תוצאת חיפוש

אלכסנדר גורשטיין, יהודה שינפלד,

היח' לחקר מחלות אוטואימוניות והמח' לרפואה פנימית ב', מרכז רפואי שיבא, תל-השומר והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

פמפיגוס (פ') היא אב-טיפוס של מחלות אוטואימוניות הפוגעות באיבר אחד. מחלה זו, המושרית על-ידי נוגדנים פאתוגניים, גורמת לשלפוחיות בעור ובריריות. האנטיגנים נגדם מכוונים הנוגדנים העצמיים בפ' הם דסמוגלאינים (ד') – גליקופרטאינים המשתתפים בהיצמדות של תאי האפיתל בדסמוזומים. כתוצאה מקשירת הנוגדנים בעור, חלה היפרדות בין תאי האפידרמיס – תהליך המכונה אקנתוליזיס. במקור דווח על שתי צורות של המחלה: פמפיגוס וולגריס (פ"ו) ופמפיגוס פוליאצאוס (פ"פ).

בניגוד למחלות אוטואימוניות אחרות, כגון זאבת אדמנתית מערכתית (SLE), אין הבדל בין המינים מבחינת ההיארעות של פ'. בדרך כלל, אין יותר מבן-משפחה אחד שלוקה במחלה. המחלה מתפרצת לרוב בעשור הרביעי והחמישי לחיים, אם כי דווח על פ' בילדים ובקשישים. פ"ו נפוצה יותר ביהודים ובבני-אדם ממוצא ים-תיכוני. בברזיל קיימת צורה אנדמית של פ"פ הנקראת פוגו סלבגם (Fogo selvagem, פ"ס). על מוקדים של מחלה דומה לזו דווח גם בקולומביה ובטוניסיה. פ"ס היא אנדמית באזורים כפריים בחלק הדרומי והדרום-מזרחי של ברזיל, בייחוד לאורך נהרות. האוכלוסייה באזורים אלה הטרוגנית מאוד מבחינת המוצא והגזע. עד 3.4% מהאוכלוסייה באזורים אנדמיים נגועים בפ"ס. בניגוד לפ"פ, מאובחנת מפ"ס בעיקר בילדים, במתבגרים ובמספר בני-משפחה; עם זאת, אין היא מועברת מאדם לאדם. הגורם הסביבתי התורם להתהוות המחלה טרם נמצא, אך ההתפלגות הגיאוגרפית של פ"ס דומה לזו של הזבוב השחור – Simulium nigrimanum – הנחשב על-ידי התושבים המקומיים למעביר המחלה. ההסתמנות הקלינית וההיסטולוגיה בפ"ס ובפ"פ, זהות.

זיו גיל (1,2), ריבי טאומן (3) , יעקב סיון (3) , אבי אור-אורטרגר (4), שלמה קונסטנטיני (1)

(1) היח' לנירוכירורגיית ילדים, בית-חולים דנה, מרכז רפואי סוראסקי והפקולטה לרפואה סאקלר, תל-אביב, (2) מרכז זלוטובסקי לחקר המוח, הפקולטה למדעי הבריאות אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר-שבע, (3)מעבדת השינה לילדים והיח' לטיפול-נמרץ ילדים, בית-חולים דנה, (4) המכון הגנטי, מרכז רפואי סוראסקי, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

אכונדרופלזיה היא המחלה הגנטית הנפוצה ביותר מבין המחלות הגנטיות הגורמות להפרעה ביצירת עצם. המחלה מועברת בתורשה אוטוסומית-שולטנית, אולם רוב המקרים נובעי ממוטציה עצמונית. החולים במחלה גנטית זו לוקים בגמדות ובמיבנה אופייני של הגפיים והראש. כמחצית מהחולים באכונדרופלזיה לוקים בתסמינים נירולוגיים בדרגות חומרה משתנות, והסיבוך הקשה ביותר ממחלה זו הוא דום-נשימה פיתאומי, הנובע מלחץ גרמי על גזע-המוח. במאמר זה מדווח על תישעה חולי אכונדרופלזיה שעברו 12 ניתוחים נירוכירורגיים. טווח הגיל של החולים בין 3 חודשים עד 40 שנה. החולים לקו בתסמינים של קושי בהליכה, כאב-גב, חולשת גפיים, אי-שליטה על הטלת-שתן, הפרעות בדיבור ובהתפתחות המוטורית, דום-נשימה בשינה (sleep apnea) וכשל נשימתי מתמשך. ארבעה מהחולים נבדקו במעבדת שינה ונמצא כי הם לוקים בדום-נשימה חסימתי בשינה. בבדיקת תהודה מגנטית (MRI) שבוצעה בתישעה מהחולים הודגם לחץ גרמי על גזע-המוח או חוט-השידרה עקב היצרות הנקב הגדול (foramen magnum), איחוי בסיס הגולגולת עם חוליית הצוואר הראשונה או היצרות של תעלת-השידרה. בחמישה מהחולים הודגמה התרחבות של חדרי-המוח והידרוקן-הראש. בשיבעה חולים בהם הודגם לחץ על גזע-המוח התחתון בוצע ניתוח להרחבה של הנקב הגדול ולמינקטומיה של חוליות הצוואר C1-C2. בשלושה חולים בהם הודגמה היצרות של חוליות עמוד-השידרה הגבי ולחץ על חוט-השידרה, בוצעה למינקטומיה של החוליות המעורבות (T12-L5). שניים מבין החולים נזקקו למספר ניתוחים עקב הישנות מאוחרים של התסמינים הנירולוגיים. לא נדרשו פתיחה של הקשית (dura) או ביצירת דלף (shunt) בין חדרי המוח לחלל הצפק. משך האישפוז הממוצע לחולה היה 6 ימים. במיעקב מירפאתי אחר החולים המנותחים, שנמשך בין 3-24 חודשים לאחר הניתוח (13.5 חודשים בממוצע), נמצא שיפור ניכר בסימנים ובתסמינים ב-8 מתוך 9 החולים שנותחו.  

