תוצאת חיפוש

אורי זויברמן, ענת קסלר 

היחידה לנירו-אופתלמולוגיה, מחלקת עיניים, מרכז רפואי סוראסקי, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב 

יתר לחץ תוך גולגולתי עצמוני הוא למעשה תסמונת, אשר מאופיינת ביתר לחץ תוך גולגולתי, ללא עדות בדימות לגוש תוך מוחי או להפרעה בניקוז של ורידי המוח. התסמונת פוגעת בעיקר בנשים צעירות בגיל הפוריות, בעלות עודף משקל, אולם יכולה להופיע בכל גיל, וניתן לאבחנה אף בילדים או באנשים מעל גיל 45 שנים. שכיחות התסמונת בישראל דומה לזו שבמדינות המערב –  1:100,000.

התסמונת מתאפיינת בראש ובראשונה בכאבי הראש, המהווים את התסמין העיקרי במרבית החולים (כ-90%). קיימים גם תסמינים אחרים, כגון: טשטוש ראייה חולף, טינטון (טיניטוס) או ראייה כפולה. חולים מסוימים הם אי תסמיניים ומאובחנים רק לאחר שעברו בדיקה קרקעית עין שגרתית – מצב הנפוץ יותר בקרב ילדים.

הטיפול בתסמונת מתבסס על ירידה במשקל. הטיפול התרופתי הוא במעכבי Carbonic anhydrase, ובעיקר: Acetazolamide, ובמצבים קשים יותר נדרש לעיתים ניתוח. קיים צורך במעקב רצוף וארוך טווח כדי לנטר את נזקי התסמונת, ולטפל במועד, מאחר והתסמונת מתאפיינת בהתקפים, אשר יכולים להופיע אפילו לאחר תקופות הפוגה ארוכות.

האטיולוגיה לתסמונת אינה ידועה. למרות זאת, בשנים האחרונות חלה התרחבות משמעותית של בסיס הידע על התסמונת, והמטרות בסקירה זו הן לדווח על התסמונת ועל המידע החדש שפורסם לאחרונה.

ראני פטל¹, טלי יונש-קמחי², נבו מרגלית³, צבי רם³, אופירה בן-טל⁴, צבי ר' כהן⁵, יונתן רוט³

¹הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, ²אגף דימות, מרכז רפואי סוראסקי, תל אביב,

³מחלקת נוירוכירורגיה, מרכז רפואי סוראסקי, תל אביב, ⁴בנק הדם, מרכז רפואי סוראסקי, תל אביב, ⁵מחלקת נוירוכירורגיה, בית חולים תל השומר, רמת גן

העבודה היוותה חלק מהדרישות האקדמיות של הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, לקבלת תואר דוקטור לרפואה (M.D)

רקע: חבלות ראש מהוות בעיה רפואית וחברתית-כלכלית כבדת משקל מבחינת התחלואה והתמותה. אחד הסיבוכים המשמעותיים של חבלות ראש הוא דימום תוך גולגולתי מחבלה. בעבודות שנערכו בקרב חולים עם דימום תוך גולגולתי הודגמה נטייה של הדימומים לגדול, במיוחד בשעות הראשונות לאחר החבלה. אספירין ממלא תפקיד מרכזי במניעת סיבוכים קרישתיים-תסחיפיים עקב מחלות טרשתיות-קרישתיות. פעילות זו של אספירין מתווכת על ידי פגיעה בפעילות הטסיות. קיים חשש תיאורטי כי לנטילת אספירין יהיו השפעות על דימומים תוך גולגולתיים, ובכלל זה הגדלתם. מטרתנו במחקר זה היא לבדוק את השפעת עירוי טסיות הדם על מידת הגדילה של דימום תוך גולגולתי  בקרב חולים שטופלו באספירין טרם החבלה.

שיטות: סקירה רטרוספקטיבית של תיקי האשפוז של חולים שאושפזו במרכז הרפואי סוראסקי ובמרכז הרפואי שיבא מתאריך 12.2004-31.10.20081.. נכללו חולים לאחר חבלת ראש קהה אשר נטלו אספירין בקביעות טרם החבלה, עם עדות לדימום במוח או דימום תת קשיתי חד בבדיקת טומוגרפיה מחשבית אשר בוצעה בתוך 12 שעות מחבלת הראש. בדיקת טומוגרפיה מחשבית נוספת בוצעה בתוך 24 שעות מבדיקת הטומוגרפיה המחשבית הראשונה. נבדקה השפעת מתן עירוי טסיות (קבוצה א') בין שתי בדיקות הטומוגרפיה המחשבית לעומת אי מתן עירוי טסיות בתקופה זו (קבוצה ב') על תוצאים קליניים ודימותיים.

