תוצאת חיפוש

נטע פרנס¹, מאיר מרמור¹, אבירם גולד², אלי שטיינברג¹

¹מח' לאורתופדיה ב', ²מח' לאורתופדיה א', מרכז רפואי סוראסקי, תל אביב והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

פגיעות בעמוד השידרה – עה"ש¹ הצווארי מהוות כ-2%-3% מכלל פצועי החבלה (טראומה). בעשורים האחרונים חלה התקדמות משמעותית במחקר הבסיסי, בדימות, בטיפול השמרני, ובטיפול באמצעות ניתוח בפגיעות בעמוד השידרה הצווארי.

דימות של עמוד השידרה הצווארי באמצעות רנטגן בפגיעת חבלה חייב להיות יעיל ומדויק. ניתן כיום להיעזר במיספר שיטות לדימות עמוד השידרה הצווארי לאחר פגיעת חבלה, ושיטות דימות אלו כוללות: צילומי רנטגן, טומוגרפיה מחשבית (CT) ותהודה מגנטית (MRI).

במאמר זה נסכם ונרכז את הסיפרות המתייחסת לדימות עמוד השידרה הצווארי במצבי חבלה, וכן נתייחס לצורך בדימות הנפגע האי-תסמיני (א-סימפטומטי).

נציע אלגוריתם לבחירה של שיטת הדימות המתאימה במצבי החבלה השונים.

_________________

¹עה"ש – עמוד השידרה

דניאל בן-דיין, מרדכי קרמר

מכון הריאה מרכז רפואי רבין, קמפוס בילינסון, פתח תקוה

יתר-לחץ-דם בעורקי הריאה, מתאפיין בתינגודת גבוהה בריאה ובירידה בתפוקת הלב. בתקופה שקדמה לטיפול בפרוסטציקלין, נחשבה המחלה לסופנית, עם חציון הישרדות של 3 שנים. בשנים אחרונות חל שיפור משמעותי ברמת ההישרדות, בזכות הבנה טובה יותר של המחלה ודרכי הטיפול בה.

ההנחיות החדשות לטיפול מבוססות על מימצאי מחקרים אודות הקשר שבין היצרות ועיצוב מחדש של כלי-דם לבין הפרעות בתיפקוד דופן האנדותל, לבין ביטוי-יתר של אנדותלין, ולירידה ביצירה של פרוסטציקלין וותחמוצת חנקן (NO).

במאמר ידווח על הסיווג החדש ועל ההנחיות לטיפול המקובלות כיום בעולם. הנחיות אלו מתייחסות לתפקידי פרוסטציקלין, למעכבי אנדותלין ופוספודיאסתרזה 5, ולערך של מישלבי התרופות.

לוטפי ג'אבר^1,2,3, אורלי רומנו- זליכה⁴, שמואל ריגלר⁵

¹מרכז "גשר לשלום" לרפואת ילדים טייבה, ²היח' לאשפוז יום, מרכז רפואי לילדים, שניידר, פתח תקוה, ³הפקולטה לרפואה סאקלר אוניברסיטת תל אביב, ⁴המרכז הלאומי לבקרת מחלות, מכון גרטנר תל השומר, ⁵כללית, שירותי בריאות, מחוז השרון

העבודה בוצעה במירפאות קופת חולים כללית, במחוז השרון.

רקע: דפוסים של מתן אנטיביוטיקה לילדים החולים בדרכי הנשימה העליונות, אשר נהוגים בקרב רופאי מישפחה ורופאי ילדים בישראל.

שיטות: נערך סקר בקרב 81 רופאי מישפחה ורופאי ילדים המועסקים במירפאות של כללית, שירותי בריאות במחוז השרון. דפוסי מתן אנטיביוטיקה כפי שדווחו על-ידי הרופאים, הושוו להמלצות של המרכז לבקרה ולמניעת מחלות (Center for disease (control and prevention.

תוצאות: כמעט כל הרופאים הסכימו כי קביעת איבחון של דלקת אוזניים צריכה להתבסס על תפליט ועל מחלה חדה. 28% מרופאי המישפחה ו-12% מרופאי הילדים דיווחו כי כנגד דלקת הסימפונות (Bronchitis) בילדים, הם מעדיפים טיפול באמצעות אנטיביוטיקה, אף כי איננו הטיפול המומלץ.

