תוצאת חיפוש

אלון אליקים, ברוך וולך

(1)מרכז ספורט ובריאות לילדים ולנוער, מח' ילדים, ביה"ח מאיר, כפר-סבא, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב, (2) מרכז ריבשטיין לרפואת ספורט ולמחקר, מכון וינגייט, נתניה

פעילות גופנית תחביבנית ידועה זה שנים רבות כמקדמת בריאות, ומסייעת למניעה ולטיפול במחלות רבות. לעומת זאת, העיסוק בספורט תחרותי, במיוחד ברמות הגבוהות, כרוך באימון גופני רב ועלול להיות תובעני מאוד. יעילות האימון תלויה בעומס, במשך האימון הגופני ובתדירותו מחד-גיסא, וביכולת הספורטאי לעמוד בעומס זה מאידך-גיסא. יכולת זו מושפעת, פרט לעומס האימון, מגורמים אישיים וסביבתיים רבים, כגון מצבו הבריאותי והתזונתי של הספורטאי, תנאי הסביבה והאקלים (אקלים גבהים, מעבר אזורי זמן וכד') ומצבי דחק אישיים אחרים (יחסי בני-זוג, עבודה, מבחנים, אסון משפחתי וכד'). חוסר איזון בין עומס האימון ליכולת הספורטאי לעמוד בפניו, יובילו להתהוות תיסמונת אימון-יתר (over-training syndrome).

ערן בן-אריה, משה פרנקל

המח' לרפואת המשפחה, הפקולטה לרפואה רפפורט, הטכניון חיפה, שירותי בריאות כללית, מחוז חיפה והגליל המערבי

חשיבות הוראתה של רפואה משלימה לסטודנטים לרפואה ולרופאים, מקבלת בשנים האחרונות הכרה בפקולטות לרפואה ובמסגרת תוכניות הכשרה ולימודי המשך למתמחים ומומחים. במאמר זה אנו מדווחים על ניסיוננו בהוראה של סידרת בחירה של מבוא לרפואה משלימה למומחים ומתמחים במסגרת המחלקה לרפואת משפחה בחיפה, הוראה של ארבעה תחומים ברפואה משלימה מהלך 16 פגישות בנות שעתיים כל אחת, גרמה לשינוי חיובי בגישתם של המשתתפים כלפי רפואה משלימה ולעלייה בחשיבות שייחסו לקיומה של עדות מחקרית בנושאי יעילות. בנוסף, נמצאה עלייה בנטייתם של הרופאים להפנות את בני משפחתם או לפנות בעצמם לרפואה משלימה, וכן ירידה בנטייתם הכללית לשקול הפניית מטופליהם לרפואה משלימה, אך לעלייה מעשית בשיעור הפנייתם של מטופלים שנראו מתאימים לכך. רוב המשתתפים בסידרה ראה צורך בהוראת רפואה משלימה לרופאים במסגרת סידרת בחירה או חובה.

בנימין פיורה

היח' לגינקולוגיה אונקולוגית, החטיבה למיילדות וגינקולוגיה, מרכז רפואי סורוקה והפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר שבע

