תוצאת חיפוש

ש' מ' שאשא, נ' שרון, מ' ענבר

בי"ח לגליל המערבי, נהריה

הבקטריופג'ים הם נגיפים התוקפים חיידקים ומשמידים אותם. מאז גילויים ב-1915 על-ידי Twort, ובאופן בלתי תלוי על-ידי Herele’d כשנתיים לאחר מכן, מילאו הבקטריופג'ים תפקיד חשוב בתחום הטיפול בזיהום מחיידקים, ובהתפתחות הביולוגיה המולקולרית. דה-רל היה הראשון שהסתייע בהם לטיפול במחלות זיהומיות חיידקיות ולמניעתן, ומתחילת שנות העשרים של המאה הקודמת התרחב הטיפול באמצעותם, בעיקר במזרח אירופה ובברה"מ לשעבר. במערב הטיפול באמצעותם היה ספורדי, הן בבני אדם והן בחיות. הדיווחים הראשונים היו מעודדים מאוד, אך הניסויים לא כללו קבוצות שטופלו באינבו לשם בקרה, ולא ענו על מדד סמיות כפולה. במרביתם לא נמסרו הנתונים הגולמיים, ולכן קשה היה להעריך את תקפות התוצאות. היעדר ניסויים מבוקרים, לצד חשיפת האנטיביוטיקה, והתרחבות הטיפול בעזרתה במערב, מאז שנות הארבעים, דחקו את הבקטריופג'ים כתרופות לטיפול בזיהום מחיידקים. בארצות מזרח אירופה ובברה"מ לשעבר, נמשך הטיפול באמצעותם, הן כתרופה יחידה והן במישלב עם אנטיביוטיקה. הופעתם המתעצמת והולכת של חיידקים העמידים לטיפול באנטיביוטיקה מאז שנות השמונים, ובעיקר עמידותם לתרופות אנטיביוטיות רבות, מעלים את החשש שאנו נמצאים על סף העידן הבתר-אנטיביוטי, התפתחות המחייבת חיפוש אחר חלופות לשם טיפול במחלות זיהומיות.

הבקטריופג'ים הם מועמדים טבעיים למטרה זו.

מטרתנו במאמר הנוכחי היא לסקור את ההיסטוריה של הטיפול באמצעות בקטריופג'ים כתרופות נגד חיידקיות, לעמוד על תכונותיהם הבסיסיות המכשירות אותם להוות חלופה לאנטיביוטיקה, לדון בהשפעות הלוואי כתוצאת הטיפול באמצעותם, ולהעריך את מקומם בעתיד לשם טיפול כגד זיהום מחיידקים.

תמיר פריטש, ערן ממן, אלי שטיינברג, אלחנן לוגר

מח' אורתופדית ב', המרכז הרפואי סוראסקי תל אביב

פרע-תיפקוד של גיד האבוב האחורי (posterior tibial tendon) הוא הגורם השכיח ביותר לעיווג כף הרגל השטוחה (flat foot deformity), אצל מבוגרים.

שריר האבוב האחורי (posterior tibial muscel) הוא המייצב הדינמי החשוב ביותר של הקשת האורכית, הפנימית, של כף הרגל (medial longitudinal arch) שינויים במירקם גיד האבוב האחורי גורמים להפרעה בסידור הקווי של סיבי הקולגן, לירידה ביכולת הגיד לעמוד בעומס, להופעת קרעים ולהתארכותו עד כדי הפרעה בתיפקוד. כתוצאה מכך קורסת הקשת האורכית, הפנימית של כף הרגל, ונוצר עיווג שטוח-קלוב (pes planovalgus) של כף הרגל.

הסיבה להתפתחות פרע-תיפקוד של גיד האבוב האחורי שנויה במחלוקת, ומחברים שונים הציעו מספר הסברים אפשריים, הגיל הממוצע שבו מופיעה המחלה הוא ארבעים שנה. היא שכיחה יותר בבני אדם בעלי מאפיינים כדלקמן: לבנים, שמנים, שאינם עוסקים בספורט, הלוקים ביתר-לחץ-דם, וכן שכיחה היא יותר בין נשים מאשר בגברים.

איבחון המחלה קליני בעיקרו מתבצע על בסיס סיפור העבר (anamnesis) ועל-ידי בדיקה גופנית מדוקדקת. אמצעי דימות, צילומי הרנטגן בעיקר, מסייעים לדרג את חומרת המחלה ולתכנן את תהליך הטיפול.