39% מרופאי הילדים ו-47% מרופאי המישפחה אינם נוהגים לשלוח דגימה לתרבית לשם זיהוי זיהום הנגרם מסטרפטוקוס A כדי לאבחן דלקת גרון. מבין אלה המפנים את החולים לביצוע בדיקה זו, רובם אינם ממתינים לקבלת התשובה מהמעבדה לפני מתן אנטיביוטיקה. 48% מהרופאים סברו כי רגישות במערות האף והימצאות נזלת הם סמנים המבססים איבחון של דלקת מערות האף (Sinusitis), וזאת חרף העובדה שרגישות-יתר של מערות האף היא מימצא נדיר בילדים. כל רופאי הילדים דיווחו כי הם אינם מטפלים באמצעות אנטיביוטיקה כנגד התקררות, לעומתם 17% מרופאי המישפחה דיווחו שהם אכן מטפלים באמצעות אנטיביוטיקה במיקרים אלה (p=0.006).

מסקנות: מתוצאות המחקר עולה כי דפוסי מתן אנטיביוטיקה של הרופאים שהשתתפו בסקר, לחולים בדרכי הנשימה העליונות, אינם עולים בקנה אחד עם ההמלצות. נראה, כי יש לשקול הפעלת תוכנית התערבות שתעודד שיקול דעת זהיר יותר לגבי מתן אנטיביוטיקה ולהצטמצם למיקרים שהטיפול באנטיביוטיקה מוצדק.

עמיר שמואלי¹, ציונה חקלאי², עטל שולמית גורדון<sup>2

1</sup>האוניברסיטה העברית ומכון גרטנר, ²משרד הבריאות, תחום מידע

רקע: התאמה נכונה של הקצאת המשאבים לקופות החולים המתחרות לסיכון המבוטחים, היא חוליית מפתח באבטחת הוגנות המערכת ויעילותה. מאז שנת 1995, ההקצאה לקופות בישראל מבוססת על גיל בלבד, בעוד שבכל המדינות המפותחות שהנהיגו מערכת דומה, נעשה מאמץ לשפר את הנוסחה ולהכיל בה את מצב בריאות המבוטחים.

מטרות: להציע נוסחת הקצאה המבוססת על אבחנות רפואיות באישפוז.

שיטות: על בסיס מאגר האישפוזים של משרד הבריאות בשנים 1994-1997, ובאמצעות תוכנת DxCG, נבנה דגם ראשוני לחיזוי עלויות האישפוז בשנה נתונה, על סמך אבחנות באישפוז, גיל ומין באישפוז בשנה שקדמה לה. השלב השני, חיזוי סך עלויות הטיפול הרפואי על סמך מידע מתקופת האישפוז, לא התממש עקב סירוב הקופות לספק את הנתונים הדרושים.

תוצאות: יישום דגם האבחנות בנתוני מאגר האישפוזים נמצא אפשרי, אם כי נדרש מחקר נוסף כדי להגיע לדגם המתאים ביותר. דגם האבחנות מניב תחזית מדויקת יותר לעלויות האישפוז מאשר הדגם הדמוגראפי (גיל ומין בלבד).

מסקנות: לאחר עשור של הקצאת המשאבים לקופות החולים על בסיס גיל המבוטחים בלבד, המערכת הישראלית נקראת, כפי שעשו מערכות דומות באירופה ובארה"ב, לשכלל את נוסחת ההקצאה ולכלול בה את מצב הבריאות של המבוטחים. תוצאות הביניים המובאות במחקר הנוכחי יכולות להוות בסיס לתחילתו של מאמץ מחקרי שכזה.

פנחס שכטר¹, מרדכי שמעונוב¹, מרדכי לורברבוים²

¹מח' כירורגית א' ²המכון לרפואה גרעינית, מרכז רפואי וולפסון, חולון

רקע: הישנות מקומית של שאתות בבלוטת התריס, או של גרורות בקישריות לימפה צוואריות בעלות התמיינות טובה, איננה תופעה נדירה. החולים הם צעירים לרוב, בעלי תוחלת חיים ארוכה ומהווים אתגר לטיפול, מאחר שהטיפול המקובל ביוד רדיואקטיבי אינו מספק במיקרים רבים, וכרוך בהפסקת טיפול הורמוני חלופי למשך תקופה ארוכה. רוב החולים נזקקים לניתוח לכריתת השאתות, ניתוח הכרוך בסיבוכים תיפקודיים וקוסמטיים, בנוסף לקושי הטכני הרב האופייני לניתוחים נישנים בצוואר.

