תוצאת חיפוש

חנן טאובר 

המחלקה לאורתופדיה, מרכז רפואי קפלן, רחובות

הרופאים האורתופדים הראשונים בארץ ישראל המנדטורית טיפלו בעיקר בבעיות במערכת השריר-שלד באופן שמרני. טראומה כולל שברים טופלה על ידי הכירורגים הכלליים. המנתח האורתופדי המודרני הראשון היה ד"ר ארנסט ספירא, שעלה ארצה מצ'כוסלובקיה והקים שירות אורתופדי בבית חולים בילינסון ובמירפאת זמנהוף בתל אביב. בשנת 1948 הוא עבר לתל השומר, והקים שם מחלקות לאורתופדיה ומרכז לשיקום כולל לנפגעי חוט שדרה ולקטועי גפיים. במקביל, נפתחה מחלקה נוספת לאורתופדיה בתל השומר, בהנהלתו של  ד"ר שמואל אריה וייסמן, שעזב בשנת 1961 והקים את המחלקה לאורתופדיה בבית חולים איכילוב, ונתמנה לראש החוג לאורתופדיה הראשון בפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל אביב. בשנת 1955 פתח ד"ר מאיר מייקין את המחלקה לאורתופדיה בבית חולים הדסה בירושלים והקים את בית החולים אלי"ן לילדים נכים. בשנת 1951 נפתחה מחלקה לאורתופדיה בבית החולים אסף הרופא בראשותו של  ד"ר אנטול אקסר. במחלקה זו רוכזו רבים מנפגעי  מגיפת הפוליו משנות החמישים של המאה העשרים, טופלו ושוקמו שם. מרבית הדור הבא של מנהלי המחלקות לאורתופדיה בארץ ישראל היו חניכים של ארבעת הרופאים הללו. פריצות דרך חשובות בכירורגיה האורתופדית היו בשנות השישים והשבעים של המאה שעברה. הטיפול בשברים, שהיה רובו ככולו שמרני, הפך לטיפול לפי עקרונות ה-AO, תחילה מיפרק הירך ולאחר מכן מיפרק הברך, שבוצעו ברוב המחלקות לאורתופדיה בישראל. במקביל הובאו טכניקות חדשות לניתוחי עמוד השידרה. מוזכרים במאמר זה הרופאים שתרומתם להתפתחויות הללו הייתה מכרעת. התפתחות נוספת היתה גיבושה  של הכירורגיה של היד, מהלך שהובל על ידי ד"ר איזידור קסלר – מנתח יד בעל שיעור קומה בינלאומי.

מחלקה פנימית ב' והמערך לאלרגיה אימונולוגיה ואיידס מרכז רפואי קפלן, רחובות, מסונף לפקולטה לרפואה של האוניברסיטה העברית והדסה, ירושלים 

הציטוקינים הם מתווכים בעלי עוצמה רבה וחשיבות מרכזית בתגובת המערכת החיסונית על כל זרועותיה. כדי למנוע השפעת יתר ותגובה חיסונית-דלקתית מוגזמת, קיימות מספר מערכות בקרה לייצור, להפרשה ולפעילות הציטוקינים השונים. לאחרונה הוגדרה מערכת בקרה תוך תאית (SOCS) המווסתת את פעילות הציטוקינים לאחר קשירתם לקולטנים הסגוליים בתאי המטרה (Regulation of signal transduction). מערכת זו כוללת שמונה חלבונים (CIS,SOCS1-7) שכל אחד מהם מווסת ומבקר ציטוקין (אחד או יותר) סגולי. הפרעה במערכת בקרה זו עלולה לגרום לפעילות יתר של ציטוקינים ולהתפתחות מחלות אלרגיות ואוטואימוניות. 

