תוצאת חיפוש

אלי שוורץ

מחלת המלריה מוגרה בישראל כבר לפני כ-50 שנה. למרות זאת מספר החולים במלריה נמצא במגמת עלייה עקב "יבוא המלריה" על-ידי נוסעים החוזרים ממדינות אנדמיות. מלריה היא מחלה שניתן למנוע, לטפל בלוקים בה ולהביא להבראתם המלאה. למרות זאת, בכל שנה מדווח על חולים במלריה קשה הנפטרים ממחלתם. רוב החולים במלריה הם נוסעים שלא נטלו טיפול מונע, ומכאן הנטייה להאשימם במחלתם הקשה. אולם יש להזכיר כי סיבוכי המלריה ושיעור התמותה עולים ככל שהאיבחון והטיפול מתעכבים. מכאן שקיימות שלוש חוליות בשרשרת זו: החולה שלא נטל טיפל מונע למלריה, הרופא המטפל שלא חשד שהמטופל שלו, שחזר מטיול במדינה אנדמית, עשוי להיות חולה במלריה, ומערכת בתי-החולים, שברובם אינם מחזיקים תכשירים לטיפול נגד מלריה – עובדה המאריכה את זמן ההמתנה לטיפול.

לכן יש לפעול בכל שלושת המעגלים שצוינו לעיל: תחילה במעגל המצומצם והנגיש ביותר, קרי מעגל בתי-החולים. במעגל ראשון זה יש לחייב החזקה קבועה של תכשירים נוגדי-מלריה. המעגל הרחב יותר, השני במספר, הוא מעגל הרופאים – עליהם להגביר מודעותם למחלת המלריה. המעגל השלישי הוא מעגל הנוסעים - יש להמשיך לתדרך אותם לגבי הצורך בנטילת טיפול מונע מלריה קודם לנסיעתם לאזורים אנדמיים למחלה.

דין עד-אל, דוד אריאלי, רמי נוימן, מנחם רון וכסלר ואריה אלדד

שיחזור שד הפך בדור האחרון לניתוח שיגרתי, המבוצע בחלק גדול מהנשים העוברות כריתת שד. שיפור בתדמית הגוף והתמודדות טובה יותר עם סרטן השד הם מהסיבות שגרמו למנתי השד והמנתחים הפלסטיים להמליץ בחום על הניתוח. ההתקדמות בנושא האיבחון הגנטי של סרטן השד הביאה לעלייה בשכיחות כריות השד למטרות מנע ושיחזורי השד המבוצעים לאחר מכן.

היום ניתן לבחור בין שיחזורים המבוססים על החדרת מרחיבי רקמות לבין ניתוחים המבוססים על השתלת רקמות עצמיות מהבטן, הגב והעכוז. התקדמות זו בשיטות הניתוח מאפשרת להציע למנותחת השד שיחזור המותאם למצבה הרפואי ורצונותיה.

במאמר נסקר נסיוננו בעשור האחרון בשיחזור שד באמצעות תותבת מרחיבת רקמות מסוג

"Becker” ב-229 חולות סרטן השד, תך התייחסות לשיחזורים מריקמה עצמית. במאמר מדווח על אופן האירגון של מירפאה לשיחזור שד, וכן תרשים זרימה להערכה של סוג השיחזור הנדרש ותיכנונו. המגמה בעתיד היא שיחזור המתוכנן באופן פרטני לכל חולה, במסגרת מערכת רב-תחומית תומכת.

יעקב גניזי, דן מירון, ראול קולודנר, דימיטרי לומלסקי, סרגיי ביקוב ויוסף הורוביץ

מובאת בזה פרשת ילדה בת שנתיים וחצי שהתקבלה עקב צליעה על רגל ימין וחום שהופיע יומיים לאחר פגיעה ברגל זו. בסריקת עצמות הודגמו קליטה מוגברת במיפרק הצולב-כסל מימין, ובטומוגרפיה מחשבית של האגן הודגמה דלקת בעצמות מיפרק הצולב-כסל מימין. בתרבית-דם צמח החיידק Salmonella virchow. החולה טופלה באנטיביוטיקה במתן לתוך-הווריד במשך חמישה שבועות והחלימה. זיהום מיפרק הצולב-כסל מסלמונלה הוא נדיר; בארבעים השנים האחרונות דווח בספרות הרפואית הלועזית על 7 פרשות חולים בלבד שלקו בזיהום זה – כולם מעל גיל 13 שנה.

