תוצאת חיפוש

רונה איגר¹, שמעון רייף², אילה ירון², יורם בויאנובר³

¹מרכז שניידר לרפואת ילדים, ²מרכז רפואי סוראסקי, בית-חולים דנה לילדים, ³מרכז רפואי שיבא, בית-חולים לילדים על שם לילי ספרא

* עבודה זו בוצעה במיסגרת עבודת הגמר לתואר D.M בפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל- אביב

הזנה דרך צינורות הממוקמים במעי יעילה כתמיכה תזונתית בחולים חסרי יכולת לאכול, אך עם מערכת עיכול  תקינה. עד שנת 1980, ניתוח היה הגישה המקובלת להכנסת גסטרוסטום. לעומת זאת, בשני העשורים האחרונים – מאז הופיעה שיטת הגסטרוסטומיה האנדוסקופית המילעורית ה-Percutaneous Endoscopic Gastrostomy (PEG) – היא החלה להפוך בהדרגה לשיטה הנפוצה יותר.

העבודה נועדה לבדוק את ההוריות לביצוע השיטה בילדים, גילאי הילדים המטופלים, אופן הביצוע והתוצאות, ובכך לבחון את יעילות השיטה בילדים.

הנתונים נאספו באופן רטרוספקטיבי על פי מידע שנמצא בתיקים, כולל בדיקת רופא, ובנוסף מילוי שאלון על ידי ההורים. נסקרו בעבודה 52 ילדים שעברו פעולת במרכז הרפואי סוראסקי ובבית החולים לילדים על שם אדמונד ולילי ספרא במרכז הרפואי שיבא. נסקרו פרטי הילדים (כולל גיל, מוצא ומין), מהלך הפעולה, ההוריות לביצוע, המבצעים, מקום הביצוע, הסיבוכים ויעילות השיטה – כל זאת על פי הערכת ההורים ועל פי משקל הילד. בנוסף, נבדקו סוג ההרדמה שניתנה לילד, האנטיביוטיקה, מספר הילדים שבהם ה- PEG נותר קבוע, סוג התזונה, מספר הכישלונות בהחדרת הצינור ומספר הילדים שעברו פונדופליקציה.

הגיל הממוצע עמד על 5.4 שנים. בקרב 96% מהילדים עברה הפעולה בהצלחה. ההוריות השכיחות ביותר לביצועה  היו הפרעה בשיגשוג (35%) וליקוי נירולוגי (31%). בקרב 56% מהילדים הוכנס הגסטרוסטום על ידי גסטרואנטרולוגים בלבד. כאשר המבצעים היו גסטרואנטרולוגים בלבד, נרשמו שיעורי סיבוכים נמוכים לעומת גסטרואנטרולוג ומנתח (20.8% לעומת 52.6%, בהתאמה). בקרב 57% מהילדים לא נרשמו סיבוכים. כאשר הופיעו סיבוכים הוגדרו רובם כקלים (כאבי בטן, בחילות והקאות, החזר קיבה-ושט).

לסיכום, על פי תוצאות עבודה זו נמצא, כיPEG  מהווה שיטה עם רמת פולשניות נמוכה ביותר, הכרוכה בשיעור נמוך של סיבוכים קשים ומהווה דרך חשובה ביותר למתן מזון לילדים הזקוקים להזנה ישירות למערכת העיכול.

הפרעות הולכה חדשות המצריכות השתלת קוצב לב קבוע מופיעות ב-1%-3% מהחולים העוברים ניתוח לב. המטרה בעבודה הנוכחית היא לאפיין את החולים שנזקקו להשתלת קוצב קבוע, ההוריות והמנבאים להשתלתו.

נבדקו 4,999 חולים שעברו ניתוח לב בשנים 1993-2005. נתוני החולים הוזנו למאגר נתונים ובוצע ניתוח חד- ורב-משתנים השוואתי בין החולים שעברו השתלת קוצב לבין אלו שלא.

