תוצאת חיפוש

עמאד קסיס^1,10, יצחק סרוגו^2,10, סוזאן סרור¹, יוסף הורוביץ^3,10, טל אלמגור³, דנה וולף^5,4, ציפי קרא-עוז⁶, יורם כנס⁷, שמואל רשפון^9,8, דן מירון^3,10

¹היחידה למחלות זיהומיות בילדים, בית חולים לילדים מאייר, חיפה, ²המחלקה לרפואת ילדים, בית חולים בני ציון, חיפה, ³המחלקה לרפואת ילדים א', מרכז רפואי העמק, עפולה, ⁴המעבדה לווירולוגיה  קלינית, בית חולים  הדסה עין כרם ירושלים, ⁵הפקולטה לרפואה של האוניברסיטה העברית והדסה, ירושלים, ⁶המעבדה לווירולוגיה, מרכז רפואי רמב"ם, חיפה,⁷המעבדה למיקרוביולוגיה, מרכז רפואי העמק, עפולה, ⁸לשכת הבריאות המחוזית חיפה, ⁹בית הספר לבריאות הציבור, הפקולטה למדעי הרווחה והבריאות, אוניברסיטת חיפה, ¹⁰הפקולטה לרפואה רפפורט, הטכניון-מכון טכנולוגי לישראל, חיפה

רקע: ברונכיוליטיס חדה (ב"ח) היא מחלה שכיחה ואחד מהגורמים החשובים לאשפוז ילדים עד גיל שנתיים, בעיקר בחודשי החורף.

מטרות: לאמוד את עומס התחלואה והתוצאים של ב"ח בצפון ישראל.  

שיטות: מחקר פרוספקטיבי שנערך בין 1.12.05 – 31.3.06. נכללו ילדים בני פחות משנתיים שאושפזו עקב ב"ח בשלושה בתי חולים בצפון ישראל. נאספו פרטים אפידמיולוגיים וקליניים מכל ילד, משך האשפוז, המחוללים והטיפולים שניתנו. נעשה חישוב ארצי בהסתמך על נתוני האשפוז הכלליים של משרד הבריאות משנת 2005.

תוצאות: נכללו בסקר 465 (93%) מתוך 500 הילדים שאושפזו עקב  ב"ח והיוו 18% מכלל הילדים שאושפזו בתקופת המחקר. מחולל כלשהו נמצא ב-419 (91%) חולים, ומחולל יחיד זוהה ב-243 (52%). שניים עד ארבעה מחוללים זוהו ב- 176 (39%) ילדים. המחוללים השכיחים שזוהו היוRSV  ו-Rhinovirus, ב-346 (75%) וב-129 (28%) ילדים, מהם, ב-192 (41%) וב-37 (8%), בהתאמה, היו אלה מחוללים יחידים. מידע מלא התקבל מ-390 (82%) ילדים, מהם  78% היו צעירים מגיל חצי שנה. משך האשפוז הממוצע היה 4.4± 4 ימים, 15 ילדים אושפזו ביחידה לטיפול נמרץ וילד אחד  נפטר. ל-94% מהילדים בוצע צילום בית החזה. מרבית הילדים טופלו בעירוי נוזלים, בתוספת חמצן, בפיזיותרפיה נשימתית, במרחיבי סימפונות, בתכשירי סטרואידים ובאנטיביוטיקה. בחישוב ארצי – בהנחה שמדיניות האשפוז דומה – אושפזו בארבעת חודשי המחקר בישראל כ-4,100 ילדים עקב ב"ח, המהווים כ-4% מכלל הילדים המאושפזים בשנה בישראל וגרמו  לכ-16,400 ימי אשפוז.  

מסקנות: ב"ח יוצרת מעמס ניכר ובתקופה קצרה במחלקות הילדים בעיקר של תינוקות הצעירים מגיל חצי שנה. פיתוח חיסון יעיל כנגד RSV יביא להפחתה משמעותית בעומס התחלואה.

