תוצאת חיפוש

קרצינומת תאי בסיס (Basal Cell Carcinoma - BCC) היא סרטן שמקורו בשכבה הבזאלית של האפידרמיס ונגרם לרוב על ידי חשיפה לקרינת על סגול. נדיר שסרטן זה שולח גרורות ובמקרים קלים ניתן לטפל בו בצורה מלאה על ידי כריתה בניתוח וטיפול מקומי. בעשור האחרון נמצא שמסלול ה-hedgehog, מסלול אותות המבקר את התפתחות העובר, הוא בעל תפקיד מכריע בהתפתחות שאתות BCC במבוגרים ועל כן פותחו שתי תרופות המעכבות את המסלול. תרופות אלו, הניתנות בהוריה BCC גרורתית או מתקדמת מקומית, עשויות להביא לתגובה קלינית ודימותית מהירה, אך הן בעלות השפעות לוואי שבגינן מטופלים רבים מפסיקים את הטיפול ואשר כוללות התכווצויות שרירים, התקרחות, שינויים בחוש הטעם ובחוש הריח ותשישות. בשל ריבוי הפסקות הטיפול נבחנה האפשרות למתן התרופה לסירוגין, ואכן נצפתה ירידה בהשפעות הלוואי והפחתה במספר השאתות. לאחרונה מצטברות עדויות שלפיהן מטופלים אשר מפסיקים את הטיפול עשויים לחוות הפוגה ארוכת טווח של השאת, עד לתקופה של שלוש שנים. מקרים אלו מצביעים על האפשרות לשנות את אופן מתן התרופה, וזאת על מנת לאפשר למטופלים תקופות התאוששות מתופעות הלוואי מבלי לסכנם בהתקדמות השאת.

אנו מביאים בזאת שתי פרשות חולים אשר קיבלו בעברם טיפול בקרינה  כנגד מחלת הגזזת ופיתחו BCC. החולים טופלו במעכב מסלול ה- hedgehog עד לנסיגה מלאה של השאת. לאחר שהטיפול הופסק בשל השפעות לוואי, לא נצפתה הישנות של השאת במהלך כשנתיים

הקדמה: החל משנת 2012 מאושפזים חולי כף רגל סוכרתית הפונים למוסדנו ביחידת אשפוז ייעודית. המטרות במחקר זה הן לאפיין את המטופלים שאושפזו ביחידה בין השנים 2018-2014 ולתאר מגמות בשיעורי קטיעות, התערבויות ניתוחיות, התערבויות וסקולריות ותמותה.

שיטות מחקר: נסקרו הגיליונות האלקטרוניים של 694 מטופלים שאושפזו ביחידה בשל כף רגל סוכרתית בתקופת המחקר. נאספו נתונים דמוגרפיים, קליניים ומעבדתיים כמו גם פרוצדורות ותוצאים קליניים. נבחנו מגמות שינוי לאורך השנים וכן נחקרו המנבאים לקטיעה כלשהי, קטיעה גבוהה או תמותה תוך שנה מהשחרור.

תוצאות: 75.4% מהמטופלים היו גברים והגיל הממוצע היה 63.8±12.7. כמחצית (55.3%) מהמטופלים לקו בנוירופתיה, 66.1% במחלת כלי דם היקפית (פריפרית) ו-44.2% לקו במחלת לב איסכמית. 62.0% אושפזו בחצי השנה האחרונה מסיבה כלשהי. 38.3% מהמטופלים עברו קטיעה כלשהי טרם האשפוז. מרבית המטופלים סבלו מאי ספיקת כליות כרונית ו-19.0% היו חולי דיאליזה. במהלך האשפוז 54.3% מהמטופלים עברו קטיעה כלשהי, 25.2% עברו קטיעה גבוהה ו-6.2% נפטרו. 24.5% נפטרו תוך שנה משחרורם. לא היו מגמות ברורות של שינוי במאפייני החולים או בתוצאיהם במהלך שנות המעקב, מלבד מגמת עלייה בשיעור החולים שעברו קטיעה בעבר וחולים עם עישון פעיל. הייתה מגמת עלייה בביצוע פרוצדורות וסקולריות ופרוצדורות בחדר ניתוח. גיל מבוגר, אשפוז בחצי השנה האחרונה, קטיעה בעבר, נוירופתיה, מחלת לב איסכמית, מחלת כלי דם היקפית, אי ספיקת כליות כרונית, מדדי דלקת מוגברים, כיב פרוגרסיבי וכיב בכף הרגל האמצעית או האחורית (לעומת הקדמית) נמצאו קשורים בקטיעה גבוהה.