בשבעים-ושניים (1.4%) חולים הושתל קוצב לב קבוע. ההוריות היו חסם פרוזדורי-חדרי מלא (59 חולים), ברדיקרדיה קיצונית (9 חולים), חסם פרוזדורי-חדרי מדרגה שנייה (2 חולים) וחסם בשני צרורות (2 חולים). המנבאים לצורך בקוצב לב קבוע בניתוח רב-משתנים היו חסם בצרור הולכה שמאלי לפני הניתוח, ניתוח של מסתם הוותין ורמה גבוהה שלCPK-MB .

1.4% מהחולים שעוברים ניתוח לב יזדקקו לקוצב לב קבוע. ניתן לזהות מנבאים לצורך בהשתלתו. בהתאם למנבאים אנו ממליצים השתלה מוקדמת של קוצב, על-מנת לאפשר ניוד מוקדם של החולים וקיצור משך האישפוז.
 

הפרעות הולכה חדשות המצריכות השתלת קוצב לב קבוע מופיעות ב-1%-3% מהחולים העוברים ניתוח לב. המטרה בעבודה הנוכחית היא לאפיין את החולים שנזקקו להשתלת קוצב קבוע, ההוריות והמנבאים להשתלתו.

נבדקו 4,999 חולים שעברו ניתוח לב בשנים 1993-2005. נתוני החולים הוזנו למאגר נתונים ובוצע ניתוח חד- ורב-משתנים השוואתי בין החולים שעברו השתלת קוצב לבין אלו שלא.

בשבעים-ושניים (1.4%) חולים הושתל קוצב לב קבוע. ההוריות היו חסם פרוזדורי-חדרי מלא (59 חולים), ברדיקרדיה קיצונית (9 חולים), חסם פרוזדורי-חדרי מדרגה שנייה (2 חולים) וחסם בשני צרורות (2 חולים). המנבאים לצורך בקוצב לב קבוע בניתוח רב-משתנים היו חסם בצרור הולכה שמאלי לפני הניתוח, ניתוח של מסתם הוותין ורמה גבוהה שלCPK-MB .

1.4% מהחולים שעוברים ניתוח לב יזדקקו לקוצב לב קבוע. ניתן לזהות מנבאים לצורך בהשתלתו. בהתאם למנבאים אנו ממליצים השתלה מוקדמת של קוצב, על-מנת לאפשר ניוד מוקדם של החולים וקיצור משך האישפוז.
 

קרע בכיסת שקע-הברך (Popliteal cyst) היא תופעה ידועה ומוכרת המתרחשת בנסיבות שונות, כגון עבודה מאומצת או פעילות ספורטיבית. במאמר להלן מובאת פרשת חולה ממוצא בדואי שניזוק בברכו. הפגיעה התבטאה בכאב ובהתהוות קרע בכיסה של שקע-הברך, עקב מאמץ גופני בלתי שגרתי – תפילה בתדירות גבוהה בחודש הרמאדאן.

מערכת יחסים טובה בין מטופל לרופא היא מאושיות הרפואה הראשונית בעידן העכשווי. מצבים נדירים שבהם מופר האיזון העדין המתקיים בבסיס הוויה זו, יוצרים מציאות שבה לא רק למטופל זכות לממש את זכאותו לבחירת הרופא המטפל, אלא גם הרופא רשאי לאחר הליך הולם של מיצוי ניסיונות תקשורת ובחינה אירגונית מהותית משותפת, להינתק מהמטופל באופן יזום.

במאמר הנוכחי נדונות הסיבות למציאות מיוחדת זו ומובאות דרכי גישה מובנות להתמודדות עם הבעיה.

