תוצאת חיפוש

הקדמה: התמקצעות רופאים על ידי ביצוע התמחות וקבלת תואר מומחה היא תנאי הכרחי להבטחת איכות הטיפול הרפואי. התמקצעות כזו משמשת את המוסדות הרפואיים והאקדמיים כערובה לכישוריהם של הרופאים המועסקים אצלם, מבטיחה את מחויבות הרופאים לציבור, ואף מקושרת עם תוצאות רפואיות חיוביות. יחד עם זאת, פיצול המקצוע טומן בחובו סכנה לאיבוד רצף הטיפול הרפואי ולהסתכלות הכוללנית על המטופל, וכן לכשל מערכתי כגון בריחה ממקצועות בסיס חיוניים ועלות כלכלית גבוהה.

מטרה: במאמר זה ביקשנו לעמוד על תהליך ייסודו של מקצוע התמחות חדש בישראל, ובכלל זה על השיקולים בעת קבלת ההחלטות על ייסודו ועל המגמות בנושא זה בשנים האחרונות.

שיטות: איסוף מידע מתוך פרוטוקולים של דיונים במוסדות המועצה המדעית העוסקים בייסודם של מקצועות התמחות חדשים, החקיקה הרלוונטית ונתונים מספריים מתוך מאגר המידע של הר"י. ניתוח המידע בוצע איכותנית באמצעות שיטת ניתוח תבניות.

תוצאות: בשני העשורים שחלפו בין השנים 2019-1999, נוסדו בישראל שלושה מקצועות התמחות חדשים לגמרי, בהם רפואה דחופה (1999), רפואה לשיכוך כאב (2008) ורפואה פליאטיבית (2012). הוחלט על ייסוד שני מקצועות התמחות חדשים: נוירו-רדיולוגיה פולשנית ומחלות מטבוליות, אשר תהליך ייסודם טרם הושלם. תחום התפתחות הילד הצטרף להתמחות קיימת בנוירולוגיית ילדים בשנת 2008 והפך לנוירולוגית ילדים והתפתחות הילד, מסלול התמחות ברפואה דחופה-ילדים נפתח בהתמחות ברפואה דחופה (2008) ומסלול בריאומטולוגית ילדים (2013) נפתח בהתמחות בריאומטולוגיה. עמדנו על הטיעונים שתמכו בייסוד המקצוע, ועל התנאים המקדימים שנדרשו לצורך כך ופירטנו את אבני הדרך בתהליך ההכרה במקצוע, בהם – הליך של חלוצי המקצוע וההכרה במחלקות.

מסקנות ודיון: מגמת התפתחותם של מקצועות רבים יותר וספציפיים יותר תמשיך, ככל הנראה, להתקיים גם בעתיד. מגמה זו תמשיך להציב בפניה של המועצה המדעית את האתגר המורכב של קבלת החלטה בדבר ייסודו של מקצוע התמחות ופתיחת מסלולי התמחות חדשים.

המועצה המדעית מופקדת על פי חוק על ההתמחות ועל התמקצעות הרופאים במדינת ישראל, ושמה לה למטרה להבטיח הכשרה רפואית איכותית ומתעדכנת לקידום הרפואה בישראל. במפעל העשייה של המועצה המדעית נוטלים חלק אלפי רופאים מדי שנה, המבצעים את עבודתם בהתנדבות מתוך תחושת שליחות וחובה לדאוג לרמתה הגבוהה של הרפואה במדינת ישראל. על מנת להבטיח הכשרה רפואית איכותית, מקדיש צוות המועצה המדעית חלק נכבד מזמנו לשיפור ולקידום ההתמחות, לקביעת מסלולי התמחות, לעדכוני הסילבוס הנדרש בכל אחד מהמקצועות, ולהערכת המיומנויות והידע של המתמחים, בין היתר על ידי עריכת בחינות הנדרשות לקבלת תואר מומחה. בנוסף מבצעת המועצה המדעית הכרה ובקרה בכ-1,900 המחלקות/מרפאות המוכרות להתמחות. בגיליון זה של ״הרפואה״, הבאנו סקירות המביאות לציבור הרופאים במדינת ישראל את העשייה הנרחבת והחידושים שמטמיעה המועצה המדעית להבטחת רמת הרפואה במדינת ישראל, תוך שימת דגש מיוחד על התמחות מבוססת תוצאים, Competency Based Medical Education ((CBME, המיושמת בימים אלה בהתמחויות בכירורגיה כללית, בנאונטולוגיה וברפואה פנימית.

