תוצאת חיפוש

גל יניב, אייל קלנג, גל גרינברג

מכון דימות, מרכז רפואי שיבא, תל השומר, מסונף לפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

תסמונת PRES (Posterior Reversible Encephalopathy Syndrome) מהווה שם נרדף לדפוס דימות ייחודי של בצקת ואזוגנית במוח (קרי, בצקת הנגרמת כתוצאה מהפרעה במחסום הדם/מוח) המופיעה בהקשר של רעילות המוח (Neurotoxicity)

תום לייבסון¹*, שלום בן שימול¹*, גיא חזן¹, יריב פרוכטמן², יוסף קפילושניק², דוד גרינברג¹

¹היחידה למחלות זיהומיות בילדים, המרכז הרפואי האוניברסיטאי סורוקה, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, ²המחלקה להמטו-אונקולוגיה ילדים, המרכז הרפואי האוניברסיטאי סורוקה, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן גוריון בנגב

*שני המחברים תרמו באופן שווה למאמר.

רקע: זיהומים מחיידקים מהווים איום ממשי על חייהם של ילדים חולי סרטן המפתחים חום גבוה וניטרופניה. הטיפול המקובל כיום הוא מתן אמפירי של אנטיביוטיקה רחבת טווח ובירור מקור החום. בעבר דווח, כי הפרוטוקול המיושם במחלקה לאונקולוגיה בבית החולים סורוקה (מתן אמפירי של פיפרצילין/טזובקטם + אמיקצין) לטיפול בילדים אלה, מכסה את החיידקים השכיחים ביעילות המתקרבת ל-100%.

מטרת העבודה: תיאור המאפיינים של חיידקים שבודדו מתרביות הדם של ילדים במחלקה להמטו-אונקולוגיה, שהתקבלו עקב חום וניטרופניה, בין השנים 2010-2008, והערכת יעילות הפרוטוקול הנוכחי ששונה לפיפרצילין+אמיקצין.

שיטות: נערך מחקר פרוספקטיבי, שבו נכללו ילדים (חודשיים עד 18 שנים) אשר התקבלו לאשפוז עקב חום וניטרופניה. מכל החולים נלקחו בהתקבלותם תרביות דם מצנתר ורידי מרכזי ותרבית מדם היקפי. נקבעה רגישות החיידקים שבודדו בתרביות הדם לאנטיביוטיקות שונות.

תוצאות: במהלך המחקר אושפזו במוסדנו 105 ילדים חולי סרטן עם 195 אירועים של חום וניטרופניה, בשליש לערך מהחולים הייתה צמיחה של חיידק בתרביות הדם. בכמחצית מתרביות הדם החיוביות נמצאו חיידקים גראם חיוביים, בעיקר סטפילוקוקוס קואגולזה שלילי ((CONS. החיידקים הגראם שליליים השכיחים ביותר היו אצינטובקטר וקלבסיאלה, וב-7% מהתרביות  החיוביות נמצאה פטריה. שיעור הרגישות הכללי של החיידקים הגראם שלילים לטיפול האנטיביוטי לפי הפרוטוקול במוסדנו היה כ-90%. בשנים האחרונות נמצאה עלייה בשיעור תרביות הדם החיוביות ל- 4% CONS בשנים 2002-2000 לעומת 29% בשנים 2010-2008.

מסקנות: הטיפול האמפירי המקובל כיום במוסדנו הוא קו-ראשון מיטבי (אופטימאלי), בהתחשב בטווח הרגישויות של הפתוגנים המאפיינים את הילדים המתקבלים לאשפוז במחלקה להמטו-אונקולוגיה עקב חום וניטרופניה. יש לקבל באופן מושכל החלטה לגבי טיפול בקרבפנמים במצבים של בקטרמיה מחיידקים גראם שליליים ובגליקופפטידים (ונקומיצין) או תרופות מתקדמות אחרות במקרים של בקטרמיה מ-CONS. 