 

*   העבודה בוצעה בתמיכת האגודה למלחמה בסרטן

התיסמונת על שם Lynch, המוכרת כיום כסרטן הכרכשת התורשתי שאינו פוליפואידי Hereditary Non-Polyposis Colorectal Cancer – HNPCC  - מורשת בהורשה אוטוזומית שולטנית וכרוכה בסיכון גבוה לממאירויות הכרכשת (עד 80%), לסרטן הרחם (עד 60%) ולממאירויות נוספות, בעיקר בשחלה ובמערכת השתן. התיסמונת נגרמת על-ידי מוטציה גרמינלית באחד מהגנים של ה- Mismatch repair MMR)), האחראים על תיקון טעויות בדנ"א, בעיקר ב- hMLH1, hMSH2 ו-6hMSH. הפגיעה במיכלול התיקון בשאתות HNPCC מתבטאת באי-יציבות גנומית של רצפים נשנים (MSI-H – High Microsatellite Instability) ובהתמרה ממאירה. אי-היציבות הגנומית ואובדן הביטוי של הגן בשאת מהווים סמנים מעבדתיים לזיהוי התיסמונת והגן שבו התרחשה המוטציה. קיימת חשיבות רבה לאיתור פרטים עם HNPCC, מכיוון שזוהי הורשה שולטנית (דומיננטית), ומכיוון שאיתור נשאים יחד עם מעקב מתאים מפחיתים בלמעלה מ-50% את שיעור התחלואה והתמותה.

המטרות בעבודה היו איתור חולים ומשפחות עם HNPCC, איתור הבסיס הגנטי הסגולי (Specific) למשפחות, מתן ייעוץ גנטי לחולים ולבני המשפחה, וכן הפנייתם למעקב מתאים.

לשם כך הוקם שירות אונקוגנטי המורכב ממירפאה ייחודית לממאירויות העיכול, וכן מערך מעבדתי פתולוגי-גנטי הכולל בדיקות יציבות גנומית ואימונוהיסטוכימיה לחלבונים החשודים, ריצוף הגנים ובדיקת מוטציות ידועות בדם.

איתור המשפחות עם HNPCC התבצע באופן מובנה ויעיל, בשיתוף פעולה של צוותות גנטיים, פתולוגיים ואונקולוגיים. בשנה הראשונה לקיום השירות נראו כ- 100 משפחות, וב-46 משפחות נערך בירור מעבדתי בשאלה של HNPCC. בקרב 16 מתוכן נמצאה עדות מעבדתית לתיסמונת. בקרב 4 הייתה עדות למעורבות hMLH1, ב-1 עדות למעורבות hMSH6 וב-11 עדות למעורבות hMSH2. בכל השאתות שהודגמה בהן דרגת אי-יציבות גבוהה הודגם גם היעדר ביטוי של אחד משלושת תוצרי הגנים העיקריים.
 

איל בראון

המח' לרפואה פנימית ב' והיח' למחלות זיהומיות, הקריה הרפואית רמב"ם והפקולטה לרפואה רפפורט, חיפה

מעטים הם המלחינים אשר במהלך חיים כה קצר יצרו מוסיקה פורה ומשמעותית כמו פרנץ שוברט. בשלושים ואחת שנות חייו יצר תשע סימפוניות, 21 סונטות לפסנתר, מוסיקה כנסייתית, עשרות יצירות קאמריות (מהן כמה מהיצירות היפות ביותר ברפרטואר), ובעיקר – מאות שירים אומנותיים (לידר), הנחשבים לשיא היצירה בתחום זה בהיסטוריה של המוסיקה.

איל אשכנזי, ירון אילן, דניאל שובל

יחידת הכבד, האגף לרפואה פנימית, בית-החולים הדסה עין-כרם, ירושלים

תסמונת הכבד-כליה מוכרת שנים רבות כאחד מהסיבוכים בחולי צמקת הכבד. האטיולוגיה לא הייתה ידועה שנים רבות, אם כי מקובל היה להחשיבה כאי-ספיקת כליות תפקודית ללא פגיעה פתולוגית בכליות. התסמונת מתפתחת לרוב בחולי צמקת מתקדמת, וקיימים מספר גורמי-סיכון המזרזים את הופעתה. בשנים האחרונות חלה התקדמות בהבנת הפתופיזיולוגיה של התיסמונת, ובמספר עבודות שנערכו בנושא התגלה קשר בין אי-ספיקת כליות להתרחבות כלי-דם ספלנכית, להתכווצות כלי-דם מערכתית ובכליות, להפרשת-יתר של NO במערכת הספלנכית, ולרמות גבוהות של נוראדרנלין ורנין בדם.