במאמר זה מובאים שלושה אתגרים שלדעתי ימקדו את עניינם של מחנכים רפואיים בעתיד. אתגרים אלה הם שיטות המיון של המועמדים לפקולטות לרפואה (האם ניתן לזהות כישורים "לא אקדמיים" כגון חמלה ואוריינטציה חברתית?), סביבת הלמידה הקלינית (האם ההכשרה "ליד מיטת החולה" היא מיטבית גם היום?) ומשך ההכשרה הרפואית (האם היא ניתנת לקיצור?).

אני מנסה לנמק את השערותיי כי במשך העשורים הבאים, ההערכה של כישורים "לא אקדמיים" במיון מועמדים לפקולטות לרפואה תהיה נתונה לבחינה ביקורתית חוזרת, ואולי גם תבוטל; כי המגבלות של סביבת הלמידה בבתי חולים יובילו להעברת ההכשרה הקלינית למרפאות בקהילה; וכי ייעשה מאמץ לקצר את משך ההכשרה הרפואית על ידי פיצול תכנית הלימודים למסלולי קריירה נפרדים, כגון רפואה ראשונית בקהילה, מחקר ביו-רפואי ואבחון באמצעות בדיקות עזר, רפואה קלינית שניונית ושלישונית, ואפידמיולוגיה ובריאות הציבור.

וויליאם אוסלר נחשב לאחד האבות הבולטים של הרפואה המודרנית ובין היתר טבע ויישם את לימוד רפואה ליד מיטת החולה. אוסלר נודע כרופא מאבחן ומטפל מעולה, בעל גישה אנושית ובעל יכולות הוראה נדירות. חינוך רפואי למתמחים ברפואה פנימית נשען על תורתו של אוסלר ברוח התקופה הנוכחית ובשנויים הנדרשים ונועד לפתח רופא בעל ידע רפואי, מדעי, אנושי, בעל מיומנויות וכשירויות רפואיות גבוהות. בשבע השנים האחרונות התמחו בפנימית ב', הדסה עין כרם, 28 מתמחים, 71% מהם בוגרי הארץ, 36% נשים, 78% יהודים, 18% עולים חדשים, 32% מהיהודים היו "דתיים". מעבר לעבודות הנדרשות באופן רגיל, מצטיין הצוות באבחון מחלות קשות לאבחון כפי שמתואר באחד-עשר חולים במאמר זה. בחולים שעליהם מדווח במאמר, האבחון הוא תוצאה של הקשבה לחולה, חינוך לחשיבה קלינית (Clinical reasoning) ושימוש באמצעים מתקדמים לאבחון.

היחידה הבסיסית של ההתמחות היא המשימה הקלינית האמורה להקנות מיומנויות וכשירויות. במחלקתנו מקפידים על חשיפה של המתמחים למיומנויות חדישות כמו שימוש במכשיר על שמע בתוך המחלקה לצד כשירויות להתמודד עם מצבי סוף החיים, בשורות קשות ומצבים מורכבים.

תהליך הלמידה של המתמחה בפנימית אינו כולל רק תוצאה וסכום פשוטים של טיפול אקראי במטופלים, אלא מהווה מבנה מתוכנן המכיל דרישות ראשוניות מרופא בית מתחיל, ממשיך עם תפקוד של אחראי על מספר מתמחים ומסיים בתפקוד של מתמחה בכיר האחראי על המתמחים בכל המחלקה. ב-41 בחינות שלב א' או ב' ברפואה פנימית שהתקיימו בשבע השנים האחרונות, עברו את הבחינה בניסיון הראשון כל המתמחים שניגשו ובכלל זה בוגרי חוץ לארץ ועולים חדשים.