הטיפול המקובל כיום בסרטן השחלה הוא ניתוח נרחב לשם כריתה מרבית של שאת וכימותרפיה קו-ראשון בתר-ניתוחית לתוך הווריד מורכבת ממישלב של טאקסול וציספלטין. למרות שיעור תגובה גבוה לטיפול, ברוב המקרים השאת נשנית ושיעור התגובה לניתוחים חוזרים וקווים נוספים של כימותרפיה תוך-ורידית הוא מיקטי. מכיוון שסרטן השחלה, גם בשלב מתקדם וגם כשהוא נשנה, נותר בדרך כלל מוגבל לחלל הצפק, גברה בשנים האחרונות ההתעניינות בכימותרפיה תוך-ציפקית. כימותרפיה תוך-ציפקית מאפשרת מגע ישיר של ריקמת השאת עם ריכוזים גבוהים של תרופה ציטוטוקסית מבלי שתיגרם רעילות מערכתית ניכרת. התכונות הנדרשות מתרופה על-מנת שתהיה יעילה במתן תוך-ציפקי הן פעילות קודמת מוכחת כנגד סרטן השחלה ומשקל מולקולתי גבוה שאינו מאפשר מעבר קל של המחסום צפק/פלסמה. כימותרפיה תוך-ציפקית יכולה להינתן במהלך הניתוח או אחריו. הסיבוך העיקרי במתן כימותרפיה תוך-ציפקית הוא דלקת הצפק. רק בשניים מתוך חמישה ניסויים קליניים שלב III הודגם יתרון משמעותי של כימותרפיה קו-ראשון תוך-ציפקית על כימותרפיה קו-ראשון לתוך הווריד. בשמונה ניסויים קליניים שלב II מסתמן יתרון של כימותרפיה לשם מיצוק תוך-ציפקית על כימותרפיה לשם מיצוק תוך-ורידית, או על מעקב בלבד. בשלושה עשר ניסויים קליניים שלב II מסתמן יתרון של כימותרפיה לשם הצלה תוך-ציפקית על כימותרפיה לשם הצלה תוך-ורידית, בתנאי שהשאת המישארית (residual) שנותרה בחלל הצפק היא מיקטית. בחמישה ניסויים קליניים שלב I-II של כימותרפיה תוך-ציפקית בחימום-יתר הודגם, שטיפול זה נסבל היטב על ידי החולות ומסתמן יתרון שלו על כימותרפיה תוך-ציפקית שאינה בחימום-יתר. בכל הניסויים הקליניים הודגמה תגובה לכימותרפיה תוך-ציפקית רק לאחר ניתוח מוצלח למטרת כריתה מרבית של שאת, כאשר בחלל הצפק נותרה שאת מישארית מיקטית. דרושים ניסויים קליניים שלב III גדולים ורבים, כולל כימותרפיה תוך-ציפקית בחימום-יתר, כדי להבהיר את מקומה של כימותרפיה תוך-ציפקית בטיפול בסרטן השחלה.

נעם פינק, יהודה אדלר, איתי ויזר, אלכס שגיא

מכון הלב, היח' לאכוקרדיוגרפיה שיינגרטן, מרכז רפואי רבין, קמפוס בילינסון, פתח תקווה

הסתיידות טבעת המסתם הדו-צניפי (MAC- mitral annulus calcification) ניתנת לזיהוי בבדיקת אכוקרדיוגרפיה דרך בית החזה. מהספרות הרפואית מוכר הקשר בין MAC וגורמי סיכון טרשתיים, כגון סוכרת, יתר-לחץ-דם ורמות גבוהות של כולסטרול בדם. בנוסף ידוע, שבקרב חולים עם MAC קיימת שכיחות גבוהה יותר של הגדלת הפרוזדור והחדר השמאלי בלב, מחלה ההיפרטרטופית של שריר הלב (hypertrophic cardiomyopathy), פירפור פרוזדורים, הסתיידות והיצרות של מסתם הוותין (aortic valve calcification & stenosis), הפרעות הולכה שונות בלב, דלקת חיידקית של פנים-הלב (bacterial endocarditis), אירועים קרדיוואסקולריים ואירועים מוחיים – אולם הבסיס האטיולוגי לתופעה זו אינו ידוע. במחקרים פתולוגיים משנות ה-80 מובאת תיאוריה שייתכן ש-MAC מהווה בעצם צורה של טרשת עורקים.

על מנת לבחון תיאוריה זו, ערכנו בשנים האחרונות מספר מחקרים קליניים בניסיון לקשור את הסתיידות טבעת המסתם הדו-צניפי למספר ביטויים טרשתיים מוכרים. בקרב חולים עם MAC מצאנו שכיחות גבוהה יותר בצורה מובהקת של רבדים טרשתיים בוותין (aortic atheromas), בייחוד רבדים טרשתיים מורכבים, ונמצא קשר ישיר בין עובי ה-MAC לגודל הרבדים (atheromas) בוותין. בנוסף, מצאנו בקרב החולים עם MAC שכיחות גבוהה יותר של היצרות בעורקים התרדמניים, היצרות בעורקים הכליליים, היצרות בעורקים הרגליים ורמה גבוהה יותר של נוגדן ל-ביתא 2 glycoprotein I בקרב חולים עם MAC שווה ל-5 מ"מ או עבה מ-5 מ"מ. מחקרים אלה תומכים בתיאוריה, שהסתיידות טבעת המסתם הדו-צניפי מהווה ביטוי נוסף של טרשת עורקים, ויכולה לשמש "חלון" לתהליכים טרשתיים בכלי-דם שונים בגוף.