שלום בן שימול¹,  אורלי שגיא², אלי שוורץ³, דוד גרינברג¹

¹היחידה למחלות זיהומיות בילדים, ²המעבדה לפרזיטולוגיה, מרכז רפואי אוניברסיטאי סורוקה, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, באר שבע, ³המרכז לרפואה גיאוגרפית ומחלות טרופיות, מרכז רפואי שיבא, תל השומר, רמת גן

שושנת יריחו (לישמניאזיס בעור), הנגרמת בעיקר על ידי הטפיל לישמניה מג'ורית (רבא)  (Leishmania major), היא מחלה אנדמית בדרום ישראל, המתאפיינת בנגעים בעור.

הטיפול  במחלה כולל לרוב טיפול במשחה לעור בלבד, אך שכיחים כישלון טיפולי והיווצרות צלקות באזורי הנגעים.

אמביזום,  liposomal Amphotericin B (Ambisome®), היא תרופה מאושרת לטיפול במחלת לישמניאזיס מערכתית (ויסצראלית), אך לעיתים נדירות בלבד היא ניתנת כטיפול בלישמניאזיס בעור.

מובא להלן דיווח על חולה בת 12 חודשים עם נגעים מרובים בעור הפנים, שאובחנה כחולה בלישמניאזיס בעור. הורי החולה סירבו לטיפול מקומי במשחה, כיוון שחששו מכישלון הטיפול ומהיווצרות צלקות בפנים.

החולה טופלה במתן לתוך הווריד של שש מנות Liposomal Amphotericin B והחלימה ממחלתה, ללא סיבוכים נוספים. בהערכת מעבדה לאחר הטיפול, שכללה הסתכלות ישירה במיקרוסקופ, לקיחת תרבית וביצוע Polymerase chain reaction, לא נמצאה עדות למחלה שארית.

אנו סבורים כי יש לשקול מתן של Liposomal Amphotericin B לחולים עם לישמניאזיס בעור, בעיקר אם מעורבים נגעים מרובים בפנים.

 אריאל המרמן^2,1 , דן גרינברג¹

¹המחלקה לניהול מערכות בריאות, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, באר שבע, ²משרד הרופא הראשי, שירותי בריאות כללית, ההנהלה הראשית

ההוצאה על תרופות מירשם תורמת בשנים האחרונות לחלק משמעותי מהעלייה המתמדת בהוצאה לבריאות במרבית מדינות המערב. ההוצאה גדלה הן בגלל עלייה בטיפול בתרופות קיימות, והן עקב כניסתן לשוק של תרופות חדשות ויקרות. הסכמים לחלוקת סיכון בין מבטחי בריאות וחברות תרופות החלו לצבור תאוצה כאשר המבטחים החלו לסרב לממן טיפולים חדשניים יקרים בעלי יחס עלות-יעילות בעייתי, כאשר ההשפעה התקציבית הצפויה של מימונם הייתה גבוהה מידי, או כאשר תרופות שתועלתן ארוכת הטווח הייתה מוטלת בספק. הסכם חלוקת סיכון משרת את האינטרסים הן של המבטח והן של יצרן התרופה. חברת התרופות מעוניינת להפיג את חששות המבטח מאי הוודאות הכרוכה בהחלטה לממן את התרופה למבוטחים. המבטח יהיה מעוניין בהסכם על מנת להפחית את הסיכון התקציבי החל עליו, בעוד שהוא מאפשר ללקוחותיו גישה לתרופות חדשניות. 

עד היום יושמו בפועל רק מעט הסכמי חלוקת סיכון, והספרות המדעית על כך עדיין דלה. מכיוון שמבטחי הבריאות מעוניינים לפתח מנגנונים שיביאו לריסון הוצאות הבריאות מבלי לפגוע במבוטחים, נראה כי מגמה זו עתידה להמשיך ולהתפתח. קיימת סבירות כי אימוץ מנגנון מעין זה בעדכון הסל בישראל, ישפר את דיוק ההערכות המוקדמות של העלות התקציבית לסל, כך שבמציאות היקפי השימוש בפועל בטכנולוגיות החדשות יהיו קרובים להערכות המוקדמות. במאמר זה נסקרים העקרונות של הסכמים לחלוקת הסיכון והאתגרים הכרוכים בהטמעה בפועל של הסכמים מסוג זה.
 

