תוצאת חיפוש

ג'יזל זנדמן-גודארד^5,2,1*, זאב פלדברין^5,3,2*, שמואל עובדיה^2,1, טטיאנה זובקוב^2,1, אלכסנדר ליפקין^3,2, חוליו וינשטיין⁴

¹מחלקה פנימית ג', מרכז רפואי וולפסון, חולון, ²היחידה לכף רגל סוכרתית, מרכז רפואי וולפסון, חולון, ³המחלקה לאורתופדיה, מרכז רפואי וולפסון, חולון, ⁴היחידה לסוכרת, מרכז רפואי וולפסון, חולון, ⁵הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, רמת אביב

*ד"ר גודארד וד"ר פלדברין השתתפו באופן שווה בעבודה זו.

מחלת הסוכרת היא הסיבה העיקרית לקטיעת גפיים לא טראומטית בעולם המערבי. ברגל של חולה סוכרת, כיבים מקדימים ב85%- מהחולים את הקטיעה של הגף התחתון. מאחר שסיבוך בכף הרגל עקב סוכרת הוא כה קשה ומורכב, דרוש טיפול רב תחומי. בסקירה זו מדווח על מודל ארגוני מרוכז, הנותן מענה מיידי לכל אחד מהגורמים המעורבים בהתפתחות סיבוך בכף הרגל ממחלת הסוכרת, ועל אופן הטיפול בסיבוכים אלה.

בסוף שנת 2002, קיבלה הנהלת המרכז הרפואי החלטה לרכז חולים עם סיבוכים בכף הרגל מסוכרת במסגרת יחידה אחת. לשם כך, הוקצו ל"יחידה לכף רגל סוכרתית" 10 מיטות המרוכזות בקצה מחלקה פנימית ג' (על מנת להקטין את הסיכון להפצת זיהומים). במסגרת היחידה, החלו לעבוד בשיתוף פעולה יומיומי רופאים פנימאים, אורתופדים, כירורגים למחלות כלי דם, רופאים מהיחידה לסוכרת והיחידה לזיהומים, יחד עם צוות סיעודי שהפך מיומן תוך כדי חשיפה ליועצים נוספים, כגון מנתחים פלסטיים ואורתוטיסטים, והשתתפות בקורסים על הטיפול בסיבוכים בכף הרגל מסוכרת.

במחקר אחד, נבדקו חולים שאושפזו במהלך השנים 2004-2003. סך הכול אושפזו במחלקתנו במהלך השנתיים הללו 210 חולי סוכרת עם כיבים על רקע כף רגל עם סיבוכים מסוכרת. מרבית הכיבים היו בדרגות חומרה גבוהות לפי דירוג ווגנר. במחקר אחר, קטיעות גדולות מתחת לברך ומעל הברך היו בשיעור של פחות מ-8%. מספר הקטיעות הגדולות המוחלט ירד לאחר חמש שנים ממועד היחידה בשיעור של 50% בהשוואה לשנים קודמות.

הטיפול בכף רגל עם סיבוכי סוכרת הוא מורכב. על מנת להצליח ולהקטין ככל האפשר את הצורך בקטיעות, מומלץ לרכז את כל החולים עם סיבוכים בכף הרגל מסוכרת ביחידה אחת, יחד עם צוות רב מקצועי מיומן וייעודי. הטיפול אינו יכול להתבצע באופן בלעדי ועצמוני על ידי אף אחד מבעלי ההתמחות הספציפית בתחומי הרפואה השונים. 

