תוצאת חיפוש

הקדמה: בתחילתה של שנת 2020 הוכרז נגיף הקורונה כמגיפה עולמית. אוכלוסיית הקשישים נמצאת בקבוצת הסיכון לתמותה ותחלואה גבוה הן לנגיף הקורונה והן לשברי צוואר ירך הנגרמים מאוסטאופורוזיס. מדיניות הסגרים והריחוק החברתי נועדה להפחית את רמת התחלואה בישראל, והשפעת מדיניות זו אינה ידוע על האפידמיולוגיה של שברי צוואר הירך.

מטרות: הערכת מדיניות הסגרים על אפידמיולוגיה של שברי צוואר הירך המקורבת בבית חולים שלישוני בדרום הארץ.

שיטות מחקר: מטופלים עם שברי צוואר הירך אשר התקבלו למוסדנו בין ינואר 2019 לדצמבר 2020 נאספו רטרוספקטיבית. המטופלים סווגו על פי שבועות, בוצעה השוואה בין תקופות הסגרים בשנת 2020 לתאריכים התואמים בשנת 2019, ונערך מעקב אחר מגמת המקרים לאורך שנת 2020.

תוצאות: 477 מטופלים נכללו במחקר, 259 נמצאו בשנת 2019 ו-218 בשנת 2020. לא נמצאו הבדלים מובהקים בגיל, מין ומקום מגורים ראשי של המטופלים. נמצאה ירידה של 20.45% בהיקף שברי צוואר הירך בשבוע במהלך תקופת הקורונה בהשוואה לתאריכים מותאמים בשנת 2019 (3.89 ± 2.13 לעומת 4.89 ± 2.00, p=0.02), וכן ירידה של 15.95% במהלך כל שנת 2020 (4.11± 2.33 לעומת 4.89± 1.99, p= 0.07). הירידה המשמעותית ביותר נצפתה במהלך הסגר השני (4.60± 1.67 לעומת 2.40±1.82, p=0.04).

מסקנות: נמצאה ירידה מובהקת בהיקף שברי צוואר הירך במהלך התפרצות נגיף הקורונה, בעיקר בתקופות הסגרים.

דיון: נראה כי הסביבה הגאוגרפית שבה נמצאים הקשישים משפיעה על הסיכון לשבר. הימנעות מיציאה מחוץ לבית מפחיתה את הסיכוי לשברי צוואר הירך.  

סיכום: ניתן לשער כי טראומה, אשר מובילה לשברי צוואר הירך בקרב האוכלוסייה המבוגרת מתרחשות בזמן הימצאותם של הקשישים מחוץ לביתם. 

הקדמה: פעילות גופנית ושיפור הכושר הגופני הם מרכיבים מרכזיים בשיקום הלב.

מטרות: פיתוח משוואה לאמידת הכושר הגופני בחולי לב על בסיס שאלון, ותיקופה כנגד מבחן מאמץ.

שיטות מחקר: מחקר חתך, ובו 154 חולי לב: 119 גברים, 35 נשים, בגיל ממוצע 63.1±11.2 שנים, מילאו שאלון לכימות הפעילות הגופנית לאורך היממה, מסרו נתונים דמוגרפיים ורפואיים, וביצעו מבחן מאמץ תת מירבי בכניסתם לתוכנית שיקום לב. פותחה משוואת חיזוי לצריכת החמצן.

תוצאות: המדדים האנטרופומטריים והקליניים היו מאוזנים יותר בחולים שדיווחו על פעילות גופנית לשם ספורט. משוואת רגרסיה ליניארית, שבה המשתנה התלוי הוא הצריכת חמצן שנמדד במבחן המאמץ, כללה מדד לפעילות הגופנית הכוללת לאורך היממה, מין, גיל, BMI, סוג מחלת הלב, משך המחלה, נטילת חוסמי בטא ורמת השכלה. רגישות המשוואה 61.2%, הסגוליות 65.2%, הערך המנבא החיובי 68.4%, הערך המנבא השלילי 57.7%. מקדם המתאם בין ערך VO₂ מדוד לערך VO₂ מחושב הוא r=0.6. המשוואה מסבירה 36.7% מהשונות בערכי הצריכת חמצן החזויה. מהימנות השחזור (test-retest reliability) של השאלון, בקרב 30 חולים כעבור חודש, נמצאה טובה (p<0.001, r=0.7).