התיאוריה המקובלת כיום להסבר התסמונת היא תיאורית הרחבת כלי-הדם העורקיים – Arterial vasodilatation theory. לאחרונה התגלתה גם מעורבות של הלב בתסמונת המתבטאת בירידה בתפוקת הלב על רקע שאינו ברור דיו. הטיפול בלוקים בתסמונת התפתח בשנים האחרונות ומתבסס על הפתופיזיולוגיה של המחלה. במספר עבודות נמצא כי מתן תרופות מכווצות כלי-דם, בעיקר אנלוגים של ואזופרסין, במשלב עם מרחיבי פלסמה, לרוב אלבומין, משפר את תפקוד הכליות של חולים תסמונת כבד-כליה ואת סיכוייהם לעבור השתלת כבד מוצלחת, וכיום הוא הטיפול המגשר המקובל עד לניתוח להשתלת כבד.

אלכסנדר שפלר¹, אנדריי גרמיצקי² , מיכאל ויינריב¹, גיורא טיקוצ'ינסקי¹, משה שלו¹, סנטיאגו ריכטר¹, נחום ארליך², איוון שוורץ³, אילן ליבוביץ¹

¹המח' לאורולוגיה, מרכז רפואי מאיר, כפר-סבא, ²המח' לאורולוגיה, מרכז רפואי הלל יפה חדרה, ³יח' הטראומה, המח' לכירורגיה, מרכז רפואי מאיר, כפר-סבא

הגישה המסורתית לטיפול בחבלות חודרות בכיליה היא ניתוח. בשנים האחרונות, בעקבות ההצלחה בטיפול שמרני בחבלות כיליה קהות, חל שינוי הדרגתי בגישה הטיפולית גם בחבלות חודרות, עם נטייה לטיפול שמרני בחולים נבחרים. בסיפרות הרפואית בישראל חסר מידע אודות פגיעות חודרניות בכיליה והטיפול בהן. לכן ראינו לנכון לנסות ולאפיין את הפגיעות החודרניות בכיליה מניסיוננו ולזהות את הגורמים המשפיעים על הצלחת הטיפול השמרני בחולים אלו.

נתונים נאספו רטרוספקטיבית מן הרשומות הרפואיות של כל הפצועים שלקו בחבלות חודרות בכיליה בין השנים 1994- 2004. בסך-הכל אותרו 18 פצועים שלקו בפגיעה חודרנית מבודדת בכיליה או כחלק מפגיעה רב-מערכתית בשני מרכזים רפואיים (מרכז רפואי מאיר, כפר-סבא – 13 חולים ומרכז רפואי הלל-יפה, חדרה – 5 חולים). הנתונים כללו מידע לגבי מנגנון הפגיעה (ירי או פגיעת דקירה), הימצאות דם בשתן, מצב המודינמי, צורך בעירוי-דם, גורל הכיליה, סיבוכים ניתוחיים ובתר-ניתוחיים. חומרת הפגיעה בכיליה דורגה על-פי הסיווג המקובל על-ידי האיגוד האמריקאי לכירורגיה וטראומה. טופלו 18 פצועים עם חבלות חודרניות בכיליה. הגיל הממוצע היה  22.5 שנה (טווח 15-40 שנה). מנגנון החבלה היה פצע דקירה בעשרה ופצע ירייה בשמונה. בתשעה (50%) היו חבלות נילוות שחייבו ניתוח בטן. בעשרה פצועים (55.5%) טופלה הפגיעה הראשונית בכיליה באורח שמרני (ארבעה נזקקו לניתוח בטן לתיקון חבלות נילוות בלי חקירת הכיליה). בכל הפצועים אשר טופלו שמרנית נשתמרה כיליה תיפקודית. בשמונה פצועים (44.5%) טופלה החבלה בכיליה ראשונית בניתוח, ובמחציתם הסתיים המהלך באובדן הכיליה החבולה. כל הפגיעות בדרגה I-II טופלו שמרנית. כל הפגיעות בדרגה V טופלו בניתוח. בפגיעות בדרגה III טופלו שלושה שמרנית ושניים נותחו. בפגיעות בדרגה IV – מחציתם טופלו שמרנית ומחציתם נותחו. לסיכום, בעבודה זו מדווח על טיפול שמרני מוצלח בחבלות חודרניות בכיליה בעשרה מתוך שמונה-עשר פצועים. נתון זה גבוה מעט מהמדווח בסיפרות. רק חולה אחד מן הקבוצה שטופלה שמרנית נזקק לניתוח לתיקון הכיליה בשלב מאוחר יותר, ובכל החולים נשתמרה כיליה מתפקדת. מחצית מן החולים שנותחו ראשונית איבדו את הכיליה החבולה. טיפול שמרני מהווה אפשרות ממשית למרבית החבלות החודרניות הקלות ובחולים נבחרים עם חבלות חודרניות בדרגה III ו- IV  אשר מבטיחה שימור מרבי של תיפקוד הכיליה הפגועה, ללא סיבוכים משמעותיים.