בנוסף לפרשת החולה, מובאת במאמר זה סקירת הספרות הרפואית בנושא, שנדונים בה האיבחון, הפתופיסיולוגיה, הטיפול והפרוגנוזה של ילדים הלוקים בזיהום נדיר זה.

גד בן-דרור, יורם מיז'ריצקי, גלינה ויאר, מרים צוקר ודן מירון

גורמי-סיכון הקשורים בתחלואה בדלקת-ריאות מלגיונלה (דר"ל) שכיחים בעיקר במבוגרים שגילם מעל 60 שנה. המטרה במחקר הייתה לבדוק את האפידמיולוגיה והביטוי הקליני של המחלה בחולים מאושפזים עקב דלקת ריאות המשתייכים לקבוצת גיל זו.

המחקר היה פרוספקטיבי ונערך בביה"ח זיו בצפת בין התאריכים 1.6.1999 ל- 31.5.2000. כל החולים שגילם היה מעל 60 שנה ואושפזו עקב דלקת-ריאות שנרכשה בקהילה או בבית-החולים, נבדקו בתוך 24-48 שעות ממועד התקבלותם לנוכחות זיהום מלגיונלה באמצעות בדיקה לנוכחות אנטיגן החיידק בשתן. גורמי-הסיכון לזיהום בליגיונלה והביטוי הקליני של החולים בדר"ל הושוו ביחס של 2:1 לקבוצת בקרה מותאמת מבחינת גיל, מין ושבוע האישפוז.

בתקופת המחקר אושפזו 202 ו-38 חולים מבוגרים שגילם מעל 60 שנה, אשר לקו בדלקת-ריאות שנרכשה בקהילה או בבית-החולים, בהתאמה. בשמונה מאם (3.3%) אובחנה דר"ל. כל החולים לקו בזיהום שנרכש בקהילה (שכיחות של 4%) ו-6 (75%) מהם אושפזו בחודשים יוני-ספטמבר.

המימצאים הקליניים המשמעותיים מבחינה סטטיסטית בחולים שלקו בדר"ל בהשוואה לקבוצת הבקרה כללו  עישון, דירוג חומרה גבוה של המחלה, ירידה במצב ההכרה, קצב נשימות מוגבר, חמצת נשימתית, היפוקסיה וצורך בהנשמה מכאנית (0.05>P בכולם). כל החולים טופלו במאקרולידים, אולם שיעור התמותה היה 50% בהשוואה ל-0% בקבוצת הבקרה (0.001>P).

לסיכום, שיעור ההיארעות של דר"ל בחולים מאושפזים בצפון-הארץ הוא נמוך, ומרבית החולים מאושפזים בחודשים הקיץ. חומרת המחלה ושיעור התמותה גבוהים משמעותית מקבוצת החולים בדלקת-ריאות שאינה מלגיונלה.

אברהם אדונסקי, ירוחם קליינבוים, רמי לוי ומרינה ערד

שברים בענפי עצם החיק (pubic rami) הם מהשברים היותר שכיחים באוכלוסייה המבוגרת. האיבחון קל ומבוצע בבדיקת דימות. חלק מחולים אלו מתאוששים במהירות יחסית, בעוד שאחרים סובלים כאבים עזים ונזקקים לתהליך שיקום ממושך.

המטרה במאמר זה היא לדווח על סידרה שנכללו בה קשישים הלוקים בשברי עצם החיק, שלא אובחן בהם בהתקבלותם שבר בו-זמני בעצם הצולב (os sacrum).

נבדקו בבדיקה פרוספקטיבית 29 קשישים, שאושפזו במהלך שנה עם אבחנה של שברים בעצם החיק כתוצאה מנפילה. בכולם נבדקה אפשרות של שברים בעצם הצולב באמצעות טומוגרפיה מחשבית וסריקת עצמות.

