תוצאת חיפוש

Intravenous Immunoglobulins Treatment of Patients with Graves' Ophthalmopathy

Adi Leibe, Yair Levy, Yehuda Shoenfeld

Department of Medicine B and Research Unit of Autoimmune Diseases, Chaim Sheba Medical Center, Affiliated to Sackler Faculty of Medicine, Tel-Aviv University

Graves' ophthalmopathy is an autoimmune disease manifested as exophthalmus, lid lag and diplopia. As in the accompanying autoimmune thyroid disease, there is an autoimmune homoral and cellular attack on the orbita, mainly the retro-orbital tissues.

Steroids are the comerstone of therapy. We reviewed the evidence for a similar therapeutic effect of I.V., immunoglobulins (IVIGs) and their better side affect profile as compared to steroids. We also described an impressive therapeutic success with IVIG given to a patient with resistant ophthalmopathy. The clinical picture of Graves' ophthalmopathy is attributed to a pathologic hyper - activation of orbital fibroblasts, deposition of collagen and glycosaminoglycans in the extra-cellular matrix and eventually fibrosis. These are mediated by leucoregulin, IL-1, IFN-gamma, and TGF-beta - all secreted by lymphocytes and mast cells in the retorbital space.

Another mode of cell activation is by binding of autoantibodies (presumably thyroid stimulating Ab's) to an antigenic determinant on the surface of fibroblasts.

I.V. immunoglobulins, known today to be active in a variety of autoimmune processes, exert their effect on autoantibodies, complement, phagocytic cells etc. IVIGs also inhibit orbital lymphocytes and fibroblasts through inhibition of IL-1 or/and TGF-beta.

The Effect on Family Members of Treating Home-Hospitalized Patients

Netta Bentur, Avivit Moualem

JCD-Brookdale Institute, Jerusalem

Background: In recent years, chronic patients being treated at home are being joined by increasing numbers of acute and sub-acute patients. Although there has been a considerable expansion of formal services for home hospitalization, nevertheless a significant part of the burden of caring for these patients falls on their families. Many studies have examined the effect on the family of treating chronic patients at home, but very little is known about the effects on the family caregiver of treating an acute or sub-acute patient at home.

Goals of the study: a. To determine the main areas of care involving family members within the framework of home hospitalization. b. To assess the caregivers' sense of burden. c.To identify the causes of the feelings of burden. d. To examine the caregivers' specific difficulties. e. To identify the areas in which they are particularly interested in additional guidance.

Methodology: The study population included 179 primary caregivers of patients registered in four home hospitalization units. The data were collected during face-to-face interviews with the primary caregivers, in the patients' homes.

Findings: Half (49%) of the caregivers were the patients' spouses, and the rest were other family members, 67% were women. The average age was 56, and about a third were over 65. On average, they were involved in six areas of care. Fifty three percent reported that the burden they had to contend with was too heavy, 28% said it was not so heavy, and 19% said it was not heavy at all. A multi-variate analysis revealed that the feeling that the burden was too heavy had a statistically significant correlation with caring for another family member at home, being involved in 3+ areas of treatments, being married, 9+ years of education, the patients suffering from frequent pain or unable to reach the bathroom independently. Most (75%) of the caregivers reported three or more areas of burden which include the time devoted to care giving, and the effect of the treatment on the patient's health, mental and physical condition. Although 77% of them had received instruction on how to treat the patients, 29% cited at least one area in which they would have liked to receive more instruction, noting in particular the need to learn how to deal with changes in the patient's mental status.

Conclusions: Family members caring for home-hospitalized patients require more instruction and advice from the formal agencies during the daily care of the patient, particularly in specific subjects. There is a need to develop additional instruments for advice and instruction, in a broad range of areas, in order to assist the caregivers in their complex role. There is a need to continue to examine specific areas in which the family members require additional counselling and instruction, in order to better plan these services, and help improve the quality of care for home-hospitalized patients.
 