צחי גרוסמן¹, דן מירון²

¹מכבי שירותי בריאות, תל אביב, ²מרכז רפואי העמק, עפולה

זיהום בדרכי השתן בילדים עלול להוביל בחלקם להתפתחות פגיעה בכליות ולהצטלקות קבועה. גורמי הסיכון המוכרים העיקריים לפגיעה בכליות הם: חסימה בדרכי השתן, רפלוקס שלפוחית-שופכנים וזיהומים נשנים. ההמלצה הרווחת למעקב אחר ילדים עם זיהום ראשון בדרכי השתן כללה ביצוע סקירת על שמע לשלילת חריגויות, ובעיקר חסימה בדרכי השתן, ביצוע בדיקת ציסטוגרפיה לאיתור רפלוקס שלפוחית-שופכנים, ומתן טיפול אנטיביוטי למניעת זיהומים נשנים אם אובחן רפלוקס. בחלק מההנחיות הומלץ כחלק מהבירור על סקירת כליות עם DMSA לאבחון צלקות. בעבודות שנערכו בשנים האחרונות הוטל ספק הן בחשיבות של ביצוע בדיקות הדימות השונות והן ביעילות הטיפול המונע. בסקירה זו מדווח על עבודות שנבחן בהן המשקל הסגולי של בדיקת העל שמע – בייחוד לנוכח קיומן כיום של תוצאות על שמע של העובר, נבדקת מידת הקשר בין רפלוקס להצטלקות, המשליך על חשיבות ביצוע הציסטוגרפיה והמיפוי עם DMSA, מוצגות עבודות שפורסמו אודות היעילות המוטלת בספק של הטיפול המונע, מודגש הצורך באבחון וטיפול מהיר בכל חשד לזיהום נוסף בדרכי השתן, תוך הדגשה כי בדיקות דימות מומלצות רק בקבוצות סיכון ולא כשגרה.

לימור אהרנסון-דניאל¹, מיכל חמו-לוטם^2,3, לירי אנדי פינדלינג², רותי מייק-דורון², יחזקאל ויסמן^5,4

¹אוניברסיטת בן גוריון בנגב, באר שבע, ²ארגון 'בטרם' לבטיחות ילדים, פתח תקווה, ³אוניברסיטת חיפה, הפקולטה ללימודי הרווחה והבריאות, בית הספר לבריאות הציבור, ⁴מרכז שניידר לרפואת ילדים בישראל, פתח תקווה, ⁵אוניברסיטת תל אביב

רקע: מידע אודות דפוסי ומאפייני היפגעות עשוי לכוון פעילות לצמצום ולמניעת היפגעות בילדים.

מטרות: לבחון את פוטנציאל הניצול של נתוני מלר"ד כמקור מידע לגבי היפגעות ילדים בישראל, לבחון האם נדרשת מערכת ייעודית למעקב אחר היפגעות ילדים בישראל.

שיטות: נגזרו קבצים לא מזוהים של נתונים מנהליים (אדמיניסטרטיביים) אודות ילדים (17-0) שביקרו במלר"ד בית החולים שניידר לרפואת ילדים בין השנים 2007-2005, ושסיבת התקבלותם ("הקבלה") אינה מחלה או ביקור-חוזר. הקבצים נקלטו ועובדו סטטיסטית באמצעות התוכנה SPSS/PC. 

תוצאות: נכללו במחקר 36,603 ילדים בגילאי 17-0 שנים. מהם כ-62% היו בנים. הגיל הממוצע היה 7 שנים (ס"ת 5 שנים). אושפזו 2,333 (6.5%) מהפונים. עבור כמחציתם נרשם בסיבת התקבלותם "תאונה אחרת", ל-15,652 ילדים, דהיינו 43%, נרשמה הסיבה כ"נפילה", ול-2,111 (6%) נרשמה הסיבה כ"תאונת דרכים". ב"תלונת הפונה" נמצא, כי 636 ילדים (כ-2%) הגיעו עקב בליעת גוף זר, מתוכם 113 (18%) אושפזו עקב בעיה זו. מחצית מן הילדים התלוננו על חבלות, 10,277 ילדים נחבלו כתוצאה מנפילה, בעוד ש-1,473 ילדים (7.5% מהנחבלים) נחבלו בתאונת דרכים. חתך היה האבחנה השנייה בשכיחותה (8,773 ילדים, 24%), מחציתם בגיל 4-0. רק 2% מהילדים עם חתך התאשפזו. הרעלות היוו שיעור קטן (231 ילדים), מתוכם, 193 מהילדים (84% מהפונים) היו מתחת לגיל 4 שנים. שיעור האשפוזים בקבוצה זו היה 16%.