מסקנות: במהלך שנות המחקר, מאפייני החולים כמעט ולא השתנו, שיעורי הקטיעות נשארו יציבים ושיעור התמותה תוך שנה מהשחרור היה ללא שינוי. שיעורי התמותה הגבוהים תוך שנה מעידים על רמת התחלואה הגבוהה של אוכלוסייה זו.

הקדמה: דלקת משתית שלפוחית השתן/תסמונת כאב שלפוחית השתן (Interstitial Cystitis/Bladder Pain Syndrome) מתבטאת בכאב שלפוחית שתן כרוני ובתסמיני דרכי השתן התחתונות, ופוגעת קשות באיכות החיים. התסמונת מציבה אתגר אבחוני וטיפולי, והטיפול הזמין מוגבל ביעילותו.

בביופסיות מדופן שלפוחית השתן ניתן לעיתים לזהות ריבוי תאי פיטום, החשודים כמעורבים בתסמונת. המשמעות הקלינית של הימצאותם איננה ברורה דיה, והאיגודים המקצועיים השונים חלוקים ביחס למקומן של ביופסיות שלפוחית השתן בסיווג התסמונת.

מטרה: לבחון האם לממצא של ריבוי תאי פיטום בביופסיה משמעות בחיזוי שיפור תסמיני ומשכו בתסמונת כאב שלפוחית השתן.

שיטות: אספנו נתונים אודות מטופלים עם תסמונת כאב שלפוחית השתן, שעברו מתיחת שלפוחית השתן במים (מתיחת שלפוחית השתן במים) (hydrodistension) בהרדמה וביופסיות מדופן שלפוחית השתן. ביצענו מבחנים סטטיסטיים לבדיקת הקשר בין ריבוי תאי פיטום וגורמים מנבאים אפשריים נוספים, של גיל, תחלואה נלווית ונגעי האנר, לבין שיפור בתסמינים.

תוצאות: 35 מטופלים (89% נשים, גיל חציוני 63.5 [טווח בין רביעוני 48.8 73.6] שנים) עברו מתיחת שלפוחית השתן במים בהרדמה ועבור 28 מהם (89% נשים, גיל 63.0 [44.8 73.1] שנים) נמצאו ביופסיות שלפוחית השתן. בקרב 11 (39%) מהם נמצא ריבוי תאי פיטום.

במשך מעקב חציוני של 8.8 [1.7 24.2] חודשים, חוו שיפור 11 (100%) מהמטופלים עם ריבוי תאי פיטום ו-9 (53%) ללא ריבוי תאי פיטום (p=0.007). משך השיפור היה ארוך בכשמונה חודשים (p=0.006) באלו עם ריבוי תאי פיטום. ברגרסיות לוגיסטיות בעלות משתנה יחיד, ריבוי תאי פיטום (p=0.004) ומדד צ'רלסון לתחלואה נלווית (p=0.044) נמצאו מובהקים סטטיסטית.

במודל הישרדות חד משתנים, מהלך השיפור היה ארוך יותר במטופלים עם ריבוי תאי פיטום (p=0.01). במודל cox רב משתנים למשך השיפור, אף גורם מנבא אפשרי לא נמצא מובהק, אך ריבוי תאי פיטום היה הקרוב ביותר (p=0.055).