ג'מאל זידאן, קרלוס קוזקוב, אלביר שוקחה ועמרם הדרי

היח' לאונקולוגיה והמח' לכירורגיה, ביה"ח זיו, צפת, הפקולטה לרפואה רפפורט, הטכניון, חיפה

רקע: שאתות במשתית (stromal tumors) של דרכי-העיכול הן ממאירויות לא שכיחות. קיימים בספרות הרפואית חילוקי-דעות בנוגע לגורמי-הסיכון ולדרכי הטיפול בלוקים במחלה זו.

מטרה: עבודה רטרוספקטיבית לקביעת תוצאות הטיפול, שיעור הישרדות וגורמי-סיכון קליניים ופתולוגיים בחולים עם שאתות במשתית בקיבה, בתריסריון, במעי הצם (jejunum), במעי הכרוך (ileum) ובחלחולת. תשעה חולים עברו ניתוח כריתה רחבה של השאת ובחולה אחד הכריתה לא היתה שלמה. גילם הממוצע של החולים היה 63 שנים – 7 גברים ו-3 נשים. גודל השאת הראשונית היה 4.5-17 ס"מ (ממוצע 10 ס"מ). מובאים גם נתונים פתולוגיים אחרים.

תוצאות: ממוצע ההישרדות של החולים היה 43 חודשים: 4 חולים שרדו 87 חודשים בממוצע ללא הישנות המחלה; חולה אחד שרד עם גרורות בכבד שהתהוו 10 חודשים לאחר הניתוח; וארבעה חולים נפטרו מהישנות המחלה, עם ממוצע הישרדות של 13 חודשים.

מסקנות: בדומה למדווח בספרות, הגורמים הפרוגנוסטיים להישנות המחלה הם שאת ראשונית <8.5 ס"מ, בשלות נמוכה של תאי השאת ומספר חלוקות <5 בחמישים שדות-ראייה מיקרוסקופיים.

רים ביאדסה-עתאמנה (1), שמואל רשפון (1), אירנה וולוביק (2), רונית סגל (2)

(1) לשכת הבריאות המחוזית, חיפה, (2) לשכת הבריאות הנפתית, חדרה

מובאת בזאת פרשת 5 תושבי מחוז חיפה שחלו במלריה בשנת 1999, לאחר חזרתם לישראל מביקור באפריקה. אף אחד מהם לא נטל טיפול מונע.

מלריה ממשיכה להיות סכנה משמעותית בקרב הנוסעים למדינות אנדמיות. ההקפדה על נטילת הטיפול המונע וההגנה מפני עקיצות יתושים. הן הדרכים היעילות ביותר למניעת המחלה.

אלינה וייסמן (1), עינת אלרן (2), שלמה גבעוני (3), ליאון פולס (4), בועז תדמור (1)

(1) ענף רפואת אב"כ, צה"ל, (2) המח' לגינקולוגיה, תל-השומר, (3) המח' לגסטרואנרולוגיה, שניידר, (4) פיקוד העורף, צה"ל

חומרי-הדברה המכילים זרחנים אורגניים נמצאים בשימוש נרחב. הרעלה מזרחנים אורגניים עלולה להתרחש לאחר חשיפה לא מבוקרת של העור ודרכי-הנשימה לחומר הרעיל.

מובא בזה דיווח על שמונה פועלים לא-מנוסים, שעבדו עם חומרי-הדברה שהכילו זרחנים אורגניים, ללא אמצעי מיגון. והודגמו בנפגעים סימנים בדרכי-העיכול, הזעה, ריור, כיווץ אישונים וטישטוש ראייה. חולה אחד לקה בחולשה קשה, בפסיקולציות, בחוסר התמצאות ובישנוניות. בכל הנפגעים היתה רמת התסס אצטילכולי-אסטראזה בדם נמוכה. כל הנפגעים טוהרו במקלחות הפנימיות של חדר-המיון. הנפגעים אושפזו בבית החולים וטופלו באטרופין ובטוקסוגונין. בעקבות הטיפול השתפר מצבם והם שוחררו כעבור 48 שעות.

זיהוי קליני של ההרעלה נעשה עם הגעת הנפגע הראשון; הוזעקו כונני המיון, המחלקות לרפואה פנימית, הנהלת בית החולים והאחות האחראית – שגייסה אחיות מהמחלקות השונות לסיוע בחדר המיון.