יאיר בנימין, עמית פרנקל, לאוניד ברסקי, ויקטור נובק, יניב אלמוג

החטיבה לרפואה פנימית, המרכז הרפואי אוניברסיטאי סורוקה והפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן גוריון בנגב

פיום הקנה (טרכיאוסטומיה) הוא ניתוח המבוצע בעיקר בחולים הזקוקים להנשמה ממושכת. הנשמה לאחר פיום קנה לעומת הנשמה באמצעות צנרור הקנה (טובוס), כרוכה בפחות סיבוכים, בשיפור מדדי ההנשמה ובגמילה מהירה יותר מהנשמה. מזה כעשור מקובלת הגישה המלעורית בסמוך למיטת החולה כשיטה העיקרית לביצוע פיום קנה בחולים ביחידות לטיפול נמרץ. עם זאת, עדיין קיימת מחלוקת באשר לשיטה ולעיתוי המועדפים לביצוע הפיום.

המטרות במחקר: אפיון אוכלוסיית החולים שעברה פיום קנה בגישה מלעורית (PDT = Percutaneous Dilatational Tracheostomy) ביחידה לטיפול נמרץ פנימי, ובדיקת שיעור הסיבוכים ושיעורי הישרדות קצרי וארוכי-טווח.

שיטות המחקר: נערך מחקר רטרוספקטיבי מסוג Cohort study. קבוצת המחקר כללה חולים בני 18 שנים ומעלה שאושפזו בשנים 2007-2003 ביחידה לטיפול נמרץ פנימי במרכז הרפואי אוניברסיטאי סורוקה ועברו במהלך אשפוזם פיום קנה בגישה מלעורית בסמוך למיטתם. באמצעות CRF מחשבי נבנה בסיס נתונים שכלל נתונים דמוגרפיים, אבחנות שנקבעו בעבר, סיבת האשפוז ביחידה ומגוון נתונים קליניים על ביצוע פיום הקנה, סיבוכים בעקבות ההליך ומהלך האשפוז. הנתונים הוכנסו למאגר מידע מחשבי, ולאחר מכן עובדו ונותחו.

תוצאות: נאספו נתונים על 126 חולים שעברו פיום קנה בגישה מלעורית ביחידה לטיפול נמרץ פנימי: 63.5% מהם היו גברים והגיל הממוצע עמד על 59.8 שנים. החולים ששרדו 30 יום לאחר ההליך היו עם תחלואת רקע נמוכה יותר כפי שבא לידי ביטוי במדד Charlson. שיעור התמותה כעבור שנה עמד על 56.6%, מתוכם 70% נפטרו בחודש הראשון לאחר ביצוע פיום הקנה. נצפו 11 סיבוכים ב-9 חולים (7.1% מהחולים) ללא שיעורי תמותה. המזהמים השכיחים בכיח החולים היו החיידק Acinetobacter spp  והחיידק Pseudomonas Aeruginosa. בקבוצת החולים שבהם בוצע פיום קנה בעשרת הימים הראשונים מתחילת ההנשמה נצפה שיעור ההישרדות הגבוה ביותר.

מסקנות: פיום קנה מלעורי (PDT) הוא הליך זמין ובטוח הכרוך בשיעור סיבוכים נמוך. ככל שההליך מבוצע בשלב מאוחר יותר, כך שיעורי ההישרדות נמוכים יותר. בדגימות כיח מהחולים שנלקחו מהחולים נצפתה שכיחות גבוהה של התיישבות (קולוניזציה) החיידקAcinetobacter spp .
 

לודמילה ליסי, שמואל עובדיה, טטיאנה זובקוב, ישראל קופר, ג'יזל זנדמן-גודארד

המח' לרפואה פנימית ג', היח' לרגל סוכרתית, מרכז רפואי וולפסון

מחלת סוכרת מהווה את הסיבה העיקרית לקטיעת גפיים במדינות המערב. כיבים מזוהמים ברגל של חולה סוכרת גורמים לכ-85% מהקטיעות הלא טראומתיות של הגפיים התחתונים באוכלוסייה זו. חיידקים חודרים דרך הכיב וגורמים לזיהום המחמיר את מצב הכיבים בחולים אלו. המטרה בטיפול בחולים הללו היא לשמור על שלמות הרגל. בסיפרות דווח על ירידה בקטיעות גדולות, זאת בעקבות גישה רב-תחומית בטיפול בחולי סוכרת עם סיבוכים בכף הרגל. בסוף שנת 2002 הוקמה יחידה לטיפול בכף רגל של חולי סוכרת במרכז הרפואי וולפסון.