Johnson ו- Strom, הבחינו בארבעה שלבים של התפתחות המחלה. בשלב הראשון, טרם נוצר עיווג (deformation); בשלב השני קיים עיווג גמיש; בשלב השלישי הופך העיווג לקשיח ולא ניתן להחזירו למצב תקין, ידנית; ובשלב הרביעי, בנוסף לעיווג הקשיח נוצרים שינויים ניווניים במיפרק הקרסול.

הטיפול במחלה מסווג לטיפול שמרני ולטיפול בניתוח. הטיפול השמרני כולל תרופות נוגדות דלקת, פיזיותרפיה ומידרסים ביומכניים או קיבוע בגבס. ככלל, יש לבצע טיפול שמרני בכל מקרה לפני ההחלטה על ניתוח, תוך התאמתו לשלב שבו נמצאת המחלה. גם הטיפול בניתוח מותאם לשלבים השונים של המחלה, והוא כולל הטריה של ריקמה חולה ותפירת קרעים, עם או בלי העברת גידים בשלב הראשון של פרע-תיפקוד של גיד האבוב האחורי, העברת גידים משולבת עם תיקונים גרמיים בשלב השני וקיבוע מיפרקי כף הרגל והקרסול בתנוחה אנטומית, בשלבים השלישי והרביעי בהתאמה.

ל' אהרוני

שירותי בריאות כללית – מחוז חיפה וגליל מערבי, בי"ח פלימן, המח' לרפואת המשפחה, חיפה

הכנס שייסקר להלן הוא האירוע השנתי המרכזי בתחום הגריאטריה בארה"ב המספק מידע מעודכן על הטיפול הרפואי, על חקר הזיקנה ועל דגמים חדשים של שירותי בריאות בבתי חולים ובקהילה. הוא מאפשר לקלינאים, לחוקרים, למחנכים ולנותני שירות, להתעדכן לגבי התפתחויות חדשות בתחום הגריאטרי. בנוסף, מזמן הכנס מיפגש בלתי אמצעי עם רופאים גריאטריים מובילים, מארה"ב וממדינות אחרות. הכנס על תכניו מתאים לאנשים מקצוע מתחומים שונים: רופאים, אחיות, רוקחים, עובדים סוציאליים ואחרים.

מתוך מיגוון הנושאים שהוצגו בחמשת ימי הכנס אסכם את החשובים שבהם ואשר, לעניות דעתי, כלל הרופאים המטפלים באוכלוסיה קשישה ימצאו בהם עניין.

מרדכי קרמר (1), מילטון סאוטה (2), ליאורניד אידלמן (3), דן ערבות (2), גרשון פינק (1), דוד שטרית (1), גבריאל איזביצקי (1), דניאל בן-דיין (1), אילנה בקל (1), יגאל כסיף (2), אלכסנדר קוגן (2), בוריס גנדל (2), ברנרדו וידנה (2), גדעון סהר (2)

מכון הריאה (1), המח' לניתוחי בית-החזה (2) ומח' הרדמה (3), המרכז הרפואי רבין

בשנים האחרונות נעשו השתלות ריאה, לטיפול מקובל במחלות ריאה סופניות. במאמרנו ייסקר הניסיון שהצטבר במרכז הרפואי רבין, בתחום זה, ב-6 השנים האחרונות.

בין השנים 1997-2003 בוצעה השתלה ב-70 חולים, מתוכם 49 גברים ו-21 נשים. האיבחונים כללו: נפחת (Emphysema) (26), לייפת ריאתית (29), יתר לחץ-דם בריאה (5), לייפת כיסתית וברונכיאקטזיות (Bronchiectasis) (10). הושתלו 50 ריאות מעודדות: בתחילת תוכנית ההשתלות (בשנים 1997-1999) שיעור ההישרדות היה 50% לאחר שנה אחת ולאחר שלוש שנים, ואילו בשנים האחרונות (2000-2003), שיעור ההישרדות מגיע ל-84% לאחר שנה, ול-82% לאחר שלוש שנים.

גורמי ההצלחה הם בחירת החולים המתאימים, טיפול חדיש בתרופות מדכאות חיסון, ועבודת צוות יעילה. כיום מקובלות בארץ השתלות ריאה כפיתרון אפשרי לחולים נבחרים, בדומה להשתלות לב, להשתלות כבד או כליות.