מסקנות: ריבוי תאי פיטום מגדיר קבוצת מטופלים מובחנת אשר תפיק תועלת רבה יותר מתוצאות מתיחת שלפוחית השתן במים ולמשך ארוך יותר.

דיון וסיכום: למרות המגבלות של מחקר רטרוספקטיבי וגודל המדגם, הצלחנו להראות כי ריבוי תאי פיטום הוא גורם מנבא לשיפור תסמיני לאחר מתיחת שלפוחית השתן במים כטיפול לתסמונת כאב שלפוחית השתן. נדרש מחקר פרוספקטיבי לאימות הממצא ולחקר המנגנונים האחראים לו

הקדמה: יתר לחץ דם הוא גורם הסיכון ההפיך המוביל לתחלואה קרדיווסקולרית ותמותה מכל סיבה. בדיקת הסקר הזמינה כיום,  מדידת לחץ דם במרפאה, מוטה בקלות על ידי גורמים רבים. הפתרון הנפוץ - מדידה ביתית (HBPM) - מוגבלת ביכולתה לזהות תבניות לחץ דם מזיקות מסוימות (כגון יתר לחץ דם לילי) ואינה בסל הבריאות. בשני העשורים האחרונים מדידת ל"ד אמבולטורית ל-24 שעות (ABPM) הפכה לזולה ופשוטה לביצוע וקריאה, אך לא נגישה. למרות עלות ומורכבות תפעולית מינימליות, מכשירי ABPM אינם נפוצים במרפאות הראשוניות בקהילה.

שיטות מחקר: מחקר זה נועד להעריך את היתרונות הקליניים והארגוניים של הפעלת ABPM במסגרת המרפאה הראשונית, בלי תוספת משאבים או תמיכה טכנית מעבר למכשיר ABPM, שהושאל לצורך כך למרפאה למשך 8 שבועות. כלל המשויכים למרפאה ראשונית בבסיס חיל האוויר בגודל בינוני נסקרו כחלק ממדדי האיכות המקובלים בצה"ל. קריטריוני ההכללה היו לחץ דם גבולי לפחות במדידה במרפאה אחת בשנתיים האחרונות או היסטוריה אישית או משפחתית של יתר לחץ דם. קריטריוני אי הכללה היו נטילת טיפול תרופתי להורדת לחץ דם, מחלת כליה או יתר לחץ דם משני ברקע.

תוצאות: מתוך 2167 המטופלים שנסקרו, 64 (2.9%) עמדו בקריטריוני הסקר ו-56 מתוכם (87.5%) נענו לזימון. 46 מתוך 47 (96.4%) התורים נוצלו – 5.75 קריאות בשבוע בממוצע [רווח בר סמך ברמת 99%: 5.32-6.17], גבוהה באופן מובהק (F=18.252, p-value<0.0001) מממוצעי הניצולת של כל אחת מהמרפאות האזוריות : באזור הצפון [2.21, 1.4-3.02], המרכז [2.43, 1.66-3.2] והבירה [1.78, 1.11-2.44]. מבין 18 מטופלים שהיו בעלי אבחנה של יתר לחץ דם בעברם 13 (72.2%) עמדו בקריטריונים של יתר לחץ דם במדידות במרפאה אך רק 6 (46.1%) אוששו כסובלים מיתר לחץ דם. הערך המנבא החיובי של לחץ דם גבוה במרפאה בהכללת כל משתתפי המחקר עמד בממוצע על 41.3% בלבד. הערך המנבא השלילי של מדידה תקינה במרפאה עמד על 80% ו-83.4%, במטופלים שאובחנו בעבר עם יתר לחץ דם או סובלים מגורמי סיכון (השמנה ואנמנזה משפחתית), בהתאמה.