המטרה במחקר הנוכחי הייתה לזהות את סוגי החיידקים ולעקוב אחר תוצאות הטיפול בכיבים בחולי סוכרת. נלקחו נתוני רישומים רפואיים מ-210 אישפוזים בחולים שטופלו ביחידה לרגל של חולי סוכרת במרכז הרפואי וולפסון במהלך השנים 2003-2004. החולים טופלו באופן שמרני ובניתוח. ברוב החולים היה המחולל מסוג גראם-שלילי, וחלקם לקו בזיהומים עמידים מסוג MRSA ו-ESBL. שיעור הכריתות הגדולות היה 10.5% בשנת 2003 ו-9.6% בשנת 2004.

ככלל, השכיחות של כריתות הגדולות שבוצעו במחלקתנו תואמת את זו המדווחת במרכזים אחרים הנוקטים בגישה רב-תחומית בטיפול ברגל של חולה סוכרת.

רונה איגר¹, שמעון רייף², אילה ירון², יורם בויאנובר³

¹מרכז שניידר לרפואת ילדים, ²מרכז רפואי סוראסקי, בית-חולים דנה לילדים, ³מרכז רפואי שיבא, בית-חולים לילדים על שם לילי ספרא

* עבודה זו בוצעה במיסגרת עבודת הגמר לתואר D.M בפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל- אביב

הזנה דרך צינורות הממוקמים במעי יעילה כתמיכה תזונתית בחולים חסרי יכולת לאכול, אך עם מערכת עיכול  תקינה. עד שנת 1980, ניתוח היה הגישה המקובלת להכנסת גסטרוסטום. לעומת זאת, בשני העשורים האחרונים – מאז הופיעה שיטת הגסטרוסטומיה האנדוסקופית המילעורית ה-Percutaneous Endoscopic Gastrostomy (PEG) – היא החלה להפוך בהדרגה לשיטה הנפוצה יותר.

העבודה נועדה לבדוק את ההוריות לביצוע השיטה בילדים, גילאי הילדים המטופלים, אופן הביצוע והתוצאות, ובכך לבחון את יעילות השיטה בילדים.

הנתונים נאספו באופן רטרוספקטיבי על פי מידע שנמצא בתיקים, כולל בדיקת רופא, ובנוסף מילוי שאלון על ידי ההורים. נסקרו בעבודה 52 ילדים שעברו פעולת במרכז הרפואי סוראסקי ובבית החולים לילדים על שם אדמונד ולילי ספרא במרכז הרפואי שיבא. נסקרו פרטי הילדים (כולל גיל, מוצא ומין), מהלך הפעולה, ההוריות לביצוע, המבצעים, מקום הביצוע, הסיבוכים ויעילות השיטה – כל זאת על פי הערכת ההורים ועל פי משקל הילד. בנוסף, נבדקו סוג ההרדמה שניתנה לילד, האנטיביוטיקה, מספר הילדים שבהם ה- PEG נותר קבוע, סוג התזונה, מספר הכישלונות בהחדרת הצינור ומספר הילדים שעברו פונדופליקציה.

הגיל הממוצע עמד על 5.4 שנים. בקרב 96% מהילדים עברה הפעולה בהצלחה. ההוריות השכיחות ביותר לביצועה  היו הפרעה בשיגשוג (35%) וליקוי נירולוגי (31%). בקרב 56% מהילדים הוכנס הגסטרוסטום על ידי גסטרואנטרולוגים בלבד. כאשר המבצעים היו גסטרואנטרולוגים בלבד, נרשמו שיעורי סיבוכים נמוכים לעומת גסטרואנטרולוג ומנתח (20.8% לעומת 52.6%, בהתאמה). בקרב 57% מהילדים לא נרשמו סיבוכים. כאשר הופיעו סיבוכים הוגדרו רובם כקלים (כאבי בטן, בחילות והקאות, החזר קיבה-ושט).