שלום בן שימול, דוד גרינברג


 

מחלקת ילדים, המרכז הרפואי האוניברסיטאי סורוקה, באר שבע, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, באר שבע

צפדינה היא מחלה הנובעת מחסר בוויטמין C (חומצה אסקורבית). כיוון שוויטמין C נמצא במספר רב של מוצרי מזון, ובעיקר בפרי הדר, המחלה נדירה כיום במדינות המערב, ושכיחה יותר במדינות מתפתחות ובאוכלוסיות בסיכון, כמו אלכוהוליסטים. המחלה מתבטאת בתסמינים כמו חולשה כללית, דימומים מהעור ומהחניכיים, כאבי גפיים עד כדי שיתוק וחוסר יכולת לעמוד. האבחון מצריך רמת מודעות גבוהה, בדיקת רמת ויטמין C בדם ולעיתים גם מימצאים רדיוגרפיים אופייניים.

מובא להלן דיווח על ילדה בת שבע שנים, שאובחנה בעבר עם תת תזונה, הידרוקן הראש (Hydrocephalus) ופיגור פסיכומוטורי קשה, שאושפזה עקב דימום מהחניכיים, אנמיה קשה, כאבי רגליים וסירוב לעמוד וללכת. בירור נרחב לשלילת הפרעות קרישה, ממאירות וזיהום פורש כשלילי. רמת ויטמין C בדם הייתה נמוכה. החולה החלימה לאחר מתן טיפול בוויטמין C.

למרות שצפדינה נדירה כיום בישראל, עליה להיכלל באבחנה המבדלת של מחלות דמם וכאבי גפיים, בעיקר כאשר החולה מתקיים מברות (דיאטה) מאוזנת שאינה מכילה ויטמין C או לוקה בתת תזונה.
 

שלום בן שימול, דוד גרינברג

היחידה למחלות זיהומיות בילדים, המרכז הרפואי האוניברסיטאי סורוקה, באר שבע

הפקולטה למדדי הבריאות, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, באר שבע

טפיל האכינוקוקוס הוא תולעת סרט (צסטודה), הגורמת למחלה זואונוטית. הטפיל מועבר לאדם בעקבות אכילת מזון הנגוע בביצי התולעת, המופרשות בצואת כלבים.

המחלה שכיחה באוכלוסייה הבדואית בדרום ישראל. באדם – מאכסן ביניים של התולעת – מתפתחת לאורך שנים מחלה כיסתית (ציסטית), בעיקר של הכבד והריאות. האבחון מצריך רמת מודעות גבוהה, ממצאים רדיוגרפיים אופייניים ותבחין סרולוגי סגולי, שעשוי להיות מפורש כשלילי, בעיקר כאשר המחלה פעילה מחוץ לכבד.

מובא להלן דיווח על חולה שאושפזה עקב מחלת חום, שיעול וכאבים בבית החזה. צילום בית החזה פורש כחיובי לדלקת ריאות חיידקית, ובעקבות זאת הוחל בטיפול אמפירי בצפטריאקסון ובאזיטרומיצין. מאחר שמצב החולה לא השתפר, הורחב הבירור ונמצאה עדות למחלה כיסתית אכינוקוקית של הריאות, חרף סרולוגיה שפורשה כשלילית לאכינוקוקוס גרנולוזוס. החולה החלימה לאחר ניתוח לכריתת הכיסה וטיפול באלבנדזול.

מחלה כיסתית אכינוקוקית של הריאות צריכה להיכלל באבחנה המבדלת של מחלת חום ושיעול – המסתמנת כדלקת ריאות שנרכשה בקהילה – כאשר חולה באזור אנדמי אינו מגיב כצפוי לטיפול האנטיביוטי האמפירי וכאשר ממצאי הרדיוגרפיה מחשידים לכך. על הרופא המטפל לכלול מחלה אכינוקוקית באבחנה המבדלת באוכלוסיות שבהן המחלה שכיחה, גם כאשר הסרולוגיה מפורשת כשלילית. 