לקביעת התוצאות נותחו הנתונים של 19 חולים עם שבר עצם החיק שעמדו במדדי ההכללה, כולן נשים. בכולן הייתה עדות בצילומי רנטגן לאוסטאופניה או לאוסטאופורוזיס. בחלקן נמצאו גורמי-סיכון אחרים לשברים (ממאירות, נטיל סטרואידים). בשש נבדקות (31.5% מהמדגם) הודגם שבר נילווה של הצולב, שלא אובחן בצילומי רנטגן שבוצעו במועד התקבלותן לאישפוז. משך האישפוז של חולות אלה היה ארוך יותר, והן נזקקו לטיפול משכך-כאב נמרץ יותר. רמת תיפקודן בשיחרור הייתה סבירה ואיפשרה חזרה למקום מגוריהן קודם לאישפוז.

לסיכום, שברי עצם הצולב (sacrum) שכיחים בקשישות עם שברים בענפי עצם החיק. בחולות אלו אין להסתפק בצילומי רנטגן רגילים, אלא בחיפוש מכוון של שברי צולב בשיטות דימות אחרות. נדרשת זהירות בניוד המוקדם של החולים, תוך נשיאת משקל חלקית בלבד. קשישים אלו זקוקים לפרק זמן ארוך יותר על-מנת לחזור לתיפקוד ולמשככי-כאב חזקים יותר, זאת במקביל להסרת חששות מפני ממאירות, כאב ממושך ונכות. הפרוגנוזה בדרך-כלל טובה.

יהושע לשם, הדסה כהן-לולב, נועה די-קסטרו, חוה טבנקין ודב שטינמץ

יתר-לחץ-דם עמיד מוגדר כלחץ-דם אשר אינו יורד מתחת לערך של 140 ממ"כ סיסטולי או 90 ממ"כ דיאסטולי, למרות שהחולה מטופל בשלוש תרופות במישלב מתאים ובמינון מיטבי, כאשר אחת התקופות היא מקבוצת המשתנים. היארעות של יתר-לחץ-דם עמיד נבדקה במספר מועט יחסית של עבודות, ושיעורה נע בין פחות מ-3% ועד 29%. ידוע היום על מספר סיבות התורמות להתהוות מצב זה, הכוללות בין השאר מצבי יתר-לחץ-דם עמיד מדומה, היענות נמוכה לטיפול, נטילה בו-זמנית של תרופות נוספות, עודף נוזלים, מצבים קליניים כמו עישון, השמנת יתר, סוכרת, עודף שומני הדף, תוכנית טיפול-תת מיטבית וסיבות שניוניות. שכיחותן של סיבות אלו טרם נבדקה בישראל.

המטרות בעבודה הנוכחית הן לבדוק את שכיחות המטופלים עם יתר-לחץ-דם עמיד ולערוך השוואה בין שכיחות הגורמים השונים ליתר-לחץ-דם עמיד במירפאות הראשוניות בקהילה לעומת מירפאה מחוזית מייעצת ליתר-לחץ-דם.

שיטות המחקר כללו בדיקת תיקיהם הרפואיים של כל המטופלים מעל גיל 20 ב-5 מירפאות כפריות ראשוניות במחוז הצפון, ובמירפאה המייעצת ליתר-לחץ-דם נסקרו החולים העונים למדדים של יתר-לחץ-דם עמיד. עבור אותם חולים שאותרו ועמדו במדדי ההגדרה, מולאו שאלונים שנכללו בהם פרטים דמוגרפיים, טיפול תרופתי מעודכן לביקור האחרון והערכת הסיבות השונות האפשריות למצב זה. כל השאלונים עברו עיבוד סטטיסטי לפי chi-square ו- Exact Fishers test, ועל פי התוצאות הוסקו המסקנות.