Traumatic Brain Injury: The National Trauma Registry*

Einat Peles, Vita Barell, Valentina Boyko, Arnona Ziv, Giora Kaplan

Health Services Research Unit, Ministry of Health, Sheba Medical Center Tel-Hashomer

Background: Traumatic Brain Injury (TBI) has been established as a category in reporting systems. Uniform data systems case definition has been suggested for hospital discharge data surveillance systems cases based on ICD-9-CM diagnostic codes. These include fractures and specific mention of intracranial injuries such as contusion, laceration, hemorrhage, and concussion. Inspection of data from the Israel National Trauma Registry suggested that two diagnostic groups of very different severity and outcome were being unjustifiably combined.

Aim: To evaluate the validity of categorizing TBI into two discrete groups, using the presence of specific mention of intracranial injury and/or loss of consciousness for more than one hour as the definition of definite TBI. Possible TBI includes skull fractures with no mention of intracranial injury and/or concussion with no loss of consciousness.

Methods: The study population includes all traumatic injuries admitted to hospital, dying in the ER or transferred to other hospitals and recorded in the 1998 Trauma Registry in all 6 level I trauma centers in Israel and two level II centers.

Results: The significant difference in severity between groups supports the validity of sub-dividing the TBI classification into definite and possible subcategories. As a result, we obtain two different severity groups without measuring specific severity scores which are limited in the reporting system.

Conclusion: The groups were significantly different in severity, hospital resource use, immediate outcome, demographic and injury circumstances.

*           Level I: Rambam, Beilinson-Schneider, Sheba, Ichilov (Tel Aviv Sourasky Medical Center), Hadassah Ein Karem and Soroka.

            Level II: Hillel Yaffe and Kaplan

Primary Gastrointestinal Stromal Tumors

Y. Wiener¹, R. Gold¹, S. Zehavy², J. Sandbank², A. Halevy¹

¹Dept. of General Surgery and Dept. of Pathology, ²Assaf Harofeh Medical Center, Israel

Stromal tumors of the GI tract are rare. In the retrospective and prospective study we investigated the relationship between tumor symptomatology, tumor grade and prognostic factors. During the period May 1993 - September 1999, 11 female and 13 male patients with a mean age of 62 (range-29-81) years were operated for primary gastrointestinal stomal tumors (GIST) in our department. Observed signs and symptoms were: GI bleeding (65%), abdominal pain (45%), abdominal mass (15%) and weakness (5%). In 4 patients tumor was an incidental finding during investigation or operation for another tumor. Tumor location (in decreasing order) was: stomach (15), small bowel (SB, 6), esophagus (1), duodenum (1) and colon (1). Preoperative biopsy or FNA were diagnostic in less than 50% of the cases. Operative procedures included wedge resection (8 patients), resection of segment of bowel (10) and extended resection (6), of diaphragm, SB, colon, bladder, kidney and liver. The mean tumor size was 7.8 (range-0.9-22) cm. Four tumors were graded as benign, 8 of indeterminate malignant potential and 12 malignant.

Conclusion: The main presentation of GIST is acute GI bleeding. Endoscopy is most effective for studying proximal tumors, and CT should be used to identify distal GI tract tumors. Tumor size or malignancy were not necessarily predictive of GI bleeding. When invasive to adjacent organs is present, wide excision should be contemplated as long-term survival can be achieved.

Choice of Infusion Site - Differences in the References of Nurses, Residents and Patients

Ido Weinberg, Ben Gross, Herbert Freund

Department of Surgery, Hadassah University Hospital Mount Scopus and Hebrew University - Hadassah Medical School, Jerusalem

Insertion of an intravenous (IV) line is a common and routine procedure in hospitalized patients. The literature recommends not to insert an IV line in a limb fold, but other than that there are no guidelines regarding optimal locations for the IV line. In this study we attempted to elucidate whether there are other possible preferences and guidelines for choosing the location of an IV line. We studied four groups: patients at the time of hospitalization, hospitalized patients, nurses and surgical interns on a surgical ward. We found that 91.8% of the patients request to take part in choosing the location of their IV line. Moreover, we found that most patients have a hand preference for the IV, whereas, the ward staff has little location preference. Despite these findings, we discovered that, in practice, most patients were not asked to participate in the decision making process regarding their IV line location. Analysis of the results showed that there is a need to include the patient's preference in choosing the location for the IV line, whenever possible. If the patient doesn't have a preference, the IV line should be inserted in the non-dominant hand or the hand in the bed which is more accessible to the medical & nursing staff.