אירוע זה ממחיש את החשיבות של טיפול בזרחנים אורגניים על ידי צוות מאומן ומנוסה, ואת חשיבות המיגון למניעת הרעלות.

בנוסף, מדגיש מקרה זה את החשיבות של תירגולי בתי החולים להעלאת המודעות והמוכנות של צוות בית החולים בזיהוי מהיר ובהערכות לטיפול בנפגעים אלו.

ע' בר-מאיר(1), א' גרובשטיין(1), ש' גבעוני(2) וב' תדמור(3)

(1) הענף לרפואת אב"כ, מפקדת קצין רפואה ראשי, (2) בית-חולים שניידר, (3) רפואה, פיקוד העורף, צה"ל

רעלים זרחניים אורגניים (רז"א) נגזרים מחומצה הזרחתית. זרחנים אורגניים (ז"א) מסווגים לשתי קבוצות: חקלאיים (אינסקטיצידים), ומלחמתיים ("גזי עצבים"). קיים דמיון בסיסי בין שתי קבוצות במבנה ובמנגנון פעולתן (חסימת האנזים אצטילכולין אסתרזה, AchE), אך בכל זאת הן נבדלות זו מזו במספר מאפיינים כימיים חשובים, הנובעים בעיקר מנקודת המבט השונה של המפתחים בהקשר לפעולה הרעלנית (toxicologic): בעוד שהז"א החקלאיים פותחו באופן שיאפשר הצלתם של בני אדם שנחשפו לחומר (מדי שנה מתים אלפי בני אדם ברחבי העולם מהרעלה), הרי שבז"א לשימוש צבאי-מלחמתי נעשה מאמץ בכיוון ההפוך.

כקבוצה, הז"א החקלאיים פחות מסוכנים מהמלחמתיים מכמה סיבות (היכולות להיות שונות על פי המצב): רעילות סגולית נמוכה יותר, נדיפות נמוכה, איטיות פעולה ואפשרות טובה יותר לטיפול בנפגע.

יהונתן שרעבי, אהוד גרוסמן

המח' לרפואה פנימית ד', מרכז רפואי שיבא, תל-השומר והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

יתר-לחץ-דם (יל"ד) היא מחלה שכיחה ושיעור נע בין 10% בקרב צעירים ועד 50% במבוגרים מעל גיל 65. על אף העדויות המוצקות בדבר התועלת בגילוי המחלה וטיפול בה, שיעורי האיבחון עדיין נמוכים אף יותר. כיום, ההנחיות לאיבחון וטיפול ביל"ד מתבססות על מדידות במרפאה, אולם ייתכן שתנאי זה תורם לקושי בהגעה לשליטה נאותה במחלה בקרב הציבור. בנוסף, בשל האופי המשתנה של לחץ הדם, ערכי לחץ הדם שנמדדו במירפאה אינם משקפים בהכרח את לחץ הדם האופייני לחולה.

אחד האמצעים היכולים להפחית את הצורך במדידת לחץ-הדם במירפאה, הוא שימוש במכשיר מדידת לחץ-דם עצמי (לד"ע) בביתו של הנבדק. ואכן, בשנים האחרונות, אנו עדים לשימוש גובר והולך במכשירים אלו, ובמקביל – לפירסומן של עבודות אודות יעילותם של מכשירי המדידה, תקפותן של המדידות הביתיות ומשמעותן של התוצאות. עד לאחרונה, לא היו כללים ברורים לניתוח ופירוש התוצאות. השנה, התכנסה ועדה בין-לאומית, שבחנה סוגיות אלו ופירסמה הנחיות קליניות ראשוניות אודות השימוש במכשירי מדידת לחץ-דם ביתיים באיבחון וטיפול ביל"ד. בסקירה זו, נדווח על עבודות מרכזיות בנושא, נציג את ההנחיות ונמליץ על אופן יישומן בהתמודדות היומיומית עם האיבחון והטיפול ביל"ד.