איל בראון

המח' לרפואה פנימית, והיחידה למחלות זיהומיות, רמב"ם - הקריה הרפואית לבריאות האדם והפקולטה לרפואה רפופורט, חיפה

גוסטב מהלר נחשב לאחד המוסיקאים החשובים שפעלו בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20. בחייו התפרסם מהלר בעיקר כאחד המנצחים החשובים של תקופתו, והיה ממבססי תפקידו החשוב של המנצח בביצוע המוסיקלי. אולם מהלר ראה את עצמו בראש ובראשונה כמלחין.

איתן אוריאל¹, ולדימיר ציסטיק¹, אילן בלט², נחום מרגולין², מירי נויפלד¹

¹היח' לכיפיון (אפילפסיה) והמח' לנירולוגיה, מרכז רפואי סוראסקי תל אביב, ²המח' לנירולוגיה, מרכז רפואי שיבא, תל השומר

לווטירצטם (קפרא) היא תרופה נוגדת-כיפיון מהדור החדש, המאושרת כתוסף לטיפול בחולי כיפיון (אפילפסיה) עם התקפים חלקיים. מנגנון הפעולה של התרופה עדיין איננו ידוע במדויק.

המטרה במחקר הנוכחי הייתה להעריך את היעילות והסבילות של קפרא כטיפול בחולים מבוגרים עם כיפיון עמיד לטיפול. במחקר הרטרוספקטיבי הנוכחי נסקרו תיקים רפואיים של 49 חולי כיפיון, מבוגרים מגיל 16 שנה, או הלוקים בהתקפים חלקיים, עם וללא הכללה משנית, בהתקפים כלליים שהיו עמידים לטיפול המקובל,  והחלו טיפול בלווטירצטם כתוסף לטיפול הקיים בשני מרכזים רפואיים שלישוניים. עשרים-ושבעה מתוך הנבדקים היו גברים והגיל הממוצע היה 13+35.4 שנה. משך המחלה הממוצע עמד על 11 ±21 שנה ותדירות ההתקפים הממוצעת עמדה על 30 +31 התקפים לחודש. החולים טופלו ב-2.6 תרופות בממוצע בעת התחלת הטיפול בלווטירצטם. משך הטיפול בלווטירצטם עמד על 9.7+ 12.6 חודשים, במינון ממוצע של 743.7+ 1,964 מ"ג ביום.