מסקנות: המשמעות הטיפולית, הפרוגנוסטית והכלכלית של אבחנת יל"ד שגויה מצדיקה שימוש בכלי אבחוני מדויק. קלות ההפעלה של מכשירי ABPM מודרניים ועלותם הנמוכה, הנצילות הגבוהה שנרשמה כאשר המכשירים הופעלו במרפאה הראשונית (ביחס למרפאה האזורית) יחד עם ההשפעה המיידית ומרחיקת הלכת שהייתה להצבת המכשיר במרפאתנו על איכות האבחנה והטיפול בקבוצה גדולה של מטופלים, מצדיקים בחינה מעמיקה של הצורך להנגשת מכשירי ABPM למרפאה הראשונית

גבר בן 35 שנים, בריא בדרך כלל, עבר ניתוח ארתרוסקופיה של ברך תחת הרדמה כללית עם שימוש במסכת גרון. לאחר הניתוח הופיעו ירידה בחמצון ושיעול עם גניחת דם. בצילום בית החזה וטומוגרפיה מחשבית של בית החזה הודגמו תסנינים דו-צדדיים מפושטים מסוג זכוכית מט. שאר הבדיקות היו תקינות. החולה טופל בהעשרת חמצן, מצבו השתפר במהירות, ושוחרר לביתו יומיים לאחר הניתוח. ההסתמנות הקלינית מתאימה לדימום בועיתי מפושט עקב אירוע לחץ שלילי משני לחסימת דרכי אוויר עליונות. במאמר נדון באבחנה המבדלת של דימום בועיתי מפושט, במנגנון הפתופיזיולוגי של השפעת לחץ שלילי ריאתי על התפתחות בצקת ריאות ודימום בועיתי, ובדרכי הטיפול.

במאמר זה, ברצוני לסקור את תולדות הרפואה הדחופה, מקומה העכשווי במערכת הבריאות וחזונה לעתיד לבוא: מחדר-מיון למחלקה, ממטלה בלתי-רצויה למקצוע קליני מרכזי, ומשגרה טכנית לחדשנות עתידנית.

אסקור את הסוגיה מנקודת מבט אישית של מי שצמח במערכת וגדל עמה, וכמי שמוביל כיום את המלר''ד של מרכז רפואי לניאדו.

דיגום פולשני של רקמות ואבחון פתולוגי של תתקינים מיקרוסקופיים הם דרך מקובלת לאבחון נגעים סרטניים. החשש מערבוב רקמות שמקורן בנבדקים שונים מחייב בירור. שימוש באמצעים מולקולאריים לבדיקת ההתאמה בין הנבדק הרשום לבין הרקמות החשודות עשוי להיות בעל ערך רב למניעת אבחנה שגויה שמקורה בהחלפת דגימות.

המעבדה הביולוגית במרכז הלאומי לרפואה משפטית מתמחה בהפקת דנ"א ובקביעת פרופילים גנטיים מחומרים ביולוגיים שונים. רגישות השיטות המשמשות לצרכים פליליים מאפשרת לקבוע פרופיל גנטי מהימן, ייחודי לפרט, גם כאשר כמות הדנ"א היא קטנה ואיכותה ירודה, מאפיינים צפויים לדגימות רקמה לאחר קיבוע. השוואת הפרופיל לדגימת ייחוס עשויה לתת מענה לשאלת מקור הרקמה.

בפרשת החולה במאמרנו, מתואר הליך בדיקה להשוואת מקור הדנ"א של שישה פירורי רקמת מעי אשר מצויים על תתקין ששויך לנבדקת לאחר קולונוסקופיה. בתתקין המיקרוסקופי נמצא נגע מסוג (HGD) High Grade Dysplasia. אי הלימה בין המצב הקליני של הנבדקת לתוצאת האבחון הפתולוגי הביא להפניית הנבדקת לבירור במעבדה כאן.