מטרות: יישום טיפול חדשני המשלב מתן מנת טיפול של יוד רדיואקטיבי, וניצולו לסימון מדויק, עם ניתוח לאיתור מצבורים קטנים של תאי שאת בעזרת גלאי, ולכריתתם. כך ניתן להסתפק בניתוח זעיר פולשני אחד.

שיטות: הטיפול המשולב כולל הכנת חולה לטיפול יוד רדיואקטיבי (מנת טיפול) תוך ניצול זמן חיים ארוך של יוד זה, ניצולו כסמן של כל הנגעים לשם איתורם בעזרת גלאי במהלך הניתוח. בניתוח המונחה כורתים רק רקמות נגועות ומסומנות, תוך מזעור נזק.

תוצאות: בשני החולים הסריקה שלאחר הניתוח שיקפה כריתה שלמה של הנגעים. יתר על כן, בשני המיקרים הגלאי תוך-הניתוח איפשר כריתה של ריקמת שאת שלא הודגמה במיפוי שלפני הניתוח. לא נרשמו סיבוכים לאחר הניתוח.

מסקנות: הטיפול המשולב המובא להלן בשתי פרשות חולים יעיל מאוד מבחינה אונקולוגית. לאחר יישומו בקבוצת חולים גדולה ובמעקב של מיספר שנים יהווה תוספת חשובה לטיפולים הזעיר פולשניים.

אליאס טובי¹, מירי בלנק ²

¹המכון לאלרגיה ואימונולוגיה קלינית, מרכז רפואי בני ציון, הפקולטה לרפואה, הטכניון, חיפה, ²המרכז למחלות אוטואימוניות, שיבא, תל השומר, הפקולטה לרפואה סאקלר, תל אביב

הכינוס הבינלאומי הרביעי על אוטואימוניות הפך למסורת מדעית בעלת חשיבות בנושא המחלות האוטואימוניות. הכינוס הראשון אורגן בשנת 16 על-ידי פרופ' יהודה שינפלד ומאז הפך לאחד האירועים המדעיים החשובים בנושא זה. באי הכינוס עסקו במיגוון רחב של מחלות: זאבת אדמנתית, מחלות מעי דלקתיות, טרשת נפוצה, תיסמונת הנוגדנים האנטי-פוספוליפידים ואחרות.

בנימין גזונדהייט¹, דוד גרינברג², שלמה ולפיש³, רון דגן², גדעון קורן⁴, דוד מלקין⁵, משה דוד טנדלר⁶

¹היח' להשתלת לשד עצם, הדסה עין כרם, ירושלים, ²היח' למחלות זיהומיות ילדים, מרכז רפואי אוניברסיטאי סורוקה ואוניברסיטת בן גוריון בנגב, באר שבע, ³חבר בוועדה לפיקוח על המוהלים של הרבנות הראשית, יח' קולורקטלית, מרכז רפואי אוניברסיטאי סורוקה ואוניברסיטת בן גוריון בנגב, באר שבע; ⁴המח' לפרקמוקולוגיה וטוקסיקולוגיה, בי"ח לילדים, טורונטו, קנדה; ⁵המח' להמטולוגיה ואונקולוגיה, בי"ח לילדים, טורונטו, קנדה; ⁶המח' לביולוגיה, תלמוד ואתיקה רפואית יהודית, ישיבה אוניברסיטה, ניו- יורק, ארצות הברית.