מסקנות: המשוואה המתוקפת לאמידת הכושר הגופני המדוד במבחן המאמץ מבחינה בין חולי לב פעילים גופנית לאלו שאינם פעילים גופנית.

דיון: המחקר מצביע על הבדלים במדדי בריאות בין חולי לב פעילים גופנית לאלו שאינם. השאלון מייצג את הערכת הפעילות הגופנית המדווחת באופן רב ממדי והמשוואה מספקת אומדן זול וזמין של רמת צריכת החמצן של החולה.

סיכום: פותח כלי פשוט, זמין וזול, המתאים להערכה ראשונית של הכושר הגופני ולמעקב אחר שינוי בכושר הגופני בחולי לב. הכלי יוכל לסייע לרופא המטפל במעקב אחר היענות חולה הלב להמלצות לפעילות גופנית ולשיפור הכושר הגופני כאשר זמינות מבחן המאמץ נמוכה.

הקדמה: טיפול פליאטיבי מוגדר כגישה טיפולית המיועדת לחולים הסובלים ממחלות מסכנות חיים שמטרתה לבצע הערכה קפדנית של סימפטומים וסבל ולבנות תכנית טיפולית, מבוססת מטרות, להתמודדות עם סבלם של חולים בני משפחותיהם ולשפר את איכות חייהם ככל האפשר. טיפול פליאטיבי הוגדר לחולים במחלות פרוגרסיביות מסכנות חיים, הן אונקולוגיות והן לא אונקולוגיות. במחלות לא אונקולוגיות יש חסר בכל הנוגע לזיהוי, ברור העדפות ומתן טיפול פליאטיבי לאורך המחלה ובסוף החיים. בין השאר ישנו חסר במערכות ייעודיות למתן מענה כזה בחולים לא אונקולוגים. רוב הפטירות בישראל מתרחשות בבתי החולים, על כן יש טעם בבניה של המענה הפליאטיבי במוסדות אלו. כמו כן, רוב הפטירות באוכלוסייה זו הן צפויות מראש ומגיעות לאחר תהליך התדרדרות, צעדים פליאטיביים חשובים הם זיהוי חולה בסוף החיים, בירור העדפות טיפול רפואיות ומתן מענה תסמיני ורגשי הולם להם ולבני משפחותיהם. בינואר 2018 הוקמה יחידת אשפוז פליאטיבי במחלקה פנימית גריאטרית במרכז הרפואי סוראסקי, תל אביב. היחידה מטפלת בחולים אונקולוגים ולא אונקולוגים הזקוקים לטיפול פליאטיבי.

מטרות: להציג את הניסיון מצטבר שרכשנו בעת טיפול בחולים הסובלים ממחלות לא אונקולוגיות במצב סופני שנפטרו במחלקה תחת טיפול פליאטיבי

שיטות: מחקר רטרוספקטיבי של כל החולים שנפטרו במחלקה פנימית גריאטרית בתאריכים 1.1.2018 עד 31.7.2020

תוצאות: בתאריכים 1.1.2018-31.7.2020 אושפזו במחלקה פנימית גריאטרית 2,335 חולים. מתוך החולים שאושפזו נפטרו באשפוז 371 חולים (16%). 257 חולים נפטרו תחת טיפול פליאטיבי ממחלות אונקולוגיות, 8 חולים נפטרו באופן לא צפוי, ו- 106 חולים נפטרו תחת טיפול פליאטיבי ממחלות לא אונקולוגיות. חולים שנפטרו ממחלות לא אונקולוגיות היו מבוגרים יותר, אושפזו לזמן קצר יותר (9.6 ימים לעומת 10.5), סיעודיים יותר. סיבת המוות השכיחה היתה זיהומים (48%), בראשם דלקת ראות. רוב החלטות סוף החיים בוצעו באשפוז באמצעות אדם קרוב.