ארז סקפה, אלכסנדר בטלר, דוד חסדאי

המערך לקרדיולוגיה, מרכז רפואי רבין, קמפוס בילינסון, פתח תקוה

הלם שמקורו בלב (cardiogenic shock) (המ"ל) הוא תיסמונת קלינית, הנגרמת מירידה בתפוקת-הלב המערכתית בנוכחות נפח תוך-כלי תקין. כתוצאה מכך, נגרמות ירידה בזילוח רקמות והפרעה באספקת חמצן לרקמות. בסקירה זו נתייחס למאמרים העיקריים שפורסמו בנושא זה וננסה לגבש עמדה לגבי אפשרויות הטיפול בחולים אלה.

יהודה שינפלד

המח' לרפואה פנימית ב' והמרכז למחלות אוטואימוניות, מרכז רפואי שיבא, תל-השומר, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

טרשת-עורקים מוכרת כמחלה שהאטיולוגיה שלה רב-גורמית. על גורמי-הסיכון המסורתיים נמנים: יתר לחץ-דם, עישון, יתר-כולסטרול בדם (יתר-שומנים בדם), סוכרת, השמנה והיעדר פעילות גופנית. קיימים גורמי סיכון מסורתיים פחות מובהקים, כמו דרגת קשיות המים (תכולת הסידן) וכאלו המצויים עדיין במחלוקת (טיפוס התנהגות type A).

בשנים האחרונות דווח על גורמי-סיכון חדשים, כשחלקם רק זה מקרוב זכו לתאור מחודש. על אלה נמנים ריכוז גבוה של הומוציסטאין הניתן לוויסות ברותי (diet) ע"י תוספי ויטמינים (מסוג B) ונוכחות Lp(a), שהוא שבשלב זה סמן תורשתי שאינו ניתן לוויסות תרופתי או ברותי.

בבירור מקיף של הלוקים בטרשת-עורקים, בין אם מדובר באוטם חד של שריר-הלב, באירוע מוחי (CVA) או במחלת כלי-דם היקפיים, נראה שב-40% מהם בקירוב לא ניתן למצוא אף לא אחד מגורמי הסיכון המנויים לעיל. ממצא זה תומך בהנחה, שיש גורמים נוספים על אלו שנמנו לעיל האחראייםב בנסיבות מסויימות להתהוותה של טרשת ובמקרים אחרים מביאים להאצת התהליך (accelerated atherosclerosis).

בסקירתנו נתייחס ל-3 היבטים אטיולוגיים חדשים, באשר להשראתה של טרשת-עורקים ואלו כוללים: דלקות ובעיקר דלקות כרוניות ("טרשת-עורקים כמחלה דלקתית"), זיהומים ("טרשת-עורקים כמחלה זיהומית") וגורמים חיסוניים ("טרשת-עורקים כמחלה אוטואימונית"). לכל אחת מהנחות היסוד הנ"ל היבטים מעשיים-טיפוליים, שבחלקם מיושמים באופן נרחב כבר כיום, גם מבלי שהמנגנונים להשפעתם המיטיבה היו ברורים בעת הכנסתם בטיפול.

(1) ד' כהן, (2) ש' כהן, (3) ד' שילר

(1) בית-חולים נוף-הגפן, חיפה, (2) יח' למיקרוסקופ-אלקטרון, הפקולטה לרפואה ב' רפפורט, הטכניון, חיפה, (3) המרכז לשירותים לקשיש בעמקים, עפולה

גרגירי בירבק (ג"ב) (birbeck granules), המכונים גם גרגירים של תאי לאנגרהאנס (ת"ל), הם אברונים מיוחדים המצויים בציטופלסמה של ת"ל ומשמשים כאחד הסימנים לזיהויים. אברונים אלה נבדקו בת"ל באפידרמיס של חולים מבוגרים עם פצעי לחץ והושוו לאלה שבת"ל באפידרמיס של קבוצת בקרה. נמצאה עלייה בשיעור של כ-47% p<(0.001) במספר ג"ב בת"ל מהאפידרמיס ה-sacral הסמוך לנגע של החולים, ועלייה בשיעור של כ-68% p<(0.005) במספר ג"ב בת"ל התקין של החולים. בהשוואה לקבוצת הבקרה. חלק מג"ב בת"ל של החולים נראו בדמות הגרגירים בת"ל בקבוצת הבקרה. הם היו מפוזרים בתוך הציופלסמה של התא בצורת מקלות יחידים או מחבטי טניס. בנוסף, אובחנו באפידרמיס של החולים גם מבנים בלתי-סדירים של ג"ב, כגון מבנים שלפוחיתיים הקשורים לשניים או שלושה מבנים דמויי-מקלות הקשורים למיטוכונדריה, לליזוזום או זה לזה בצורת מעגל. כן נראו ג"ב בקשר ישיר עם קרום הפלסמה של ת"ל והודגמו מבנים של קבוצות או ערמות של ג"ב, בצורת מקלות מקבילים הסמוכים זה לזה. שני סוגי המבנים האחרונים שיקפו מצבי היווצרות של ג"ב. ריבוי ג"ב הדגים, ככל הנראה, מצב פעיל של ת"ל באפידרמיס של החולים. לא ברור אם השינויים בצורתם (morphologic changes) של ג"ב משפיעים על תיפקודם של ת"ל בהצגת אנטיגן; ייתכן שהם אחראים באופן חלקי לזיהומים המאובחנים בחולים עם פצעי לחץ. ייתכן גם שריבוי ג"ב והשינויים המבניים שלהם מבטאים תגובת ת"ל לדלקת.