מסקנות: הממצאים מעידים על כך, שניתן לנצל נתונים הקיימים במערכות המידע המנהליות של בית החולים כמקור למידע אודות היפגעות ילדים. הנתונים לגבי מאפייני הפגיעה טעונים שיפור, אך ניתן לשדרגם בתוך המערכות הקיימות במלר"ד, מבלי לבנות מערכת מידע נוספת למעקב אחר היפגעויות. יש לבחון הטמעת מספר שדות חדשים אודות נסיבות הפגיעה והגורם החיצוני לה, לצורך טיוב הבנת תרחישי היפגעות ותוצאם. הנגשת הנתונים לעוסקים בקידום בטיחות חשובה למיקוד פעילויות, ויש לקדמה בישראל.

הלה בן פזי¹, אלכסנדר לוסוס², אסתר עדי-יפה³

¹היחידה לנירולוגיה של הילד, מרכז רפואי שערי צדק, ²המחלקה לנירולוגיה, הדסה עין כרם, ירושלים, ³ובית הספר לחינוך ומרכז גונדה לחקר המוח, אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן

כתיבה היא אחת המיומנויות המוטוריות המורכבות ביותר וממטלות הלימוד המרכזיות בילדות. לצורך כתיבה נדרשים יכולות בסיסיות של מיומנות מוטורית, תפקודים ויזו-מרחביים ויכולות קוגניטיביות גבוהות, כגון תכנון, ארגון ובקרת הטקסט הכתוב. כתב יד לא קריא ושינויים בזמן ובמרחב הם חלק מהמאפיינים שנמצאו קשורים לקשיים בכתיבה. בילדים עם קשיים בכתיבה קצב הכתיבה איטי, ומלווה בדרך כלל בלחץ מוגבר על כלי הכתיבה ועל משטח העבודה, דבר הגורם להתעייפות מהירה של הכותב.

ניתן לסווג הפרעות בכתיבה להפרעות ראשוניות, הנובעות מקשיים התפתחותיים, ולהפרעות כתיבה משניות, הנגרמות ממחלה נירולוגית נרכשת. נפוצה בילדים הפרעת כתיבה ראשונית. ילדים עם ליקוי בשפה, קשיים במוטוריקה עדינה, ליקויי למידה, והפרעות קשב וריכוז, מצויים בסיכון להפרעת כתיבה ראשונית. לעומת זאת, התדרדרות במיומנות הכתיבה יכולה להיות ההסתמנות הראשונה של פגיעה נירולוגית נרכשת. הפרעה משנית בכתיבה מחייבת לקיחת אנמנזה מפורטת, ועריכת בדיקה גופנית ונירולוגית מדוקדקת. בדיקות אלו חיוניות לאיתור סימנים מוטוריים ולא מוטוריים של המחלה הנרכשת. הפרעת תנועה משנית מצריכה בדרך כלל בדיקות מעבדה והדמיה לבירור הפרעות תנועה, מחלות אימונולוגיות, נגעים וסקולריים ומחלות נירודגנרטיביות, בהתאם להסתמנות הקלינית.

בסקירה זו מדווח על אירועי הפרעות נרכשות בכתיבה, לצד דיון בנושא. בנוסף, נסקרת הספרות הרפואית העוסקת בהפרעות הכתיבה ההתפתחותיות הנרכשות בגיל הילדות.

אולגה אוטו, רוני פלג, יאן פרס

החטיבה לבריאות בקהילה, המחלקה לרפואת המשפחה, מרכז סיאל למחקר ברפואת משפחה ורפואה ראשונית, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, ושירותי בריאות כללית מחוז דרום

רקע: דלקת לוע סטרפטוקוקית היא תופעה שכיחה בקרב ילדים ומתבגרים. קיים שוני בגישה האבחונית והטיפולית לבעיה זו בין רופאי משפחה לרופאי ילדים.

מטרות: לאפיין את הגישה לאבחון וטיפול בדלקת לוע סטרפטוקוקית בקרב רופאי משפחה ורופאי ילדים בדרום הארץ, ולמצוא הבדלים אפשריים בין שתי אוכלוסיות אלו.