הביצוע של מצוות המילה ביום השמיני מושרש בתורה ונידון במקורות הקדומים. המצווה מקובלת בחוגים רחבים של החברה היהודית לאורך כל הדורות, בארץ ובתפוצות. הסיפרות ההלכתית קובעת הוראות קפדניות להתערבות רפואית זו, על מנת למנוע סיבוכים ולשמור על בריאות הרך הנולד. מציצת הפצע בפיו של המוהל נידונה בסיפרות ההלכתית והרפואית כגורם סיכון להעברת זיהומים מהמוהל לתינוק, ולאחרונה פורסמה העבודה הראשונה בתחום זה, על 8 תינוקות שחלו בזיהום הרפס שמקורו באזור הברית. להלן סקירת הסיפרות היהודית להבהרת מינהג הקזת הדם במציצה, ועקרונות הדיונים בנושא רגיש זה. מינהג המציצה הפומית גרם לדיונים רבים בסיפרות הרבנית מאז אמצע המאה ה-19. בהתייחס לרקע ההיסטורי, החברתי והתרבותי יש לשקול דרכי מציצה תוך שמירה על רמת היגיינה נאותה, ואשר תהיינה מקובלות בסיפרות ההלכתית. סקירת הסיפרות היהודית נועדה לאפיין את הרקע האידיאולוגי של העמדות השונות. יובאו במאמר עיון מדויק, דיון וניתוח הסיפרות הרבנית על בסיס הרקע ההיסטורי, החברתי והתרבותי סביב מינהג הברית. פולמוס המציצה יצר דיונים מרתקים בסיפרות הרבנית עם דעות שונות וסותרות. הסיפרות הרבנית מתאפיינת בכללי זהירות ודאגה לרך הנולד בהקשר של דיני ברית מילה. בוויכוחים ההלכתיים, מאז אמצע המאה ה-19 משתקפים שיקולים ומגמות אידיאולוגיים. אם במשך דורות רבים הקזת הדם לאחר חיתוך הערלה הייתה באמצעות מציצה פומית, הייתה זו הדרך הטובה ביותר באותן התקופות. בעקבות שיקולים רפואיים ואסתטיים הופיעו במאה ה-19 דעות ביהדות לפיהן יש לבטל את המציצה, ולבצע את הקזת הדם בעזרת ספוג או מכשיר מתאים, כדי למנוע זיהומים. הוויכוח האידיאולוגי נסב סביב השאלה: האם יש להתעלם מהסכנות הרפואיות, להכחישן ולהמשיך במינהג ההקזה במציצה מתוך נאמנות למסורת האבות, או להכיר בסיכונים לצד שיקולים אסתטיים ולהביא לשינויים בתפיסה ההלכתית, שיובילו לגיבוש שיטה היגיינית יותר בביצוע המציצה. שאלה נוספת שעלתה: האם פעולת המציצה היא חלק ממצוות הברית, או הוקמה כביכול במטרה לשאוב את הדם מן האזור? מבחינה היסטורית, הדיונים על הקזת הדם במציצה פומית הם סלע המחלוקת בין תפיסה מסורתית שמרנית לבין תפיסה הלכתית מודרנית המתחשבת בהתקדמות מדע הרפואה. לאור דיווחים בסיפרות הרפואית על סיבוכים בעקבות המציצה, יש להבהיר ולהגדיר מחדש את הפסיקה ההלכתית והמשפטית של ביצועה כחלק מברית המילה מבחינה קלינית, חשוב להכיר את התופעה ולטפל בתינוקות בהתאם.

הווארד טנדטר¹, מרטין גרנק קטריבס², יונה יפה², טד מילר³, מרדכי אלפרין⁴

¹המח’ לרפואת המישפחה ומרכז סיאל למחקר ברפואת מישפחה ורפואה ראשונית, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר-שבע, ²החוג לרפואת המישפחה, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, ³המח’ לרפואת המישפחה, האוניברסיטה העברית, ירושלים, ⁴המח’ לרפואת המישפחה, שירותי בריאות כללית, מחוז חיפה וגליל מערבי, טכניון, חיפה

מחלקות אוניברסיטאיות במדינות רבות בעולם, מגייסות את חבריהן למטלות אקדמיות מבלי שיוכשרו קודם לכן במסגרות פורמליות בנושא. גישה זו הייתה מקובלת גם בישראל. אולם, יש ארצות שפיתחו תוכניות להוראה אקדמית אשר מסייעות לחברי סגל חדשים לבצע את המשימות המוטלות עליהם. במאמר זה מתואר תהליך גיבושה של תוכנית ארצית, ראשונה מסוגה בישראל, לפיתוח סגל הוראה אקדמי לרופאי מישפחה. המטרות העיקריות של התוכנית הן: שיפור החיוניות בחינוך, קידום המצוינות האקדמית, ופיתוח מנהיגות מקצועית וארגונית.

בשנת 1998 החליט איגוד המורים ברפואת מישפחה בישראל לגבש תוכנית ארצית לטיפול בדרישות הבסיסיות להכשרת סגל הוראה אקדמי. רופאי מישפחה ואנשי חינוך תכננו את הקורס והעבירוהו בצוותא. התוכנית הושקה בשנת 2001 וכיום אנו עוסקים בהערכת השנה הראשונה, ובהכנת הקורס השני. בקורס השתתפו עשרים ושלושה רופאי מישפחה, כמחציתם נולדו ולמדו רפואה בישראל. בתום השנה הראשונה התקבל משוב חיובי הן מהמשתתפים והן מהמדריכים בקורס, ואף נתבקשנו לפתוח קורס נוסף.