Antidepressive Effect of Pyridoxine (Vitamin B₆) in Neuroleptic-Treated Schizophrenic Patients with Co-Morbid Minor Depression - Preliminary Open-Label Trial

Roni Shiloh¹, Abraham Weizman¹, Nechama Weizer¹, Pnina Dorfman-Etrog¹, Hanan Munitz¹ 

¹Geha Psychiatric Hospital, Felsenstein Medical Research Center, Rabin Medical Center, Beilinson Campus, Petah Tikva; Sackler Faculty of Medicine, Tel Aviv University, Tel Aviv, Israel

Background: Minor depression is reported in 20-60% of schizophrenic patients during various stages of their disorders; impairing patients' compliance, response to treatment and worsening their overall prognosis. Various anti-depressive treatments have been proposed for such cases but response rates are usually poor. Pyridoxine (Vitamin B⁶) in essential for the proper metabolism of various neurotransmitters that are considered relevant to the pathophysiology of depression and/or schizophrenia and it has been reported beneficial in ameliorating depressive symptoms as part of major depression, premenstrual syndrome or 'Chinese restaurant syndrome'. We hypothesized that addition of pyridoxine to on-going neuroleptic treatment could improve minor depression in schizophrenic patients.

Method: Nine schizophrenic patients with co-morbid minor depression participated in this study. All participants had a stable unchanged clinical state (changes in Brief Psychiatric Rating Scale (BPRS). Scale for the Assessment of Positive Symptoms (SAPS), and Scale for the Assessment of Negative symptoms (SANS) scores <5%) and all were maintained on unchanged doses of anti-psychotic drugs for at least 4 consecutive weeks prior to initiation of the study.

Participants received, open-label, pyridoxine 150 mg/day in addition to their anti-psychotic treatment for 4 consecutive weeks. Mental status was evaluated before, during, and at the end of 4 weeks of pyridoxine administration using the BPRS, SAPS, SANS and HAM-D.

Results: Two of the nine patients (22%), characterized by higher initial HAM-D and SANS scores, and by older age and longer duration of illness, experienced marked improvements in depressive symptoms (23% and 28% decrease in HAM-D scores) following 4 weeks of pyridoxine administration. In one of these two, the improvement in depressive symptoms was accompanied by a parallel decrease in SANS Scores.

Conclusion: A subgroup of schizophrenic patients with co-morbid minor depression may benefit from pyridoxine addition to their on-going anti-psychotic treatment.

המכון למחלות דרכי העיכול והכבד¹, המח' לאישפוז יום² והמח' לרפואה פנימית³, מרכז רפואי סוראסקי, תל אביב 

TNFα הוא ציטוקין פרו-דלקתי במחלת קרוהן. הפחתה ברמתו מביאה לשיפור במצבם של החולים. Imfliximab הוא נוגדן כימרי חד-שיבטי ל- TNFα

התכשיר ניתן במוסדנו החל בדצבמר 1998 במסגרת פרטנית. עקבנו אחרי החולים ותוצאות הטיפול בהם במטרה להעריך את יעילות ובטיחות התכשיר. התגובה נמדדה על פי מדד פעילות מחלה בחולים שטופלו בשל מחלה פעילה, ועל פי הערכת ההפרשה בחולים שטופלו בשל נצור חיצוני.