רון בן-אברהם, דיאגו בלטרוטי, דוד ניב ואבי וינברום

מתן מישלב של אופיואידים בעלי זיקה שונה לקולטנים מסוג  ..........  הוכח כיעיל בהקלת כאב בחולדות. בעבודה זו, נבדקה בצורה כפולת-סמיות ההשפעה נוגדת הכאב הסב ניתוחי של מתן מורפין – אגוניסט טהור של הקולטן ........  ובופרנורפין – אגוניסט חלקי של הקולטן  ........  , בשלוש קבוצות של חולות (10 חולות בכל קבוצה) שעברו כריתת רחם בהרדמה כללית. המישלב התרופתי לשיכוך כאב במתן טרום ובתר ניתוחי כלל מתן תת-שידרתי של 0.3 מ"ג מורפין ותמיסת מי-מלח לתוך הווריד (קבוצה 1); מתן לתוך הווריד של 0.09 מ"ג בופרנורפין ומי מלח במתן תת-שידרתי (קבוצה 2); או מתן במישלב של מורפין ובופרנורפין במינונים שצוינו לעיל (קבוצה 3). קבוצה 3 קיבלה מינונים נישנים לתוך הווריד של בופרנורפין ומי-מלח במתן תת-שידרתי.

רמות הארגעה (sedation), החרדה והכאב, כפי שהוערכו על פי סולם מספרי או מדדי, היו שוות מיד לאחר הניתוח. אולם במדידה שנערכה 12 לאחר הניתוח, הודגמה דרגת ארגעה וכאב נמוכות באורח משמעותי בקבוצה 3 ובהשוואה לשאר הקבוצות. השפעת הבופרנורפין במינונים נישנים בקבוצה 3 היתה ממושכת יותר בהשוואה לקבוצה 2 (מתן לתוך הווריד ללא מישלב עם מורפין). שיעורי השפעות-הלוואי בקבוצות 2 ו-3 היו נמוכות ב-44% וב-42%, בהתאמה, בהשוואה לאלה שאובחנו בקבוצה 1. לא אובחנו סימני גמילה מערכתיים. לפיכך, מישלב של מורפין תת-שידרתי ומינון נמוך של בופרנורפין לתוך הווריד פועל כמשכך-כאב טוב יותר, ממושך יותר ועם שיעור נמוך יותר של השפעות-לוואי בהשוואה לנשים שעברו כריתת-רחם וקיבלו מורפין בלבד, במתן תת-שידרתי.

אלביר שוקחה, ויקטור עסאף וקרלוס קוזקוב

המח' לכירורגיה כללית, בית חולים רבקה זיו, צפת

Streptococus pyogenes ידוע כגורם לזיהומים, רובם מוגלתיים, בילדים ובמבוגרים כאחד. הזיהומים כוללים דלקת בלוע סעפת (impetigo), צלוליטיס, שנית (scariet fever), הלם אילחי (septic shock) תיסמונת ההלם האילחי (septic shock syndrome) ועוד. לחשיבותם הקלינית של הזיהומים מספר סיבות: 1) עד 20% מבני-האדם באוכלוסייה הם נשאים אי-תסמיניים של החיידק; 2) לעתים קרובות, התהליך הקליני של הזיהומים קשה ואף קטלני; 4) עלייה, הן בשיעור הזיהום והן בפולשניות החיידק, המתרחשת בכל העולם. צפקת ראשונית חדה הנגרמת על-ידי S. pyogenes, מהווה ביטוי קליני חריג. על מנת להגביר את ערנות הרופאים, מובאת בזאת פרשת חולה של תינוקת, שבה אובחנה צפקת ראשונית שנגרמה על-ידי S. pyogenes. האיבחון המוקדם והטיפול ששילב ניתוח דחוף ובחירה נכונה של טיפול אנטיביוטי, איפשרו החלמת החולה.