האשם בשארה¹ , רפאל כראל² 

¹מכון הריאות, בית חולים נצרת, הפקולטה לרפואה של אוניברסיטת בר אילן בגליל, ²המגמה לבריאות סביבתית ותעסוקתית, בית הספר לבריאות הציבור, הפקולטה למדעי הרווחה והבריאות, אוניברסיטת חיפה 

גנחת על רקע תעסוקה היא מחלת הריאות על רקע תעסוקה ("תעסוקתית") השכיחה ביותר במדינות המתועשות. שכיחות מחלה זו עלתה בעשורים האחרונים, וכיום אחד מכל שישה חולים בגיל העבודה הלוקים בגנחת סימפונות לוקה במחלה עקב היחשפות לחומרים שונים על רקע תעסוקה – חשיפה לאלרגנים או לחומרים מגרים בסביבת העבודה. עקב הכנסתם של חומרים ותהליכים חדשים רבים לעולם העבודה בתקופה האחרונה, ניתן כיום לאתר חולים בגנחת על רקע תעסוקה בתעשיות ובמקומות עבודה שלא נחשדו בעבר כמועדים להתפתחות גנחת. גנחת האופים מהווה דוגמא למצב זה, שבו בעקבות הכנסת חומרים (תוספים) ותהליכים חדשים רבים לתעשיית מזון זו, עולה כיום שיעור אירועי גנחת על רקע תעסוקה בקבוצת העובדים בתחום האפייה. במקביל, מוכרת תופעת תת זיהוי של גנחת על רקע תעסוקה ככזו על ידי הקלינאים, עקב היעדר מודעות לאפשרות שמקור תעסוקה הוא הגורם להתפתחות גנחת סימפונות בחולה מסוים.

המטרה בעבודה הנוכחית היא להעלות המודעות לסוג זה, ודומים לו, של גנחת על רקע תעסוקה, על מנת לסייע בזיהוי המחלה ומניעתה. כמו כן, בעקבות החקיקה של השנה האחרונה, יהיה צורך בהרחבת והעמקת המעקב הרפואי אחר קבוצת עובדי המאפיות בישראל.

היחידה להתעוררות והשהייה בתר הרדמה, החטיבה לאורתופדיה והמחלקה לנירוכירורגיה, מרכז רפואי סוראסקי, תל אביב, והפקולטה לרפואה על שם סאקלר, אוניברסיטת תל אביב 

מטרות: עבודה זו נועדה להעריך את התגובה הסובייקטיבית של חולים לאחר הרדמה וניתוח שנשארו ביחידה להתעוררות והשהייה בתר הרדמה יותר מן הנדרש, בשל סיבות מנהלתיות בבית חולים שלישוני.

שיטות: במהלך תקופה של 18 חודשים נערכו ראיונות לחולים שהסכימו להתראיין. אוכלוסיית המחקר כללה שתי קבוצות: קבוצת מחקר, שכללה חולים שנשארו ביחידה להתעוררות והשהייה בתר הרדמה (ילוב"ה) מעל כפליים הזמן המרבי הנדרש להתאוששות מסיבות רפואיות (ארבע שעות), בשל מחסור במיטת אשפוז פנויה במחלקת האם, וקבוצת בקרה של חולים ששוחררו מהילוב"ה תוך פרק זמן הקצר מארבע שעות. השאלות נבחרו משלל שאלונים גנריים או מכווני מצב שעברו תיקוף.

תוצאות: רואיינו 67 חולים ששהו יותר מארבע שעות בילוב"ה ו-63 חולים ששהו פחות מארבע שעות בתקופת המעקב. מירב החולים השתייכו למחלקה לנירוכירורגיה. החולים בקבוצת המחקר הושהו בממוצע 5.8±14.2 שעות (טווח 30-1.5 שעות), קבוצת הבקרה שהתה 0.8±2.0 שעות (P<0.05). לא נמצא הבדל מובהק בין הקבוצות מבחינת גילים, מגדר, זמן הניתוח או ניקוד הכאב הבתר ניתוחי. רמת אי שביעות הרצון עקב חוסר עצמאות הייתה גבוהה יותר ושיעור שביעות הרצון היה נמוך יותר באופן מובהק בחולים ששהו >12 שעות בילוב"ה בהשוואה לאלה ששהו 12-4 שעות (P<0.05). אלה האחרונים אף העריכו את מקצועיות הרופאים בילוב"ה בשיעור נמוך יותר (בכ-15%) מהראשונים. ביקורת זו לא נמצאה מופנית כלפי המוסד או המנתח. ככלל, קבוצת המחקר הביעה רמת שביעות רצון מההשהיה הממושכת הנמוכה פי 2.3 מקבוצת הבקרה (P<0.05).