תוצאות: סך הכול נכללו במחקר זה 44 חולים. ארבעה עשר חולים לקו בדימום במוח, 40 בדימום תת קשיתי, ואילו 10 לקו בשילוב של דימום תת קשיתי ודימום במוח. בקבוצת הדימום במוח נמצא, כי בקרב קבוצה א' שכיחות גדילת הדימומים ומידת גדילתם היו גבוהות יותר מאשר בקבוצה ב'. ייתכן שביצוע מוקדם של הטומוגרפיה המחשבית הראשונה, מרווח זמן ארוך יותר עד לטומוגרפיה מחשבית נוספת ונפח דימום גדול יותר בטומוגרפיה המחשבית הראשונה, מסבירים ממצאים אלו. בקבוצת הדימום התת קשיתי נמצא, כי בקרב קבוצה א' שכיחות גדילת הדימומים הייתה קטנה יותר מאשר בקבוצה ב', אולם ללא מובהקות סטטיסטית. בנוסף, לא נמצא הבדל מובהק סטטיסטית מבחינת מימדי הגדילה בין שתי קבוצות הטיפול.

מסקנות: ממחקר זה עולה, כי במתן עירוי טסיות דם בתוך 36 שעות מהחבלה לחולים עם דימום תוך גולגולתי אשר טופלו טרם החבלה באספירין, לא מושג צמצום בגדילת הדימומים. אולם לנוכח מגבלות העבודה יש להתייחס למסקנה זו בזהירות. לאור חשיבות הנושא, אנו ממליצים על בדיקת סוגיה זו במסגרת מחקר פרוספקטיבי, אקראי ורב-מוסדי.

ורד אביטבול^4,1, מרב לידר^4,2, נגה שבשין^4,1, גדעון פלוסר^4,3, איריס אשד^4,1

¹מכון דימות, מרכז רפואי שיבא, תל השומר, רמת גן, ²היחידה לרימטולוגיה, מרכז רפואי שיבא, תל השומר, רמת גן, ³מכון דימות, מרכז רפואי סוראסקי, תל אביב, ⁴הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, רמת אביב

הקדמה: מעורבות של המפרקים הסקרו-איליאקיים במחלה דלקתית (סקרואילאיטיס) אופיינית לספונדילוארתרופתיות ומהווה קריטריון אבחוני. תהודה מגנטית נחשבת כיום לבדיקת הבחירה לאבחון סקרואילאיטיס והדגמתו בשלביו  הראשונים.

מטרות: בעבודה זו סקרנו בדיקות תהודה המגנטית שנעשו במכוננו בשאלה של סקרואילאיטיס בשנים האחרונות, הערכנו את ממצאיהן ובדקנו את השתנות השכיחות עם השנים.

שיטות: בדיקות התהודה המגנטית למפרקים הסקרו-איליאקיים שבוצעו במכוננו בין השנים 2009-2005 נבדקו, והוערכו בהסכמה על ידי מתמחה ברדיולוגיה אבחונית ורופאה מומחית בדימות של מערכת השריר-שלד.

תועדה נוכחותם של הממצאים הבאים: ממצאים כרוניים – ארוזיות, גשרים גרמיים, טרשת תת סחוסית, ממצאים חדים – בצקת לשד העצם והעשרת הממצאים לאחר הזרקת חומר ניגוד. על סמך כלל הממצאים החליטו הבודקים האם קיימת עדות לסקרואילאיטיס בבדיקה. חושבה שכיחות בדיקות התהודה המגנטית להערכת המפרקים הסקרו-איליאקיים במהלך השנים בהשוואה לכלל בדיקות התהודה המגנטית שבוצעו להערכת מערכת השלד באותן שנים.