א' שחר, ג' חסון, ש' פולק

המכון לאלרגיה, אימונולוגיה ואיידס, מרכז רפואי רמב"ם, הפקולטה לרפואה רפפורט, הטכניון, חיפה

רקע: בשנים האחרונות גדל והולך בבתי-החולים בישראל השימוש בכפפות לטקס, בעקבות עלייה ניכרת בשיעור המחלות הזיהומיות המועברות דרך דם והפרשות, כגון דלקת כבד מסוג B ו-C ומחלת האיידס. אולם השימוש הגובר בכפפות לטקס וגומי גרם לעלייה במספר מקרי האלרגיה ללטקס בין עובדי מערכת הבריאות. בשני סקרים שנערכו לאחרונה בישראל בבית חולים כללי ובבית חולים לילדים, נמצאה שכיחות נמוכה של אלרגיה ללטקס.

מטרה: לבדוק שיעור אלרגיה ללטקס בין עובדי בית חולים כללי בישראל החשפוים למגע עם כפפות לטקס.

שיטות: נכללו במחקר 203  עובדים של מרכז רפואי רמב"ם, ממחלקות שבהן יש שימוש רב בכפפות לטקס. כל עובד ענה בשאלון על פרטים דמוגרפיים, פרטים הקשורים למחלקתו ולפקידו, אנאמנזה אישית ומשפחתית על אלרגיות ופרטים קליניים הקשורים לחשיפה לכפפות לטקס. דגימות-דם ניטלו מכל הנכללים במחקר למטרת בדיקה כמותית של נוגדן IgE כללי ושל נוגדן IgE סגולי ללטקס, שנבדק בשיטת DPC Alastat-ELISA.

תוצאות: 75 מבין 203 העובדים (36.9%) הצהירו על תופעות קליניות העלולות להיות קשורות לחשיפה ללטקס. רק 32 עובדים (15.8%) הצביעו על תופעות קליניות שניתן ליחסן לתגובת רגישות-יתר מיידית (אלרגיה מטיפוס I), כגון נזלת, התעטשויות, דמעת והפרעות-נשימה, בקרב 30 מהם (המהווים 14.8% מכלל העובדים) נמצאו נוגדני IgE סגוליים ללטקס (מעל 0.35 יב"ל/מ"ל), וב-21 מהם (המהווים 10.3% מכלל העובדים) נמצאו רמות גבוהות מאוד של IgE סגולי ללטקס (1.5 יב"ל/מ"ל). כמחצית מהעובדים (43.4%) עם נוגדני IgE סגוליים ללטקס היו רופאים והשאר אחיות (23.3%), עובדי משק (20.0%) ועובדי מעבדה (13.3%). המאפיינים המשמעותיים ביותר בקרב 30 עובדים עם אלרגיה ללטקס מטיפוץ I היו אנאמנזה אישית ומשפחתית של אלרגיה, רמות גבוהות של IgE כללי וחשיפה ללטקס מעל שעתיים ביום.

מסקנות: היארעות תגובת יתר של רגישות מיידית ללטקס בקרב עובדי בית חולים כללי בישראל (14.8%) דומה לזו שנמצאה במרכזים רפואיים אחרים בעולם. עובדים עם אנאמנזה אישית או משפחתית של אלרגיה, החשופים ללטקס מעל שעתיים ביום ושבדמם נמצאה רמה גבוהה של IgEכללי, היו בסיכון גבוה ללקות בתופעות קליניות של אלרגיה ללטקס מטיפוס I. על סמך נתונים אלה, ניתן לאתר עובדים במערכת הבריאות שיש למנוע את המשך חשיפתם ללטקס, על-מנת למנוע או להפחית התהוות תופעות קליניות הקשורות באלרגיה ללטקס.