מסקנות: תפוסת יתר במחלקות אשפוז גורמת לעיכוב בשחרור חולים מילוב"ה. שהות ממושכת בילוב"ה מחייבת תשומת לב רפואית, סיעודית ומנהלית, על מנת לשכך את נרגנות החולה ואי שביעות רצונו. חולה נרגן עלול להביא להסחת הדעת של הצוות הרפואי ולהפריע במתן טיפול מיטבי לכלל החולים בילוב"ה.

אבישי גולץ

מחלקת אף אוזן גרון וניתוחי ראש וצוואר, רמב"ם – הקריה הרפואית לבריאות האדם והפקולטה לרפואה רפפורט – הטכניון, חיפה

עד שנת 1911 לא היה בארץ ישראל אפילו רופא אף אוזן גרון אחד. בשנה זו הגיע לארץ ד"ר משה שרמן, שהתמחה ברפואת אף אוזן גרון במוסקבה והיה בכך לחלוץ הרופאים במקצוע זה בארץ ישראל. מאז ועד הקמת המדינה, בשנת 1948, עלו לארץ יותר ממאה רופאי אף אוזן גרון שהתפזרו בכל רחבי הארץ – מצפת וטבריה בצפון ועד לרחובות בדרום. רופאים אלו הביאו את בשורת הרפואה המודרנית והאירופאית לארץ. רבים הטביעו את חותמם על התפתחות רפואת אף אוזן גרון בארץ, והניחו את התשתית הרחבה והמוצקה של המקצוע במדינת ישראל כפי שהוא היום, מהבחינה הקלינית ומהבחינה המדעית-מחקרית.

רפואת אף אוזן גרון, כמו שאר תחומי הרפואה, התפתחה במיוחד לאחר הקמת המדינה: מחלקות רבות נפתחו בכל בתי החולים מצוידות במיטב הציוד המודרני, ובראשם מכהנים תלמידי-תלמידיהם של הרופאים החלוצים.

ראוי שזיכרונם של הרופאים הראשונים יישמר על ידי ממשיכי דרכם ועל ידי כלל ציבור הרופאים בישראל.

האשם בשארה^1,2, אולגה ויניצקי³, ראיד סלים^4,5, יורם כנס^5,6, ביביאנה חזן^5,7, דן מירון^5,8

¹המכון למחלות ריאה והמרכז לטיפול בשחפת, בית חולים נצרת, ²הפקולטה לרפואה של  אוניברסיטת בר אילן בגליל, ³לשכת הבריאות המחוזית, מחוז צפון, משרד הבריאות, ⁴המחלקה לרפואת נשים ויולדות, מרכז רפואי העמק, עפולה, ⁵הפקולטה לרפואה רפפורט, הטכניון, מכון טכנולוגי לישראל, חיפה, ⁶המעבדה המיקרוביולוגית, מרכז  רפואי העמק, עפולה, ⁷היחידה למחלות זיהומיות, מרכז רפואי העמק, עפולה, ⁸השירות למחלות זיהומיות  בילדים, מרכז  רפואי העמק, עפולה

על פי נתוני ארגון הבריאות העולמי, מחלת השחפת מהווה הסיבה השלישית בשכיחותה לתמותת נשים בגיל הפוריות ברחבי העולם. לעומת זאת, בישראל מחלת השחפת אינה שכיחה, ורק לעיתים רחוקות המחלה מאובחנת בנשים הרות בכלל ובנשים בהריון מתקדם בפרט.

אבחון מחלת השחפת בנשים הרות הוא משימה מאתגרת, מאחר שתסמיני מחלת השחפת כגון חולשה, עייפות, הזעה ודופק מהיר, מיוחסים להריון. בנוסף, בשל חוסר נכונות הנשים ההרות לעבור צילום בית החזה ורצון הרופאים להימנע מחשיפת העובר לקרינה שלא לצורך, עלולה קביעת האבחנה להתעכב, בפרט בנשים שאינן משתייכות לקבוצת סיכון. אולם עיכוב בקביעת אבחנה והתחלת טיפול בשחפת באישה הרה כרוך בסיבוכים מילדותיים, עלול לגרום לשחפת מלידה, להדבקת התינוק לאחר הלידה, ואף להדבקת יולדות ותינוקות במחלקת יולדות.