בן עמי סלע

המכון לכימיה פתולוגית, מרכז רפואי שיבא, תל-השומר; החוג לביוכימיה קלינית, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

מדי שנה, כ-40% מכלל המעשנים מנסים, או לפחות מצהירים על רצונם להיגמל מעישון, אך רק כ-6% מתוכם אכן מצליחים במשימה זו לטווח ארוך. גם שיטות הגמילה עם תחליפי-הניקוטין, כגון טבליות הלעיסה או הדיסקיות המוצמדות לעור, העלו את שיעור הנגמלים פי 1.4 עד 2.6 בהשוואה לנוטלי האינבו, אך 80%-70% מבין אלה שחדלו לעשן באמצעות תחליפי-ניקוטין, חזרו תוך שנתיים לשיגרת העישון.

ניסויים לגמילה מעישון באמצעות תרופות נוגדות-דיכאון נמצאים לאחרונה בקו-עלייה. כך לדוגמה, התכשיר nortriptyline התלת-ציקלי, נמצא מכפיל את שיעורי הגמילה, ותוצאות מבטיחות התקבלו עם doxepin ו-fluoxtein. ייתכן, שההצלחה היחסית של נוגדי-דיכאון בגמילה מעישון, מקורה בקשר הגורדי בין דיכאוניות ועישון: מעשנים עם רקע דיכאוני תלויים יותר בניקוטין והצלחתם בגמילה פחותה, שכן דיכאון הוא אחד מתסמיני הגמילה הבולטים אצלם. עישון סיגריות מביא גם כן להפחתת פעילות האנזים monoamine oxidase B במוח במנגנון שאינו שאינו קשור לניקוטין, ובכך משתמרת יותר רמת הדופאמין, בעלת השלכות נוגדות-דיכאון.

מנחם פישר, אורלי תיבון-פישר

מרכז בריאות האשה, קרית שמונה, המח' לרפואה תעסוקתית, גליל עליון וטבריה, שירותי בריאות כללית מחוז צפון, החברה לרפואת נשים בקהילה

נשים מהוות כיום כמעט מחצית מכוח העבודה בעולם המערבי, בישראל, מהוות נשים 46% מכוח העבודה האזרחי, רובן אימהות ולמעלה ממחציתן בגיל הפוריות. כמעט כל הנשים ההרות ממשיכות לעבוד בעת ההריון, כ-75% מהן גם מעבר לשבוע ה- 35-34 להריון.

[...]

השפעת העבודה וסביבת העבודה על בריאות האשה מהווה מרכיב חשוב ביותר בבריאות הציבור בכלל ובנשים הרות בפרט. ובכל זאת לא זכה נושא זה עד כה להתייחסות הראויה, ואינו מוזכר כלל בתוכנית ההתמחות ברפואת נשים או ברפואת המשפחה ובתוכניות ללימודי המשך.

המטרה בסקירה זו היא להביא מידע עדכני בניסיון לענות על שאלות שכיחות בנושא, המוצגות על ידי נשים עובדות, צוותי רפואה, מעסיקים ובעלי עניין אחרים בתחום.

דניאל אלבירט, מרב פרנקל-רובין, דויד ארגז, זאב שטגר

המח' לרפואה פנימית ב', המרכז הרפואי קפלן, רחובות, מסונף לפקולטה של האוניברסיטה העברית והדסה, ירושלים