תוצאות: בוצעו 93 בדיקות תהודה מגנטית להערכת המפרקים הסקרו-איליאקיים. נצפתה עלייה הדרגתית במספר בדיקות התהודה המגנטית של המפרקים הסקרו-איליאקיים במהלך השנים. מספר בדיקות התהודה המגנטית למפרקים הסקרו-איליאקיים שבוצעו בשנת 2009 היה גבוה פי 8.2 בהשוואה לשנת 2005, בשעה שהעלייה בכלל בדיקות התהודה המגנטית שבוצעו להערכת מערכת השלד באותן שנים הייתה גבוהה פי 2.5 (p<0.001). בקרב 53 נבדקים (57%) אובחנה סקרואילאיטיס דלקתית (28 נשים, 25 גברים, גיל ממוצע, 30 שנה). בארבעה נבדקים ניתנה אבחנה חלופית ובשאר הנבדקים הבדיקה פורשה כתקינה.

מסקנות וסיכום: בדיקת התהודה המגנטית היא בעלת רגישות גבוהה לשינויים דלקתיים של המפרקים הסקרו-איליאקיים. המודעות לחשיבותה של בדיקה זו לאבחון וטיפול מוקדם של מחלות ספונדילוארתרופתיות, כפי שהיא מתבטאת בשיעור ההפניות לבדיקה, עלתה משמעותית בשנים האחרונות.

יעל בירן-גול¹, טלי לרמן-שגיא², דורית לב³, גוסטבו מלינגר⁴, אברהם שוייגר⁵, מיכאל דוידוביץ⁶

¹המחלקה למדעי ההתנהגות, המכללה האקדמית תל אביב-יפו, ²היחידה לנירולוגיה ילדים, מרכז רפואי וולפסון, ³מכון גנטי, מרכז רפואי וולפסון, ⁴היחידה לאולטרה-סאונד, מחלקת נשים ומיילדות, מרכז רפואי וולפסון, ⁵המכללה האקדמית תל אביב-יפו והמרכז הרפואי לשיקום בית לוינשטיין, ⁶המכון להתפתחות הילד, מחוז ירושלים שפלה, מכבי שירותי בריאות

ענקות הראש (מאקרוצפליה) מוגדרת בספרות הרפואית כהגדלה של היקף הראש הפרונטו-אוקסיפיטלי מעל לאחוזון ה-98 או מעל לשתי סטיות תקן מהטווח התקין הממוצע, בהתאמה לגיל ולמין. ניתן לאבחן ענקות הראש במהלך הריון בסקירות על שמע (אולטרה-סאונד). מצב זה עשוי להיגרם בשל הגדלה של כל אחד ממרכיבי הראש, והגדלה של רקמות המוח בלבד מכונה מגלאנצפליה.

חלק מהחוקרים בתחום טוענים, כי ענקות הראש היא תופעה טבה (Benign), בדרך כלל משפחתית, שאינה טומנת בחובה משמעות קלינית. חוקרים אחרים טוענים לעומת זאת, כי קיים קשר בין ענקות הראש לבין קשיי קשב, לקויות למידה, בעיות בתיאום עין-יד ולקויות בלימוד השפה. ענקות הראש אף עשויה להיות חלק מתסמונות גנטיות רבות הכוללות פיגור שכלי.

התפרסמו מאמרים רבים בספרות הרפואית בנושא ענקות הראש בעובר והשלכותיה ההתפתחותיות. אולם אין עדיין תמימות דעים בקרב החוקרים לגבי הייעוץ המתאים. לכן, הרופאים מתקשים להעריך את הסיכון לליקויי התפתחות בעובר עם ענקות הראש.
 

אהובה מייליק¹, ארנון אפק*^2,1, זאב רוטשטיין²

¹היחידה לתמיכה ניהולית, ²הנהלת המרכז הרפואי שיבא, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

* שני המחברים הראשונים תרמו תרומה זהה למאמר

ניהול אִרגון רפואי מושתת על הבנה עמוקה של מהות האִרגון, ייעודו ומשימותיו, ועל הפעלת שיטות לאיסוף וניתוח הידע. שותפות של כלל מרכיבי האִרגון נדרשת לשם שמירה על תִפקוד מיטבי בסביבה משתנה.

במאמרים הקודמים של מחברי מאמר זה, שפורסמו מעל דפי "הרפואה", אופיינו האִרגונים הרפואיים כארגוני-על המורכבים מתת-מערכות. ההתבססות על תת-המערכות כדרך לניהול מיטבי של מערכות-העל הרפואיות, מאפשרת את מיצוי היתרונות הגלומים במקצועיות, בפשטות ובגמישות של תת-המערכות. מקורו של דגם תת-המערכות בתפיסת העולם האירופאית-גרמנית, המתבססת על מחלקות רפואיות נבדלות פיזית, בראשות מנהלים מקצועיים ורבי השפעה. ההתבססות על תת-המערכות מחייבת מתן אוטונומיה ניהולית למנהלי המחלקות ובקרה ניהולית הדוקה של הנהלת האִרגון הרפואי.