פרופיל גנטי שנקבע לדגימות משני בלוקים נמצא תואם לנבדקת. באחת הדגימות התקבל בנוסף לפרופיל הדנ"א העיקרי, מספר אללים המעידים על נוכחות תורם גנטי אחר שכמותו קטנה מאוד. מוקד ה-HGD סומן לבקשת המעבדה על ידי רופא משפטי במכון. הפירור הנגוע הוסר מהתתקין ונלקח להפקת דנ"א וקביעת פרופיל גנטי. תוצאת האפיון הגנטי הראתה, כי הרקמה שייכת לפרט ממין זכר בעל פרופיל שונה מזה של הנבדקת.

בדיקה מולקולארית הראתה כי קיים מקור זר, שאינו הנבדקת, בבלוק/תתקין המיקרוסקופי ששימשו לאבחנה. רקמה זו שמקורה בזכר היא מקור ל-HGD שאובחן בתכשיר. השימוש בכלים פורנזיים בשיתוף השילוב הייחודי בין המעבדה הביולוגית והרופאים המשפטים במרכז הלאומי לרפואה משפטית, הובילו לזיהוי מקור רקמה זה, שכמותו קטנה באופן משמעותי ביחס לרקמה שמקורה בנבדקת, ולמניעת אבחון שגוי עבור הנבדקת. כמות הדנ"א המועטה שמקורה ברקמה הזרה התגלתה בזכות השימוש בתהליכים המותאמים לעולם הזיהוי הפלילי.

הקדמה: כוויות הן מהפגיעות השכיחות והכואבות בקרב תינוקות וילדים בישראל. הכאב הוא מתמשך מעצם הפגיעה וגם מתפרץ בזמן הטיפול בכוויה. אחת הדרכים לטיפול בכאב מתפרץ היא באמצעות ארגעה (סדציה) בעת החלפת החבישות. הארגעה כרוכה בהשפעות לוואי משמעותיות, החל מבחילות ועד הצורך בהנשמה. לנוכח זאת, עלה הצורך בקיום פרוטוקול עם משלב תרופתי אשר ייתן מענה למשך היום ויפחית את הצורך בתכיפות הארגעות במתן תרופות נוספות לפני הטיפול. הפרוטוקול נבנה בשיתוף הצוות הרפואי של מחלקת כירורגיה פלסטית, שירות הכאב והסדציה של בית החולים, הצוות הסיעודי והרוקחת הקלינית.

מטרות: סקירת יעילות הפרוטוקול הנבנה, הן מבחינה אובייקטיבית – על ידי הורדת היקף הארגעות, והן מבחינה סובייקטיבית – על ידי בחינת חוויית השימוש בו.

שיטות: השוואה בין קבוצת ילדים נפגעי כווייה אשר אושפזו טרם הנחלת הפרוטוקול לבין קבוצת ילדים שקיבלו את הטיפול לפיו. בנוסף, אחיות המחלקה לכירורגיית ילדים מילאו שאלונים בנוגע לחוויית השימוש ויעילות הפרוטוקול.

תוצאות: מתוך 138 ילדים, נכללו במחקר 133 – 87 בקבוצת המחקר שטופלה לפי הפרוטוקול ו-46 בקבוצת הבקרה. הקבוצות היו זהות מבחינת ממוצע הגיל (3.5-3 שנים), ממוצע ימי אשפוז (8.6-8.3 ימים) וממוצע אחוזי כווייה (9%-11%). שיעור הארגעות היה גבוה יותר משמעותית בקבוצת הבקרה (30%) בהשוואה לקבוצת המחקר (18%) (P=0.0057). בנוגע לשאלונים, בממוצע גבוה של 4.5 (טווח של 5-1 נקודות) לדעת האחיות הפרוטוקול הוא מספק ובטוח לשימוש. הילדים משתפים פעולה, רגועים יותר בין הטיפולים וכן בטיפול עצמו.