סיכום ודיון: חולים הסובלים ממחלות לא אונקולוגיות מהווים נתח משמעותי מהחולים הזקוקים לטיפול פליאטיבי. עם זאת, יש בזיהוי הצרכים הפליאטיביים שלהם, קביעת הפרוגנוזה שלהם ולאור זאת מציאת מסגרת טיפול מתאימה. הצגנו דוגמה למסגרת כזו במסגרת מחלקה פנימית גריאטרית מותאמת לטיפול פליאטיבי.

הקדמה: פרוגנוסטיקה היא מיומנות הכוללת את היכולת לחזות מהלך של מצב רפואי, ואת היכולת לתרגם מידע זה למטופל בתהליך קבלת החלטות משותף. להערכה פרוגנוסטית השפעה על החלטות קליניות, היערכות פסיכו-סוציאלית, ומדיניות. בספרות המחקר מוזכרות שתי שיטות מרכזיות להערכת תוחלת חיים: האחת מבוססת על ניסיונו של הקלינאי והשנייה באמצעות כלים מובנים. בהיות המצב התפקודי גורם עקבי בניבוי תוחלת חיים, מצוי לראותו משולב ברבים מהכלים הפרוגנוסטיים.

מטרה: במחקר הנוכחי נבחן השימוש בכלי הערכה תפקודי מותאם לחולים עם צרכים פליאטיביים (PPS-Palliative Performance Scale), כאמצעי להערכת תוחלת חיים בקרב אנשים עם מחלות מאיימות חיים המאושפזים בבית חולים כללי.

שיטה: בוצעה בדיקה רטרוספקטיבית לתוחלת חייהם של מאושפזים במרכז רפואי העמק בין ינואר 2015 לספטמבר 2018, מיום שבו תועד מדד PPS כחלק מהערכה של צוות ייעוץ פליאטיבי, ועד יום פטירתם.

תוצאות: בבחינת תוחלת חייהם של 588 מאושפזים שנכללו במחקר, נמצא קשר חיובי ומובהק בין מצב תפקודי, המבוטא בערך PPS לבין תוחלת חיים בימים. באוכלוסיית המחקר הנוכחי נמצאו הבדלים בין אבחנות שונות במצב התפקודי ובתוחלת חיים בימים ממועד הייעוץ. כמו כן נחשף כי תוחלת חייהם של מרבית הנבדקים בעלי מצב תפקודי של PPS-40 ומטה אינה עולה על שישה חודשים.

סיכום ומסקנות: מחקר זה מחזק את הקשר שבין מצב תפקודי לתוחלת חיים, והוא הראשון בישראל התומך בשימוש בכלי ה-PPS כחלק מהליך הערכת פרוגנוזה בחולים עם מגוון מחלות חשוכות מרפא. הצגת הממצאים בטווחי הישרדות על פי ערך ה-PPS ייחודית למחקר זה, וביכולתה לסייע לצוותים רפואיים, הן בקבלת החלטות קליניות והן בבחירת הטרמינולוגיה המותאמת להליך הרגיש והמורכב של מסירת פרוגנוזה לחולה ויקיריו.