במאמר הנוכחי מוצג פִּתרון אינטראקטיבי להערכת ביצועים בזירה הרפואית – דגם ה- CHESS. פִתרון זה מפותח במרכז הרפואי שיבא. ה-CHESS Clinical Health Economic and Satisfaction Simulator)) נבנתה כמערכת לבינה אִרגונית קלינית שתפקידה לספק מידע כמותי ומנותח על הנעשה ברצפת הייצור הקלינית. ייחודיותה של המערכת בהסתכלות דיפרנציאלית על ההליכים הרפואיים המורכבים ובעלי השוֺנוּת הגבוהה, ובאיתור מרכיבים בעלי דמיון ובסיס משותף. איסוף הנתונים מתבסס על מערכות מקוונות תיק חולה מחשבי (EMR), המהווה תנאי הכרחי להפעלת המערכת.

הפתרון מאפשר למנהלי המרכז  הרפואי (מערכת-העל) ולמנהלי המחלקות (תת-המערכות) לקבל החלטות מושכלות שיבטיחו את הגשמת יעדי האִרגון, קרי לעבור מדפוס ניהולי מגיב (ריאקטיבי) למתוכנן (פרואקטיבי), כפי שמחייבת הסביבה התחרותית במאה ה-21.

ארנון אפק^1,2, אהובה מייליק²*, זאב רוטשטיין¹

¹הנהלת המרכז הרפואי שיבא, ²היחידה לתמיכה ניהולית, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

*שני המחברים הראשונים תרמו תרומה זהה למאמר

המאפיינים התרבותיים של הרפואה במאה ה-21 שונים מאלו של תחילת המאה ה-20. במקביל, משתנים גם האִרגונים הרפואיים והופכים מורכבים יותר. תמורות אלו מחייבות שינוי בתבניות החשיבה המסורתית ובהבנת המערכת הרפואית כמערכת מורכבת מסתגלת.

במאמר הנוכחי מאופיינים האִרגונים הרפואיים כמערכות על המורכבות מתת-מערכות. מוצג במאמר זה הדגם של מערכת מורכבת מסתגלת, המאפשר לדון באתגרים העומדים בפני המערכות הרפואיות במאה ה-21.

ההתמודדות הניהולית עם מערכת מורכבת מסתגלת איננה פשוטה. לא ניתן עוד להתבסס על חשיבה ליניארית ועל פִּתרונות מסוג של תכנון-עשייה-לימוד-הפעלה. נדרשת חדשנות, תוך התבססות על היתרונות הגלומים בתתי המערכות, כאמצעי יעיל להגשמת המשימות של מערכת-העל.

בבתי החולים, לדוגמה, המחלקות הקליניות, הכוללות צוות רפואי המהווה מוקד ידע ומיומנויות בתחום הקליני, יכולות לקדם את האיכות הרפואית, השירות והביצועים של כלל האִרגון. כל זאת בתנאי שתישמר הסינכרוניזציה בין תת-המערכות ומערכת העל, על מנת שכל הפעילות באִרגון תשרת את הייעוד והחזון של בית החולים, במהלך ההתמודדות עם האתגרים והסביבה התחרותית במאה ה-21.
 

אריה גורדין, דימטרי אוסטרובסקי, אבירם נצר, יהושע דנינו ואבישי גולץ

מחלקת אא"ג, ניתוחי ראש וצוואר, רמב"ם – הקריה הרפואית לבריאות האדם והפקולטה לרפואה רפפורט, הטכניון, חיפה

שברים של גתות המצח (Frontal sinus fractures) נצפים בשכיחות ניכרת במרכזי טראומה. השברים הללו שכיחים בגברים צעירים וקורים לרוב בעקבות פגיעות תאוטה, כמו בתאונות דרכים.

גתות המצח נמצאים בשכנות הקרובה לאיברים חיוניים דוגמת המוח והעיניים. עקב כך קיים סיכון לפגיעה באיברים אלה בעת היווצרות השבר, ולכן נודעת חשיבות רבה באיבחון חולים אלה ובמתן טיפול ראוי להם.