דב ליכטנברג, שושי גרינברגר, דוד רבינרסון

להלן מכתבים שנכתבו כתגובה למאמרי הגליון הקודם.

אריאל המרמן^2,1, יואל ליפשיץ³, יוסף פליסקין^4,1, דן גרינברג¹

¹המחלקה לניהול מערכות בריאות, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, באר שבע, ²משרד הרופא הראשי, שירותי בריאות כללית, ההנהלה הראשית, תל אביב, ³האגף לפיקוח על קופות חולים ותוכניות השב"ן, משרד הבריאות, ירושלים, ⁴המחלקה להנדסת תעשיה וניהול, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, באר שבע

נטילת תרופות שלא על פי התווייתן הרשומה (Off-label use) שכיחה בכל תחומי הרפואה, אך במיוחד ברפואת ילדים, באונקולוגיה ובטיפול במחלות נדירות. נטילה כזו עשויה להועיל לחולים, אך מנגד קיים החשש באשר לבטיחות טיפולים אלה. מלבד הבעיות החוקיות, הבטיחותיות והאתיות המתעוררות בנטילת תרופות שלא על פי התווייתן הרשומה, עולה הסוגיה האם צריכת תרופות כזו ראוי שתמומן ממקורות ציבוריים.

בהתאם להנחיות משרד הבריאות, לא דנה הוועדה לעדכון סל הבריאות, מאז הקמתה ועד לדיוניה בסוף שנת 2008, בהתוויות שאינן רשומות. מדיניות זו נועדה להגן על מנגנון רישום התרופות בישראל, למנוע מנגנונים עוקפי רישום, ולא לאפשר מימון ציבורי להתוויות שלא הוכחה יעילותן ובטיחותן ברמה מספקת. הנפגעים העיקריים ממדיניות זו היו אותם חולים שלא זכו לפתרון בסל ונאלצו לממן טיפולים אלה מכיסם. לעיתים, קופות החולים ניאותו לממן טיפולי 0ff-label חיוניים, אך זה נעשה ללא קבלת מימון ציבורי לכך.

במאמר זה אנו סוקרים את הבעייתיות שבטיפולים בתרופות שלא להתווייתן הרשומה, את הרקע לשינוי מדיניות משרד הבריאות לגבי האפשרות למימון ציבורי של התוויות Off-label בישראל במקרים מיוחדים, החל מתחילת שנת 2009, ואת הנעשה במספר מדינות מערביות נוספות בהקשר זה.

רועי ענבר¹,  רון גרינברג¹,  סמדר ניר¹, עינת שמואלי², יהודה סקורניק¹, שמואל אביטל¹

¹המחלקה לכירורגיה א' ²והמחלקה לאונקולוגיה, מרכז רפואי סוראסקי, תל אביב

רקע: בשנים האחרונות חלה הטמעה הדרגתית של הגישה הלפרוסקופית לניתוחי הכרכשת ("המעי הגס") והחלחולת ("הרקטום"). הזרז המרכזי לכך היה ההוכחה הסופית ליעילותה ובטיחותה של הגישה הלפרוסקופית לצורך טיפול בשאתות ממאירות של הכרכשת (סרטן המעי הגס). עם זאת, עקב מורכבותם, מחייבים ניתוחים לפרוסקופיים של הכרכשת והחלחולת מנתח בעל ניסיון רב ומיומנות גבוהה. 

מטרות: להעריך את בטיחות הניתוח בגישה הלפרוסקופית, דרגות הקושי ושיעור ההישרדות של חולים במחלות ממאירות שעברו ניתוחים לפרוסקופיים ברירניים של הכרכשת במחלקתנו.

שיטות: ניתוח המידע שנאסף באופן פרוספקטיבי מסדרה רציפה של חולים במהלך תקופה של 5 שנים, שעברו ניתוח בגישה לפרוסקופית של הכרכשת והחלחולת.