אידלמן מרק¹, שזר אברהם²

¹היח’ לאורתופדיה ילדים, מרכז רפואי רמב"ם, חיפה, ²המח’ לאורתופדיה א’, מרכז רפואי רמב"ם, חיפה 

ההסתייעות במערכות לקיבוע חיצוני-טבעתי איליזרוב (Ilizarov) שפותחה בבריה"מ בשנות החמישים, נכנסה לתודעה במערב אירופה, ארה"ב וישראל בשנות השמונים של המאה העשרים. השיטה מקובלת כיום בטיפול בשברים שאינם מתאחים, לצורך תיקון עיוותים, ולהארכת גפיים. מערכת טיילור (Taylor spatial frame) שפותחה לפני כעשר שנים על-ידי צ’רלס טיילור (Charles Taylor) בארה"ב, היא בבסיסה מערכת קיבוע חיצוני-טבעתי הנשענת תיאורטית על תורת הגיאומטריה המרחבית, ומעשית על המיבנה של מישטחי סטיוארט (Stewart) במישלב עם תוכנת מחשב. באמצעות המערכת ניתן להניע חלקי עצם לצורך תיקון עמדה, עיוות או הארכה לאחר הרכבה פשוטה של המערכת, ולשם ביצוע מדידות הכוללות הגדרות במרחב של מיקום העצמות והמיסגרת. מדידות אלו מבוצעות על צילומי רנטגן לאחר הרכבת המערכת, והנתונים מוזנים לתוכנה (הזמינה באתר אינטרנט) לשם קבלת הוראות לתיפעול המערכת. את ההוראות יכול המטופל או בן משפחה לבצע בקלות עד לתיקון כל עיוות או שבר. המישלב של מיקבע חיצוני עם תוכנת מחשב מבססים את מערכת טיילור כמערכת הבחירה בטיפול בעיוותים מורכבים בגפיים. בסקירה זו יוצגו היסודות התיאורטיים ואופן תפעולה של המערכת, תוך הדגשת יתרונותיה ויכולותיה בתיקון עיוותים בגפיים בהשוואה למערכות אחרות.

רונית חיימוב-קוכמן

מח’ נשים ויולדות, מרכז רפואי הדסה הר הצופים, האוניברסיטה העברית, ירושלים

עבודות רבות בתחום האפידמיולוגיה, מן השנים האחרונות, מצביעות על קשר בין מישקל לידה נמוך לבין התפתחות מאוחרת של התופעות: יתר-לחץ-דם, תינגודת לאינסולין, סוכרת מבוגרים ותחלואת לב וכלי-דם. קשר זה חף מגורמי הסיכון המקובלים, כגון: עישון, עודף מישקל, רמה חברתית-כלכלית נמוכה, צריכת אלכוהול והימנעות מפעילות גופנית. המיתאם בין מישקל לידה נמוך והסתמנות של חולי בבוגר קיים לאורך קשת רחבה של מישקלי לידה, לרבות אלה בטווח התקין. נוסף לכך, עלייה מואצת במישקל בשנים הראשונות שלאחר הלידה, קשורה אף היא לעליית הסיכון לתחלואה קרדיו-וסקולארית. "תיכנות תוך-רחמי" הוצע כמנגנון המסביר את המיתאם בין המישקל בלידה, הצמיחה בתקופת הילדות ולבין תחלואה מאוחרת. הנחת היסוד של "תיכנות העובר" היא שגירוי או נזק בתקופות חיוניות של גדילת העובר והתפתחותו, עלולים לגרום לליקוי קבוע ומתמשך במיבנה הריקמה ובתיפקודה. ואכן, עדויות ממחקר בחיה ובאדם תומכות בכך שמיגוון מחלות בחיי הבוגר נגרמות על-ידי השפעת הסביבה התוך-רחמית על העובר.