המטרות במחקר הנוכחי היו לסקור את אוכלוסיית החולים שאובחנו עם שברים של גתות המצח, וכן לבדוק את הגישות הטיפוליות, יעילותן והסיבוכים שניצפו בעקבות הטיפול.

במחקר רטרוספקטיבי זה נכללו חולים אשר אובחנו עם שברים של גת המצח בין השנים 1998-2002 בקריה הרפואית רמב"ם ונותחו במחלקת אא"ג. נאספו הנתונים הדמוגרפיים של החולים, נסיבות הפגיעה, סוג הטיפול שניתן ותיזמונו, הסיבוכים לאחר הניתוח ומידת שביעות-הרצון של החולים. נערך מעקב של שנתיים לפחות במיסגרת מירפאתית.

בין השנים 1998-2002 נותחו 47 חולים במחלקת אא"ג עקב שברים בגת המצח. שלושים ושמונה מהם היו במעקב שנתיים לפחות, והם מהווים את אוכלוסיית המחקר. שבעים אחוזים (70%) מהחולים לקו בשברים של הדופן הקדמי והאחורי של הגת, 30% הנותרים אובחנו עם שבר בדופן קדמי בלבד. פגיעות נוספות בעצמות הפנים קרו ב- 47% מהחולים, ופגיעות תוך-מוחיות – ב-39%. מחצית מהחולים נותחו ב-24 שעות הראשונות. לא הייתה תמותה באוכלוסיית המחקר. חולה אחד (2.5%) פיתח סיבוך משמעותי (דלקת עוצבות המוח). כ-15% מהחולים לקו בסיבוכים קלים אשר כללו היעדר תחושה במצח וכאבי-ראש. רוב דליפות נוזל-השידרה שניצפו לפני הניתוח נעצרו לאחריו.

לסיכום, שברים של גת המצח שכיחים יחסית במרכזי טראומה גדולים. נדרשים חשד קליני, בדיקה קפדנית וביצוע בדיקות דימות כדי לקבוע אבחנה מדויקת. אי-מתן טיפול יכול להוביל לזיהומים תוך-מוחיים קשים. ניתוח מניב תוצאות משביעות-רצון ברוב המטופלים וללא סיבוכים משמעותיים.
 

אלכסנדר רוזין (1), אליסיה נכטיגל (2), אילנה אורן (3)

(1) המח' לרימטולוגיה על-שם ב' שיין, (2) המח' לרדיולוגיה רפואית, (3) המח' לרפואה פנימית א', מרכז רפואי רמב"ם והפקולטה לרפואה רפפורט, טכניון, חיפה, ישראל

מדווח במאמר הנוכחי על פרשת חולה בן 91 שנה עם קרע עצמוני, שבעקבותיו נגרם סיבוך של שטף-דם תת-אקרומיאלי. הנוזל מהדמומת (Hematoma) נוקז עם הפחתה משמעותית בכאבים. תנועות הכתף שוקמו לאחר חודש של טיפול שמרני. התפקיד של שריר ה-Deltoid נדון במשמעותו בשיקום תנועות הכתף לאחר קרש של השרוול המסובב. הטיפול השמרני יכול למנוע פעילות אורתופדית פולשנית וקיבוע באמצעות גבס - הפעילויות הכרוכות בסיבוכים בגיל המבוגר. נחקר נוזל מהדמומת בהשוואה לדם 24 שעות לאחר אירוע של הקרע.

נמצאו בנוזל מהדמומת רמה גבוהה של חומצה לקטית, רמות סוכר נמוכות, מספר אריתרוציטים שפורש כתקין וירידה ניכרת במספר הליקוציטים בהשוואה עם רמות תקינות בדם. תוצאות ההשוואה מעידות על רגישות ניכרת של ליקוציטים לתנאים אנארוביים וחומצה לקטית.

חיים גולן (1), אולגה וולקוב (1), ז'קלין סולקס (2), משה מלול (1)  

(1) המכון לרפואה גרעינית, מרכז רפואי רבין – קמפוס גולדה השרון, (2) היח' לאפידמיולוגיה, מרכז רפואי רבין, קמפוס בילינסון, פתח-תקווה, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

תסחיף בריאות (Pulmonary embolism) הוא מצב המחייב איבחון וטיפול מיידיים. בדיקה לנוכחות  D-Dimer (DD) בדם נוספה לאחרונה לבדיקות המבוצעות בחשד לתסחיף בריאות.