לסיכום, על פי תוצאות עבודה זו נמצא, כיPEG  מהווה שיטה עם רמת פולשניות נמוכה ביותר, הכרוכה בשיעור נמוך של סיבוכים קשים ומהווה דרך חשובה ביותר למתן מזון לילדים הזקוקים להזנה ישירות למערכת העיכול.

עימאד מחול¹, טטיאנה סמולקין¹, רים חנא-אליאס^*1, עימאד קסיס², עדה תמיר³, פולו סוחוב¹,

ניאונטולוגיה¹, מחלות זיהומיות בילדים² ואפידמיולוגיה³, בית-חולים מאיר לילדים, מרכז רפואי רמב"ם, הפקולטה לרפואה רפפורט, הטכניון, חיפה

* עבור רים חנא-אליאס, מחקר זה היווה עבודת מדעי יסוד כחלק מדרישות ההתמחות של המועצה המדעית בהסתדרות הרפואית בישראל.

כאשר עולה חשד לאלח-דם מאוחר (אד"מ)¹ בילוד, נהוג לערוך עיבוד אלח-דם ולהתחיל במתן טיפול אנטיביוטי אמפירי. אולם עשוי להתברר בדיעבד, כי הטיפול שניתן אינו מתאים למיגור המחולל הזיהומי.

המטרה במחקר הנוכחי הייתה להעריך את המנבאים הקליניים, ההתערבותיים והמעבדתיים של אד"מ, ולאמוד את ההתאמה של הטיפול האנטיביוטי האמפירי באד"מ בילודים.

לשם כך, נסקרו תיקיהם הרפואיים של כל הילודים שהתקבלו במשך שנה אחת ביחידה לטיפול נמרץ פגים וילודים. מתוך 352 ילודים שהתקבלו, ב-84 הודגמו 96 אירועים המחשידים לאד"מ מעבר לגיל 3 ימים, ואלה היוו את אוכלוסיית המחקר. אד"מ הוגדר כסימנים קליניים המחשידים לאלח-דם בנוכחות תרבית מדם או שתן או נוזל עמוד-שידרה שהתגלה בו מחולל זיהומי. עבור כל ילוד שבמחקר נרשמו הנתונים הדמוגרפיים והסב-לידתיים, האבחנות וההתערבויות שבוצעו,  סימנים קליניים וחריגות מעבדתיות בעת הופעת אלח-דם, הטיפול האנטיביוטי האמפירי שננקט, ונתונים מיקרוביולוגיים.

מתוך 96 ילודים עם חשד לאד"מ, ל-26 (27%) היו תרביות הדם עם מחולל זיהומי, כאשר 22/26 (84.7%) נגרמו על-ידי סטפילוקוקוס קואגולזה-שלילי, קלבסיאלה וקנדידה. בארבעה מתוך 75 אירועים (5.3%) התגלה בתרביות השתן מחולל זיהומי. בתסוגה לוגיסטית רבת-משתנים הודגם שמשקל לידה (OR=0.9, 95%CI: 0.82-0.99; P=0.031), דום-נשימה (Apnea)-ברדיקרדיה (OR=3.16, 95%CI: 1.08-9.25; P=0.036), ורמת טסיות-הדם < 100,000/מ"מ³ (OR=7.04, 95%CI:1.21-40.9; P=0.03) היו קשורים באופן משמעותי להופעת אד"מ. מתוך 29 אירועי אד"מ מוכחים, 14 (48.3%) קיבלו אנטיביוטיקה במהלך שלושת הימים שקדמו להופעת אד"מ, וב-26 (89.7%) הוחל טיפול אנטיביוטי אמפירי לאחר עיבוד אלח-דם, לרבות ונקומיצין (62%), Imipenem (48.3%) ואמפותיריצין-B (31%). המחולל שגרם לאד"מ היה רגיש לטיפול האנטיביוטי האמפירי שניתן ב-24 מתוך 26 (92.3%) מאיבחוני אד"מ המוכחים. 