תוצאות: 300 חולים עברו בתקופה זו במחלקתנו ניתוחים לפרוסקופיים ברירניים של הכרכשת והחלחולת. ההוריות לניתוח היו מחלה ממארת (58%), פוליפים טבים (Benign) (16%), מחלה סעיפית (Diverticular disease) (10%), מחלת קרוהן (Crohn's disease) (6%) והוריות נוספות (10%). ניתוחים למחלה סעיפית כרוכים היו בשיעורי מעבר גבוהים לניתוח פתוח ובזמני ניתוח ארוכים. תמותה סב ניתוחית אירעה בחולה אחד (0.3%). 4.6% מהחולים נזקקו לניתוח נשנה עקב סיבוכים מהניתוח, ו-7.3% מהחולים פיתחו זיהומי פצע לאחר הניתוח. מאה שבעים ואחד (171) חולים נותחו עקב מחלה ממארת. המספר הממוצע של קשריות למפה שנדגמו היה 16. שיעור ההישרדות ללא מחלה לשנתיים בחולים שנותחו למטרת ריפוי היה 87%. בחולים בשלב I לא נצפתה הישנות המחלה בתקופת המעקב.

מסקנות: ניתוחים לפרוסקופיים לכריתת הכרכשת הם יעילים ובטיחותיים, והתוצאות המיידיות של ניתוחים אלה חיוביות: שיעור ההישרדות לשנתיים בחולים עם שאתות ממאירות הוא גבוה, ואינו נופל מאלו של ניתוחים פתוחים. 

אנו סבורים, כי תוצאות טובות בניתוחים לפרוסקופיים מורכבים מסוג זה – הן קצרות-טווח והן ארוכות-טווח – ניתנות להשגה אם הניתוחים מתבצעים על ידי צוות ניתוח ייעודי המקדיש עצמו לנושא זה.
 

נעה טריקי^2,1, יוסף פליסקין^3,1, דן גרינברג¹

¹המחלקה לניהול מערכות בריאות, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, באר שבע, ²המחלקה למדיניות טכנולוגיות רפואיות, מכבי שירותי בריאות, ³המחלקה להנדסת תעשיה וניהול, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר שבע

השתתפות עצמית המוטלת על מבוטחים בעת קבלת טיפול רפואי, מושתת על ידי מבטחי בריאות כאמצעי לריסון עלויות הטיפול הרפואי, אולם היא עלולה ליצור מצב שבו חולים במצב כרוני נמנעים מרכישת תרופות חיוניות בגין עלותן הגבוהה.

השתתפות עצמית מבוססת ראיות היא מדיניות חדשה שנוסתה לאחרונה בארצות-הברית, ובבסיסה הטיעון שיש לקשור את גובה ההשתתפות העצמית לערך הטיפול הרפואי. בעבודה הנוכחית נסקרים ממצאי המחקרים האחרונים שנבחן בהם יישום המדיניות החדשה בארצות-הברית.
תוצאות מחקרים אלה מוכיחות, כי הגישה החדשה משפרת את ההיענות לטיפול ואת תוצאי הטיפול, ועשויה בטווח הארוך יותר להביא לחיסכון בעלויות למבטח. יחד עם זאת, נדרשים מחקרים נוספים, על מנת לבחון את ישימות המודל ואת השפעותיו ארוכות הטווח, הן על איכות הטיפול והן על עלותו במערכות בריאות אחרות בעולם, ובכלל זה בישראל.

שלום בן שימול, רון דגן, נגה גבעון-לביא, יעקב בר זיו, דוד גרינברג

היחידה למחלות זיהומיות בילדים, מרכז רפואי אוניברסיטאי סורוקה והפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב

רקע: זיהומים בדרכי הנשימה מהווים גורם עיקרי לתחלואה ולתמותה בילדים מתחת לגיל 5 שנים. אוכלוסיית הילדים בנגב, המטופלת רובה ככולה במרכז הרפואי האוניברסיטאי סורוקה, כוללת יהודים ובדואים, הנבדלים בסגנון החיים ובתנאים החברתיים-כלכליים שלהם, כאשר האוכלוסייה הבדואית חיה ברמה חברתית-כלכלית נמוכה יותר ובצפיפות יתר.