בעבודה הקלינית עומדים הרופאים, פעמים רבות, בפני התלבטויות איבחוניות וטיפוליות של חולים במצב קשה, לגביהם האבחנה אינה. וכך, קיימים מצבים בהם לא ניתן לקבוע בוודאות, האם הבסיס למחלה או זיהומי-חיידקי, מחלה זיהומית אחרת (לדוגמה, מחלה נגיפית) או מחלה דלקתית שאינה זיהומית. לדוגמה, בחולה הלוקה במחלה אוטואימונית, לא תמיד ניתן לקבוע האם האבחנה היא התפרצות של המחלה הבסיסית המצריכה טיפול בסטרואידים או בתרופות מדכאות-חיסון, או שהחולה לוקה בזיהום חיידקי חד או באלח-דם המצריכים גישה טיפולית שונה לגמרי (אנטיביוטיקה). באופן דומה ניתן לתאר מצבים נוספים, כמו האבחנה בין דחיית שתל לבין זיהום מישני לצורך הערכת התגובה הדלקתית בחולה שמצבו קשה מבוססים על הערכה קלינית סובייקטיבית ובדיקות דם כגון נוסחת-דם. שקיעת-דם ורמות CRP (C-reactive protein) או ציטוקינים אחרים בנסיוב כדוגמת IL-6 – כולם מדדים בעלי סגוליות נמוכה יחסית. כמו כן, תרביות (דם,שתן, כיח וכד') המהוות מרכיב חיוני לאיבחון זיהומים, מצריכות זמן (בדרך כלל ימים) עד לקבלת תוצאה. בנוסף, תרביות עקרות אינן שוללות תהליך זיהומי (טיפול חלקי באנטיביוטיקה, חיידקים מיוחדים וכד'). מכאן, שקיים צורך במדד מעבדתי זמין מהיר וטוב יותר, שיאפשר איבחון מהיר וגישה טיפולית נכונה.

מוחמד מחאג'נה, שרון צימרמן-אביצרור, רפאל וייץ

היח' לנירולוגיה של הילד, מרכז שניידר לרפואת ילדים, פתח תקווה

נירופיברומטוזיס סוג 1 (נ"פ-1)* היא אחת המחלות השכיחות על רקע הפרעה בגן יחיד. שכיחות המחלה לפי עבודות שונות נעה בין 1/3,000-1/4,000. התורשה של מחלה זו, היא אוטוסומית שולטנית, אך שכיחות המוטאציות החדשות מגיעה עד ל-50% מהמקרים.

ינינה גלבויז (1), שרה שפירו (2), ניצה להט (2), אריאל מילר (1,3)

(1) היחידה לנירואימונולוגיה, המח' לנירולוגיה, (2) היחידה לחקר אימונולוגיה, המרכז הרפואי כרמל, הטכניון – הפקולטה לרפואה, (3) מכון רפפורט למחקר במדעי הרפואה, חיפה

אנזימי המטריקס-מטלופרוטאינאזות (matrix metal-loproteinases - MMP's) (אממ"פ)* הם משפחת אנזימים פרוטאוליטיים אשר, יחד עם מעכביהם הריקמתיים – TIMs, מעורבים בעיצוב המירקם החוץ-תאי (ECM) (מח"ת – מירקם חוץ-תאי) במיגוון מצבים פיזיולוגיים, כגון התפתחות עוברית וריפוי פצע. לאחרונה, מצטברות עדויות למעורבות אממ"פ גם במיגוון רחב של מחלות, כגון התפשטות גרורות, טרשת העורקים, מצבי דלקת ומחלות אוטואימוניות.

בתהליכים דלקתיים של מערכת העצבים המרכזית, האממ"פ הם הגורם העיקרי בהרס מחסום הדם-מוח, בהתהוות בצקת מוחית, בהסננת תאי דלקת, בתהליכי הרס מיאלין ובהתהוות צלקת הגליה במוח. פעילות מוגברת של MMPs אובחנה בבעלי-חיים חולים בדגם ניסיוני של מחלות דה-מיאליניות וטרשת נפוצה. רמות גבוהות של אממ"פ, בעיקר MMP-2 ו-MMP-9, התגלו שינויים בפרופיל האממ"פ דווחו גם בהקשר של דלקות עוצבה חיידקיות ונגיפיות. כמו כן, למרות סתירות מסוימות במימצאים, נראה כי אממ"פ מעורבים גם בתהליכי הצטברות חלבון הביתא-amyloid במחלת אלצהיימר. מעורבות אממ"פ במחלות מערכת העצבים המרכזית מעוררת עניין מיוחד בזכות יכולתם לשמש בסימנים לפעילות המחלה ובזכות הפוטנציאל הטיפולי הטמון בשימוש במעכבי אממ"פ.