צביה זליגמן ואבי בלייך

התעללות מינית בתקופת הילדות היא תופעה שכיחה אשר לה השלכות קשות בתקופת הבגרות, שעלולות לפגוע בתחומי בריאות ותיפקוד שונים. מחקרים בתחום הטראומה הנפשית הובילו לפיתוח דגמים (models) טיפוליים עבור מטופלים שהיו בילדותם קורבנות לפגיעה מינית, בעקבות ההכרה בצרכים המיוחדים של מטופלים אלה.

במאמר הנוכחי אנו מציגים את פעילות היחידה לטיפול במבוגרים שנפגעו בילדותם מהתעללות מינית. יחידה זו פועלת יותר משלוש שנים במיסגרת השירות הפסיכיאטרי במרכז הרפואי סוראסקי. שלוש פרשות החולים המוצגות במאמר זה מהוות דוגמה לפעילות המערך הטיפולי הבין-תחומי ביחידה ולדגם התיאורטי המנחה פעילות יחידה זו.

קיום יחידה טיפולית זו במרכז רפואי כללי, מאפשר גישה למיגוון רחב של נפגעים ומספק טיפול משולב, נפשי ורפואי, לבעיות השונות בהן לוקים הנפגעים. ההתמקדות בפסיכותרפיה היא על ייצוב נפשי, חיזוק הכוחות הנפשיים והסתגלות טובה יותר לטראומה ולהשלכותיה. ליווי המטופל והנחיה בין-תחומית של אנשי המקצוע על-ידי המטפל, מאפשרים טיפול רפואי נכון ונאות בבעיות רפואיות אופייניות, כמו בתחום הגינקולוגיה, בהפרעות אכילה ועוד.

אפרים יאול

המח' הגריאטרית לסיעוד מורכב, ביה"ח שרה הרצוג, מסונף לפקולטה לרפואה של האוניברסיטה העברית והדסה, ירושלים

תופעת פצעי-הלחץ בחולה הקשיש מחייבת ניהול טיפולי שונה מהמקובל. הגישה הטיפולית בפצעי-לחץ בקשיש צריכה להיות שונה מהצעיר, עקב מצבו הרפואי של החולה הגריאטרי, הנובע מהמחלות הנלוות לתהליך ההזדקנות. כתוצאה מכך, האוכלוסייה הקשישה פגיעה יותר, ומצויה בסיכון גבוה יותר להתהוות פצעי-לחץ. חשיבותה של הקמת היחידה נבעה מהגישה הטיפולית לחולה הקשיש ומהצורך בהתמקדות בפצעי-לחץ. היחידה לפצעי-לחץ הוגדרה מבחינה גיאוגרפית, ועובד בה צוות מטפלים קבוע ורב-תחומי, שהתמחותם העיקרית היא טיפול בפצעי-לחץ. בנוסף לרופאים, אחריות ומטפלים, כולל צוות זה דיאטנית ומרפא בתקשורת ובריפוי בעיסוק.

הטיפול בפצעי-לחץ מחייב מיומנות טיפולית, הן מקומית והן מערכתית. פצעי-לחץ אינו מנותק ממצבו הכללי של הקשיש החולה, ומצביע בדרך-כלל על כשל רב-מערכתי.

השיטה: במהלך השנה עקבנו אחר 47 חולים עם 132 פצעים: 70 פצעים באזור האגן ו-62 פצעים באזור הרגליים.

במאמר זה מדווח על הפעלת היחידה שבה נערך מעקב במשך שישה חודשים אחר מדדים של הפצע, מדדים תיפקודיים ומדדים תזונתיים.