לסיכום, בהדסה מסורת ארוכה של רופאים מצוינים ומתווי דרך. תהליך הכשרתם מחייב השקעה מתמדת וחתירה לאיכות גבוהה כל העת.

שפרה שורץ

המרכז לחינוך רפואי על שם משה פריבס, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן גוריון בנגב

מחברת מכותבת: המרכז לחינוך רפואי על שם משה פריבס, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן גוריון בנגב

ביום ה-21 במרץ 1973, התכנסה המועצה להשכלה גבוהה (המל"ג) בראשות שר החינוך דאז יגאל אלון, להצבעה בשאלה האם לאשר את הקמתה של הפקולטה לרפואה בנגב. במהלך הדיון המקדים פנה אברהם הרמן, נשיא האוניברסיטה העברית בירושלים אל פרופ' משה פריבס, נשיא אוניברסיטת בן גוריון בנגב וקרא "זכור את דבריי: בית הספר שלך בבאר שבע לעולם לא יקום". עם תום הדיון נדרשו עשרים חברי המל"ג להצביע. תוצאות ההצבעה היו תיקו. שמונה בעד, שמונה נגד, ושלושה נמנעים. על פי תקנון המל"ג במקרי שוויון נידרש היו"ר להכריע בקולו. ידו של יגאל אלון, שר החינוך דאז, הצטרפה אל תומכי התוכנית. ברוב של קול אחד, קולו של אלון, אושרה הקמתה של הפקולטה לרפואה בנגב.

החלטת אלון בעד הקמת הפקולטה לרפואה סיימה מהלך רב שנים שבו לקחו חלק אנשי העיר באר שבע בראשות דוד טוביהו, ראש העיר דאז, רופאי הנגב בראשות פרופ' חיים דורון, מנכ"ל קופת חולים הכללית דאז, ראשי המכון להשכלה גבוהה בנגב-אוניברסיטת בן גוריון בנגב, בראשות פרופ' משה פריבס דאז ורבים אחרים, אשר פעלו במשך שנים לפיתוח הנגב וקידומו.

במאמר זה מובאים הרקע להחלטה על הקמת הפקולטה לרפואה בבאר שבע והעמדות השונות לגביה: של קופת חולים הכללית, אנשי הנגב ומערכת הבריאות בנגב מחד גיסא, ושל מתנגדי התוכנית ובראשם נציגי האוניברסיטה העברית בירושלים ואחרים מאידך גיסא. העבודה מתבססת על מסמכים וחומרים ארכיוניים, דו"חות, התכתבויות ועל זיכרונותיו של אחד פרופ' חיים דורון.  

עמיחי שטנר

מחלקה פנימית א', מרכז רפואי קפלן, רחובות והפקולטה לרפואה, האוניברסיטה העברית והדסה, ירושלים

מניעת טעויות באבחון מהווה מטרה חשובה בכל ניסיון להביא לשיפור באיכות הרפואה, בבטיחות החולה ובבריאותו. במקומות רבים ובפרט ברפואה הראשונית, במחלקות לרפואה דחופה ובמחלקות הפנימיות נמצא שיעור קבוע של טעויות באבחון העומד על 15%-10%. לכן כל מחקר שנבדקים בו המנגנונים המובילים לטעות הוא חשוב ביותר. תוצאות מחקרים כאלה מראות כי לא רק כשלים קוגניטיביים, אלא פעמים רבות שילוב של מספר גורמים, הם אלה החוברים לגרימת טעות אחת. טעויות כרוכות לעיתים קרובות בגרימת נזק משמעותי לחולה, ורבות מהן ניתנות למניעה. מספר שיטות מאפשרות להשיג הפחתה בשיעור הטעויות באבחון, ויש להמשיך לחקור אותן כדי ליישמן בהקדם בכל השלבים של החינוך הרפואי.

