרים עברו השתלה נשנית. סיבוכים בדרכי המרה כללו דלף מרה (5%) והיצרות דרכי מרה (15%). אחד הילדים עבר ניתוח לתיקון ההיצרות ו-4 אחרים עברו בהצלחה הרחבה אכגיופלסטית. ילד אחד נותר עם היצרות באחד משני הקטעים (Segments) למרות ההרחבה.

לסיכום, היכולת לנצל אונות כבד לצורך השתלה מאפשרת להגדיל את מספר השתלות הילדים המבוצעות בישראל, מיומנות גבוהה וניסיון מצטבר מבטיחים שיפור בתוצאות.

שמואל רזניקוביץ'(1), רן בליצר(1,2)

(1)הוועדה להיערכות מדינת ישראל למחלת ה- SARS, משרד הבריאות, (2)חיל הרפואה, צה"ל

ההתמודדות עם ההתפרצות מחלת הסארס (SARS) העמידה בפני מערכת הבריאות הקנדית שורה של אתגרים מורכבים ביותר, שאליהם לא הייתה המדינה ערוכה באופן מספק.

בעקבות ההתפרצות ולנוכח תוצאותיה הקשות - בריאותית, חברתית וכלכלית - החליטה ממשלת קנדה בצעד חריג למנות ועדת חקירה ממלכתית לבדיקת האירועים. ועדה זו וועדות מקצועיות נוספות בחנו במשך חודשים רבים לעומקם את כל ההיבטים של תיפקוד מערכת הבריאות הקנדית בשעת חירום שהביאו להתמודדות הלקויה עם המגיפה. במאמר זה מובאת מתוך דו"ח הוועדות תמצית המסקנות הרלבנטיות באופן ישיר גם למדינת ישראל. על מדינת ישראל ללמוד וליישם את לקחי מערכת הבריאות הקנדית לקראת ההתמודדויות הצפויות בעשורים הקרובים עם מחלות מגפתיות חדשות ומתחדשות.

אלכס לבנטל (1), אריק קרסנטי (2,1), סיגל סדצקי (3,4)

(1) שירותי בריאות הציבור, משרד הבריאות, (2) היח' לאפידמיולוגיה סביבתית, (3) היח' לאפידמיולוגיה של סרטן, מכון גרטנר, מכז רפואי שיבא, תל-השומר, (4) הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

התקשורת הנרחבת בטלפונים הסלולריים, שהחלה מאמצע שנות התשעים של המאה העשרים, מלווה בדאגה ובחרדה בקרב הציבור, בעיקר על רקע פירסומים הקושרים בין אמצעי תקשורת זה לתחלואה בסרטן.

במאמר הנוכחי מסוכם הידע הקיים כיום לגבי ההשפעות הרפואיות והביולוגיות שלחשיפה לקרינה אלקטרומגנטית הנפלטת מטלפונים סלולריים, תוך שימת דגש על המצב הייחודי של השפעות אפשריות של ניצול טכנולוגיה זו על התהוות מחלת הסרטן.

מסיכום המחקרים הקיימים עולה, כי אין עד עתה הוכחה מדעית להשפעת הטלפונים הסלולריים על הופעת סוגים מסוימים של סרטן או שינויים בלתי הפיכים בפעילות המוח.

ועדות מומחים בינלאומיות ממליצית על המשך המחקר כדוגמת זה המתבצע בהנהגת אירגון בריאות העולמי, המשתתפות בו קבוצות חוקרים ב-14 מדינות שונות, ביניהן ישראל. לעומת זאת, הוכח כי דיבור בטלפון סלולרי בעת נהיגה מהווה סיכון משמעותי מוגבר לתאונות דרכים, ללא כל קשר לקרינה הנפלטת ממכשירים אלה.

לסיכום, האתגר שמציבה התקשורת של הטלפונים הסלולריים לרשויות הבריאות ברחבי העולם, גרם להגדרת כללים חדשים. עקרון ההימנעות השקולה הוא הקו המנחה למדיניות בריאות ציבור הולמת במדינות העולם המערבי ובישראל - זאת עד לקבלת תוצאות מחקרים נוספים.