המטרה במחקר: השוואת הנתונים האפידמיולוגים והקליניים בין ילדים בדואים לילדים יהודים, שחלו בדלקת ריאות שנרכשה בקהילה וטופלו במרכז הרפואי האוניברסיטאי סורוקה.

שיטות מחקר: בין התאריכים: 4.11.2001 – 31.12.2007 נסקרו כל צילומי בית החזה שבוצעו בילדים מתחת לגיל 5 שנים שהגיעו לחדר מיון ילדים של המרכז הרפואי האוניברסיטאי סורוקה. אוכלוסיית המחקר כללה את כל הילדים שעברו צילום בית החזה, ושבו אובחנה דלקת ריאות.  נבדקו נתונים דמוגרפים וקליניים, ונקבעו שיעורי אשפוז ותמותה. נלקחו תרביות דם ומשטפים מחלל לוע האף לאפיון המחוללים של דלקת הריאות.

תוצאות: מתוך 38,045 צילומי רנטגן של בית החזה שבוצעו בתקופת המחקר, אובחנה דלקת ריאות ב- 5,965 ילדים (15.7%). הסיכון המצטבר להגיע לחדר מיון ילדים לפני גיל 5 שנים עם דלקת ריאות שנרכשה בקהילה בילדים באזור הנגב היה 8.3% בילדים בדואים ו-5.4% בילדים יהודים (p<0.01), והסיכון המצטבר לאשפוז לפני גיל 5 שנים בקרב ילדים בדואים בשל דלקת ריאות שנרכשה בקהילה היה 5.8% לעומת 2.2% בילדים יהודים (p<0.01). הילדים הבדואים היו צעירים יותר (43.5% מתחת לגיל שנה לעומת 23.7%, p<0.01). שיעורי נשימה מהירה (טכיפנאה), היפוקסמיה ותמותה (71.9% לעומת 61%, 31.7% לעומת 18.6% ו-3% לעומת 0.3% בהתאמה, p<0.01), היו גבוהים יותר בילדים בדואים לעומת ילדים יהודים.

מסקנות: פניות לחדר מיון ילדים בשל דלקת ריאות הנרכשת בקהילה בילדים מתחת לגיל 5 שנים שכיחות הן בקרב ילדים יהודים והן בקרב ילדים בדואים, אך שכיחות יותר בילדים בדואים. החולים הבדואים היו צעירים יותר, הראו מהלך קליני חמור יותר, ושיעורי התחלואה, האשפוז והתמותה היו אצלם גבוהים יותר מאשר בקרב החולים היהודים. שיפור בתנאי המחיה, בתפיסת חומרת המחלה על ידי ההורים וחיסון האוכלוסייה כנגד מחוללים נשימתיים, דוגמת הפנימוקוקוס ונגיף השפעת, עשויים להביא לצמצום הפערים בין אוכלוסיות היהודים והבדואים בנגב.

אלן במברגר¹, גילעד שפיגל², דוד גרינברג³, גדי בר-יוסף⁴, רוזה גרשטיין³, יצחק סרוגו¹

¹מחלקת ילדים והמעבדה למיקרוביולוגיה, מרכז רפואי בני ציון, ²הפקולטה לרפואה רפפורט, הטכניון, חיפה, ³היחידה למחלות זיהומיות בילדים, מרכז רפואי האוניברסיטאי סורוקה ואוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר שבע, ⁴מחלקת טיפול נמרץ ילדים, בית החולים לילדים מאייר, מרכז רפואי רמב"ם, חיפה

במאמר זה מדווח על ארבעה אירועי הדבקה של שעלת מהורים לילודים, שאירעו בכותלי בית החולים. אבחון מוקדם של הורים ומבוגרים עם שעלת יוכל להפחית את ההידבקות במחלה זו בין כותלי בית החולים.