מסקנות וסיכום: השימוש בפרוטוקול הכאב הוא שילוב מוצלח הנותן מענה מספק, הן לילדים הפגועים והן לצוות הסיעודי. הפרוטוקול מפחית בצורה משמעותית את הצורך בביצוע ארגעות במחלקה, בטוח לשימוש וללא השפעות לוואי משמעותיות.

הקדמה: חוויות קרב מציבות גורם סיכון לפיתוח הפרעות דחק בתר חבלתיות (פוסט טראומתיות) ודיכאון, ולירידה משמעותית ברווחה האישית. לצד שכלול הטיפול במצוקה בתר חבלתית, נעשה לאחרונה מאמץ רב בצבאות שונים בעולם לקדם גורמי חוסן וצמיחה בקרב חיילים, כדרך יעילה לשיפור התפקוד והרווחה האישית לאחר השירות.

מטרות: במחקר זה התמקדנו בפיתוח והערכת יעילותה של תוכנית התערבות קבוצתית עבור חיילים משוחררים לעידוד חוסן וצמיחה לאחר חוויות קרב. עקרונות ההתערבות פותחו במרכז הישראלי לטיפול בפסיכוטראומה שבמרכז הרפואי הרצוג, על סמך ידע שנצבר בתחום ההתמודדות עם טראומה ובניית חוסן בישראל ובעולם. התוכנית מתמקדת בעיבוד חוויות הקרב בסביבה תומכת, בהקניית מיומנויות לוויסות עצמי ובקידום צמיחה בתר חבלתית.

שיטות מחקר: מחקר זה משלב בין כלים כמותיים ואיכותניים להערכת תוצאות התכנית. לצד שאלונים לדיווח עצמי על החשיפה והתגובה לאירועים טראומטיים והערכת גורמי חוסן כגון: תמיכה חברתית, אסטרטגיות התמודדות וצמיחה בתר חבלתית, נערכו ראיונות חצי מובנים להערכה מעמיקה יותר של הקשיים, דרכי ההתמודדות והשפעות ההתערבות על הנכללים במחקר. בחלק הכמותני של המחקר נבדקו 605 נכללים ובחלקו האיכותני של המחקר נכללו 60 חיילים מכ-20 צוותים. צוותים אלה שירתו ביחידות לוחמות בצה"ל. כל הנבדקים השלימו את שירות החובה שלהם שנה לפחות לפני מועד הכללתם במחקר.

תוצאות: מהשאלונים ניתן ללמוד שהתוכנית מגבירה את גורמי החוסן, ובמיוחד את התמיכה החברתית, את הגמישות שבהפעלת מנגנוני ההתמודדות ואת הצמיחה אישית לאחר החוויה הבתר חבלתית. בראיונות האישיים שנערכו עם הנכללים במחקר הם העידו כי ראו את הסדנה כמסגרת יעילה לעיבוד חוויות השירות, לחיזוק הקשרים בתוך הצוות ולמתן כלים להתמודדות עם אירועי חיים בהווה, ביניהם גם שירות מילואים. בנוסף נראה, כי השתתפות בסדנה לא פגעה בהנעה (מוטיבציה) לשרת במילואים, ובחלק מהם היא אף הגבירה הנעה זו.

נייר עמדה זה מציג את עמדת האיגוד הישראלי לאורולוגיה בנושא צנתור לסירוגין (CIC) לכלל הרופאים והאחיות. נייר העמדה מבוסס על ניירות עמדה וקווים מנחים של איגודים מקצועיים בעולם וספרות מקצועית, והותאם לפעילות הרפואית בישראל. CIC מותווה לטיפול בהפרעת התרוקנות (זמנית/קבועה) המתבטאת בשארית שתן גדולה או אצירת שתן וסיבוכים נלווים. קיימות הוריות נגד CIC (נפח והיענות נמוכים של שלפוחית השתן, פצע לחץ או זיהום חיצוני בשופכה, הפרעה אנטומית, תפקודית או קוגניטיבית שאינה מאפשרת CIC, דימום נשנה בשתן או מהשופכה, כאב בשופכה שאינו מאפשר העברת צנתר בצורה תדירה וחוסר רצון של המטופל לבצעCIC בעצמו או על ידי אדם אחר). קיימות החלופות לביצוע CIC (צנתר על חיקי קבוע, צנתר שופכה קבוע הטיית דרכי השתן, ספימכטרוטומיה).