אלי שחר, שרית רביד, ג'מיל אנדראוס

היח' לנירולוגיה ילדים ושירות האפילפסיה, ביה"ח מאייר לילדים, מרכז רפואי רמב"ם, הפקולטה לרפואה רפפורט, חיפה

עיוורון הוא הסתמנות נדירה של מחלה כיפיונית, והוא מוגדר כאובדן כושר הראייה ללא אובדן הכרה, עם התפרצויות כיפיוניות המשתקפות ברישומת מוח חשמלית (רמ"ח)(1) (EEG). במאמרנו נסקור את הספרות המקצועית אודות העיוורון הכיפיוני אצל ילדים, וכן נדווח על ניסיון שנצבר במהלך הטיפול ב-26 ילדים שלקו בעיוורון כיפיוני. הדיווח יתייחס לפירכוסים המתלווים, למימצאי רמ"ח ולדימות, ולתגובה לטיפול בתרופות, כלומר, אם חלף העיוורון כתוצאה מן הטיפול והאם רוסנו ההתקפים הכיפיוניים הנלווים.

תוצאות הטיפול של הקבוצה שטופלה על ידינו ואשר מימצאיה יובאו להלן, דומות במידה רבה למדווח בספרות, ועם זאת יש לציין כי זו הקבוצה הגדולה ביותר של ילדים שלקו בעיוורון כיפיוני שנסקרה. כל הילדים בקבוצה לקו בעיוורון מוחלט שנמשך בדרך כלל מספר דקות, למעט פעוטה אחת שלקתה בעיוורון כיפיוני בלידה. ב-10 ילדים נצפו פירכוסים כלליים נלווים ב-3 מתוכם הושרו על-ידי גירוי אור חוזר, וברמ"ח נרשמו התפרצויות כיפיוניות כלליות. טיפול הבחירה בקבוצה זו היה באמצעות חומצה ולפרואית. העיוורון חלף אצל כל הילדים, הפירכוסים רוסנו לחלוטין ב-8 מתוכם, ואצל ה-2 הנותרים התמתנו באופן משמעותי. ב-10 ילדים נצפו פירכוסים מוקדיים נלווים בהתאמה להתפרצויות מוקדיות מרכזיות-אחוריות, כפי שהשתקף ברמ"ח אצל 2 נוספים נצפו אירועים של עיוורון בלבד ובהתאמה התפרצויות מוקדיות שהשתקפו ברמ"ח.

טיפול הבחירה בקבוצה היה באמצעות קרבמאזפין (Carbamazepine). העיוורון הכיפיוני חלף אצל כל הילדים והפירכוסים רוסנו. ב-3 ילדים מתוך 12 ילדים אלה, אותרו ליקויים מבניים של המוח. אסטרוציטומה כיסתית באחד מהם ודיספלזיה של ריקמת המוח בשניים האחרים. פעוטה אחת מביניהם לקתה בעיוורון כיפיוני בלידה אשר חלף בגיל 8 חודשים לאחר כריתת מוקד כיפיוני קבוע. בקבוצה נוספת בת 4 ילדים היה העיוורון הכיפיוני אחד הרכיבים של תיסמונת הכיפיון העורפי ע"ש Gastaut המורכבת מתסמינים של אובדן ראייה, מפירכוסים מוקדיים ומכאבי ראש צילחתיים (מיגרנוטיים). טיפול הבחירה בתיסמונת כיפיונית זו היה על-ידי קרבמאזפין במינון נמוך, יחסית, וכל התסמינים חלפו לחלוטין בתקופה של עד 4 שנים.

על סמך הדיווחים מן הספרות ובהתבסס על ניסיוננו ניתן להצביע על פרוגנוזה טובה של ילדים שלקו בעיוורון כיפיוני, בתנאי שיתקיים איבחון מהיר של הפירכוסים הנלווים או של התיסמונת הכיפיונית המלווה, ויינתן הטיפול בתרופות המתאים. מכל האמור לעיל, בכדי לשלול עיוורון אנו ממליצים לבצע רמ"ח לכל ילד הלוקה באיבוד ראייה פתאומי מסיבה בלתי ברורה.

אהובה לוסטיג

מח' שירותי רוקחות, בית-חולים "ברזילי"

רקע: לעתים רחוקות בלבד, מדווח, כחלק מהניהול, על קיום בקרה על עלות התרופות לשם שמירה על מסגרת התקציב. וזאת, חרף העובדה שקיימות שיטות שונות לבקרה שמטרתן להפחית בהוצאות על התרופות תוך הקפדה על כמות התרופות הדרושות למטופל. השיטות כוללות הקצאת תרופות והגבלתן ("ילקוט" תרופות), וכן תוכניות הדרכה לצוות הרפואי לגבי מתן מירשמי תרופות לחולים במגמה לצמצם, ובהתאם לצורך אף לבטל מתן תרופות מסויימות. ברור, כי לכל אחת מהשיטות יעילות מוגבלת.

מטרת העבודה: איתור הגורמים המשפיעים על עלות התרופות, והצגתם בצורה ברורה ונוחה ליישום.