הטיפול בלווטירצטם הפסיק לחלוטין את ההתקפים ב-10% מהחולים והפחית את תדירות ההתקפים בלמעלה מ- 50% בקרב 25% נוספים. בקרב שמונה (16%) חולים נוספים ניצפתה ירידה קטנה מ-50% בתדירות ההתקפים. בעשרים (41%) חולים לא חל שינוי בתדירות ההתקפים, וב-4 (8%) חולים ניצפתה החמרה במצב. לא ניצפו השפעות-לוואי משמעותיות. השפעת-הלוואי השכיחה הייתה ישנוניות, שדווחה בקרב 10% מהחולים.  לסיכום, מתוצאות המחקר הנוכחי ומסקירת עבודות קודמות עולה, כי טיפול בלווטירצטם כתוסף הוא יעיל ונסבל היטב בקרב חולי כיפיון עם התקפים חלקיים וכלליים העמידים לטיפול.

דני רוזין¹, עודד זמורה¹, אביעד הופמן¹, מרט חייקין¹, ירון מינץ¹, ברק בר זכאי¹, יורי גולדס¹, אסתר שבתאי², משה שבתאי¹, עמרם אילון¹

¹המח' לכירורגיה כללית והשתלות, המרכז הרפואי שיבא, תל-השומר, ²השירות הסטטיסטי, המרכז הרפואי סוראסקי, תל-אביב, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

בתוך כעשור מאז יושמה לראשונה בכריתת המרירה הפכה הגישה הלאפרוסקופית למועדפת במספר רב של ניתוחים. ניתוח לאפרוסקופי של הכרכשת (Colon) והחלחולת (Rectum) טרם אומץ על-ידי כלל המנתחים, מטעמים של מורכבות טכנית ועקב חששות לגבי יכולתה של גישה זו לתת מענה לדרישות האונקולוגיות, כפי שמקובל בניתוחים בגישה הפתוחה. ספקות אלו פוחתים והולכים ככל שמצטבר מידע וניסיון. מובא בזאת ניסיוננו בביצוע ניתוחים לאפרוסקופיים של הכרכשת בתשע השנים האחרונות.

המטרה בעבודה זו היא להעריך את התוצאות לטווח המיידי והקצר לאחר ניתוחי כרכשת וחלחולת בגישה לאפרוסקופית, ולסכם את המעקב ארוך-הטווח אחר המנותחים שעברו כריתת כרכשת עקב ממאירות.

המידע לגבי כל המנותחים שעברו במחלקתנו ניתוחי כרכשת בגישה לאפרוסקופית נאסף פרוספקטיבית במסד נתונים מחשבי. המידע כולל נתונים דמוגרפיים, פרטי הניתוח עצמו ומהלך בתר-ניתוחי. המשך המעקב הושלם על-ידי ביקורים במירפאה ובחלקו על ידי ריאיונות טלפוניים, אשר פרטיו הוזנו אף הם למסד הנתונים. עיבוד הנתונים בוצע באמצעות סטטיסטיקה מחשבית.

במשך תשע שנים בוצעו במחלקתנו 350 ניתוחים לאפרוסקופיים של הכרכשת והחלחולת ממיגוון סיבות, הן לצורך טיפול בשאתות ממאירות והן לטיפול במחלות טבות. כשישים אחוזים מהניתוחים בוצעו עקב ממאירות הכרכשת, ב-14.5% מהניתוחים הומרה הלאפרוסקופיה לניתוח פתוח, סיבוכים לאחר הניתוח כללו זיהום בפצע הניתוח בשיעור של 17.4%, דלף מההשקה בשיעור של 6.9%, ותמותה בשיעור של 2.8%. מעקב ארוך-טווח העלה הישנות מקומית של השאת בשיעור של 2.3% והתפתחות גרורות מרוחקות בשיעור של 8.2%. שיעור ההישרדות לחמש שנים לאחר ניתוח עקב סרטן הכרכשת על כל שלביו הוא 56% ו-63% לאחר כריתה במטרת ריפוי, בהיעדר פיזור גרורתי.