תרופות ממשפחת האגוניסטים האופיואידים הן ממשככי הכאב העוצמתיים ביותר הידועים לנו ואין להן תקרת מינון. לפיכך, הן משמשות תכופות כטיפול עיקרי ומרכזי במצבי כאב עוצמתי המלווה מחלה אונקולוגית. לקבוצת תרופות זו פרופיל תופעות לוואי משותף, מוכר ושכיח אך לעיתים רחוקות, תופעות נדירות, ופחות מוכרות. תופעת Opioid Induced Hyperalgesia (OIH) היא תגובה פרדוקסלית (הפוכה) למתן אגוניסט אופיואידי. במצב זה, עם העלייה במינון ותדירות מתן אופיואידים, גוברת עוצמת הכאב המורגשת. אבחון מוטעה של תופעה זו עלול להוביל לנטילה מופרזת וגוברת של אופיואידים עד מצב של תלות גוברת, ריבוי והחמרה של השפעות לוואי, ללא כל אפקט מקל. בפרשת החולה המובאת להלן מוצג צעיר שפנה למחלקה לרפואה דחופה (מלר"ד) בשל משבר כאב על רקע סרקומה על שם יואינג (Ewing's Sarcoma). בשנה טרם פנייתו טופל הכאב המחמיר באופיואידים שונים שמינונם הועלה במאות אחוזים בפרק זמן קצר יחסית על ידי צוותים רפואיים, עד לטיפול במתדון במינון של פי עשרה מהמינון המרבי המקובל. הוא פנה למלר"ד בשל משבר כאב עצים (Intractable) אשר אינו מגיב עוד למתן כל מינון שהוא של אופיואידים. על מנת להקל על כאבו וסבלו הוא הורדם, הונשם ואושפז ביחידה לטיפול נמרץ. במהלך אשפוזו אובחן כסובל מ-OIH ועבר תהליך של גמילה מהירה מאופיואידים Ultra-Rapid Opioid Detoxification (UROD). לאחר חמישה ימי אשפוז, שוחרר לביתו עם טיפול במשככי כאב קלים ללא אופיואידים. מאמר זה מתאר את פרשת המטופל ודן בדילמות טיפוליות העולות בהתמודדות עם איזון כאב בחולה עם משבר כאב קיצוני, עמידות טיפולית ונסיבות ייחודיות ומאתגרות

הקדמה: אחד הנושאים שלגביו הוזנחו הטיפול והמחקר הוא מיניותם של אנשים החולים בסרטן הנוטים למות, כולל המוגדרים במצב סופי, וכן אלה הנושאים סרטן מתקדם שאינו בר ריפוי. חסר מידע אודות השינויים בחייהם המיניים והאינטימיים, טירדתם בעקבות שינויים אלה, מידת העניין והצורך שלהם בהעלאת הנושא על ידי הצוות המטפל ובקבלת התערבות מקצועית בנקודת הזמן הנוכחית.

מטרה: לבדוק סוגיות הנוגעות לתפיסת מיניותם וחייהם האינטימיים של אנשים לנוכח תודעת קץ חייהם.

שיטה: מחקר איכותני המבוסס על ראיונות, באמצעות תדריך ראיון, שנותחו בשיטת ההשוואה המתמדת. רואיינו 35 אנשים שחלו בסרטן נוטים למות או עם סרטן מתקדם שאינו בר ריפוי, דוברי עברית או רוסית.

ממצאים: עלתה שוֹנוּת רבה בקרב המרואיינים בנוגע לכל הסוגיות שהועלו. חלקם דיווחו על היעדר שינוי מהותי בחייהם המיניים והאינטימיים, בעוד שרבים דיווחו על דעיכת המיניות עם או בלי חיים אינטימיים מספקים. השינויים גרמו למגוון טרדות דוגמת חוויה של חסך במין, דימוי עצמי ירוד, גרימת נזק לבן/בת הזוג וטרדות הנובעות מתודעת קץ החיים. חלקם לא הוטרדו משינויים אלה. נמצאה הטרוגניות גם בנוגע להרגלי אוננות. רוב המרואיינים ציינו שהעלאת הנושא בפני המטופלים חשובה ונחוצה וכשליש מהם הביעו צורך בקבלת ייעוץ מיני.