שיטת העבודה: התרופות אשר נבדקו, הוגדרו תחילה (בהתאם לחוק Pareto) ונקבע שכל תרופה שעלותה השנתית עולה על סך 20,000 ₪ תוכנס לקבוצת הבדיקה. כאמור, עלותן של תרופות אלו נוגסות בחלק ניכר מתקציב התרופות של בית החולים. השינוי בכמויות ובעלויות בשנים 2000 ו-2001, נבחן על גבי גיליון מחשבי של Excell. ובנוסף, נבחן גם השינוי בעלות כתוצאה מהאינפלציה, כלומר, עלות התרופות שניתנו למטופלים בשנים 2000 ו-2001, חושבה על פי מחירן בשנת 2000.

תוצאות: בודדו חמישה גורמים עיקריים שהביאו לשינוי בתקציב התרופות בבית החולים: שינוי אינפלציוני, (1%-); הכנסת תרופות חדשות לטיפול (1.9%); הרחבת הצריכה בגין הוריות (אינדיקציות) קליניות חדשות (0.7%); הרחבת שירותים קליניים בבית החולים (3.4%) וצריכה בלתי מבוקרת, של תרופות שכיחות הנצרכות בכמויות גדולות בכל מחלקות האישפוז (8.9%-). כמו כן, זוהו התרופות אשר עלותן היוותה את הנטל הגבוה ביותר על תקציב התרופות של המרכז הרפואי: Antimicrobials (27.5%); תמיסות לעירוי בנפח גדול (11.0%); תמיסות לעירוי בנפח קטן של Sodium chloride (7.8%); זריקות של Tazobactam (Piperacillin & Tazocin) (5.6%); Fluoroquinolones (Ciproxin & Tarivid) (4.7%) וזריקות של Enoxaparine (Clexane) (4.6%).

שיטה זו מאפשרת איתור מהיר, היא פשוטה למדי, ויכולה לסייע ככלי ניהולי לאיתור הגורמים המשפיעים על עלות התרופות. באמצעותה ניתן לגבש תוכנית תקציבית שתענה על הצרכים מחד גיסא ותאפשר בדיקת סבירותן של ההוצאות, מאידך גיסא.

גיא עמית, ראובן איליה, קרלוס כפרי

המערך לקרדיולוגיה, ביה"ח האוניברסיטאי סורוקה, באר-שבע

מוות פתאומי שנגרם ממחלת-לב או מדום-לב הוא המרכיב העיקרי של תמותה בעולם המערבי. הניסיון לטפל במחלות אלו נמשך זה שנים רבות, ולמרות זאת הפרוגנוזה של החולים עגומה ביותר.

בשנת 2000 פורסמו הנחיות חדשות לטיפול במצבי חירום הקשורים במחלות-לב. הנחיות אלו כוללות, לראשונה, הוכחות מדעיות לכל פעולה טיפולית/רפואית ויש לגביהן הסכמה בין-לאומית. בשנתיים שלאחר מכן התפרסמו מאמרים נוספים על טיפולים פארמקולוגים ואחרים שהתבצעו בצורה מבוקרת. החידושים כוללים טיפול במכשירים להפסקת פירפור (דפיברילציה) אוטומטיים, חיצוניים, וכן תרופות חדשות בזמן ההחייאה, או התערבויות טיפוליות אחרות שנועדו למזער את הנזק למוח. במאמר זה ייסקרו חידושים מספר הקשורים בטיפול בדום-לב.

זייד עבאסי (1,3), ראוי רמדאן (2), הנרי שוורץ (1), אהרון הופמן (1)

(1) המחלקה לכירורגיה של כלי-הדם, (2) המחלקה לנפרולוגיה, בי"ח רמב"ם, (3) הפקולטה לרפואה, הטכניון, חיפה

למערכת האנדותלין תפקיד חשוב בפתופיזיולוגיה של מספר רב של מחלות קרדיוואסקולריות, כגון: אי-ספיקת לב שמגודש, יתר-לחץ-דם מערכתי וריאתי, אי-ספיקת כליה והיצרות כלי-דם במוח. ההשפעות הביולוגיות של האנדותלין על אברי המטרה שלו מתווכות על-ישי שני סוגים של קולטנים: ETA ו-ETB. נהוג לייחס את ההשפעות המזיקות של מערכת האנדותלין, על כלי-הדם, על הלב, על הריאה, על הכליה וכד', להפעלת ETA, בעוד שהפעלת ETB מובילה, לרוב, לתוצאות רצויות ומועילות כמו בלימת ההיפרטורופיה של שריר הלב ודופן כלי-הדם, והגברת זרימת הדם לאיברים חיוניים. לאור זה פותחו בעשור האחרון מספר רב של חוסמי אנדותלין שבחלקם סגוליים ל-ETA, ובחלקם חוסמים בלתי סגוליים המסוגלים לבלום בו-זמנית את שני סוגי הקולטנים. היעילות הקלינית של חלק מהחסמים הללו בטיפול במחלות קרדיוואסקולריות מגוונות, הוכחה, ואף אושרו לטיפול בחולים מסוימים. בסקירה זו נביא את עיקר ההתפתחויות בנושא האנדותלין ובהדגשה מיוחדת את ההתפתחות ביחס לחוסמי האנדותלין, הן בתחום הפארמקולוגיה והן בתחום הטיפול.