יתר-לחץ-דם עמיד נמצא ב-10 מטופלים מתוך 227 חולי יתר-לחץ-דם במירפאות הראשונות (4.4%), וב-21 מטופלים מתוך 131 חולי יתר-לחץ-דם במירפאה המייעצת ל יתר-לחץ-דם (16%). בשמונה מטופלים (25.8%) נמצאה סיבה אחת להתהוות יתר-לחץ-דם עמיד, ב-14 מטופלים (45.2%) נמצאו 2-3 סיבות וב-9 מטופלים (29%) נמצאו 4 סיבות ויותר. היענות נמוכה לטיפול נמצאה ב-7 חולים, שיטת מדידה לקויה ב-3 חולים ונטילת תרופות המעלות את לחץ-הדם נמצאה בחולה אחד. מבין המצבים הקליניים הנלווים, דיסליפידמיה לא מאוזנת נמצאה ב-15 מטופלים (48.4%), סוכרת לא מאוזנת ב-11 מטופלים (35.5%) והשמנת יתר ב-10 מטופלים (32.3%). פעילות סימפאתטית מוגברת נמצאה ב-6 מטופלים (19.4%), וסיבות שניוניות נמצאו ב-4 מטופלים (12.9%).

המסקנות ממימצאים אלו הן, כי שכיחות יתר-לחץ-דם עמיד במירפאות הראשוניות היא בשיעור של 4.4%, ובמירפאה המייעצת ליתר-לחץ-דם – 16%.

השכיחות זהה לזו המדווחת בספרות הרפואית ונובעת מהאופי השונה של החולים המטופלים בהן. העובדה שבמחצית מהחולים נמצאו 2-3 סיבות ליתר-לחץ-דם עמיד, וכי בשליש מהם נמצאו 4 סיבות ויותר, מדגישה את מורכבות הבעיות הרפואיות של קבוצת חולים זו מחד-גיסא, והצורך בגישה טיפולית כוללנית רב-מערכתית מאידך-גיסא. בכמחצית מהחולים ביתר-לחץ-דם עמיד ניתן לזהות חולי סוכרת ודיסליפידמיה לא מאוזנים, וכן חולים עם השמנת יתר. עובדה זו ממחישה את הצורך באיזון קפדני של רמות הסוכר ושומני הדם בחולים אלו, כחלק בלתי-נפרד מהטיפול ביתר-לחץ-הדם, ואת חשיבות הירידה במשקל בחולים הלוקים בעודף משקל.

טוביה הדר, יעקב שבירו, בני נגריס ואיתן יניב

גת הספנואיד (sphenoid sinus) היא הנסתרת מכלל גתות האף. התסמינים של מחלה בגת זו אינם סגוליים, ולכן האיבחון מתבסס על בדיקות דימות, טומוגרפיה מחשבית ותהודה מגנטית.

בשנים האחרונות הפכה השיטה האנדוסקופית לגישה הנבחרת בטיפול בלוקים בגת הספנואיד. בין השנים 1992-1997 בוצעו במחלקתנו 38 ניתוחים אנדוסקופיים של גת הספנואיד, בעקבות מחלה מבודדת של גת זו.

התסמינים של החולים היו כאבי ראש, נזלת, חסימה של האף ודמם מהאף. אולם תסמינים אלו אינם סגוליים למחלה בגת הספנואיד. המימצאים בניתוח כללו תהליך זיהומי, כיסה, מוקוצלה, זיהום פטרתי, אדנומה של בלוטת יותרת המוח וגרורה של שאת הרקטוסיגמואיד.

בסקירה זו מדווח על ניסיוננו ביישום השיטה האנדוסקופית לטיפול בלוקים במחלה מבודדת בגת הספנואיד. בגישה ניתוחית זו שיעורי האיבחון וההצלחה הטיפולית גבוהים, שיעור התחלואה נמוך, ומשך הניתוח והאישפוז קצרים.

רחל מרום-קליבנסקי ויעקב דרורי

הארכת תוחלת-החיים מחייבת לדאוג לאיכות-חייהם של הקשישים. לפעילות גופנית סדירה תפקיד חשוב לא רק בהפחתת שיעור התחלואה והתמותה, אלא גם בשמירה על איכות-חייהם ועצמאותם של הקשישים. הבנה טובה יותר בנושא זה עשויה לאפשר גיבוש הנחיות לגבי פעילות גופנית בקרב קשישים.