אמיר קופרמן^1,2, איתי און¹

¹הפקולטה לרפואה בגליל, אוניברסיטת בר אילן, צפת, ²השירות לקרישת דם והמירפאה להמטולוגית-ילדים, המרכז הרפואי לגליל, נהריה

ביואינפורמטיקה היא תחום מדעי העוסק בעיבוד אינפורמציה ביולוגית בכלים חישוביים. בשנים האחרונות כלים ביואינפורמטיים החלו לשמש לניתוח מאגרי מידע רפואיים במטרה לשפר את יכולת האבחון והטיפול הרפואי. רפואה מותאמת אישית נשענת על כלים ביואינפורמטיים. למרות הערכות מוקדמות, הביואינפורמטיקה טרם שינתה את המציאות הקלינית הרווחת, ככלל, ובכיוון רפואה מותאמת אישית, בפרט. אחד ההסברים לכך שהמהפכה הביואינפורמטית טרם מיצתה את מלוא כוחה במציאות הקלינית הוא חוסר הכשרה מספקת של מרבית הרופאים בתחום. משימה זו מוטלת במידה רבה על כתפיהם של רופאי העתיד. כחלק מהחדשנות החינוכית של הפקולטה לרפואה בגליל, היא נטלה על עצמה אתגר זה והחלה בתוכנית חדשנית להוראת ביואינפורמטיקה, בדומה לפקולטות לרפואה מובילות בעולם.

בסקירה זו מובאות דוגמאות לפניה השונים של הביואינפורמטיקה בסביבה הקלינית. בנוסף מובאים מטרות הקורס, תכניו, לקחים שהצטברו מאז החל ומבט לעתיד.

שמואל רייס

הפקולטה לרפואה של אוניברסיטת בר אילן בגליל, צפת

אנתוני לודר בוחן במאמרו [1] המתפרסם בגיליון הנוכחי של 'הרפואה', את הקשר בין נוכחות סטודנטים בהרצאות בפקולטה החדשה לרפואה בגליל של אוניברסיטת בר אילן, לבין הישגיהם בבחינות. על פי ניתוח הנתונים שבידיו נמצא, כי אין קשר בין נוכחות בהרצאות לבין הישגים בבחינות. כתוצאה מעובדה זו, תוהה לודר במאמרו האם יש עדיין מקום כיום לחייב סטודנטים לרפואה להיות נוכחים בהרצאות. מכיוון שלחובה כזאת אין תרומה להישגיהם, תהייה זו נראית לגמרי במקומה. לודר בוחן משתנים המשפיעים על נוכחות הסטודנטים בהרצאות, קושר את הנוכחות החלקית גם לאופי דור ה-Y – דור הסטודנטים הנוכחי [2] וגם מציף את הסוגיות המשמעתיות שניטור הנוכחות כרוך בהן. במאמר מערכת זה, ארחיב במעט את זווית ההתבוננות ואזמין את הקוראים לבחון את הסוגיות המועלות במאמרו של לודר: (1) מהו מקומן של הרצאות בחינוך רפואי כיום ובעתיד? (2) האם יש חלופות ראויות להרצאה המסורתית? (3) מהי המשמעות החינוכית של חיוב נוכחות בהרצאות? (4) ולבסוף, השאלה המקורית, כאשר יש הרצאות כמרכיב במערכת הלימוד, האם יש מקום לחייב בהן נוכחות?