מדווח במאמרנו על אישה שאובחנה כחולת שחפת ריאות מדבקת בשליש השלישי להריונה, שבוע אחד בלבד לפני הלידה. האישה, ילידת ישראל שאינה משתייכת לאוכלוסיה בסיכון לשחפת, ביקרה שנה לפני אבחון המחלה במדינה עם עומס תחלואה גבוה בשחפת בכלל ושחפת עמידה בפרט, ושהתה בה מספר חודשים.

אנו מדווחים במאמרנו על הסוגיות שניצבו בפנינו במהלך הטיפול באישה, שחלתה בשחפת בהיותה בהריון מתקדם, והצעדים שנקטנו כדי לשלול הדבקת העובר ומניעת הדבקת התינוק לאחר הלידה. 

על ידי הגברת המודעות לבירור גורמי סיכון להדבקה בשחפת, לאפשרות מיסוך תסמיני המחלה בעקבות ההריון, לביצוע הבירור המתחייב כדי לשלול מחלה פעילה בילוד ולנקיטת האמצעים הנדרשים כדי למנוע את הדבקת התינוק לאחר הלידה, ניתן להפחית את התחלואה בשחפת בתקופת ההריון ומשכב הלידה.

נחמן אש

משרד הבריאות ואוניברסיטת אריאל

הכנס השנתי של הארגון האמריקאי לאינפורמטיקה רפואית, שהתקיים בשיקגו, ריכז  כ-2,300 משתתפים מכל העולם וכלל ערוצי תוכן רבים, ביניהם הצגות של עבודות מקוריות בהרצאות ובפוסטרים, הצגות של גורמים בתעשייה, דיונים בקבוצות עבודה שונות ותערוכה עשירה. המיקוד בכנס של AMIA הוא בהיבט האקדמי של העיסוק במערכות מידע רפואיות, תוך שמירה על הקשר עם העולם המעשי של השימוש במערכות בארגוני רפואה שונים. בכנס הוצגו המגמות המרכזיות של עולם המחקר בתחום מערכות המידע הרפואיות.

אילן זלינגר¹, נחמן אש²

¹ההנהלה הראשית, שירותי בריאות כללית, משרד הבריאות, ² משרד הבריאות ואוניברסיטת אריאל

מחבר מכותב: נחמן אש, משרד הבריאות ואוניברסיטת אריאל

מערכת הבריאות בישראל עוברת בשנים האחרונות תהליכי מחשוב מואצים, שהביאו להיקפי שימוש נרחבים במערכות מידע רפואיות בקופות ובבתי החולים. הקידוד הרפואי מהווה תשתית חיונית במערכות המחשוב הרפואי. מטרת הקידוד היא הבאת הנתונים במערכת המידע לתצורה פשוטה ואחידה, המקלה על הטיפול בהם באמצעים ממוחשבים. שימוש נכון בקידוד מאפשר למחשב לזהות, לארכב ולאחזר נתונים באופן מדויק ויעיל, ולתקשר עם מערכות מידע אחרות. שיטות קידוד נתונים אחידות מאפשרות תפקוד שיתופי או אינטראופרביליות, שהיא היכולת לתקשורת ואינטגרציית נתונים בין מערכות מידע שונות בארגוני הבריאות שונים. צורכי הקידוד הרפואי בישראל כוללים בין היתר רישום אבחנות ברפואת הקהילה במחלקות לרפואה דחופה ובאשפוז, רישומי פעולות וניתוחים, רישום אבחנות פתולוגיות, דיווח אבחנות אשפוז וסיבות פטירה למשרד הבריאות, דיווחי פעולות ואבחנות לצרכי חיוב כספי, איגום וניתוח נתוני אבחנות ברשמי מחלות כרוניות במחסני מידע ארגוניים, והעברת נתונים לרשמים לאומיים.