"תיכנות תוך-רחמי" אוצר בחובו תועלת ביולוגית ליילוד, ומאפשר לו להסתגל גופנית לתנאי תזונה ירודים בחיים שמחוץ לרחם. החשיבות היחסית של גורמים גנטיים וסביבתיים בתופעה זו אינה ידועה עדיין. שתי הנחות "סביבתיות" הוצעו כהסבר לתופעה: תת-תזונה וחשיפה של העובר לסטרואידים, בתוך הרחם. במקביל, על-פי ההשערה הגנטית, גם בין מישקל לידה נמוך וגורמי סיכון לתחלואת לב וכלי-דם קיימת תאחיזה גנטית. ממד נוסף לדיון הועלה על-ידי התצפית שהליקוי הנרכש בחיים שבתוך הרחם עלול לעבור בתורשה לדורות הבאים לאחר הדור הראשון.

ל"תיכנות העובר" יש השלכות בהווה ובעתיד. בהווה ניתן לזהות אוכלוסיות עתירות סיכון לתחלואה ספציפית בגיל מבוגר, ולשפר את שירותי המעקב, התזונה והתמיכה בנשים הרות. מדיניות נבונה בתחום שיפור בריאות נשים וילדיהן היום, תהיה בעלת השפעה מכרעת על בריאות הציבור בדורות הבאים.

גבי וימן¹, ניסים חיים², אברהם קוטן², אימי לב¹

¹החוג לתקשורת אוניברסיטת חיפה, ²המח' לאונקולוגיה מרכז רפואי רמב"ם, וביה"ס לרפואה, הטכניון, חיפה

רקע: מחלת הסרטן, בהיותה מחלה הגורמת לעיתים קרובות למוות מהווה מקור לדאגה בציבור, ולפחד. אמצעי תקשורת ההמונים מהווים מקור מידע בכל הנוגע למחלה זו, ויש בכוחם לעצב עמדות ואמונות בנושא, ובנושאי בריאות בכלל, ולהשפיע על תהליכי קבלת החלטות. ההשערה המרכזית של המחקר הנוכחי המבוססת על המסגרת התיאורטית של הבניית המציאות, היא כי יימצאו פערים בין הסיקור התקשורתי לבין הנתונים הרפואיים הקשורים במחלת הסרטן, באוכלוסייה הישראלית.

שיטות: השערות המחקר נבדקו באמצעות ניתוח של תוכן כמותי. במסגרתו נבדקו כל הכתבות שהתפרסמו בשלושת העיתונים היומיים הנפוצים בישראל: "ידיעות אחרונות", "מעריב" ו-"הארץ", במהלך שנת 2000. נתונים ממשרד הבריאות היוו בסיס להשוואה עם נתוני הסיקור התקשורתי בהיבטים של סוגי הסרטן המדווחים, הדגש על מוות בהקשר של המחלה, דיווח על טיפולים וגיל החולים. אוכלוסיית המחקר כללה 650 כתבות שהתפרסמו בשנת 2000 ואשר עוסקות במחלת הסרטן.

תוצאות: מימצאי המחקר תואמים את ההשערה המרכזית, ועולה מהם כי לעיתים הסיקור התקשורתי של מחלת הסרטן אינו משקף את המציאות הרפואית בנוגע להיבטים שנבחנו במחקר. נמצאו אי-התאמות בין המציאות לבין הסיקור התקשורתי בהיבטים הקשורים לסוגי הסרטן המדווחים, מוות כתוצאה מן המחלה, סוגי טיפולים וגיל החולים.

מסקנות: מימצאי המחקר חוברים למחקרים רבים שנעשו בתחומים שונים, אשר מתעדים תהליכים של הבניית מציאות בתקשורת. זהו מחקר ראשון מסוגו בישראל ומימצאיו מעלים תהיות לגבי הדרך שבה מוצגים מחלת הסרטן והטיפול בה, לציבור הישראלי.

ויקטור גינזבורג¹, ג'ורג' גרינברג¹, חורחה דלגדו², ואדים צודיקוב³, בוריס קירשטיין⁴, גבריאל סנדרו¹

¹כירורגיית כלי-דם, ²גסטרואנטרולוגיה, ³מכון הרנטגן, ⁴מח' כירורגית א', מרכז רפואי אוניברסיטאי סורוקה, באר שבע, מסונף לפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, באר שבע

נצור ותין-ושט בבית-החזה הגורם לדמם ממערכת העיכול הוא נדיר. תיקון תוך-נהורי של הפתולוגיה במיקרים שכאלה נדיר ביותר.