נדרש מעקב שיגרתי אחר חולים הלוקים באכונרופלזיה החל מגיל הינקות ועד גיל ההתבגרות, על-מנת למנוע תחלואה ותמותה קשים בחולים אלה. במעקב יש לכלול בדיקה נירולוגית ובדיקות תהודה מגנטית תקופתיות. בחולים מבוגרים נדרשת בדיקת דימות רק בקרב אלה הלוקים בתסמינים נירולוגיים טיפוסיים. בחולים שבהם מאובחנים סימנים רנטגניים או קליניים של לחץ על גזע-המוח התחתון, טיפול הבחירה כולל הרחבה בניתוח של הנקב הגדול ולמינקטומיה של חוליות עמוד-השידרה המעורבות. זיהוי וטיפול מוקדמים בילדים ובמבוגרים הלוקים באכונדרופלזיה, יכולים למנוע את הסיבוכים הקשים הקשורים בדחיסת גזע-המוח וחוט-השידרה, ביניהם אי-ספיקה נשימתית, דום-נשימה פיתאומי ומוות.

שרון ארליך(1), דלית מודן(1) וגדעון פרת(2)

(1) היח' לאנדוקרינולוגיה, (2) המח' לטיפול נמרץ ילדים, מרכז רפואי שיבא, תל-השומר, רמת-גן

לפטין הוא חלבון בעל 167 חומצות-אמינו ומשקלו המולקולתי הוא כ-16kDa. שמו נגזר מהמלה היוונית leptos, שמשמעותה "רזה". ללפטין מספר תפקידים, שהעיקרי ביניהם הוא ויסות מאזן האנרגיה על ידי דיכוי תיאבון והגברת הוצאת אנרגיה. כמו-כן, הוא מהווה סמן למאכת הרבייה וכהורמון המשפיע על מיגוון תהליכי חילוף-חומרים, כגון הפרשת אינסולין וליפוליזה. קיימות עדויות לכך, שללפטין יש גם תפקיד מרכזי בתגובה למצבי דחק והוא מצוי ביחסי גומלין הדוקים עם ציר ההיפותאלאמוס-היפופיזה-טוחה (adrenal). המטרה בסקירה זו לסכם בקצרה את הידע הקשור בלפטין, בהסתמך על הספרות העכשווית.

The Lack of Awareness of the Israeli Population Regarding Gastrointestinal Complications from Non-Steroidal Anti-Inflammatory Drugs

Gisels Zandman-Goddard, Pnina Langevitz

Medicine Dept. B and F. The SlE Clinic and The Rheumatology Unit, Sheba Medical Center, Tel Hashomer, Israel

Non-steroidal anti-inflammatory drugs (NSAID) are potent analgesic agents. They are indicated for rheumatoid arthritis, osteoarthritis, severe acute and prolonged chronic pain. A wide range of analgesic agents are available. The objective of this study was to assess the patient's knowledge of his illness, his knowledge familiarity with NSAID medications and their side effects and thereupon, to evaluate the awareness, utilization, satisfaction and expectations associated with current available treatment.

During the year 2000, a randomized telephone screening questionnaire, was completed over a 2 month period for a sample group of the general Israeli population over 50 years of age.

Of the 3179 persons contacted, 2028 responded and 292 persons were treated with NSAIDs and further investigated. Fifty percent suffered from chronic musculoskeletal pain, 22% had osteoarthritis, 10% had rheumatoid arthritis, and 18% had undefined chronic pain. The average age of the respondent was 65 years old. The average duration of treatment was 11 years. The most common drugs used by the 292 respondents that were taking NSAIDs were diclofenac (Voltaren) - 51% and naproxen (Naxyn) - 21%. Only 4% were treated with COX-2 specific inhibitors. Twenty percent of the respondents utilized more than one NSAID simultaneously. Forty seven percent of the patients had peptic ulcer disease but only 39% of them were simultaneously treated with an NSAID and a gastroprotective agent. Sixty eight percent of patients expected amelioration of symptoms while taking NSAIDs. Seventy seven percent of respondents were dissatisfied with treatment. The patients expressed that they did not have a reliable easily accessible source of information on their disorder or on available treatment options.

Many respondents were not aware of their medical diagnosis. In general, patients were not aware of all the available NSAIDs or the side effects of gastrointestinal complications. Enhancement of information available to the patient is warranted to improve the provision of efficient therapy, reduce side effects and increase patient satisfaction from therapy.

Laparoscopic Approach to Perforated Duodenal Ulcer

D. Rosin, Y. Kurianski, M. Shabtai, A. Ayalon

Dept. of General Surgery and Transplantation, Sheba Medical Center, Tel Hashomer and Sackler School of Medicine, Tel Aviv University

As laparoscopy becomes more prevalent, it is being used for a growing variety of abdominal operations, both electively and as emergency treatment. We describe our preliminary experience in laparoscopic repair of perforated duodenal ulcer. 2 women and 2 men, aged 40-78 were operated over a period of 4 months and in all laparoscopic suture and omentopexy were performed with meticulous abdominal lavage. Despite somewhat longer operative time but a similar period of hospitalization, the easier post-operative course and fewer wound complications justify this technique. The effectiveness of medical treatment of peptic disease, and especially the anti-Helicobacter pylori regimen, supports the view that closure of the perforation is usually enough, and vagotomy is not needed.