פרויקט שיתוף המידע הרפואי הלאומי ונוהלי משרד הבריאות, בצד פרויקטים של דיווח מדדי האיכות מהקהילה ובתי החולים, והתרחבות הטיפול באוכלוסיית המשרתים בצבא בקופות החולים, מחייבים הקניית רמה גבוהה של אינטראופרביליות למערכות המידע בארגוני הבריאות בישראל. השפעה נוספת לבחירת מערכת קידוד רפואי חדשה בישראל קיימת מצד מערכת הבריאות בארה"ב, אשר החליטה על הפסקת היישום של קודי ICD-9-CM שיושמו גם בישראל, ומעבר ליישום קודי ICD-10-CM לקידוד אבחנות וקודי ICD-10-PCS לניתוחים ופעולות. בנוסף החליטו האמריקאים לחייב את השימוש בקודי SNOMED-CT לצורכי קידוד רשימת הבעיות והאבחנות ברשומה הרפואית הממוחשבת, וכן לצורך דיווח מדדי איכות הטיפול הרפואי למרכז המדיקייר והמדיקאייד. לאור החלטה זו, בחר לאחרונה משרד הבריאות בישראל שתי שיטות עיקריות לקידוד המידע הרפואי: הדיווח על אבחנות באשפוז יבוצע באמצעות קודי ICD-10-CM, וקידוד כלל המידע הרפואי ברשומה הרפואית הממוחשבת יתבצע באמצעות קודי SNOMED-CT. סקרנו את מאפייניהן, יתרונותיהן וחסרונותיהן היחסיים והתאמתן למערכת הבריאות בישראל של שתי שיטות קידוד אלה.

לסיכום, הבחירה בקודי ICD-10-CM לדיווח על אבחנות רפואיות היא מחויבת המציאות, עקב ההפסקה המתוכננת לשנת 2014 של השימוש, העדכון והתחזוקה של קודי ICD-9-CM על ידי הממשל האמריקאי. מערכת הבריאות הישראלית תוכל להסתייע בניסיון האמריקאי למעבר לקידוד החדש. טרמינולוגיית SNOMED-CT על היקפה הנרחב, ויכולות התחקור המתוחכמות של הנתונים, תאפשר יישומים מתקדמים  בתחומי התמיכה הממוחשבת בהחלטות אבחוניות וטיפוליות, איתור חריגים, שיפור איכות ומניעת טעויות. 

University of Pennsylvania, School of Nursing, Philadelphia, PA, USA¹ , ²משרד הבריאות, ירושלים, ³אוניברסיטת אריאל, אריאל

מערכת הבריאות בארה"ב עומדת בפני מספר שינויים משמעותיים המכוונים לשפר את איכות ונגישות הטיפול, תוך הוזלת שירותים רפואיים. טכנולוגיית מידע רפואית בכלל ורשומה רפואית ממוחשבת בפרט, הן הכלים המרכזיים ליישום השינויים הללו בפועל. לאחרונה, התקבלו בארה"ב מספר יוזמות חוקתיות שבמסגרתן מוגדרים סטנדרטים מרכזיים לרשומות רפואיות ממוחשבות, אשר מאלצים את נותני השירותים הרפואיים ליישמם באופן "משמעותי" (Meaningful Use). במדינת ישראל, מעבר לרשומה רפואית ממוחשבת הושלם לפני כעשור במרבית המסגרות הטיפוליות. אולם בניגוד לנעשה כיום בארה"ב, התהליך בישראל היה תהליך ספונטני – הוא צמח מלמטה, ללא פיקוח ממשלתי וקביעת סטנדרטים.

במאמר זה, אנו סוקרים את עיקרי מאמצי המדיניות של הממשל בארה"ב ודנים במספר לקחים מהדוגמה האמריקאית  הניתנים ליישום בישראל. ראשית, מובאת בקצרה החקיקה התלת שלבית המרכזית שמחייבת את נותני השירותים הרפואיים להתבסס על רשומה רפואית ממוחשבת, תוך נקיטה בשיטת הגזר (תמיכה כספית) והמקל (קנסות וקבלת תשלומים נמוכים יותר בעתיד). נפרט גם את הסטנדרטים העיקריים הנדרשים מהרשומות הרפאיות הממוחשבות. בנוסף, נתאר מספר יוזמות מדיניות המתמקדות ביצירת תמיכה ותשתיות לאומיות למערכות המידע הממוחשבות. לאחר מכן, נציג השלכות פוטנציאליות כלפי מערכת הבריאות הישראלית תוך סקירה קצרה של האסדרה (רגולציה) בנושא בישראל.