לסיכום, הגישה הלאפרוסקופית מאפשרת תוצאות קצרות- וארוכות-טווח שאינן נופלות מהתוצאות לאחר ניתוח פתוח, הן מבחינת שיעור הסיבוכים הסב-ניתוחיים והן מבחינת התוצאות האונקולוגיות. היתרונות של הגישה הלאפרוסקופית, הקשורות לטראומה מופחתת לדופן הבטן, מצדיקות יישום גישה זו כחלופה אפשרית לגישה הפתוחה.

אילן ראוזה¹ והוארד עמיטל²

¹המח' לרפואה פנימית ה', מרכז רפואי רבין, בית חולים בילינסון, פתח תקווה, ²המח' לרפואה פנימית ד', מרכז רפואי מאיר, כפר סבא, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

הכנס הבינלאומי החמישי על אוטואימוניות הפך זה מכבר למסורת מדעית בעלת חשיבות בנושא המחלות האוטואימוניות. הכינוס הראשון אורגן בשנת 1998 על ידי יהודה שינפלד, ומאז הפך לאחד האירועים המדעיים החשובים בנושא זה. באי הכינוס דנו במיגוון רחב של מחלות: דלקת מפרקים שיגרונתית, זאבת אדמנתית, טרשת נפוצה, תיסמונת הנוגדנים כנגד פוספוליפידים ואחרות.

הכנס נערך הפעם בעיירה היפה סורנטו שבאיטליה, והמארגנים (יהודה שינפלד, טקאו קוייקה ו-פייר-לואיג'י מרוני) הצליחו להביא להשתתפות חסרת תקדים של 1,450 רופאים וחוקרים ממדינות רבות.

מיכל לונץ, ג'ואד ח'לאילה, אלכסנדר ברודסקי, תלמה שפק

מח' אף אוזן וגרון, ניתוחי ראש וצוואר, מרכז רפואי בני ציון והפקולטה לרפואה, הטכניון, חיפה

הגיל שבו צריכים להתבצע ניתוחים להשתלת שתל שבלול בילדים חופף את הגיל שבו קיימת שכיחות-יתר של דלקות אוזן תיכונה. עובדה זו מעוררת חשש מהאפשרות, שאם מתפתחת דלקת אוזן תיכונה בילד מושתל, יתפשט הזיהום מהאוזן התיכונה למערכת העצבים המרכזית דרך מערך האלקטרודות של השתל. לכן, חשוב להגיע לשליטה בדלקות אוזן תיכונה בילדים המועמדים להשתלת שתל שבלול טרם ביצוע ניתוח ההשתלה, ולתת טיפול מיטבי כנגד דלקות המתהוות לאחר ההשתלה.

המטרה במחקר הנוכחי הייתה להעריך את רמת הסיכון לדלקות אוזן לאחר השתלת שתל שבלול בקבוצת ילדים מושתלים המצויים בסיכון-יתר ללקות בדלקות אוזן ובאלו ללא סיכון-יתר, אשר טופלו לפי פרוטוקול מובנה שתוכנן לצורך טיפול בדלקת אוזן תיכונה לפני השתלת שתל שבלול ולאחריה.

נכללו בעבודה הנוכחית 113 ילדים שעברו השתלת שתל שבלול לפני גיל שבע שנים. שבעים מהם הוגדרו כמצויים סיכון-יתר ללקות בדלקות אוזן תיכונה (קבוצה "א") ו- 43 שויכו לקבוצה ללא סיכון-יתר (קבוצה "ב"). המעקב לאחר הניתוח נמשך בין 6 ל- 73 חודשים (ממוצע: 35.5 חודשים). נערכה השוואה בין הקבוצות לגבי גיל בעת ההפניה למרכז ההשתלה, גיל בעת ניתוח ההשתלה והערכת דלקות אוזן נשנות לאחר ההשתלה.