אריה ריסקין, דוד בדר

מח' ילודים ופגים, המרכז הרפואי "בני ציון", הפקולטה לרפואה ב' רפפורט, הטכניון, חיפה

היעד העיקרי בהזנת פגים, הוא לחקות את קצב הגדילה ואת צבירת אבות המזון והמינרלים שהיו צפויים בתקופה המקבילה תוך-רחמית. גישה תזונתית נמרצת ומוקדמת ביחס לפג שנולד במשקל נמוך, תימנע תת-תזונה ומצב קטאבולי.

מקובל כיום להתחיל בהזנה מוקדם ככל האפשר, ובכמויות קטנות, הזנה אנטראלית (מהכונה "האכלה טרופית") ואשר מטרתה לעורר את תנועתיות המעיים, לגרות את הפרשת ההורמונים והפפטידים השונים ולתפעל את מערכות הספיגה בדופן המעי, בד בבד עם הזנת-על תוך-ורידית. כשהפג גדל ומבשיל גופנית, מצבו הרפואי מתייצב, והזנת-העל מוחלפת בהדרגה בהזנה אנטראלית, בכמויות מוגדלות בהדרגה עד להזנה מלאה. להזנת פגים, כמו לגבי ילודים בשלים, עדיף חלב-אם, אם כי דרושה לו העשרה תזונתית באמצעות "מעשיר חלב אבקתי". פגים שאין עבורם חלב-אם במידה מספקת, מקבלים תרכובות מזון לתינוקות (תמ"ל) מיוחדות לפגים המתבססות על חלב-פרה שעבר שיפור, בתוספת מרכיבים ייחודיים, כמו: אנרגיה, חלבון ומינרלים, על-מנת לענות על צרכיו המיוחדים של הפג. מאחר שפעולת המציצה מבשילה רק לקראת השבוע ה-34 להריון, רוב הפגים הקטנים והבלתי בשלים מקבלים הזנה אנטראלית דרך מחד לקיבה (זונדה). ההאכלה נעשית ב"פעימות", כל 2-3 שעות. לא נמצא יתרון תזונתי או ספיגתי להאכלה רציפה. על-מנת להשיג גדילה טובה ולהביא מוקדם ככל האפשר להזנה אנטראלית מלאה, מומלץ להעלות את נפח המזון עד 20 סמ"ק/ק"ג/יום. עם הבשלתם, מלמדים את הפגים בהדרגה, למצוץ. תהליך האכילה הפומית מורכב ממציצה ומבליעת החלב תוך תיאום בין המציצה, הנשימה והבליעה. ההערכה התזונתית ביחס לפגים וההמלצות להזנה לאחר השירור מבית החולים, יידונו אף הן.

ליאת רימר (1), דורון רימר (2)

(1) שרות מבחן למבוגרים מחוז חיפה, (3) מח' לרפואה פנימית ה', המרכז הרפואי סורוקה, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר-שבע