שיטות: מדגם נוחות של רופאי משפחה ורופאי ילדים העובדים בשירותי בריאות כללית בנגב. שאלונים אנונימיים למילוי עצמי מולאו על ידי רופאי המשפחה בעת ישיבות במרפאה או בעת השתתפות בקורסים. נכללו רופאי ילדים מהמרכז הרפואי האוניברסיטאי סורוקה וממרפאות הקהילה בנגב.

תוצאות: במחקר השתתפו 52 רופאי משפחה ו-48 רופאי ילדים. רוב המשתתפים ידעו להעריך נכון את הקריטריונים לדלקת לוע סטרפטוקוקית (93%). נמצא הבדל מובהק סטטיסטית (P<0.01) בגישה הטיפולית של שתי קבוצות הרופאים. עשרים-ושבעה (51.9%) מרופאי המשפחה מתחילים טיפול אנטיביוטי אמפירי במקרים שבהם קיימת סבירות גבוהה לדלקת לוע סטרפטוקוקית, בהשוואה לתשעה (18.8%) רופאי ילדים בלבד. רוב רופאי הילדים מעדיפים במקרה זה להשלים בדיקות מעבדה. נמצא הבדל בולט בנוגע לגישה הטיפולית. כל רופאי המשפחה (100%) המליצו על טיפול ברפפן. לעומתם, רק עשרים ושבעה (57.4%) מרופאי הילדים המליצו על טיפול זה (P<0.0001).

מסקנות: יש מקום לתכנון וביצוע מחקר ארצי רחב יותר, על מנת לגבש הנחיות אחידות לתופעה שכיחה זו של דלקת לוע על רקע זיהום בסטרפטוקוק.

יורם בן יהודה¹, טל ארזי²

¹מלר"ד ילדים בית החולים הדסה עין כרם, ²*עבודה סוציאלית

* ד"ר טל ארזי מרצה בחוג לעבודה סוציאלית במכללת תל חי ומנהלת פרוייקטים במכון ברוקדייל.

לרופאי הילדים יש זיקה ישירה וקרובה לתופעות של התעללות והזנחה. מחד גיסא, מצבים בריאותיים מסוימים מהווים לעיתים גורמי סיכון או זרזים להתנהגות פוגענית או מזניחה כלפי ילדים. מאידך גיסא, חבלות, מחלות והפרעות התפתחות שונות עלולות להיות התוצרים המיידים של התעללות והזנחה. לפיכך, חשוב כי רופאי הילדים יתייחסו להתעללות ולהזנחה כאל בעיות בריאותיות מהמעלה הראשונה.

במאמר הנוכחי נסקר מגוון התפקודים המקצועיים המוטלים על רופא הילדים בכל הקשור בטיפול בילדים נפגעי התעללות והזנחה, ובהתמודדות עם התופעה. מפורטים במאמר זה קשת פעילויות רחבה ותחומי אחריות של רופאי ילדים. תפקידו המיידי והמקובל של רופא הילדים הוא אבחון וטיפול, תוך זיהוי הדגשים הייחודיים הנובעים מאופי הפגיעה. כמו כן, פעולות הנדרשות מכל רופא מטפל, מקבלות משנה חשיבות ותשומת לב ברפואת ילדים – כמו שיח עם הילד ותיעודו. בנוסף, רופא הילדים ממלא שורה של תפקידים ותחומי אחריות החורגים מעבודתו השוטפת והיומיומית, כגון מתן עדות מומחה בבית משפט, ומעורבות פעילה בוועדות, בקבוצות לחץ, ובהתארגנויות לקידום הידע והמדיניות.

יורם בן יהודה

מלר"ד ילדים והצוות להגנת הילד, בית החולים הדסה עין כרם, ירושלים

המחבר הוא מנהל מלר"ד ילדים ויו"ר הצוות להגנת הילד, בית החולים הדסה עין כרם, ירושלים

התעללות רפואית בילדים או בשמה המוכר יותר – תסמונת מינכהאוזן באמצעות שליח – היא צורה ייחודית של התעללות בילדים והזנחתם. לתסמונת זו יש מרכיבים של התעללות גופנית, הזנחה רפואית, והתעללות נפשית ורגשית. בדומה לצורות אחרות של התעללות בילדים והזנחתם המגיעות לפתחו של רופא הילדים, זוהי אבחנה רפואית, המתבססת על קיום נזק אמיתי או פוטנציאלי.