בעת ההפניה למרכז ההשתלה היה גילם הממוצע של הילדים בקבוצה "א" (המצויים סיכון-יתר ללקות בדלקות אוזן תיכונה) נמוך מזה של הילדים שהיו כלולים בקבוצת הילדים הבריאים (23.4 חודש לעומת 35.8 חודש, בהתאמה). פרק הזמן שחלף מעת ההפניה לזמן ההשתלה היה ארוך יותר בקבוצה שלקתה בדלקות אוזן תיכונה בטרם ההשתלה. למרות זאת, בעת ההשתלה היה הגיל הממוצע של הילדים בקבוצת הסיכון לדלקות אוזן נמוך יותר מגיל הילדים ללא סיכון: 32.5 חודשים לעומת 42.2 חודשים בממוצע, בהתאמה. לאחר ההשתלה, 28 ילדים מקבוצת הסיכון (40% מהקבוצה) לקו בדלקות חדות או בהפרשה דרך צינורית האיוורור שבאוזן המושתלת לעומת 4 ילדים מקבוצה "ב" (9.3% מכלל הקבוצה). בקרב 11 מתוך 28 הילדים שלקו בדלקות אוזן לאחר ההשתלה היוו הדלקות אתגר טיפולי. עשרה מהם השתייכו לקבוצה "א" (14% מהקבוצה). מרבית המחוללים שבודדו מדלקות אוזן תיכונה בקבוצה זו היו אופייניים לדלקת אוזן תיכונה חדה. מסטואידיטיס חדה התפתחה בשלושה ילדים, בכולם ללא סיבוכים תוך-גולגולתיים וללא צורך בניתוח לכריתת המסטואיד.

לסיכום, הפניה מוקדמת למרכז ההשתלות מובילה לביצוע השתלה בגיל צעיר יותר, גם בילדים הלוקים בדלקת אוזן תיכונה. שכיחות דלקות האוזניים לאחר ניתוח השתלת שתל שבלול בילדים נמוכה משכיחות דלקת אוזן תיכונה לפני ניתוח ההשתלה, גם בילדים עם סיכון-יתר לדלקת אוזן תיכונה. בשלב זה לא ניתן לאתר בטרם ההשתלה מי מהילדים בקבוצת הסיכון הגבוה לדלקת אוזן יהווה לאחר ההשתלה אתגר טיפולי מבחינת דלקות אוזן.
 

דוד רבינרסון¹, נטלי פולק-רבינרסון, מרק גלזרמן^2,1

¹בית-החולים לנשים על-שם הלן שניידר, מרכז רפואי רבין, פתח-תקווה, ²הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

אלימות כנגד נשים היא תופעה שכיחה ביותר הלובשת צורות שונות, כמו אלימות נפשית-מילולית, גופנית או מינית. התופעה נפוצה הן בעולם והן בישראל, ומקיפה נשים מכל שיכבת גיל ורקע חברתי-כלכלי. נשים הרות אינן חסינות אף הן מפני גילויי אלימות במשפחה. תופעה זו של חשיפה לאלימות מבית פוגעת בבריאותן הגופנית והנפשית של נשים אלו, ועלולה אף להביא למותן. נשים אינן ששות לדווח על היותן חשופות לאלימות מבית, והרופאים אינם נוטים לחקור מטופלות במגמה לדעת האם הן חשופות לאלימות מסוג זה. מבין כלל הרופאים, לרופא הנשים שמור מקום מיוחד בגילוי, זיהוי ואיתור נשים החשופות לאלימות במשפחה בתוקף היותו לא פעם גם הרופא הראשוני של האישה. בישראל קיימת מערכת חקיקה מוסדרת שמטרתה להגן על נשים החשופות לאלימות מבית, והמחייבת, בין השאר, את הרופא, להציע טיפול מתאים לנשים המאותרות על-ידו כסובלות מסוג זה של אלימות. כמו-כן קיימת מערכת ענפה של אמצעי סיוע לנשים נפגעות אלימות במשפחה, המתופעלת באמצעות גורמי הרווחה, אך מערכת זו תהיה יעילה פחות ללא שיתוף הפעולה של הרופאים, ובייחוד רופאי הנשים, באיתור וזיהוי הנשים קורבנות האלימות והפנייתן הלאה לגורמי הטיפול המתאימים.