לסיכום: נראה, כי למרות שטכנולוגיית מידע רפואית הוטמעה בישראל באופן נרחב, הרי שבהיעדר יד מכוונת, נוצרה שונות רבה בין המערכות והארגונים. הדוגמה האמריקאית מצביעה על מספר צעדים קריטיים הדרושים כדי לשפר את איכותן של מערכות המידע במערכת הבריאות בישראל, כדי לתרום לשיפור איכות הטיפול הרפואי ויעילותו. צעדים אלו כוללים חיזוק האסדרה (רגולציה) בתחום מערכות המידע הרפואיות,  מיסוד תהליכי רישוי למערכות מידע רפואיות, צמצום הפער הדיגיטלי בין ארגונים, הגדרת מדדי איכות והנגשת המידע הרפואי למטופל.

נחמן אש¹, אילן לוי²

¹משרד הבריאות ואוניברסיטת אריאל, ²אוניברסיטת אריאל

גיליון זה של עיתון "הרפואה" מוקדש בחלקו לטכנולוגיות מידע ברפואה, לקראת הכנס השנתי של הארגון הישראלי למערכות מידע ברפואה (Israeli Association of Medical Informatics – ILAMI), המתקיים בשבועות הקרובים (פרטים נוספים באתר הכנס - http://www.ilami.org ). בגיליון זה, רוכזו מספר מאמרי סקירה הנוגעים בסוגיות מרכזיות של הטמעת מערכות מידע רפואיות, לשיפור איכות הטיפול הרפואי ויעילותו.

מדינת ישראל התברכה בארגוני בריאות (קופות החולים ובתי החולים) המבינים את המרכזיות של מערכות המידע בניהול הארגון ובאספקת השירותים לקהל המטופלים. לאור זאת, מדינת ישראל היא אחת המדינות המובילות בשימוש במערכות מידע לכיסוי מרביתם המוחלט של המפגשים הרפואיים [1]. בעוד שבתי החולים וקופות החולים פעלו לפיתוח מערכות מידע בכל תחומי העיסוק שלהם, מעורבותו של משרד הבריאות באסדרה (רגולציה) של התחום הייתה נמוכה יחסית. בהיעדר יד מכוונת, פעל כל ארגון על פי צרכיו ושיקוליו, מבלי להביא בחשבון את הצורך באינטגרציה לאומית של המערכות, ולעיתים גם מבלי לשים את איכות הטיפול הרפואי ובטיחותו כיעד מרכזי של פיתוח מערכות המידע בארגון.

דניאל אלבירט¹, יצחק לוי², אילן אשר¹, קרן מחלב-גורי¹, שירה רוזנברג-בצלאל¹, סלבה ליטצ'בסקי², שרה רדין-שדה¹, זאב שטגר¹

¹מחלקה פנימית ב' והמערך לאלרגיה, אימונולוגיה ואיידס, מרכז רפואי קפלן, רחובות, מסונף לפקולטה לרפואה של האוניברסיטה העברית והדסה, ירושלים, ²היחידה למחלות זיהומיות, מרכז רפואי שיבא, תל השומר, מסונף לפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

הקדמה: בשנים האחרונות הורחב הטיפול האנטי-רטרו-נגיפי (Anti-retro-viral) מעבר לטיפול בחולים שנדבקו בנגיף הכשל החיסוני הנרכש (HIV). אחד התחומים אשר שבהם יושם הטיפול האנטי-רטרו-נגיפי כבר בשנים הראשונות מאז שנכנס לשימוש, הוא הטיפול המונע לאחר חשיפה פוטנציאלית ל-HIV במסגרת חשיפה תעסוקתית (דקירה ממחט) או לאחר מגע מיני. בעבודה זה סוכמו הפניות לקבלת ייעוץ וטיפול לאחר חשיפה פוטנציאלית (תעסוקתית ומינית) ל-HIV ותוצאותיו, במרכז הרפואי קפלן ובמרכז הרפואי שיבא.   

מטרות: אפיון סוג הפניות לאחר חשיפה פוטנציאלית ל-HIV, הטיפול ותוצאותיו.