נדרש מקדם חשד גבוה כאשר קיימים ממצאים בלתי ניתנים להסבר ולנוכח כישלונות טיפול נשנים. הסימנים של התעללות רפואית בילדים רבים ומגוונים, ומופיעים בדרגות חומרה שונות – לעיתים עד לסיכון חייו של הקורבן.

במאמר זה מדווח על התסמונת ועל דרכי אבחונה. כן מודגשת העובדה שזהו סוג נוסף של התעללות בילדים והזנחתם, וככזה חלה חובת הדיווח.

טלי מיתקי¹, גיורא פילר²

¹המחלקה לרפואת המשפחה, מרכז רפואי העמק, מחוז צפון, ²מעבדת השינה, בית חולים מאייר (הקריה הרפואית לבריאות האדם רמב"ם), והפקולטה לרפואה של הטכניון, חיפה

רקע: תִסמונת דום נשימה בשינה (תדנ"ש)1 שכיחה הן במבוגרים והן בילדים (בקרב ילדים השיעור הוא 2%-3%). לתִסמונת זו השפעה רבה על התִפקוד היומיומי והתפתחות הילד. במחקרים שנערכו בקרב מבוגרים התגלה, כי קיים קשר ישיר בין שינה על הגב לבין חומרת תדנ"ש. בקרב ילדים נערכו מחקרים ספורים בנושא שהיו חלוקים במסקנותיהם.

מטרות: המטרה במחקר הנוכחי הייתה להמשיך לחקור ולבסס את הקשר בין תנוחת השינה בילדים  לבין חומרת תדנ"ש.

שיטות: קבוצת המחקר כללה 25 ילדים שנחשדו קלינית כלוקים בתסמונת דום נשימה בשינה ואשר הופנו לבדיקה במעבדת השינה של הטכניון לצורך אישוש אבחנה זו. מהלך העבודה כלל מעקב לילי אחר שנתם של הילדים תוך מעקב צמוד אחר התנוחות השונות של הילד. עיבוד הנתונים כלל השוואה בין הנתונים השונים של חומרת הפרעת הנשימה של הילדים בכל שלב שינה ובכל תנוחת שינה בנפרד. ניתוח התוצאות נעשה באמצעות תבחין T מזווג לזוגות.

תוצאות: במחקר נבדקו 16 בנים ו-9 בנות, בגיל ממוצע של 5.5 שנים (טווח 2-12 שנים), בחומרות שונות של דום נשימה בשינה, ברובם בדרגה בינונית-קשה (בממוצע14.7±12.3  הפסקות נשימה לשעה). במרבית הילדים היה ייצוג של כל תנוחות השינה במשך ליל הבדיקה, אך לא נמצא קשר מובהק סטטיסטית בין תנוחות השינה השונות לחומרת תִסמונת דום הנשימה בשינה בילדים שנבדקו, לא בשנת חלום ולא בשאר שלבי השינה. 

מסקנות: להערכת מחברי מאמר זה, היעדר השפעת תנוחה בילדים עם תִסמונת דום נשימה בדרגה בינונית-קשה נובע ממיקום החסימה, שהוא במרבית הילדים בגובה האדנואידים ו/או השקדיים, בניגוד למבוגרים, שאצלם מרבית החסימות מתרחשות מאחורי הלשון או החיך הרך. 

יעל ברוקנר, איריס מנור, גיל זלצמן

חטיבת ילדים ונוער, המרכז לבריאות הנפש גהה, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

על פי הסיווג הפסיכיאטרי, בעייתיות בהסתגלות חברתית יעילה מאפיינת את הפרעות ההתפתחות רחבות ההיקף כמו אוטיזם, אספרגר ואוטיזם לא טיפוסי. עם זאת, בעשייה הקלינית נחשפת קבוצה שהיקפה באוכלוסייה משמעותי המתקשה בתִפקודה החברתי, אך איננה מתאימה לאבחנות הפסיכיאטריות הנזכרות בזה. במהלך השנים פותחו אבחנות לא רשמיות שונות עבור קבוצה זו, והתעוררה שאלה אם אלו אבחנות שונות או ראיית אותה הבעיה מכיווני התבוננות שונים. חלק מהמחברים טוענים, כי מצב הידע העכשווי מוגבל, ולכן אין כרגע יכולת להגיע לתשובה מדויקת. לפיכך, על פי גישה זו, הנכון והיעיל כרגע הוא לחבר אינטגרטיבית בין כיווני ההתבוננות השונים. חיבור זה עשוי לסייע בהמשך בהבנה משופרת של הקושי החברתי ההתפתחותי. כחלק מהניסיון לאפיין את הקשיים החברתיים ההתפתחותיים מעבר לאבחנות, קיימים שלושה היבטי מחקר מרכזיים העוסקים בקבוצה הנדונה: ההיבט הביולוגי, היבט החסר המרכזי וההיבט הקליני. חשוב שהרופא הראשוני יגלה ערנות לתסמינים הקשורים לתִפקוד חברתי לקוי, במיוחד בילדים ונוער.
 