המטרה בעבודה הנוכחית הייתה לברר את הקשר בין רמת DD לבין תוצאות סריקת הריאות הגרעינית בחולים עם חשד קליני לתסחיף בריאות (ת"ר).

נבדקו 84 תיקים של חולים שאושפזו בחשד לת"ר (גיל 76 + 14, 26 גברים ו-58 נשים). נבדקים אלה סווגו לשתי קבוצות: חולים עם DD בטווח התקין, הנמוך מ-250 נאנוג'/מ"ל (קבוצה B).

נערכה השוואה רטרוספקטיבית בין מימצאי סריקת הריאות לבין רמת DD והאבחנה של ת"ר בשיחרור.

בקבוצה A נכללו 67 חולים, מתוכם 29 (43%) אובחנו כלוקים בת"ר, ובסריקת ריאות הוגדרו 19 (66%) בסבירות גבוהה, 9 (31%) בסבירות בינונית ו-1 (3%) בסבירות נמוכה לת"ר.

שלושים-ושמונה (38) חולים (57%) אובחנו ללא ת"ר, מתוכם 5 (13%) הוגדרו בסבירות גבוהה, 4 (11%) בסבירות בינונית ו-29 (76%) בסבירות נמוכה לת"ר.

בקבוצה B נכללו 17 חולים, מתוכם 16 (94%) אובחנו ללא ת"ר, ובסריקת ריאות 1 (6%) היה בסבירות בינונית ו-15 (94%) היו בסבירות נמוכה לת"ר. חולה אחד (6%) בקבוצה זו אובחן כלוקה בת"ר, למרות שרמת DD הייתה בגדר התקין. חולה זה נמצא בסבירות גבוהה לת"ר בסריקת הריאות, והאבחנה אוששה גם באמצעות CT-אנגיוגרפיה.

DD וסריקת ריאות הן בעלות רגישות דומה (96.7%) וערך מנבא שלילי גבוה (94.1% ו-97.8%, בהתאמה). לעומת זאת, הסגוליות של DD נמוכה (29.6%) בהשוואה לסריקת הריאות (81.5%). מתוצאות עבודה זו עולה, כי ניתן לבצע בדיקת DD לשלילת האפשרות של ת"ר, וכי יש הצדקה בביצועה טרם החלטה על סריקת ריאות.

דני סלודובניק, אריה אינגבר

המח' לרפואת העור, בית-החולים האוניברסיטאי, הדסה עין-כרם 

במאמר להלן נסקרת הספרות הרפואית העדכנית לגבי יישומי הטקרולימוס ברפואת העור, תוך התמקדות בעיקר על המריחה המקומית של החומר.

יעילותו של טיפול במריחה מקומית הוכחה במספר מחלות עור, ובעיקר בדלקת עור אטופית. עובדה זו נעוצה במנגנון הפעולה של התרופה, שאתר הפעילות העיקרי שלה הוא לימפוציטים מסוג T. לפיכך, צפוי כי התרופה תספק מענה למחלות העור הדלקתיות, ביניהן ספחת, ליכן פלנוס, פיודרמה גנגרנוזום ועוד.

טקרולימוס אינו גורם להשפעות-הלוואי הנפוצות במריחה מקומית ממושכת של סטרואידים. רמתו הבטיחותית גבוהה, ולכן צפוי כי בעתיד יגבר הטיפול בתרופה זו בתחום הדרמטולוגיה.

רונן לקר (1), בלה גרוס (2), אלכסנדר גור (3)

(1) המח' לנוירולוגיה, בית-החולים האוניברסיטאי הדסה, ירושלים, (2) המח' לנירולוגיה, בית-החולים הממשלתי, נהריה, (3) המח' לנירולוגיה, מרכז רפואי סוראסקי, תל-אביב

דמם ראשוני במוח (דר"מ) אחראי לכ-10% מכלל האירועים המוחיים, וכרוך בסיכון גבוה במיוחד לתחלואה כרונית ולתמותה.

המטרות בסקירה הנוכחית הן ליידע את קהל הקוראים בחידושים האחרונים בתחומי האפידמיולוגיה, המנע, האיבחון והטיפול בדר"מ.