תגובתם של קשישים שאינם לוקים במחלה קרדיוואסקולרית לאימון גופני דומה לזו של צעירים. אימון גופני אירובי מעלה את תיצרוכת החמצן המרבית בשיעור דומה לזה שניצפה בצעירים (10%-30%) וביחס ישר עם עוצמת המאמץ. בגברים קשישים מנגנון ההסתגלות הקרדיוואסקולרי העיקרי הוא מרכזי, בעוד שבנשים קשישות מנגנוני ההסתגלות הם היקפיים בעיקרם. בקרב קשישים הלוקים במחלה קרדיוואסקולרי העיקרי הוא מרכזי, בעוד שבנשים קשישות מנגנוני ההסתגלות הם היקפיים בעיקרם. בקרב קשישים הלוקים במחלה קרדיוואסקולרית קיימת הפחתה בתיצרוכת החמצן ובתפוקת הלב המרביות בהשוואה לבני גילם הבריאים. אוכלוסיית קשישים זו מפיקה תועלת מהשפעותיו הקרדיוואסקולריות המיטיבות של אימון גופני אירובי ומשיפור בפרופיל גורמי-הסיכון ברמה השווה לזו שנמדדה בצעירים. לפיכך, מומלץ לקשישים לכלול פעילות גופנית אירובית כחלק בלתי-נפרד מאורח-חייהם.

אימון התנגדות בעוצמה מתונה בקשישים משני המינים מביא לעלייה דומה ואף גדולה יותר בחוזק השרירים בהשוואה לצעירים, להפחתת מסת השומן בגוף ומשקל הגוף, ומסייע לשמירה על מסת רקמות פעילה מבחינת חילוף-חומרים.

השפעות מיטיבות נוספות כוללות שיפור היכולת לשמור על תנוחה יציבה, שיפור הגמישות וכושר הניידות, תיפקוד קוגניטיבי משופר והפחתה ברמת הדיכאון. ההשפעות המיטיבות של פעילות גופנית בקרב תשושים וקשישים מאוד כוללות הסתגלות פיסיולוגית, מטבולית, נפשית ותיפקודית, שלא ניתנות להשגה בגישות טיפול אחרות.

לסיכום, השתתפות בתוכנית אימון גופני סדיר מהווה אמצעי יעל ובטוח להפחתת היבטיה השונים של הירידה בתיפקוד בתהליך ההזדקנות ולשיפור באיכות-החיים. תוכנית האימון המומלצת היא רב-גונית וכוללת אימון אירובי, תירגון כוח, אימון שיווי-משקל ותרגילי גמישות.

אליעזר ויצטום ואמי נחמיה-שופמן

במאמר זה מובאות תוצאות המחקרים הקשורים לסיכונים מוחיים וגופניים של צריכת קנביס ותוצריו.

במאמר נסקרים המחקרים הקליניים והאפידמיולוגיים הקשורים להשפעות הקנביס או לתחלואה. נדונים הנזקים הפוטנציאליים העיקריים הקשורים לצריכת קנביס ותוצריו ברמה הגופנית, הכוללים סיכון לממאירויות, פגיעה אפשרית במוח, בעיקר במישור הקוגניטיבי, סיכון לנזק במערכת הרבייה וסיכון למערכת הלב וכלי-הדם.

יצהל ברנר

תהליך ההזדקנות פוגע בפעילויות הפיסיולוגיות של המערכות השונות בגוף. הפעילות המינית היא פעילות מורכבת הורמונית, תנועתית (מוטורית), תחושתית, גופנית ונפשית. הפעילות המינית משפיעה על הרגשת הבריאות הכללית של האדם ומהווה חלק מזהותו בכל גיל. כמו-כן, הפעילות המינית מהווה בסיסי ראשוני לקשר אנושי וזכות יסוד של כל אדם.

מיניות ופעילות מינית נחשבים לפעילות של צעירים, ושילוב המושגים מיניות וזיקנה מעורר לעתים גיחוך ותמיהה. במצבים רבים מתייחסים אל הפעילות המינית בזיקנה כאל פעילות חריגה המחייבת הגנה של מוסדות החברה מפני האדם הקשיש. זאת כאשר בשנים האחרונות מתרבות הטכנולוגיות המאפשרות שמירה על פעילות מינית, חרף מגבלות פיסיולוגיות ולעתים אף אנטומיות. הכרת השפעתם של השינויים בהזדקנות על הפעילות המינית והבנת המגבלות מחד-גיסא, והסרת המגבלות הקשורות בתקשורת אודות הנושא מאידך-גיסא, הם הדרך העיקרית לשמירת הפעילות המינית, על מגבלותיה, גם בגיל הזיקנה.