אמנון קירו, זהר מור

לשכת הבריאות המחוזית ת"א, משרד הבריאות

שפעת היא מחלה נגיפית עונתית של דרכי-נשימה, הגורמת לתחלואה רחבת היקף ובעלת פוטנציאל מגפתי. ערכי ה-R0, האומדים את מספר העלולים להידבר מכל חולה, הם בין 1.5-3. שיעורי התחלואה והסיכון לתמותה גבוהים יותר בקרב קבוצות הסיכון, הכוללות מבוגרים מעל גיל 65 שנה וחולים במחלות כרוניות, שמצבם הבריאותי עלול להתערער כתוצאה מהזיהום.

אמנון קירו^4,2,1, גרי רובינסון¹, יוסף לקס^4,1, זהר מור², נעמי ורסנו³, אלה מנדלסון³, זיוה אמיתי²

שירותי בריאות כללית-מחוז ת"א¹, לשכת הבריאות המחוזית תל-אביב, משרד הבריאות², המעבדה המרכזית לנגיפים, משרד הבריאות, מרכז רפואי שיבא³, IPROS⁴

לנוכח שיעורי תחלואה גבוהים בקרב ילדים בעונת החורף, IPROS*כימת ואיפיין את תחלואת החורף בילדים, תוך שימת דגש על תחלואת השפעת באמצעות סקר קליני, נגיפי וכלכלי.

שאלות המחקר: הסקר הקליני: אומדן שיעור תחלואת החורף בילדים לסוגיה השונים, כלל התחלואה, תחלואה של דרכי הנשימה העליונות (דדנ"ע)¹ ותחלואה דמוית שפעת (להלן תד"ש)²; הסקר הנגיפי: נאמד השיעור של חולי שפעת בקרב חולי תד"ש במידגם; הסקר האפידמיולוגי-כלכלי: תיאור התפרצות המחלה בתוך המשפחה, נאמד הנזק הכלכלי בעקבות מחלת ילד בשפעת? מהו הנזק הכלכלי הנובע משפעת בילדים? בנוסף חושבו נתוני התחלואה והנטל הכלכלי ברמה ארצית ובדיקה האם חיסון כלל אוכלוסיית הילדים נגד שפעת הוא בעל עלות-תועלת (Cost benefit).

שיטות: סקר קליני: מחקר חתך רב שבועי בעונת השפעת 1997-1998 בקרב 9,300 ילדים בתל-אביב; סקר נגיפי: מידגם שבועי של משטחים לשפעת מילדים חולי תד"ש; סקר אפידמיולוגי וכלכלי: ראיון טלפוני לאומדן התחלואה והנטל הכלכלי במשפחה. בהמשך נערך חישוב נתוני התחלואה והנטל הכלכלי ברמה ארצית.  תוצאות: סקר קליני: נמצא כי כ-38% מאוכלוסיית המידגם חלו בתד"ש במהלך העונה. ילדי הגן ובתי-הספר חלו בשיעור גבוה יותר בקבוצה זו. ההערכה בחישוב הארצי היא, כי 848,000 מתוך 2,000,000 ילדים בישראל חלו בתד"ש. מחלה זו שכיחה בגילאי 3-15 שנים (83% מהילדים חולי התד"ש במידגם). מנגד, דדנ"ע שכיחה בקבוצת גילאי 0-2 שנים (27.4% מכלל ילדי המידגם דדנ"ע).

סקר נגיפי: מתוך 180 דגימות מתוקננות, נמצא כי 93 דגימות (51%) בודדו נגיפי שפעת. מהחישוב עלה, כי 2,046 (22%) מתוך 9,300 ילדי אוכלוסיית המחקר חלו בשפעת. אנו מעריכים כי בשנה זו בישראל חלו בשפעת כ-440,000 ילדים.