לשם כך נסקרה הספרות הרפואית בנושא ב-Medline והתקיים הרכב מומחים של החוג למחלות כלי-הדם של המוח מטעם החברה לנירולוגיה בישראל, על-מנת להביא המלצות בכתב לכלל הרופאים בישראל.

לסיכום, דר"מ הוא מחלה שכיחה יחסית ומסכנת-חיים. היום ניתן למנוע חלק גדול מהדימומים במוח על-ידי מתן טיפול מקדים בגורמי-הסיכון, במיוחד ביתר-לחץ-דם.

הטיפול השמרני היעיל בחולים שכבר לקו בדימום במוח משפר אך במעט את מצבם. אולם ניתוחים לא הוכחו עדיין כיעילים יותר מטיפולים שמרניים, ולכן אין ניתן להמליץ על ניתוח לניקוז שטף-הדם. למעט במצבים חריגים כמפורט מטה. עם זאת, ייתכן כי שיטות ניתוח חדשות, הנבדקות בימים אלה במחקרים אקראיים, יתרמו לשיפור התיפקוד ולירידה בשיעור התמותה של חולים אלו.

ראובן גפשטיין, רמי דוד

היח' לניתוחי עמוד-שידרה, בי"ח מאיר כפר-סבא, הפקולטה לרפואה סאקלר, ת"א

ורטברופלסטיה היא שיטה חדשנית לייצוב חוליות עם חולשה מכאנית-מיבנית או עם תמט הנובעים מתהליכים חולניים שונים. לפי השיטה המקורית עליה דווח לראשונה לפני כ-15 שנה, מזריקים לגוף החוליה חומר אקרילי, המוכר שנים רבות בניתוחים האורתופדיים. ההזרקה מבוצעת באופן מילעורי עם בקרה רנטגנית ובאילחוש מקומי. ההוריות המקובלות היום כוללות שברים אוסטאופורוטיים, שאתות טבות כגון המאנגיומות וגרורות לחוליות. תוצאות של פעולות דומות המדווחות בספרות הרפואית הן מעודדות, ושכיחות הסיבוכים בעקבות הפעולה היא קטנה. נסקרו במאמר זה גם שיטות חדשניות, הכוללות תיקון עיוותים בחוליה הפגועה, וכן הסתייעות בסוגי cement המשתתפים בפעילות המטבולית של העצם ומוחלפים בהדרגה בריקמת עצם.

אברהם אדונסקי, ירוחם קליינבוים, רמי לוי ומרינה ערד

שברים בענפי עצם החיק (pubic rami) הם מהשברים היותר שכיחים באוכלוסייה המבוגרת. האיבחון קל ומבוצע בבדיקת דימות. חלק מחולים אלו מתאוששים במהירות יחסית, בעוד שאחרים סובלים כאבים עזים ונזקקים לתהליך שיקום ממושך.

המטרה במאמר זה היא לדווח על סידרה שנכללו בה קשישים הלוקים בשברי עצם החיק, שלא אובחן בהם בהתקבלותם שבר בו-זמני בעצם הצולב (os sacrum).

נבדקו בבדיקה פרוספקטיבית 29 קשישים, שאושפזו במהלך שנה עם אבחנה של שברים בעצם החיק כתוצאה מנפילה. בכולם נבדקה אפשרות של שברים בעצם הצולב באמצעות טומוגרפיה מחשבית וסריקת עצמות.

לקביעת התוצאות נותחו הנתונים של 19 חולים עם שבר עצם החיק שעמדו במדדי ההכללה, כולן נשים. בכולן הייתה עדות בצילומי רנטגן לאוסטאופניה או לאוסטאופורוזיס. בחלקן נמצאו גורמי-סיכון אחרים לשברים (ממאירות, נטיל סטרואידים). בשש נבדקות (31.5% מהמדגם) הודגם שבר נילווה של הצולב, שלא אובחן בצילומי רנטגן שבוצעו במועד התקבלותן לאישפוז. משך האישפוז של חולות אלה היה ארוך יותר, והן נזקקו לטיפול משכך-כאב נמרץ יותר. רמת תיפקודן בשיחרור הייתה סבירה ואיפשרה חזרה למקום מגוריהן קודם לאישפוז.