חולים הלוקים בדיכאון רבא (major depression) חשופים למחלת לב כלילית ברמת סיכון גבוהה פי שניים מאשר האוכלוסייה הכללית. אחד מכל שישה חולים לוקה בדיכאון נפשי לאחר אוטם שריר הלב (אש"ל). לנתון זה משמעות רבה, לאור העובדה שהדיכאון גורם סיכון עצמאי לתחלואה ולמוות ממחלת-לב לאחר אש"ל הגורם לעלייה של פי ארבעה, בשיעור התמותה של חולים אלו. למערכת החיסון יש תפקיד חשוב בפתוגנזה של התפתחות מחלת לב איסכמית, כמו גם של דיכאון נפשי. שינויים גופניים רבים המתרחשים בעת דיכאון לאחר אש"ל, מתווכים על ידי מערכת החיסון, וכוללים את הפעלת המערכת האוטונומית, את הפעלת טסיות הדם, את הירידה בתיפקוד האנדותל וכן שינויים בהרכב חומצות השומן בממברנת התאים. שינויים אלו עשויים להסביר את העלייה בתמותה ובתדירות הפרעות קצב לב אצל חולים אלו. לעומת זאת, ציטוקינים כגון אינטרלוקין 1 ואינטרלוקין 6 המופרשים בעת הפעלת מערכת החיסון המתלווה לאש"ל, עלולים לגרום להופעת תסמינים נפשיים של דיכאון. עד כה לא נצטברו די נתונים כדי לענות על שאלת המפתח: "האם דלקת היא הבסיס המשותף לשתי המחלות, או שמא דלקת, המלווה אחת מן המחלות, גורמת להתהוות השנייה או להחמרתה". לאור ההשלכות של דיכאון נפשי לאחר אש"ל, על הפרוגנוזה ממחלת לב וממחלה כלילית, עולה השאלה המעשית, בדבר היכולת לצמצם את היקף התמותה לאחר אש"ל על ידי טיפול בדיכאון נפשי. במחקרים קליניים ראשוניים שבהם נבחנה אפשרות זו, לא נמצא שיפור בפרוגנוזה. ליקויים מתודולוגיים, מהווים רק חלק מההסבר לחוסר ההצלחה בטיפול. שינויים גופניים רבים המלווים דיכאון לאחר אש"ל, אינם חולפים לאחר טיפול ולא בעקבות הטבה קלינית בתסמינים הנפשיים. עובדה בעלת משמעות רבה. במאמר זה אנו עוסקים ביחסי הגומלין בין דיכאון נפשי, דלקת ומחלת לב איסכמית ובהשלכות האיבחוניות והטיפוליות של יחסים אלו.

אסנת לוקסנבורג^1,2,3, שרונה וקנין¹ ,גבריאל פולק¹, מרים זיבצנר^1,2,3, יהושע שמר^1,3

¹המרכז הישראלי להערכת טכנולוגיות בשירותי בריאות, מכון גרטנר לאפידמיולוגיה וחקר שירותי בריאות, תל-השומר. ²המינהל לטכנולוגיות רפואיות ותשתיות , משרד הבריאות, ³הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

אחד הגורמים התורמים להגדלת העלויות במערכת הבריאות הוא הצריכה הגוברת והולכת של טכנולוגיות רפואיות, כגון בדיקות טומוגרפיה מחשבית (ט"מ) (Computed Tomography–CT) ותהודה מגנטית (תה"מ) – (Magnetic Resonance Imaging– MRI). עד כה לא היה קיים במדינת ישראל בסיס נתונים ארצי לגבי היקפי הפעילות ודפוסי ההסתייעות בבדיקות דימות.

מספר מגמות חוברות יחד לצורך בהערכת מדדים אלו: (1) גוברת והולכת חשיבותן של בדיקות הדימות בתהליכי האיבחון של החולה; (2) פעמים רבות משלימות או חלופיות הבדיקות זו לזו; (3) העלות למערכת הבריאות הנובעת מביצוע בדיקות אלו גבוהה; (4) נדרשת שמירה על בריאות המטופל מחשיפה מיותרת לקרינה מייננת במהלך בדיקות מסוג זה.

המטרות בעבודה להלן היו לתאר את היקפי הניצול וההוריות לביצוע בדיקות ט"מ ותה"מ בישראל, ולהשוות את דפוסי הצריכה של שירותי הדימות בישראל עם מדינות מערביות אחרות.

לשם כך נאספו באמצעות שאלון, נתונים לגבי ההפעלה, הגורם מפנה, ההוריות, הנגישות והזמינות של מכשירי ט"מ ותה"מ בישראל בין השנים  1999-1995. עלה כי בשנת 2000 הופעלו 38 מכשירי ט"מ ו-9 מכשירי תה"מ - 7 נייחים ו-2 ניידים, נצפתה עלייה במספר בדיקות הט"מ והתה"ם ל-1000 נפש בין השנים 1999-1995, נמצא כי שיעור בדיקות התה"מ לנפש נמוך בהשוואה למדינות מערביות אחרות.

בבחינת התפלגות ההוריות נמצא, כי כ-37% מבדיקות הט"מ הן בדיקות ראש ו-18% בדיקות עמוד-שידרה. לעומת זאת, שיעור בדיקות הראש ועמוד-השידרה בתה"מ הוא 38% ו-30%, בהתאמה.

לסיכום, העלייה בשיעור התפלגותן במהלך השנים, נמצאות במיתאם עם השינויים הניצפים בשנים האחרונות ברוב המדינות המפותחות. עם זאת, מספר המכשירים ושיעור הבדיקות לנפש בישראל נמוך בהשוואה למדווח במדינות המערב.