אריה אוקסנברג¹, אלנה ארונס¹, שרי גרינברג-דותן², חיתאם נאסר¹, הנריק רדבן¹

היחידה להפרעות בשינה, ¹בית חולים לוינשטיין – מרכז לשיקום, רעננה, ²המחלקה לאפידמיולוגיה, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, באר שבע

במחקר הנוכחי נבדקו מאפיינים דמוגרפיים ופוליסומנוגרפיים של חולים הלוקים בדום נשימה חסימתי בשינה (דנח’’ש) הקשור לתנוחת גוף (תנוחתיים) ושאינו קשור לתנוחת הגוף. הוכללו במחקר זה 2,077 נבדקים בוגרים שאובחנו כלוקים בדנח’’ש ביחידה להפרעות שינה בבית לוינשטיין במהלך תקופה של עשור. אם לנבדק יש פי שניים או יותר הפרעות נשימה בשינה (דום נשימה ותת-דום נשימה) בשכיבת גב מאשר בשכיבת צד הוא מוגדר כלוקה בדנח’’ש תנוחתי.

מתוך 2,077 הנבדקים שאובחנו כלוקים בדנח’’ש, 1,118 (53.8%) היו נבדקים תנוחתיים ו-959 (46.2%) היו נבדקים לא תנוחתיים. לא נמצאו הבדלים בגיל בין שתי אוכלוסיות אלו. לעומת זאת, נבדקים לא תנוחתיים היו בעלי משקל גבוה יותר ובעלי BMI גבוה יותר מנבדקים תנוחתיים. לנבדקים עם דנח’’ש תנוחתי היו פחות הפרעות נשימה בשינה וחומרתם הייתה קלה יותר בהשוואה לנבדקים עם דנח’’ש לא תנוחתי. לכן, נבדקים תנוחתיים ישנו שינה טובה יותר, עם שיעורים גבוהים יותר של שלבי שינה 2, 4 ו- 3+4, ומספר קטן יותר של יקיצות קצרות לעומת נבדקים לא תנוחתיים.

בנוסף, נבדקים תנוחתיים היו ישנוניים פחות בשעות היום. תוצאות בדיקת MSLT (Multiple Sleep Latency (Test העלו, כי נבדקים לא תנוחתיים נרדמו מהר יותר בכל תנומה בהשוואה לנבדקים תנוחתיים. ה-AHI (Apnea Hypoanpea Index)  וה- BMI (Body Mass Index) קשורים היו בצורה בלתי תלויה והפוכה להשפעת תנוחת הגוף על הפרעות נשימה בשינה, ככל שעלתה מידת החומרה של ה-AHI וה-BMI של כך פחת הסיכוי של הנבדק עם דנח"ש להיות תנוחתי. בנבדקים לא תנוחתיים היו הפרעות נשימה רבות הן בעקבות שכיבת גב והן בעקבות שכיבת צד, עבורם CPAP (Continuous Positive Airway Pressure) הוא ללא ספק הפתרון הטיפולי המועדף.  

הימנעות משכיבה על הגב יכולה לשפר בצורה משמעותית את השינה ובעקבותיה את רמת הערנות של חלק ניכר מהנבדקים התנוחתיים. לכן, חשוב מאוד לערוך מחקר איכותי במטרה לבדוק האם טיפול כזה יכול להוות חלופה עבור חולים הלוקים בדנח"ש תנוחתי.

רפאל איטח, איאן וויט, רון גרינברג

המחלקה לכירורגיה כללית א', מרכז רפואי סוראסקי תל-אביב, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

נצורים בפי-הטבעת והחלחולת ((Anorectal Fistula מקשרים בין תעלת פי-הטבעת או החלחולת לחיץ הנקבים (Perineum). הטיפול המקובל כיום בנצורים בפי הטבעת ובחלחולת הוא ניתוח, כאשר העיקרון המנחה בניתוחים הוא הימנעות מגרימת נזק ושמירה על תִפקוד תקין של מנגנון סוגר פי-הטבעת. לאחרונה פורסמו מספר מאמרים שבהם דווח על החדרת פקק המכיל קולגן לאיטום הנצור בחולים עם נצורים מורכבים.