שיטות המחקר: איסוף נתונים רטרוספקטיבי של הפניות לקבלת ייעוץ וטיפול לאחר חשיפה פוטנציאלית (תעסוקתית ומינית) ל-HIV במרכז הרפואי קפלן בין השנים 2010-2008 ושל הפניות לקבלת ייעוץ וטיפול לאחר חשיפה פוטנציאלית ל-HIV, במגע מיני בלבד, במרכז הרפואי שיבא בין השנים 2008-2003.

תוצאות: במהלך שנות המחקר נרשמו במרכז הרפואי קפלן 448 פניות לקבלת ייעוץ וטיפול לאחר חשיפה פוטנציאלית לנגיף הכשל החיסוני הנרכש, HIV. מכלל הפניות, 314 היו בגין חשיפה תעסוקתית של עובדי בריאות, אך רק ב-11 (3.5%) מהמקרים הללו הוחלט לתת טיפול תרופתי מונע (Post Exposure Prophylaxis- PEP). כמו כן, 134 פניות אחרות היו לאחר חשיפה שאינן תעסוקתית (18 אירועי דקירה ממחט/חפץ חד/עזוב/ה ו-116 חשיפות לנגיף במגע מיני). בקרב 46 (40%) מהפניות הוחלט על טיפול מונע (PEP). באיש מכלל הפונים (448), ללא קשר לטיפול שניתן, לא נמצאה עדות להדבקה ב-HIV בעקבות החשיפה שבגינה בוצעה הפנייה מלכתחילה. במרכז רפואי שיבא היו בין השנים 2008-2003 סך הכול 175 פניות לקבלת ייעוץ וטיפול לאחר חשיפה פוטנציאלית ל-HIV בעקבות מגע מיני. לאחר הערכת הסיכון להדבקה, החליטו רופאי המרכז על טיפול מונע (PEP) ל-140 (80%) מכלל הפונים.  גם כאן, לא נצפתה אף הדבקה ב-HIV בעקבות החשיפה (ללא קשר לטיפול שניתן) אשר בגינה הייתה הפנייה לקבלת ייעוץ. 

דיון וסיכום: בחשיפה פוטנציאלית ל-HIV במסגרת העבודה (חשיפה תעסוקתית) ניתן במרבית המקרים להעריך את הסיכון להדבקה בצורה טובה, ורק מיעוט מהפונים יזדקקו לקבלת טיפול מונע (PEP) בעקבות חשיפה פוטנציאלית ל-HIV בדרך זו. לעומת זאת, במקרים רבים של חשיפה פוטנציאלית לנגיף במגע מיני, מצבו של המדביק הפוטנציאלי אינו ידוע, ועל כן יש לבצע הערכת סיכונים בהתאם להשתייכותו לקבוצות סיכון מיוחדות. לכן, שיעור ההמלצות לטיפול מונע בפונים אלו גבוה יותר. בכל מקרה, נראה על פי הנתונים במחקר זה, כי הטיפול המונע (PEP) יעיל ובטוח.

לקריאת המאמר מאת אילן אשר, דניאל אלבירט, קרן מחלב-גורי, שירה רוזנברג בצלאל, בן ורנר וזאב שטגר. "הרפואה" – כרך 152 חוב' 4, אפריל 2013

אילן אשר, דניאל אלבירט, קרן מחלב-גורי, שירה רוזנברג בצלאל, בן ורנר, זאב שטגר

מחלקה פנימית ב' והמערך לאלרגיה אימונולוגיה ואיידס, מרכז רפואי קפלן, רחובות, מסונף לפקולטה לרפואה של האוניברסיטה העברית והדסה, ירושלים

הקדמה: מחלת האיידס בשנים האחרונות משנה את פניה ואינה עוד מחלת צעירים, בשל יעילות הטיפול האנטי-רטרו-נגיפי, המאריך את חיי החולים, ובשל אבחנות חדשות הנעשות בגיל מבוגר (מעל גיל 50 שנה). על כן, חולים רבים המטופלים כיום במרכזי האיידס הם מבוגרים.

מטרת המחקר: קביעת שיעור החולים המאובחנים לראשונה בגיל מבוגר כנשאי HIV או חולי איידס ולאפיין קבוצה זו מבחינה דמוגרפית, קלינית ואימונולוגית בהשוואה לחולים המאובחנים בגיל צעיר (מתחת גיל 50 שנה).