פיטר גילבי

מרכז רפואי זיו, צפת והפקולטה לרפואה בגליל, אוניברסיטת בר-אילן

"אני מקווה שאוכל להתפנות לזה במשך סוף השבוע". "נצטרך להסתפק בזה, אין לנו יותר זמן". במסגרת עבודתי בחינוך רפואי בארץ אני שומע משפטים אלה או דומים להם לעיתים קרובות מאוד. עד כמה מוכרים לכם משפטים אלו? שבתי לאחרונה משהות של חצי שנה כ"אורח לרגע" בפקולטה לרפואה של אוניברסיטת סטנפורד בקליפורניה. כ"אורח לרגע" ראיתי אומנם מספר פגעים, אך בעיקר ראיתי גישה שונה לחינוך רפואי. טעמתי מפרי עץ הדעת ואני רוצה עוד. צפיתי בקליטתה של הכיתה החדשה, אותם סטודנטים העתידים לסיים את לימודיהם בשנת 2017. בזה אחר זה הוצגו כל אנשי הצוות העושים במלאכת התפעול היומיומי של הפקולטה. צוטט הפתגם "דרוש כפר שלם כדי לגדל ילד אחד", ואכן היה זה כפר לתפארת: דיקנים, משנים וסגנים לדיקנים, מנהלי קורסים, אחראים לקבלת הסטודנטים, לסיוע כספי, לייעוץ אקדמי, לתמיכה טכנית ועוד. עד מהרה נתמלאה הבמה עד אפס מקום, ואנשים החלו נשפכים למעברים ונצמדים לקירות. נדהמתי הן ממספר האנשים והן ממגוון תפקידיהם.

יעקב אורקין, הוארד טנדטר

מרכז פריבס לחינוך רפואי, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן גוריון, באר שבע

האיגודAMEE) Association of Medical Education in Europe ) החל את דרכו לפני כארבעים שנה. מאז הצטרפותם של מחנכים רבים מכל מדינות העולם, שמר האיגוד על כותרתו, אך שינה את שמו ל-International Association for Medical Education .  מחוץ לצפון אמריקה, AMEE הוא האיגוד העולמי הגדול ביותר בחינוך רפואי. הכנס השנתי מטעמו מתקיים בסוף כל אוגוסט באחת מערי אירופה. הכנס האחרון התקיים בפראג ונכחו בו כ-3,200 משתתפים, מהם כעשרה מישראל.

קרן דופלט¹, זהבה יהב², יעקב אורקין^2,3, יעקב בכנר³, נדב דוידוביץ'¹

¹המחלקה לניהול מערכות בריאות, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, באר שבע, ²מרכז משה פריבס לחינוך רפואי, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, באר שבע, ³המחלקה לבריאות הציבור, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, באר שבע

רקע: חינוך רפואי של סטודנטים לרפואה, המושתת על עקרונות הרפואה החברתית, יכול לתרום לצמצום פערים בבריאות.

מטרות: השוואה בין בוגרי הפקולטות לרפואה בישראל בתחומים הבאים: (1) תפיסת הרופאים את האוריינטציה השולטנית (דומיננטית) בלימודי הרפואה (מחקרית לעומת חברתית), (2) שיעור הבוגרים העובדים/עבדו בפריפריה גיאוגרפית (דהיינו, דרומית לגדרה וצפונית לחדרה), (3) שיעור הרופאים המעורבים בפעילות חברתית.

שיטות: מחקר חתך, שהתבצע באמצעות שאלון מקוון שנשלח במהלך חודש מאי 2011 לכ-12,000 רופאים שכתובות הדוא"ל שלהם מעודכנות בהסתדרות הרפואית.