תוצאות הסקר: עולה שמצב החולים עם פצעי-הלחץ היה ירוד מאוד בהתקבלותם. שני שלישים מהם לקו בשיטיון או באירוע מוחי, ומבחינה תיפקודית היו 90% מהם מרותקים למיטתם ומוזנים בהזנה אנטרלית.

למרות מצבם הקשה של החולים, הודגם בסקר שיפור במצב הפצעים, שהתבטא בירידה במספרם מ-2.8 ל-1.8 פצעים בממוצע לחולה. השיפור ברגליים יה גבוה פי 3 מהשיפור באזור האגן (35% לעומת 12.5%, בהתאמה) – ממצא שהיה מובהק סטטיסטית.

בשליש מהחולים שהמשיכו לשהות ביחידה חל גם כן שיפור במצב הפצעים. 15% מהחולים ששוחררו מהיחידה נרפאו לחלוטין מפצעי-לחץ.

במחקר זה עקבנו אחר משתנים דמוגרפיים, תיפקודיים ותזונתיים. השינוי במדדים התזונתיים (אלבומין, כולסטרול, משקל גוף ולימפוציטים) לא היה משמעותי בין תחילת המחקר לסופו, והשינוי במדדים התזונתיים לא היה משמעותי לגבי השינוי במצב הפצעים.

קיומה של יחידה לפצעי-לחץ היא חשובה וחיונית, והעובדה שהחולים מטופלים במקום אחד, דהיינו באופן מרוכז, מגבירה את יעילות הטיפול ואחידותו ומחדירה סטנדרדים טיפוליים קבועים ואחידים. הצלחת הטיפול אינה מושתתת על שיפור מצב החולים או ריפויים, מאחר שקיימים גורמים נוספים כמו גיל, תחלואה כרונית ומצבים חדים. ייתכן שהטיפול ניתן בשלב מאוחר מדי, כשהחולים כבר במצב סופני. לכן חשוב להגביר את רמת העירנות והמודעות לנושא ולהקדים ככל האפשר את מתן הטיפול.

היחידה לפצעי-לחץ היא ניסיון ראשוני להעביר עקרונות של מדיניות טיפול אחידה, העלאת מיומנויות והתמחות, מתן סיפוק ולכידות לצוות בטיפול בחולים קשישים בערוב ימיהם.

Man in a Hot Climate - Early Studies of the Institute of Military Physiology 

Ezra Sohar, Yair Shapiro, Yoram Epstein

Institute of Military Medicine, Medical Corps, Israel Defense Forces and Heller Institute of Medical Research, Sheba Medical Center, Tel Hashomer

In the 1950's many IDF soldiers were hospitalized for heat stroke - about 25% of whom died. Analyzing these cases revealed that commanders misinterpreted human ability to perform in the heat and ignored basic concepts of fluid and electrolyte balance and heat load.

In the early 1960's a series of studies was conducted with regard to soldiers' performance in the heat. The first study (1959), which later became a classic, was conducted during a 21-day march from Eilat to Metula, crossing all climatic zones of Israel. The study was followed by other investigations which approached the issues of voluntary dehydration, fluid consumption vs sweat loss, salt additives, and the effect of heat load on performance.

Based on these early studies, proper regulations were issued to field officers. Over the years, the lessons learned from these studies saved many lives. The number of cases of heat stroke and of other climate-related injuries was dramatically reduced, and performance was enhanced.

Early Detection of Glaucoma by a Mobile Unit

S. Kurtz, M. Goldenfeld, S. Melamed

Sam Rothberg Glaucoma Center, Goldschleger Eye Institute, Sheba Medical Center, Tel Hashomer

Glaucoma, the third leading cause of blindness in the western world, is characterized by painless, gradual loss of visual fields which may lead to severe visual impairment or even blindness. In 4 years of operation of a mobile glaucoma unit for screening and early diagnosis of glaucoma, 10,037 subjects aged 18-95 years were screened (4504 women, 45%); 55% were under 50 years (Graph 1).