לסיכום, שברי עצם הצולב (sacrum) שכיחים בקשישות עם שברים בענפי עצם החיק. בחולות אלו אין להסתפק בצילומי רנטגן רגילים, אלא בחיפוש מכוון של שברי צולב בשיטות דימות אחרות. נדרשת זהירות בניוד המוקדם של החולים, תוך נשיאת משקל חלקית בלבד. קשישים אלו זקוקים לפרק זמן ארוך יותר על-מנת לחזור לתיפקוד ולמשככי-כאב חזקים יותר, זאת במקביל להסרת חששות מפני ממאירות, כאב ממושך ונכות. הפרוגנוזה בדרך-כלל טובה.

ענת קסלר ונתן גדות

הכינוי "שאת מדומה במוח" (pseudo tumor cerebri/ idiopathic intracranial) (שמב"מ) ניתן למצב שבו קיים לחץ תוך-גולגולתי מוגבר שאינו נגרם מתהליך תופס מקום. על מנת שיוגדר מצב כזה, יש צורך במדידת לחץ נוזל השידרה. מדידה זו לא היתה אפשרית עד ש-Quincke הציע לראשונה את שיטת הדיקור המותני. בהמשך הוא איבחן את קיומה של התיסמונת ובשנת 1893 הציע לכנות את התיסמונת בשם meningitis serosa. השם pseudo tumor cerebi הוצע על-ידי Nonne בשנת 1904, והמדדים לאיבחון שמב"מ נקבעו כבר בשנות השלושים של המאה ה-19 על-ידי Walter Dandy – אחד מאבות הנירוכירורגיה המודרנית. מדדים אלה הותאמו לעידן המודרני על-ידי Smith ו-Wall בשנת 1985. המדדים המקובלים כיום כוללים סימנים ותסמינים ללחץ תוך-גולגולתי מוגבר, והיעדר סימנים נירולוגיים חולניים, למעט שיתוק עצב הגולגולת ה- VI (abducens) בחולה ער ומשתף פעולה. היעדר תהליך תופס מקום בבדיקות דימות חיוני לקביעת האבחנה, ולא נדירה הדגמה של אוכף תורכי ריק (empty sella). על מנת לאשש את האבחנה, יש כורח בביצוע דיקור מותני. לחץ פתיחה מעל 250 מ"מ במבוגר ומעל 200 מ"מ בילדים תומכים באבחנה, אולם ערכים שבין 200-250 מ"מ אינם איבחוניים ומצריכים דיקור נישנה, תוך הקפדה על מדידת הלחץ כשהחולה נינוח ושוכב על צדו. תכולת הנוזל צריכה להיות תקינה, אם כי לעתים נצפה ריכוז נמוך של חלבון. לעתים נדירות ייתכנו סיבוכים עקב הדיקור, והמסוכן ביותר הוא צניחת שקדי המוחון אל תוך החור הגדול. מאחר שקיימות תנודות בלחץ נוזל-השידרה במהלך היממה, חולים שלגביהם האבחנה של שמב"מ היא כמעט ודאית עשויים שלא להיות מאובחנים בבדיקת דיקור מותני ראשונה, ולכן חשוב במקרים אלה לחזור על הבדיקה.

Histoacryl Vs Dermabond Cyano- Acrylate Glue for Closing Small Operative Wounds

Zvi Steiner, Jorge Mogilner

Dept. of Pediatric Surgery, Bnai-Zion Medical Center and Bruce Rappaport Faculty of Medicine, Technion - Israel Institute of Technology, Haifa

Acrylate glues used in a childrens' day care unit to close small surgical wounds were compared. In 157 children, aged 12 weeks to 3.7 years, either Histoacryl or Dermabond was used (respectively, H: Ethicon Inc., Johnson & Johnson, NJ or D: Dermabond, Braun Surgical Gmbh, Melsungen, Germany). Operations were for inguinal hernia (110 cases), hydrocele (25), undescended testis (16), umbilical hernia (13) and funiculocele (3).

1 week after surgery the wounds were evaluated in terms of integrity of closure, redness or infection, need for antibiotics, wound granuloma, and parental satisfaction with instructions and actual method of wound caring. 3 months after surgery the wound/scar was reexamined.

The margins of the wounds were separated partially or completely in 8 of 85 in group H (9.4%) while in the D group, 2 wounds (2.4%) had partially opened (p<0.05). There were no differences between the glues with regard to wound infection or cosmetic results. Parental satisfaction was higher with D (96%) than H (82%) but the difference was not statistically significant.

It is convenient to use glue to close operative wounds in children after ambulatory surgery. The use of D significantly reduced wound ruptures compared to H. Long-term cosmetic results were similar.