הזמינות והנגישות הגבוהות של אזרחי ישראל לבדיקות ט"מ ותה"מ, והטענה המוצגת בכל העולם כי מספר המכשירים משפיע על היקף הבדיקות הנערכות, תומכות בהשערה שבישראל מופעלים המכשירים הללו בצורה מושכלת יותר.

מיכל קאפמן, נטע אלון, דורון חרמוני

המח' לרפואת המשפחה, הפקולטה לרפואה, הטכניון ושירותי בריאות כללית, מחוז חיפה וגליל מערבי

קיים מצב של תת-איבחון דיכאון ברפואה הראשונית כמענה לבעיה פותח כלי-עזר איבחוני המורכב משני שלבים לסקירת דיכאון.

המטרות במאמר להלן הן בדיקת יישום כלי-עזר זה ברפואה ראשונית יעילות ההסתייעות בו, ומידת המיתאם בין המימצאים העולים ממנו לבין התיעוד הרפואי ובדיקת שיעור הפנייה לרפואה הראשונית של חולים שאובחנו כלוקים בדיכאון.

לשם כך חולק למבקרים בחמש מירפאות ראשוניות שאלון למילוי עצמי המכיל פרטים דמוגרפיים ושלוש שאלות בנושא דיכאון. נבדקים שענו בחיוב על אחת מהשאלות לפחות נתבקשו למלא שאלון נוסף, מפורט ובעל רגישות גבוהה לאיבחון דיכאון. נבדק שיעור החולים שאובחנו כלוקים בדיכאון, הטיפול שניתן להם ומספר הביקורים של כל נבדק במירפאה במהלך חצי שנה.

חמש-מאות-חמישים-ואחד מטופלים מילאו את השאלון הראשון: 222 (40%) ענו בחיוב על אחת השאלות, 113 מתוכם (51%) הסכימו למלא את השאלון השני ו-15 מהם (13.3%) אובחנו כלוקים בדיכאון. רק בשלושה מהמאובחנים באופן זה נמצא רישום של דיכאון בתיק הרפואי. חמישה מטופלים (כ-4.4%) אובחנו על-ידי רופאיהם כלוקים בדיכאון, אולם אבחנה זו לא עלתה מתוצאות השאלונים המלאים בבדיקת מידגם של 50 תיקים רפואיים מאלה שענו בחיוב על השאלון הראשון אך סירבו למלא את השאלון השני אובחנו 10 מטופלים נוספים (20%) על-ידי רופאיהם כלוקים בדיכאון ו-12% עם בעיה נפשית כלשהי. מטופלים הלוקים בדיכאון פונים לרופא הראשוני 12.7 פעמים בממוצע בחצי שנה לעומת 7.14 בחולים שאינם לוקים בדיכאון (P>0.028).

לסיכום, מטופל הלוקה בדיכאון פונה לרופא בתדירות גבוהה יותר. ההסתייעות בכלי דו-שלבי לסקירה בקרב מטופלי מירפאה ראשונית מדגימה פערים משמעותיים בשיעורי האיבחון באמצעות הכלי לרשום בתיק הרפואי, ותועלתו של כלי סקירה זו מוטלת בספק. עם זאת, נראה כי מישלב של שלוש שאלות סיקור באוכלוסייה המצויה בסיכון ללקות בדיכאון (כגון המרבים לבקר במירפאה) יכול להיות כלי-עזר ראשוני יעיל לאיתור מטופלים הלוקים בדיכאון.

מיכאל רייכל¹, דימיטרי לומלסקי², מיכאל טנצמן¹, אבינועם שטרן¹, בזיל קאופמן¹

המח' לאורתופדיה והמח' לרדיולוגיה, מרכז רפואי העמק

תמס החוליות (Spondylolysis) במישלב עם התקת חוליה (Spondylolisthesis) בעמוד-השידרה של הצוואר מוגדר כשסע בקליפה שבין מישטח המיפרק העליון לתחתון של עמוד מיפרק (articular pillar), עם תזוזה קדמית של אחת מחוליות הצוואר. הפגם מופיע בדרך-כלל בגובה 6C, ורוב החולים מאובחנים לאחר חבלה כלשהי.

בחולים עם אנאמנזה של פגיעה בצוואר נודעת חשיבות רבה לאבחנה מבדלת בין בעיה מלידה לבין אירוע שנגרם עקב חבלה.