שיטות: מחקר רטרוספקטיבי חד מרכזי בשנים 2009-2004, שהוכללו בו 282 חולים עם אבחנה חדשה של נשאות HIV או מחלת איידס במרכז הרפואי קפלן, מתוכם 62 (22%) חולים מעל גיל 50 שנה. במחקר נבדקו ההבדלים הדמוגרפיים, האימונולוגיים והקליניים בין קבוצת החולים המבוגרת לצעירה.

תוצאות: הגיל הממוצע של כל החולים החדשים במועד האבחנה היה 15.7±39 (טווח 18-88 שנים). גיל החולים במועד האבחון עלה לאורך שנות המחקר.  במקביל, שיעור החולים החדשים המבוגרים עלה בהדרגה לאורך שנות המחקר. לעומת החולים הצעירים, קבוצת הגיל המבוגר התאפיינה בשיעור גבוה יותר של גברים לעומת נשים ובשיעור מופחת של חולים שנדבקו מיחסים הומוסקסואליים. לחולים המבוגרים היו ערכי CD4  נמוכים יותר ועומס נגיפי גבוה יותר במועד האבחון. החולים המבוגרים לוקחים הטיפול היטב, אך השיפור האימונולוגי שלהם אינו שלם ורבים נשארים עם דיכוי חיסוני משמעותי.

מסקנות: שיעור החולים המבוגרים החיים עם נגיף ה-HIV-1 בישראל, כמו במדינות המערב,  עולה והולך. יש לפתח, לכן, תוכניות מניעה, הסברה, סיקור ואיתור ייחודיים לקבוצת גיל זו, ולהיערך לשינוי בגיל החולים המטופלים במרכזי האיידס בישראל. 

המחלקה לרפואת ילדים א', מרכז שניידר לרפואת ילדים, פתח תקווה, הקתדרה על שם אריה ולאה פיקל למחקר פדיאטרי, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, המועצה המדעית, ההסתדרות הרפואית בישראל

הערה: המחבר הוא מופקד הקתדרה על שם אריה ולאה פיקל למחקר פדיאטרי, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, ויו"ר המועצה המדעית, ההסתדרות הרפואית בישראל.

בחירת ההתמחות הרפואית היא צעד מכריע, קרוב לוודאי המכריע ביותר, בחייו המקצועיים של הרופא. במרבית המקרים הוא יעסוק במקצוע שבחר במשך עשרות שנים, אף שלעיתים יתמקצע בתחום ספציפי בתוך מקצוע ההתמחות. בחירה נכונה תאפשר לרופא להביא לידי ביטוי מיטבי את כישוריו, ועקב כך היא תעלה את הסיכוי להצלחתו במקצוע, תבטיח את השירות שיוכל לתת לחולים שבהם הוא מטפל, ובמידה רבה תשפיע גם על האפשרות להתקדמותו האקדמית. בנוסף לכך, בחירה הולמת של מקצוע ההתמחות תגביר את הסיכוי לסיפוק והנאה של הרופא מהמקצוע שבו בחר. קיים דמיון רב בין בחירת התמחות רפואית לבחירת בן זוג: בשני התחומים ההחלטה מכרעת, לרוב לשנים רבות, שבהיותה מוצלחת – מעניקה הרבה אושר וסיפוק, ובהיותה בלתי מתאימה – עלולה לגרום לעוגמת נפש רבה ואף לייסורים.

איתן הלדנברג, אריה בס

המחלקה  לכירורגיית כלי דם, מרכז רפואי אסף הרופא, מסונף לפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

בצקת לימפטית, או לימפאדמה, היא "מחלת כלי הדם הנעלמת". מחלה זו, שטרם נחקרה די צורכה, היא בבחינת נעלם גדול הן לחולים והן לצוות המטפל.

מקובל לסווג את בצקת לימפטית לראשונית ושניונית. בצקת לימפטית ראשונית מסווגת לשלוש תת קבוצות: מלידה, מוקדמת ומאוחרת.

הטיפול המיטבי בבצקת לימפטית הוא טיפול שמרני יומי – הליך מורכב המחייב היענות ניכרת של המטופלים. יעילות הניתוחים כטיפול בבצקת לימפטית, מיקטית.

חובה להגביר את המחקר של "מחלה נשכחת", זו על מנת לטייב את הטיפול בחולים מורכבים אלו.