תוצאות: במחקר השתתפו 1,050 רופאים בוגרי הפקולטות לרפואה בישראל המתגוררים בה ועוסקים ברפואה. מהם, 36% בוגרי האוניברסיטה העברית, 26% בוגרי אוניברסיטת ת"א, 22% בוגרי הטכניון ו-16% בוגרי אוניברסיטת בן גוריון. כמחצית מבוגרי הטכניון ובן גוריון עובדים כיום או עבדו בעבר בפריפריה בהשוואה לפחות משליש מבוגרי הפקולטות לרפואה בירושלים ובתל אביב. כמחצית מבוגרי בן גוריון פעילים בקהילה לעומת 38%-34% בקרב בוגרי שאר האוניברסיטאות. מבין הרופאים הפעילים בקהילה, כשליש מבוגרי בן גוריון (32%) העריכו כי לחינוך הרפואי שקיבלו הייתה השפעה רבה עד רבה מאוד על מעורבותם בתוכניות בקהילה, לעומת 15%-8%  בקרב שאר קבוצות הבוגרים. בוגרי האוניברסיטה העברית דירגו באופן גבוה משמעותית את לימודיהם כבעלי אוריינטציה מחקרית. לעומתם, דירגו בוגרי אוניברסיטת בן גוריון את הלימודים כבעלי אוריינטציה חברתית גבוהה, וגילו עמדות חיוביות יותר באשר לתפקיד הרופא לפעול לצמצום פערים בבריאות.

דיון וסיכום: חינוך רפואי בעל אוריינטציה חברתית יוצר תהליך סוציאליזציה, המחזק ערכים אנושיים (הומאניים) בקשר מטפל-מטופל, ומסייע בגיבוש עמדות חיוביות בקרב הרופאים לעתיד באשר לתפקידם החברתי. המימצאים מדגישים את הצורך בפיתוח תוכניות לימודים מוכוונות חברתית ובחיזוק הפקולטות לרפואה בפריפריה.

דנה פישביין¹, יהודה שינפלד^3,2 , שי אשכנזי^1,3,4

¹המועצה המדעית, ההסתדרות הרפואית בישראל, רמת גן, ²המרכז למחלות אוטואימוניות על שם זבלודוביץ', מרכז רפואי שיבא, תל השומר, ³הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, רמת אביב, ⁴המחלקה לרפואת ילדים א', מרכז שניידר לרפואת ילדים, פתח תקווה

במסגרת ההתמחות במרבית מקצועות הבסיס בישראל, מוקדשת תקופה של שישה חודשים למחקר – "תקופת מדעי היסוד". מחד גיסא, זוהי התקופה היחידה בחייו של רופא בישראל המוקדשת מראש כל כולה למחקר, וקיומה מעיד על חשיבותו של המחקר הרפואי לרמת ההכשרה ולרמת הרפואה בישראל, מאידך גיסא, בעידן של מחסור ברופאים ושל התקדמות הידע הרפואי בקצב מסחרר, הופכת כל דקת הכשרה של הרופא המתמחה ליקרת מציאות, וההחלטה אם מחקר הוא הדרך היעילה ביותר לנצל חצי שנה בהתמחות הופכת רלוונטית יותר מתמיד.

הסוגיה, שהעסיקה את המועצה המדעית של ההסתדרות הרפואית בישראל פעמים רבות בעבר, עולה כעת פעם נוספת על שולחן הדיונים. לקראת הדיונים, יצאה המועצה המדעית בקריאה אל ציבור הרופאים להגיב על מספר שאלות בנושא מדעי היסוד, על מנת לשמוע את הלך הרוחות בקרב קבוצה נרחבת, שיהווה רקע לדיון. 380 רופאים הגיבו לקריאה ופירטו עמדתם בנושא זה, בהם מנהלי מחלקות, יחידות ומירפאות, רופאים בכירים ומתמחים. המימצאים הניבו תמיכה רחבה בהשארת ההתנסות המחקרית במדעי היסוד בהתמחות בשל חשיבות המחקר להתמחות ולרפואה, אך כמחצית מן התומכים ציינו, כי יש להציע חלופות נוספות למתכונת הביצוע של מדעי היסוד מלבד המתכונת הקיימת. רעיונות לחלופות כאלו הוצעו על ידי המגיבים וייבחנו. קבוצה קטנה יותר תמכה במתן אפשרות בחירה למתמחה בין שני מסלולים – עם המחקר במדעי היסוד או בלעדיו, ומיעוטם תמך בביטול התקופה לחלוטין.