עזמי אבו אחמד, חוה טבנקין, דב שטינמץ

המח' לרפואת משפחה, מרכז רפואי העמק, עפולה

משפחות מרובות ילדים נפוצות מאוד במיגזר הערבי בישראל. אולם בשנים האחרונות חלה ירידה בפוריות הנשים הערביות. הסיבות לכך הן ככל הנראה הסתייעות גוברת והולכת באמצעי מניעה ועלייה ברמת ההשכלה. עם זאת, עדיין חיות בכפר מנדא משפחות רבות מרובות ילדים, ובמחקר הנוכחי נבדקו הסיבות לכך על-ידי עריכת ראיונות לנשים עם יותר מחמישה ילדים שגילם בין 0-18 שנה.

נמצא קשר ישיר בין רמת ההשכלה של האישה והן של הבעל לבין מספר ילדים רב. הנשים הפגינו ידע רב באמצעי המניעה השונים הקיימים, אולם התברר כי הן מסתייעות בהם באופן חלקי או תקופתי: רק לאחר שהביאו לעולם 6-7 ילדים הן פונות לאמצעי מניעה יעילים כמו התקן תוך-רחמי, ורק לאחר 10 ילדים הן מסכימות לבצע ניתוח לקשירת חצוצרות – מרביתן במהלך ניתוח לחיתוך הדופן (cesarean section).

בקבוצה זו של נשים מרובות ילדים היה ההתקן התוך-רחמי אמצעי המניעה השכיח ביותר. כמו-כן נמצא שיעור גבוה של הריונות לא מתוכננים בקרב נשים אלה, עם או ללא הסתייעות באמצעי מניעה מסוגים שונים. רמת ההכנסה לא היוותה גורם למספר ילדים רב.

לסיכום, עלייה ברמת ההשכלה, העלאת הידע והמודעות למניעת הריון, ומספר גדול יותר של רופאות משפחה העומדות לרשות המשפחות – כל אלה יכולים לתרום לתיכנון הילודה.
 

שלמה וינקר^1,2, מרים שפיז¹, אשר אלחיאני¹, ששון נקר^2,1

¹שירותי בריאות כללית, מחוז המרכז, ²החוג לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

מומלץ לבצע בדיקה של קרקעית העין בחולי סוכרת לפחות אחת לשנה. זיהוי שינויים מוקדמים וטיפול מתאים יכולים למנוע את מרבית ההתעוורויות. אולם הענות החולים לביצוע הבדיקה נמוכה.

המטרות בעבודה להלן היו להעלות את שיעור חולי הסוכרת הפונים לרופא עיניים למטרת בדיקה ולבחון את היקף התחלואה שאינה מאובחנת באוכלוסייה זו.

העבודה נערכה במירפאה עירונית באזור ברמה חברתית-כלכלית בינונית. תוכנית ההתערבות נבנתה ללא קבלת משאבים חיצוניים נוספים והתבססה על צוות המירפאה. בתוכנית נכללו איתור החולים, זימון טלפוני של החולה, יצירת קשר עם רופא עיניים וניהול התורים לרופא העיניים על-ידי צוות המירפאה. תזכורת למטופל שעליו להגיע לבדיקה בסמוך למועד שנקבע והעברה של סיכום הביקור בפקס ישירות לרופא המשפחה.

בשנת 2000 נבדקו אצל רופא עיניים 177/420 מחולי הסוכרת במירפאה (42%). לאחר הפעלת תוכנית ההתערבות נבדקו בשנת 2001 76% מהחולים (318/420) – עלייה של 80% במספר הנבדקים. בשבעה-עשר אחוזים (55/318) התגלו ממצאים לא תקינים בבדיקות העיניים, ו- 33 מהם לקו ברטינופתיה שמסוכרת. חולים עם רטינופתיה שמסוכרת לקו ביתר-לחץ-דם בשיעור גבוה יותר ורמת ה-HbA1c הממוצעת שלהם הייתה גבוהה יותר.

מתוך 33 הלוקים ברטינופתיה שמסוכרת 20 נמצאו בדרגה קלה ונותרו במעקב בלבד, בעוד ש-13 הנותרים הופנו בעקבות הבדיקה לטיפולי לייזר. שיעור הגברים בקרב החולים עם רטינופתיה שהיו זקוקים לטיפול בלייזר היה כפול (69% לעומת 35%, P=0.06), משך מחלתם היה ארוך יותר במידה משמעותית, וכן הייתה עדות למחלת כלי-דם היקפיים ולשכיחות גבוהה יותר של פגיעה בכף הרגל עקב מחלת הסוכרת.

בתוכנית התערבות הכוללת שיתוף-פעולה של כל צוות המירפאה וללא תוספת משאבים ניתן להעלות את שיעור חולי הסוכרת העורכים בדיקה שנתית של קרקעית העיניים, לאתר חולים עם רטינופתיה שמסוכרת ולהפנותם לטיפול מתאים, ובאופן כזה להפחית את הסיכון לנכות ולעיוורון.