סקר כלכלי: ב-49 מתוך 52 (90%) משפחות הילדים החולים, היה זה הילד שחלה ראשון והדביק את שאר בני-המשפחה. בסך-הכל חלו 66% מבני המשפחה. עלות מחלת הילד מוערכת ב-300 ₪, ולפיכך הנטל הכלכלי הארצי בגין המחלה בקרב ילדים מגיע לעלות של 132 מיליון ₪. 

לסיכום, תד"ש שכיחה בילדים יותר מאשר במבוגרים. קבוצת הגיל השכיחה היא בגילאי 15-3 שנים, וכוללת את ילדי הגן ובתי-הספר. שיעור הילדים חולי השפעת המאובחנים הוא 22% וגבוה באופן מובהק משיעור התחלואה הכללי באוכלוסייה. הילדים הם הראשונים מבני הבית שחלו וגרמו למגיפה משפחתית. בניתוח עלות-תועלת יש הצדקה לחיסון אוכלוסיית הילדים, בעיקר בגילאי הגן ובית-הספר,הן בגלל היקף התחלואה והן בגלל שאוכלוסייה זו מדביקה את המשפחה וגורמת לנטל כלכלי משמעותי.

יוסף עוזיאל¹, פנחס השקס²

¹מח' ילדים, רימטולוגיה ילדים, מרכז רפואי מאיר, כפר-סבא, אוניברסיטת תל-אביב, ²היח' לרימטולוגיה ילדים, המח' לרימטולוגיה, קליבלנד קליניק, אוהיו, ארה"ב

כאבי גדילה שאותם חווים 10%-20% מהילדים הם הצורה השכיחה ביותר של כאבי שלד ארעיים בילדים, בעיקר בגילאי 3-12 שנים. האבחנה מתבססת על אנאמנזה אופיינית ובדיקה גופנית תקינה.

הסיבות עדיין אינן ידועות, אך ההערכה היא כי כאבי גדילה מייצגים תיסמונת כאב עם ירידה בסף הרגישות לכאב, בדומה לפיברומיאלגיה. בנוסף, מדווח על מרכיב של תיסמונת הפעלת-יתר מקומית הנתמכת במימצא של חוזק עצם נמוך, כפי שנמדד בבדיקת על-שמע, וייתכן גם של גמישות-יתר ברבים מהילדים עם כאבי גדילה. קיים כנראה גם מרכיב התנהגותי אישי ומשפחתי. הטיפול שמרני, ובעיקרו מורכב ממתן הסבר להורים ולילד על אופי התיסמונת, הפחתת חרדה ומתן משככי כאב בעת הצורך.

קובי פלג^2,1, שרון גולדמן¹

¹המרכז הלאומי לחקר טראומה ורפואה דחופה מכון גרטנר, תל-השומר, רמת-גן, ²החוג לרפואת אסון, בית-הספר לבריאות הציבור, אוניברסיטת תל-אביב

מדי יום, נוסעים כ-280,000 תלמידים בישראל לבית-הספר וחזרה ברכבים להסעת תלמידים. על-מנת להגביר את בטיחות התלמידים המוסעים בהסעות תלמידים, הותקנו תקנות מחייבות ב-61.9.200 להתקנת חגורות מותניים (חגורות אגן) בכל רכב להסעת תלמידים [2,1]. בישראל, מחוקקים חוקים מתוך כוונות טובות, אך לעיתים מבלי לבדוק את כל המשמעויות לעומקן. בתקנת תעבורה 364א נקבע, כי סוג החגורה  הנדרשת ברכב להסעת תלמידים היא "חגורות מותניים או חגורות אחרות שהותקנו בו לפי תקנות אלה" [2].

המטרה בעבודה הייתה לסקור את הסיפרות בעולם בתחום חגירת חגורות בהסעות תלמידים באוטובוסים, מתוך מגמה לאתר האם קיימים סיכוני היפגעות לחוגרי חגורות מותן, ואם קיימים סיכונים – מהי רמת הסיכון ומה משמעותו. נסקרו למעלה מ-50 מחקרים, מאמרים וניירות עמדה בתחום היעילות של חגורות בטיחות, תוך שימת דגש על הסעות תלמידים.  