עמדת הכותבים היא, כי תקופת המחקר במדעי היסוד חיונית, וערכה לרמת הרופאים המומחים ולאיכות הרפואה מחייב השארתה על כנה. יחד עם זאת, יש מקום לשקול היטב הצעת חלופות נוספות, אשר תאפשרנה התאמה אישית טובה יותר למגוון הרחב של המתמחים, וכן לשקול הבניית כלי עזר שיסייעו למתמחים למצות את יכולותיהם בתחום המחקר ויעלו את איכותן של עבודות המחקר הנכתבות.

אריה אוליבן¹, רחל נווה¹, דליה חסון-גלעד², אדם ברוך³

¹הפקולטה לרפואה, טכניון, חיפה, ²הפקולטה לחינוך, אוניברסיטת חיפה, ³המחלקה למדעי המחשב, מכללת תל-חי

הקדמה: מקרים קליניים המוצגים במערכת ממוחשבת ("מטופלים וירטואליים", מו"ר) מאפשרים לתרגל ולבחון ידע, חשיבה קלינית, וכן כישורי החלטה והנמקה של סטודנטים לרפואה במגוון מצבי מחלה. עם זאת, חשוב לבחון כיצד תופסים הסטודנטים את שילוב תוכנת מו"ר בהוראה ובהערכה, כדי שכלי זה יוטמע במערכת הלימודים. בעבודה זו, בחנו את תפיסותיהם של סטנטים לרפואה לגבי היבטים שונים של תוכנת מו"ר שפותחה בפקולטה לרפואה של הטכניון. תוכנה זו מאפשרת שיחה חופשית (בכתב) עם המו"ר לצורך לקיחת אנמנזה וציון מימצאים שיש לחפש בבדיקה הגופנית. נוסף לכך היא מאפשרת להציג תמונות וסרטונים, להשמיע קולות לב ונשימה, ולהזמין בדיקות מעבדה, בדיקות דימות וכדומה. התוכנה עוצבה כך שתאפשר לימוד עצמי ותרגול "החולים", תוך קבלת משוב מיידי על הביצועים בזמן ובמקום המתאימים ללומד.

שיטות: לאחר שימוש בתוכנה ככלי לתרגול מגוון מקרי מו"ר והערכת הביצוע בעזרת התוכנה בבחינת סיום קורס מבוא לרפואה קלינית, התבקשו הסטודנטים לענות על שאלונים כדי לקבל את חוות דעתם ותפיסותיהם את שיטת התרגול וההערכה החדשים.

תוצאות: רוב הסטודנטים (יותר מ-95%) הסכימו באופן מלא או חלקי, כי למדו באמצעות תוכנת התרגול גישה למקרים קליניים שלא נחשפו אליהם די הצורך במהלך הקורס, ושהתוכנה סייעה להם לשנן את האבחנה המבדלת ולשפר את ידיעותיהם וניסיונם הקליני. כמו כן, הסטודנטים הסכימו כי התוכנה מלמדת ומתרגלת גישה לחולה וחשיבה קלינית. שיעור דומה הסכימו בצורה מלאה או חלקית כי תוכנת הבחינה בוחנת באופן הוגן ואובייקטיבי את דרישות הקורס, כמו גם הבנה קלינית.

דיון וסיכום: מהתשובות לשאלונים עולה, כי תוכנת מו"ר אינטרנטית מקובלת מאוד על הסטודנטים כאמצעי לתרגול ובחינה. מאידך, סטודנטים רבים מצפים להערכה גם ליד מיטת החולה, בכדי להשלים היבטים שלא ניתן להעריכם באמצעות תוכנת מחשב.

יצהל ברנר

המחלקה לרפואה גריאטרית, מרכז רפואי מאיר, כפר סבא, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, רמת אביב

בחודשים האחרונים, מאז הוכרז סכסוך העבודה האחרון של הרופאים, אנו חווים את משבר הרפואה בישראל בעוצמה רבה. משבר זה מעמיד בפני הרפואה בכלל ותחום הגריאטריה בפרט צורך בחשבון נפש, תוך העמדת המטופל במרכז החשיבה והעשייה.