יורם אברהמוב

המח' לרפואת נשים ויולדות, המרכז הרפואי הדסה עין-כרם, ירושלים

טיפולי השראת ביוץ באמצעות גונאדוטרופינים מלאכותיים הביאו למהפכה של ממש בטיפולי הפוריות בשנים האחרונות, בכך שהעלו בהרבה את הסיכוי להרות, בעיקר בנשים עם הפרעות בביוץ, אך גם בנשים הלוקות באי-פוריות מגורמים אחרים, כגון עקרות בלתי מוסברת או עקרות הגבר. בנוסף מהווים הגונאדוטרופינים המלאכותיים מרכיב הכרחי בטיפולי ההפריה החוץ-גופית. אחד הסיבוכים היאטרוגנים הקשים של טיפולי השראת ביוץ בכלל ובגונאדוטרופינים בפרט הוא תיסמונת גריית-היתר של השחלות (ovarian hyperstimulation syndrome). תיסמונת זאת, על אף היותה נדירה, גורמת למירב התחלואה והתמותה הקשורות בטיפולי פוריות. התיסמונת מתבטאת בהגדלת השחלות, בחדירות-יתר של נימיות הדם עם דליפת נוזל למדור השלישי ובריכוז-יתר של הדם (hemoconcentration).

The Chemotherapeutic Treatment of Advanced Hodgkin's Disease

R. Epelbaum¹, N. Haim¹, M. Ben-Shahar¹, I. Valtuch¹, D. Faraggi³, A. Sharabi-Nov³, Y. Ben-Arie², Y. Cohen⁴

Departments of Oncology¹ and ²Pathology, Rambam Medical Center, and Faculty of Medicine, Technion-Israel Institute of Technology; ³Department of Statistics, Haifa University, Haifa; and ⁴Department of Oncology, Soroka University Medical Center, Beer Sheba

Between 1972 and 1994, 121 adult patients with advanced Hodgkin's disease received MOPP (M) combination chemotherapy, MOPP alternating with ABVD (M-A) or MOPP and ABV hybrid (M/A). Radiation therapy was given to 1/3 of them. The median age was 35 years, 58% had stage III and 42% had stage IV disease. Failure-free survival at 10 years was 43.9%. It was 66.7%, 48.4% and 29.9% for patients treated by M/A, M-A and M, respectively. Overall survival at 10 years was 40.8%, and 78.2%, 48% and 27.7% for patients treated by M/A, M-A and M, respectively. Multivariate analysis found age (above or below 65 years) and combination chemotherapy (with or without adriamycin) to be significant prognostic factors. M/A combination was more myelotoxic, while M combination caused more second primaries. Today, 80% of patients with advanced Hodgkin's disease may be cured, with low rate of long-term toxicity.

Computed Tomographic Angiography of the Peripheral Vasculature - Role & Applications in Vascular Surgery

G. Szendro¹, D. Lumelsky², A. Klimov², I. Faingersh³

The department of vascular surgery Soroka Medical Center, Ben-Gurion university Beer-Sheva¹, the department of radiology Ha'Emek Medical Center Afula² and the department of surgery "B" Ha'Emek Medical Center Afula³

Computed tomographic angiography (CTA) is a relatively new diagnostic modality in the field of vascular surgery. Despite being new it has already been introduced into a wide range of diagnostic applications in this field and in many cases it can precede or replace the conventional intra-arterial angiography. During a 12 month period between 1.8.98 and 1.8.99 sixty five peripheral arterial imaging scans were performed using a CT Twin - 2 helical scanner (Spiral Twin Flash., Elscint, Israel) with a 100% technical success rate and no complications at all. Twelve patients (18.5%) were operated upon and 20 (30.7%) underwent endovascular procedures with full intra-procedural agreement with the pre-operative or pre-procedure CTA findings. Despite possible pitfalls and a few disadvantages the technique carries major benefits and significant advantages to both the patient and the clinician. Therefore we recommend considering CTA as a first line diagnostic modality whenever peripheral vasculature has to be demonstrated whether electively or urgently and to spare the conventional angiography for selected cases only.