על-פי הנתונים בסיפרות המקצועית, עלולות התקנות החדשות להביא לתוצאות קשות יותר מהמצב הקודם. חגורות בטיחות מיועדות למנוע את הפגיעה בנוסע ברכב בעת תאונה. במחקרים רבים לא הוכחה יעילותן של חגורות בטיחות בנסיעה באוטובוסים. נמצא שחגורות מותן בלבד מגבירות את הסיכון להיפגעות קשה בקרב ילדים גם כתוצאה מתאונת דרכים קלה, מאחר שמבנה גופם של ילדים אינו מפותח מספיק על-מנת לקלוט את עוצמת הכוח של חגורות המותן, ועלול לגרום לפציעות פנימיות, פציעות עמוד-שידרה, חבלות בטן ופגיעות ראש. ה- NHTSA דיווח, כי חגורות מותן אינן יעילות במניעת פגיעה בקרב ילדים הנוסעים באוטובוס. ילדים מצויים בסיכון גבוה פי 2-3 להיפגעות קשה כשהם חגורים בחגורת מותן בלבד [3]. לעומת זאת, חגורות צולבות (חגורות כתף-מותן) עשויות להקטין את הסיכון לפציעות בטן ב-50% לערך בהשוואה לחגורות מותן [4].

לסיכום, כנראה שכוונתם של קובעי המדיניות הייתה להתקין תקנות שמטרתן לצמצם היפגעות ותמותה. אולם חסכים בבדיקה מקצועית רחבה ומעמיקה הביאו להחלטה המחייבת חגירת בחגורות מותן בהסעות תלמידים. החלטה כזו על-פי תוצאות מחקרים בעולם גורמת לסיכון גבוה יותר להיפגעות בקרב תלמידים.

משה נחמיה

מח' ילדים, מרכז רפואי קפלן, רחובות

נשיכת עכביש אינה אירוע נדיר במדינה חמה כמו ישראל. שני מיני העכבישים הארסיים הנפוצים בישראל הם השישן החום והאלמנה השחורה. האלמנה מפורסמת יותר מהשישן, למרות שעל כל נשיכה של אלמנה שחורה מדווח על מאות עקיצות שישן.

למרות ריבוי המקרים, קיימת מודעות דלה בקרב הרופאים לסימנים הקליניים של נשיכת שישן. לרוב מבוצעת אבחנה שגויה, המביאה לעיתים לטיפול מיותר ומורכב. הסיבות לכך הן, שמספר רב של מצבים מחקים נשיכת שישן, התיעוד של נשיכות שישן נדיר יחסית ובמרבית הנפגעים הנשיכה נגרמת מבלי שהעכביש ניצפה בשעת מעשה.

במאמר הנוכחי מובאות שלוש פרשות חולים, ילדים. הם אושפזו במחלקתנו עם הסתמנות קלינית של חום גבוה, נגע נמקי ותיפרחת כתמית-נקודתית מפושטת, אשר אובחנו בסופו של דבר כנשיכות שישן. בהמשך מפורטת סקירת הסיפרות הרפואית בנוגע לסימנים הקליניים של נשיכת שישן, סיבוכים אפשריים ואמצעי הטיפול הנהוגים כיום. המטרה במאמר הנוכחי היא להגביר את המודעות לנשיכת שישן, על-מנת למנוע איבחון שגוי וטיפול מיותר.

בנימין רוטברג, גילה שן, גיל זלצמן

המרכז לבריאות הנפש גהה, פתח-תקווה, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

הפרעות חרדה של גיל הילדות וההתבגרות הן בעיות שכיחות, המלוות בפגיעה משמעותית בתיפקוד. רוב הילדים אינם מאובחנים ואינם זוכים לטיפול. מהלך המחלה הוא לעיתים קרובות ממושך ומעלה את הסיכון ללקות בתחלואה נוספת כמו דיכאון, צריכת חומרים ממכרים ואף אובדנות. גורמי-הסיכון להפרעות חרדה כוללים גורמים סביבתיים וגנטיים. הטיפולים שנמצאו יעילים במחקרים מבוקרים הם טיפול קוגניטיבי-התנהגותי וטיפול בתרופות מעכבות קליטה מחדש של סרוטונין. דרוש מחקר נוסף בתחום האיבחון המוקדם של הפרעות אלה ברפואה הראשונית.