במאה העשרים, החלו החוקרים להבין את ההתפתחות הנפשית והביולוגית של הגדילה. במהלך מאה זו, זכתה רפואת הילדים למעמד מרכזי ועצמאי. המאה העשרים הסתיימה עם שיעור גבוה באופן מוחלט ויחסי של קשישים. שיעור הקשישים במדינות המפותחות הגיע לרמה שלא הייתה כמותה בהיסטוריה. בדור האחרון הוכפלה אוכלוסייתה של מדינת ישראל, והיא כוללת כיום קרוב ל-800,000 בני 65 שנים ומעלה, כאשר כמחצית מהם חצו את גיל 75 וכרבע את גיל 80. אם נצא מנקודת הנחה שאדם סיים את תפקידו הביולוגי בשימור המין בסביבות גיל 50 שנה, ניתן לראות את שלושים שנות הפעילות למען עצמו ולמען החברה לאחר גיל זה כהישג ההיסטורי הגדול ביותר של החברה האנושית.

שמואל רייס
 

היחידה לפיתוח סגל, הפקולטה לרפואה בגליל, אוניברסיטת בר אילן, צפת

לימוד תולדות הרפואה בשואה הוא בעל משמעות לזהות המקצועית של אנשי מקצועות הבריאות. במאמר זה מובא סיפור מחנה ברגן-בלזן, האירועים בשבועות שקדמו לשחרור והחודשיים שאחריו על היבטיו השונים, בעיקר בהיבט הרפואי והאישי.

בספר בשם "After Daybreak" של Shephard, מתוארים אירועי שחרור מחנה ברגן-בלזן ב-15.4.1945, מוקדש מקום מרכזי לסיוע הרפואי שנדרש. הבריטים, משחררי המחנה, עמדו בפני זוועה של אלפי גוויות וגוססים, מצב תברואתי (סניטרי) בלתי נסבל ומגפות משתוללות. הם התגייסו למתן מענה רפואי ל"אסון ההומניטארי" באמצעות שלב של תכנון וצבירת יכולות, ולאחר מכן הפעלת תוכנית נרחבת ונמרצת של מיון וטיפול. אף על פי כן, התגייסותם לא תמיד הסתיימה בהצלחה: רבים מהניצולים נספו לאחר השחרור. אולם הצוותים פעלו תמיד במסירות ובנחישות. בין השאר מובאים במאמרי סיפוריהם של בריגדיר גלין היו – רופא הגייס שניהל את המבצע, ושל 96 סטודנטים לרפואה מתנדבים שהוטסו מאנגליה לסייע בטיפול.

את סיפורי המחנה באותם ימים שמעתי גם מאבי ז"ל, אשר היה שם ושוחרר על ידי אותם חיילים בריטיים עצמם, ומאמי תבל"א – ששהתה באותו מחנה ועזבה אותו חודשיים לפני שחרורו.

בסוף מאי 1945 עזבו החיילים הבריטים, המחנה הפך למחנה פליטים, מחנה מעבר לעלייה או הגירה, אז עברו בו בשנים 1948-1947 שתי אחיותיה הצעירות של אמי בדרך לארץ ישראל, במסגרת קבוצת נוער שעלתה לקיבוץ רמת יוחנן.

כך מצאתי עצמי בכפילות, שבה אני רואה בעיני רוחי מחד גיסא את התמונה שמשקף הספר – המבט של משחררי המחנה וההיבט הרפואי המתואר, ומאידך גיסא את עצמי בנעליהם של בני משפחתי – מנסה לדמיין את הימים שעברו.

במאמר זה מפורטים שני ההיבטים: המקצועי – זה של מגישי הסיוע הרפואי, והאישי – זה של בני משפחתי שהיו שם אף הם. מתוארים בו הצד האפל והצד המואר של הרפואה, כפי שהתבטאו במחנה ברגן-בלזן בחודשים שלפני שחרורו, בעת  השחרור ולאחריו.