שיטות: במהלך השנים 2006-2007 טיפלו מחברי מאמר זה ב-10 חולים הלוקים בנצור מורכב על ידי איטום הנצור באמצעות פקק קולגן. במהלך הניתוח זוהו פתחי הנצוֹר, ולאחר מכן הוחדר הפקק וקובע למקומו באמצעות שני תפרים, פנימי וחיצוני.

תוצאות: 10 חולים טופלו בגיל ממוצע של 40.8 שנים (טווח גילאים 28-60 שנים), מתוכם 4 נשים ו-6 גברים. תקופת המעקב הממוצעת הייתה 12 חודשים, (טווח בין 8 ל-16 חודשים). בתקופת המעקב נאטמו 50% מהנצורים, והחולים נותרו ללא תסמינים. בכל החולים שטופלו לא היו סיבוכים לאחר הניתוח, ולא הייתה פגיעה בתִפקוד הסוגרים.

מסקנות: איטום נצורים בפי-הטבעת-חלחולת (Ano-rectal) באמצעות פקק קולגן הוא פעולה בטוחה, עם שיעור הצלחה של 50%. על מנת לקבוע את מקומו של טיפול זה בחולים עם נצורים מורכבים מאטיולוגיות שונות, יש לערוך מחקר השוואתי בקבוצת חולים גדולה יותר. 

רון גרינברג¹, רפאל איטח¹, רועי דקל²

¹המח' לכירורגיה כללית א', ²המכון למחלות דרכי העיכול והכבד, מרכז רפואי סוראסקי, והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

עצירות מהווה תלונה שכיחה במדינות המערב; ההערכה היא כי 20% מהאוכלוסייה הכללית לוקה בעצירות. בעיה זו שכיחה יותר במבוגרים, ודווח על עלייה בשכיחות מגיל 65 שנה. Higgins ו- Johansonוחב' [1] דיווחו על יחס גברים לעומת נשים של 2.2:1. עצירות מוגדרת כראשונית כאשר הבעיה נובעת מזמן מעבר ממושך של הצואה לאורך הכרכשת (Colonic inertia) או עקב הפרעה בהתרוקנות החלחולת, עם זמן מעבר תקין לאורך הכרכשת. עצירות משנית זו מלווה במצבים רפואיים שונים, כגון תת-תריסיות, טיפול בתרופות, סוכרת, פרקינסון ועוד. בשנים האחרונות חלה התקדמות בהבנת התהליכים הפיזיולוגיים והפתופיזיולוגיים הגורמים להליך צאייה תקין ולא תקין. תהליכים אלו כוללים זמן מעבר תקין בכרכשת, תחושה תקינה של צורך בצאייה, ויצירת הכוח הדרוש להתרוקנות בחלחולת ובתעלת פי-הטבעת בשילוב עם פעילות סינכרונית של שרירי ריצפת האגן והרפיית הסוגרים. הפרעה באחד מהמנגנונים הללו יכולה לגרום לעצירות. תיסמונת חסימת הצאייה (Obstructed defecation syndrome) נגרמת לרוב כתוצאה מהפרעה בפעילותם התקינה של שרירי ריצפת האגן או מהפרעה אנטומית בין אברי האגן הגורמת להפרעה בהתרוקנות החלחולת. זוהי תופעה נפוצה, אשר שכיחותה באוכלוסייה הבוגרת מוערכת בכ-7% ומהווה עד כשליש מסך כל הלוקים בעצירות. מכיוון שכיום ניתן להציע ניתוחים ייחודיים כפיתרון לרבים מחולים אלו, נודעת חשיבות גדולה לכך שאנו כרופאים נזהה בדיוק המיטבי את הגורם המדויק לעצירות. במאמר זה נסקרים ההגדרות, התסמינים, המנגנונים הגורמים לתיסמונת, ואפשרויות האיבחון והטיפול בתיסמונת חסימת הצאייה.