הוועדה ממליצה לפני תחילת CIC לבדוק את כושרו של המטופל לבצע CIC ואת יכולתו לדבוק בלוח זמנים קבוע מראש. מומלץ לבצע את ה-CIC במרווחי זמן קבועים במשך היום. בעת ההדרכה ובשלבים הראשונים של ה-CIC, מומלץ לצנתר כל 6-4 שעות ביממה כדי להעריך את נפח השלפוחית בהפרשי זמנים אלו (נפח השתן בכל צנתור). מומלץ לנהל רישום נפחי שתייה, השתנה עצמית ונפחי הצנתור לצורך התאמה ותזמון ה-CIC. כאשר נפחי השתן בצנתור עולים על 500-400 סמ"ק, מומלץ לצמצם את מרווחי הזמן בין הצנתורים. יש להתחשב בנפחי השתייה ולהתאימה לצורכי המטופל. בקביעת מספר הצנתורים יש לקחת בחשבון גורמים נוספים כגון יכולת המטופל להתרוקנות עצמית, קיבולת השלפוחית וגם משתנים אורודינמיים שונים. מספר הצנתורים יכול להשתנות בהתאם למשתנים שצוינו לעיל.

במצבים מסוימים נדרש טיפול בנוסף ל-CIC להקטנת הלחצים בשלפוחית השתן. אם מטופל אינו יכול לבצע CIC בעצמו, ניתן להדריך מטפל או קרוב משפחה לבצע את הפעולה. ביצוע CIC שלא על ידי מטופל עצמו יבוצע באופן עקר. הוועדה תיארה בנייר זה את השיטות והטכניקות לביצוע CIC. לביצוע CIC קיימים גם סיבוכים, כגון זיהומים בדרכי השתן (UTI), נזק לשופכה או שלפוחית השתן. הוועדה מבדילה בין מצב של תרבית שתן חיובית ללא תסמינים (Asymptomatic bacteriuria) לבין הזיהום בדרכי השתן ולכן קובעת שאין לתת טיפול אנטיביוטי מונע ככלל במטופלים המבצעים CIC. טיפול אנטיביוטי יינתן רק במקרים של UTI בלבד. הוועדה ממליצה לערב צוות רפואי, צוות סיעודי, צוות רווחה, בני משפחתו של המטופל ומטפלים ישירים לצורך שיפור איכות חיי המטופל המבצע CIC. נדרש מעקב ארוך טווח לאבחון סיבוכי CIC ומחלת הרקע הבסיסית שהובילה לצורך בביצוע הצנתורים. בדיקות מעקב שונות מבוצעות בהתאם למחלת הבסיס, לסיבוכים שהופיעו או לשינוי בתסמיני המטופל.

קיימים צנתרים שונים; הוועדה ממליצה להימנע משימוש בצנתרים רב-פעמיים ולהעדיף התקנת צנתרים חד פעמיים. יש להשתמש בסיכוך מקדים לפני השימוש בצנתרים ללא ציפוי חיצוני.

הדגם הרפואי הקלאסי מתבסס על שיחה בין רופא למטופל (אנמנזה), בדיקה גופנית, ניתוח הנתונים על ידי הרופא ואימותם בעזרת בדיקות, והצעת תכנית טיפולית בהתאם. בנירופסיכיאטריה הדגם מוגבל אף יותר, שכן הבדיקה הגופנית היא הבנייה של מרכיבי תשאול בעיקרה, והבדיקות מטרתן המרכזית היא שלילת הפרעות מבניות. המהפכה החישובית המתגלגלת מיום ליום טרם השכילה לשנות באופן משמעותי מבנה זה. ואכן, פיתוחים שונים בתחומים של חישוביות, למידה, אינטרנט, עיבוד תמונה, חומרה ועוד מתעתדים לשנות את התהליך על בוריו. במאמר קצר זה נסקור תהליך זה של רפואה חישובית ונדגים כיצד מאפשרת הרפואה החישובית גישות חדשניות בתחום הכאב ובתחום התפקוד הקוגניטיבי.