Ocular hypertension was diagnosed in 8.0%; primary open angle glaucoma (POAG) in 0.8%, with 2/3 already under treatment, the rest newly diagnosed. Pseudo-exfoliative glaucoma was diagnosed in 0.2%; only 2 cases had closed angle glaucoma; 91% of those screened were normal (Fig. 4; age stratification, Graph 3).

POAG increased with age, from 0.2% in those under 40 years to 10% in those over 80; POAG was more common in men, but OHT was similar in both sexes (6.0% vs. 5.3%). There was no correlation between incidence of POAG and place of work except in the Sorek Nuclear Center (1.9% vs. 0.8%, p=0.11). Other conditions significantly more frequent in POAG than normals were diabetes mellitus (x 2.5), systemic hypertension (x 4), myopia (x 2) and history of intraocular surgery (x 6).

Malignant Eccrine Poroma

R. Silfen, A. Amir, M. Feinmesser, D.J. Hauben

Dept. of Plastic and Reconstructive Surgery, and Pathology Dept., Rabin Medical Center (Beilinson Campus), Petah Tikva

Malignant eccrine poroma (MEP) is rare and both clinical and histologic diagnosis is often difficult. Therefore, diagnosis is sometimes delayed or even incorrect. We report a case in a 70-year old man with MEP of the leg. He demonstrated typical MEP behavior and the problems of differential diagnosis.

Severe Heat Stroke in an Intensive Care Unit

Amir Halkin, Dina Lev, Oded Szold, Philip Bidermann, Sarah Bulocnic, Pinchas Halpern, Patrick Sorkine

Depts. of Medicine and Surgery, and Intensive Care Unit, Tel Aviv Medical Center

During the August 1998 heat wave in Tel Aviv we admitted many patients for acute heat-related illness; 6 had severe heat stroke and were admitted in critical condition. We describe their clinical courses during the first 5 days of hospitalization, including response to treatment and implications for future management of this disorder.

The mean APACHE II score of the 6 was 30±3.5 and mean Glasgow Coma Scale rating 3.5±0.5; they were in hypovolemic shock and respiratory failure, necessitating mechanical ventilation. Despite early effective therapy (core temperature in all was reduced to less than 398C in less than 1 hour), there was 1 death (mortality 15%) and 4 required further intensive care for life-threatening multiple organ failure.

During severe heat waves a significant number of referrals for acute heat-related illness must be anticipated, possibly overwhelming admission capacity of regional intensive-care units. Severe heat stroke complicated by multi-organ failure is not necessarily related to prior physical activity. Although important in determining prognosis, early treatment does not prevent severe complications. Mechanisms regulating body heat may remain disturbed for days following early treatment and apparent stabilization, mandating continued hospitalization.

Home Palliative Care of Terminal Cancer Patients, with Family Feedback

Hana Arad, Hana Geva, Valery Rosin, Ruth Kibrik, Isaac Kersz

Home Care Unit of Kupat Holim Haklalit, HaEmek Medical Center, Afula and Quality Improvement Unit, Rambam Medical Center, Haifa

Palliative care of terminal cancer patients is one of the tasks of our Home Care Unit. Increasing hospitalization costs have brought forward the decision to treat them at home, assuming that they would prefer to return and die in their natural surroundings, among family.

Most of our patients are aged, recent immigrants from the Soviet Union, of low socioeconomic status; most live with their close families. Our care model combines social, cultural, economic, medical and nursing aspects. More patients choose to die at home, and that is where costs are minimal. Care management and characteristics of 44 terminal cancer patients, who died between January and October 1996, are described. Living with a family was not required for treatment at home. Length of care by the unit ranged from 1-48 weeks, with an average of 8.5 and a median of 6. 55% of patients were hospitalized, most (58%) for 5-9 days for noncancerous diseases, and then discharged home. 54% died at home, a third were hospitalized for 2-17 days before death. Compared to the average length of stay in palliative care oncology wards, 1044 days and more than NIS 500,000 were saved.