המטרה בסקירה זו היא להציג את ההביטים השונים של הפעילות המינית בקרב קשישים.

שמואל שטייר

הדאגה לבטיחותם של נהגים קשישים הופכת גורם חשוב לנכח העובדה שמספר הנהגים המבוגרים גדל והולך. בבריטניה מערכים שכרבע מבין בעלי רישיון הנהיגה עברו את גיל 55. בארה"ב הוערך שמספר הנהגים מעל גיל 70 יגיע בשנת 2020 ל-30 מיליון.

הנהיגה נחשבת לאחת מזכויות היסוד, אך יש להביא בחשבון את העובדה שנהיגה היא מטלה מורכבת, התלויה בתיפקוד קוגניטיבי, תנועתי (מוטורי) ותחושתי-תפיסתי (סנסורי-פרספטואלי) תקין של הנהג. עם הגיל חלה ירידה מסוימת בתיפקודים אלו, עובדה המעמידה אותנו בפני האתגר של מציאת נוסחה שתשלב בין בטיחות בדרכים לבין צורכי הניידות שלה אדם המבוגר. ההיענות לדרישה לחידוש רישיון נהיגה בגיל מבוגר צריכה לשקף מדיניות ציבורית שמטרתה קיום רמה נאותה של בטיחות תעבורה.

נח סמואלס

דיקור סיני (אקופונקטורה) הוא אחת מהשיטות של הרפואה המשלימה המומלצת על-ידי האגודה האמריקאית למלחמה בסרטן, כטיפול בסיבוכי המחלה והשפעות-הלוואי מהטיפול בלוקים בה. קיימות הוכחות בספרות הרפואית בדבר יעילותו של טיפול זה נגד כאב, בחילות, קוצר-נשימה, בצקת בגפיים ותופעות ואזומוטוריות.

חששם של חלק מהמטפלים לטפל בחולי סרטן בדיקור סיני נובע מכך שלפי הרפואה הסינית המסורתית, הטיפול 'מפזר' אנרגיה תקועה שגורמת להיווצרות השאת, ובאופן זה 'יפזר' את השאת עצמה. נוסף לכך החשש שהטיפול ידכא את מערכת החיסון של החולים במחלה ממאירה.

נכונה העובדה שיש להיזהר מלהחדיר מחטים בקירבת השאת עצמה, אך נראה כי אין כל סיבה לחשוש שטיפול בנקודות דיקור מרוחקות יגרום 'לפיזור' השאת, שהרי זהו מושג השאול מהרפואה הסינית, ולא מהרפואה המערבית. יתרה מכך, השפעות הטיפול בדיקור סיני על מערכת החיסון,ה ן בעקבות הפרשה מוגברת מבלוטת יותרת-המוח (ההיפופיזה) של ביתא-אנדרופינים ו-ACTH והן בעקבות הפחתת מתח נפשי על-ידי טיפול בתסמינים, הן חיוביות ואף נוגדות-סרטן. על המימסד הרפואי בישראל לשקול המלצה לטיפול בדיקור סיני בחולי סרטן.