הקדמה: רטינובלסטומה היא שאת ממאירה המופיעה בעיניים של תינוקות וילדים המסכן את החיים, העין והראייה. הטיפול בלוקים ברטינובלסטומה משתנה בקצב הולך וגובר בשנים האחרונות, והתקדמות רבה חלה ביכולת לשמר עיניים. בשלושת העשורים האחרונים טופלו מרבית החולים מישראל "במרכז המתמחה הארצי לגידולי עיניים" בבית החולים האוניברסיטאי של הדסה בירושלים.

מטרות: דיווח על החידושים בטיפול הראשוני ברטינובלסטומה, תוך שימת דגש על טיפולים משמרי עיניים.

שיטות מחקר: מחקר רטרוספקטיבי של סדרת חולים רציפה (Cohort) שאובחנו וטופלו במרכזנו בשלושת העשורים האחרונים. שימוש במידע מהרשומות הרפואיות אושר על ידי ועדת הלסינקי המוסדית.

תוצאות: בין השנים 2014-1988 אובחנו וטופלו במרכזינו 290 ילדים עם רטינובלסטומה, מתוכם 138 בנות (47.6%). גיל האבחון הממוצע (±שגיאת תקן) הוא 18.1±1.2 חודשים, גיל האבחון החציוני הוא 12.5 חודשים. המחלה הייתה חד צדדית ב-55.6% מהחולים, דו צדדית ב-41.3% וחד צדדית רב מוקדית ב-3.1%. היה פיזור כמעט אחיד בין קבוצות דרגות החומרה השונות לפי הסיווג הבין לאומי. מאז כניסת הכימותרפיה לתוך הווריד חלה ירידה בשיעור עקירות העיניים מ-90% ל-30% מהמטופלים עד שנת 2000 ומאז נשמרה יציבות בשיעור זה. בין השנים 2000-1990 חלה עלייה ואז ירידה בטיפול הראשוני בהקרנות חיצוניות, ובמקביל חלה עלייה קבועה בהקרנות מקומיות (ברכיתרפיה) מאז אמצע שנות התשעים ועד היום. הטיפולים החדישים בהזרקות כימותרפיה ישירות לעורק הראייה או לתוך חלל העין שימשו כטיפול משלים, ולא נעשה בהם שימוש כטיפול ראשוני יחיד עד שנת 2014.

מסקנות: כימותרפיה במתן לתוך הווריד החליפה את עקירת העין ברוב המטופלים, אך עדיין כ-30% מהילדים עוברים עקירת עין כטיפול ראשוני.

דיון: כימותרפיה לתוך הווריד מחייבת במרבית המקרים טיפולים משלימים (טיפולים תרמיים בהקפאה או חימום בלייזר, הקרנה מקומית וכימותרפיה מקומית בהזרקות לחלל הזגוגית או לעורק הראייה) ויחד איתם מובילה לשימור של עיניים רבות בניגוד לעבר. הטיפול בהזרקות כימותרפיה לתוך הזגוגית החליף את הצורך בהקרנות חיצוניות – בחלק מהחולים. הזרקות לעורק הראייה לא הוכנסו עדיין כטיפול ראשוני לשימור עיניים, פרט למטופלים ספורים מעבר לתקופת המחקר.

סיכום: חלה התקדמות רבה ביכולת לשמר עיניים עם רטינובלסטומה, והתחום ממשיך להתפתח.