במאמר זה מובאת פרשת חולה בת 83 שאושפזה בגין הקאות דמיות שהחלו שעות ספורות לפני התקבלותה. בבירור נמצא שמקור הדימום בוושט, בנצור ותין-ושט. בוצע בהצלחה תיקון תוך-נהורי של פריצת הוותין לוושט והביא להפסקת הדמם. מועלה לדיון קשר אפשרי בין מחלת רקע שהיא דלקת עורק הרקה (Temporal (arteritis אשר לקתה בה החולה בעבר לבין התפתחות הנצור והדימום.

ארנון גם¹, ישראל פריאל², דוד הנדל¹

¹המח' לכירורגיה אורתופדית, מרכז רפואי וולפסון, חולון, ²המח' למחלות ריאה, מרכז רפואי וולפסון, חולון

תיסמונת הפסקת נשימה בשינה מוגדרת כאירועים נישנים של אפניאה והיפופניאה בזמן שינה, המלווים בעייפות ובהירדמות במהלך שעות היום. התיסמונת שכיחה באוכלוסייה בוגרת, וכרוכה בסיכון מוגבר לסיבוכים משמעותיים, במהלך ניתוח ולאחריו. לעיתים קרובות התיסמונת איננה מאובחנת לפני ביצוע ניתוח. בחולים המיועדים לעבור ניתוחי בחירה קיימת חשיבות רבה לאיבחון מוקדם של תיסמונת זו, ולבחירת הטיפול המתאים למניעת החמרה של מצבם, סמוך לניתוח. למרות שכיחות התופעה, המודעות למאפייניה של תיסמונת זו בחולים העוברים ניתוח, נמוכה.

מובאת בזאת פרשת חולה שלקתה בקשיי נשימה לאחר ניתוח החלפה של מיפרק הברך, עקב תיסמונת הפסקת נשימה בשינה.

דרור מנדל, רונית לובצקי, שאול דולברג,

מח' פגים וילודים, מח' ילדים, מרכז רפואי סוראסקי, תל אביב, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

הכנס השנתי של החברות האקדמיות לרפואת ילדים (Pediatric Academic Societies - PAS) התקיים בשנת 2004 בסן פרנסיסקו קליפורניה, ארה"ב, בין התאריכים 1-4 במאי. זהו כנס המחקר הגדול ביותר ברפואת ילדים, המשלב את שלוש החברות האמריקאיות לרפואת ילדים...  

רן בליצר^1,2, נדב דוידוביץ'^1,3, מייקל הוארטה¹, דני כהן⁴, איתמר גרוטו¹

¹חיל רפואה, ²המח' לרפואת המישפחה, ביה"ס לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, ³המח' לניהול מערכות בריאות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר שבע, ⁴המחלקה לאפידמיולוגיה ולרפואה מונעת, ביה"ס לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

החיסון כנגד אבו"ש הוא החיסון הוותיק ביותר המוכר לאנושות, ובמשך כ-90 שנים היה החיסון היחיד. לאורך הדורות נוסו שיטות רבות, ו-10 מהן היו מקובלות במהלך המאה ה-20. במדינת ישראל היו נהוגות שתי שיטות חיסון עיקריות בתקופה אשר קדמה להכחדת המחלה בשנת 1978: לחיצות/דקירות מרובות במחט רגילה והזרקה בלחץ, בעוד שבמרבית מדינות העולם נתקבלה שיטת החיסון במחט מפוצלת כשיטת הבחירה. על אף הניסיון הרב שהצטבר במרוצת השנים, הידע המחקרי המצוי כיום בידינו לשם בחירת השיטה העדיפה, מועט ביותר. בשנת 2002, כאשר מדינת ישראל הייתה למדינה הראשונה בעולם המבצעת במאה ה-21 מבצע חיסון נרחב כנגד אבו"ש, אומצה שיטת הדקירות המרובות במחט רגילה כשיטת הבחירה (בעזרת מכשיר טפטוף שפותח בישראל ונקרא "הליקופטר"). בארה"ב נבחרה, כבעבר, שיטת החיסון במחטים המפוצלות. במאמר זה נסקור את שיטות החיסון השונות, נציג את המידע המחקרי המצוי כיום כדי להשוות בין השיטות, ונדון בפערי המידע הקיימים כיום, פערים העשויים להשפיע על בחירת שיטת החיסון המתאימה לחיסון המוני בשעת חירום.