אריה נמט, רונית נשר, יהושע אלמוג ואהוד אסיה

מובאת בזאת פרשת חולה בברקית (glaucoma) סגורת-זווית חדה ובו-זמנית בשתי העיניים, באישה בת 64. הבקית משנית לטיפול תרופתי בדרך פומית בטופירמאט (topiramate). החולה הופיעה עם תלונות של כאבי-ראש, טישטוש ראייה ותחושת נימלול (paresthesia) היקפית, ואובחנה כלוקה בברקית סגורת-זווית דו-עינית. הוחל טיפול מקומי בטיפות, טיפול מערכתי וטיפול לייזר לקשתית, תוך איזון הלחץ התוך-עיני. אולם בבדיקת על-שמע למיקטע הקדמי של העין הודגמו לשכות שנותרו רדודות מאוד, מלוות בהפרדות עטרה-דמית (cilio-chorodial) היקפיות. לנוכח ההנחה, כי מנגנון ההתהוות של ברקית סגורת-זווית דו-צדדית בפרשת חולה זו שונה ממנגנון חסימת האישון, ומקורו למעשה בגורם חיצוני, הופסק הטיפול בטופירמאט, והוחל בטיפול במרחיבי אישון וסטרואידים. עם הפסקת התרופה, חל בהדרגה שיפור בחדות הראייה, הלשכות הקדמיות העמיקו ובצקת הדמית נספגה. המנגנון המשוער בפרשת חולה זו להתף סגירת זווית חדה דו-צדדית בו זמנית, משני לגורם תרופתי, הוא דליפת נוזלים בתת-דמית, בצקת, היפרדות הדמית ודחיקת הקשתית לפני, הגורמת לרידוד הלישכה ולחסימת מערכת הניקוז בזווית העין.

קרול רפאל ורחל דרומי

חקלאי בן 64, שלקה בסרטן עור רב-מוקדי של הפנים, הסתגר בביתו והתנגד במשך כ-12 שנה לפנות למעקב ולקבל טיפול רפואי, השאת גרמה להרס נרחב ובלתי-שגרתי בחומרתו של הפנים. להפרעה קשה בתיפקוד ובסופו של דבר למותו של החולה. ייתכן שהשאת היתה הישנות של סרטן תאי קשקש, אשר נכרתה בניתוח 12 שנה קודם לכן.

אין אמצעים חוקיים לשלול את זכותו של החולה לסרב לטיפול. גם בידיעה שהזנחת הטיפול במשך שנים תגרום לסבל קשה ולמוות. בנוסף לכך, למעבידים ולמודות המבטחים יש יכולת מוגבלת בלבד לאכוף על עובדים החשופים לשמש את ההסתייעות באמצעי הגנה מפני סרטן העור.

עליזה צ'רנצקי, אורית סופר, קרול רפאל ויהושע בן-ישראל

אנמיה היא בעיה קלינית שכיחה באוכלוסיית הקשישים. הסיבות לאנמיה בקבוצת גיל זו, והקשר בין אנמיה למצב השכלי והתיפקודי אינן ברורות דיין. המטרה במחקר הנוכחי היא לבדוק את שכיחות האנמיה וסיבותיה בקרב האוכלוסייה הגריאטרית-מוסדית, וכן לבדוק אם קיים מיתאם בין נוכחותה לבין המצב התזונתי, הקוגניטיבי והתיפקודי.

נכללו במחקר 481 תושבים של מוסד גריאטרי בגילי 8.7+-81.4 שנים, אשר נבחרו באופן אקראי. מקרב הנכללים במחקר 46 היו עצמאיים, 162 תשושים ו-273 סיעודיים. נתוני בדיקות נלקחו מגיליונות התושבים ונקבעה נוסחת תאי-דם. בנבדקים עם אנמיה נערכו בדיקות נוספות לגילוי ערכי כימיים. בכולם בוצעו הערכה תיפקודית ומבחנים קוגניטיביים.

באוכלוסיית המחקר נמצאה שכיחות גבוהה של אנמיה (33.4%). בכמחצית מהנבדקים אובחנה אנמיה קלה. האבחנות השכיחות ביותר שנקבעו היו אנמיה של מחלה כרונית (65.6%) ואנמיה הנובעת מאי-ספיקת כליות כרונית (13.2%). חסר בברזל, בוויטמין B12 או בחומצה פולית כסיבות עיקריות לאנמיה נמצאו רק כ-6 מהנבדקים (4%), וב-24 נבדקים (15.9%) לא ניתן היה לקבוע את הסיבה לאנמיה. נמצא מיתאם חיובי חזק בין שכיחות האנמיה לירידה במצב התיפקודי, אולם לא נמצא קשר בין אנמיה למצב התזונתי או הקוגנטיבי.

לסיכום, אנמיה בקשישים השוהים במוסד גריאטרי מקורה בעיקר במחלות אחרות. נדרשים מחקרים נוספים כדי לקבוע אם מצב תיפקודי ירוד כשלעצמו מהווה גורם-סיכון לאנמיה.