דיון: למטופלים שונים נוטים למות ואף כאלה המוגדרים במצב סופי, יכולות להיות נקודות מבט שונות וצרכים שונים הנוגעים לחייהם האינטימיים והמיניים. לחלקם יש עניין לשוחח על השינויים שחלו בתפקודם המיני ואף לנסות לקבל טיפול, בעוד שלאחרים אין נחיצות או רצון לגעת בנושא או לקבל ייעוץ.

מסקנות: החיבור בין שני נושאים הנתפסים לעיתים כטאבו – מין ומוות – עשוי להיות מאתגר עבור חברי הצוות הפליאטיבי. ראוי שהצוות יעלה את הנושא מיוזמתו ללא נקיטת עמדה מוקדמת כלשהי בנידון וכחלק בלתי נפרד משיחה והתערבות מקצועית הנוגעת לתהליך הפרידה מן העולם, הכוללת בין השאר גם פרידה מתפקוד מיני או מזהות מינית קודמת, ומציאת מלאוּת חדשה בסוף החיים.

סיכום: סוגיית החיים האינטימיים והמיניים עשויה להיות רלוונטית עבור אנשים נוטים למות, ולצוות הפליאטיבי תפקיד חשוב במתן מענה לצרכים הייחודיים והמורכבים הנוגעים למיניות לנוכח קץ החיים.

הקדמה: קיהיון הוא מחלה חשוכת מרפא המתאימה לטיפול פליאטיבי בשלב הסופי במסגרת הוספיס.

מטרות: לבחון את תוצאות הטיפול במסגרת פיילוט של הוספיס בית לאנשים מבוגרים עם קיהיון מתקדם.

שיטות מחקר: חולים בני 65 ומעלה העונים לקריטריונים של קיהיון מתקדם ומרותקים לבית טופלו במסגרת תכנית פיילוט של הוספיס בית לחולי קיהיון של שירותי בריאות כללית בבאר שבע. הטיפול כלל ביקורי בית של צוות רב מקצועי וכוננות 24/7. במהלך הטיפול נעשה שימוש בשאלונים מתוקפים להערכת מצב החולים, עומס על המטפלים ושביעות רצון של המטפלים מהטיפול.

תוצאות: בתקופה בין אוגוסט 2017 עד יולי 2020 נכללו 44 חולים. הגיל הממוצע היה 86.1±6.2 שנים, 26 (59%) מהם היו נשים ו-38 (86.4%) מהחולים אובחנו כמחלת אלצהיימר. זמן השהייה הממוצע בהוספיס היה 129.4±155.5 יום (חציון 68 יום) ורוב החולים (36) נפטרו בבית. במהלך הטיפול חל שיפור מובהק סטטיסטית בעוצמת הפרעות ההתנהגות הקשורות לקיהיון, בעוצמת הכאבים ובמידת הסבל של החולים. במקביל, חל שיפור מובהק סטטיסטית ברמת המצוקה ובעוצמת הפרעות חרדה ודיכאון של המטפלים העיקריים, ונמצאה רמה גבוהה של שביעות רצון מהטיפול בסוף החיים.

מסקנות: טיפול במסגרת תכנית פיילוט של הוספיס בית לחולים עם קיהיון מתקדם, המבוסס על צוות גריאטרי רב מקצועי ושימוש בכלים ייעודיים להערכת יעילות ההתערבות, מאפשר למנוע סבל של חולים אלו ובני משפחותיהם ולמות במקום המועדף עליהם.

דיון: הוספיס בית הוא חלופה טיפולית ראויה לחולי קיהיון סופניים, אשר מעוניינים לסיים את חייהם בבית.

סיכום: הטיפול במסגרת תכנית פיילוט של הוספיס בית מביא לתוצאות טובות הן בצורת הקלת הסבל של המטופל הזוכה לסיים את חייו במקום המועדף עליו והן בצורת הקלת מצוקת המטפלים העיקריים, המביעים שביעות רצון רבה מהטיפול.