A telephone survey examined families' satisfaction with various components of care. 92% were satisfied with the home treatment. 79%-82% felt that the nurse and doctor of the team met their needs and expectations. Half the families were satisfied with the treatment of pain. Families in which treatment was 24 weeks or more were generally less satisfied than those with shorter treatment at home. We learned that an early entry into treatment is necessary; hospital referral criteria should consider to a greater extent the coping ability of families; nursing aid hours should be increased and professional emotional support added; additional pain control methods should be used. All these would strengthen families, improve quality of care, and contribute to additional savings by decreasing hospital stay.

Oncogenetic Counseling and Genetic Testing of Those at High Risk for Breast and Ovarian Cancer

Livia Theodor, Ronit Shiri-Sverdlov, Galit Hirsch Yechezkel, Revital Bruchim Bar-Sade, Eva Gak, Irit Friedman, Anna Kruglikova, Gilad Ben-Baruch, Shulamit Risel, Moshe Z. Papa, Boleslav Goldman, Eitan Friedman

Oncogenetics Unit, Dept. of Clinical Epidemiology, Institute of Genetics, and Gynecology, Oncology, and Surgical Depts., Chaim Sheba Medical Center, Tel Hashomer

There is inherited predisposition to breast and ovarian cancer in 5-10% of all women with these diseases. Germline mutations in BRCA1 and BRCA2 presumably account for most of the genetically susceptible individuals. We summarize 2 years of experience in counseling and testing for inherited predisposition to these cancers.

597 women (from 320 families) have been evaluated since August 1995. 242 were evaluated for inherited predisposition to breast and ovarian cancer. One-third had clear-cut evidence of familial background. 74 families were of Ashkenazi origin; the age range of breast cancer was 30-35, of ovarian cancer 40-45. In 80% of families other cancers were also noted in first degree family members, including lung, colon, and prostate cancer and leukemia.

Genetic testing revealed that 45% of affected and 25% of unaffected women were carriers of a mutation in BRCA1 or BRCA2: 67/90 185delAG (BRCA1), 12/90 6174delT (BRCA2), and 4/90 of 5382insC (BRCA1). In addition, a novel mutation in exon 11 of BRCA1 was detected, carried by 7/90 women. The experience gained in oncogenetic counseling and genetic testing for inherited cancer predisposition will eventually enable determining an optimal, rational therapeutic regimen in carriers of mutations.

Insertion of Hickman Catheters in an Interventional Radiology Suite

Eli Konen, Alex Garniak, Binyamina Morag, Izhar Hardan, Zalman Rubinstein

Depts. of Radiology and Hemato-oncology, Chaim Sheba Medical Center, Tel Hashomer

In the past 20 years Hickman catheters have gained increasing acceptance for many uses, including bone marrow transplantation, long-term chemotherapy, total parenteral nutrition, dialysis, and administration of antibiotics and fluids. Until the past decade these catheters were inserted in the operating room. We present our experience in the percutaneous placement of 203 Hickman catheters in an interventional radiology suite in 190 consecutive patients within a period of 30 months. Catheter placement was successful in 202 (99.5%). The main complications were infections, necessitating removal of the catheter in 11 cases (5.4%) and unintentional dislodgement of the catheter in 8 (3.9%) - all in women and most on the right side. Pneumothorax and thrombosis in the catheter each occurred once. In another patient the guide wire broke during insertion and had to be percutaneously removed from the pulmonary artery. Late fracture of the catheter occurred in 2 others in whom the intravascular fragment was removed percutaneously. We believe that percutaneous Hickman catheter placement in the radiology suite offers advantages over traditional surgical placement.