תוצאת חיפוש

מיכל שטיינברג, דניאל ויילר-רבאל, יוחאי אדיר

מכון הריאות, מרכז רפואי כרמל

תִסמונת החפיפה היא מונח שנועד לציין את קיומן של מחלת ריאות חסימתית כרונית ושל תִסמונת דום נשימה חסימתי בשינה באותו חולה. שכיחותה של תִסמונת דום נשימה חסימתי בשינה בחולי מחלת ריאות חסימתית כרונית זהה לשכיחות ביתר האוכלוסייה. חולי תִסמונת החפיפה מתאפיינים בהיפוקסמיה ובהיפרקפניאה במידה קשה מן הצפוי, על פי חומרתה של מחלת הריאות החסימתית. מאפיינים נוספים הנגזרים מכך הם שכיחות גבוהה יותר של יתר לחץ דם ריאתי ואי ספיקת לב ימני. נמצאה עלייה בשיעורי התמותה של החולים בתִסמונת החפיפה. בשל מאפיינים אלו, מומלץ לנסות ולזהות את קיומה של תסמונת החפיפה, ולתת טיפול מתאים במתן תמיכה נשימתית באמצעות מכשיר CPAP, בתוספת חמצן במידת הצורך ובטיפול מיטבי במחלת ריאות חסימתית כרונית. 

איריס חיימוב, לימור ודס

החוג לפסיכולוגיה והמרכז למחקר פסיכו-ביולוגי, המכללה האקדמית עמק-יזרעאל

שינויים במבנה הפנימי של השינה מהווים מרכיב מרכזי בתהליך ההזדקנות. ארבעים-וחמישה אחוזים לערך מאוכלוסיית הקשישים מתלוננים על נדודי-שינה (אינסומניה), וכ-35% מהם נוטלים תרופות שינה בקביעות. מאפיין בולט נוסף בתהליך ההזדקנות הטבעי הוא הירידה ההדרגתית בתִפקוד הקוגניטיבי. במהלך שני העשורים האחרונים, שני התִפקודים, שינה וקוגניציה, נחקרו כל אחד בנפרד ובהרחבה בקרב אוכלוסיית הקשישים. אולם מחקר מצומצם בלבד נערך לבחינת האפשרות לקשר בין שני תהליכים מרכזיים אלו בתהליך ההזדקנות.

המטרה במחקר הנוכחי הייתה לבחון את הקשר בין נדודי שינה כרוניים בקרב קשישים לבין תִפקודם הקוגניטיבי. לשם כך נבדקו 112 קשישים, שגילם הממוצע היה 5.7±72.9 שנים. מרבית הנבדקים היו נשים (69, 61.6%). אוכלוסיית המחקר נחלקה לשתי קבוצות: 64 קשישים שלא לקו בנדודי שינה ו-48 קשישים שלקו בנדודי שינה. היכולות הקוגניטיביות של הנבדקים נבחנו במבחן מחשבי"MindFit"  (CogniFit, Inc.) בביתם של הנבדקים. המִמצאים הראו, כי בהשוואה לקשישים שאינם לוקים בנדודי שינה, קשישים הלוקים בנדודי שינה ביצעו באופן ירוד יותר (P<0.05) משימות שנועדו לבדוק זיכרון לטווח קצר, קשב מתמשך הממוקד למטרה, תִפקוד ביצועי, אינטגרציה של שני ממדים (חזותי וסמנטי), והערכת זמן שמיעתית וחזותית. מאידך, לא נמצאו הבדלים מובהקים בין שתי הקבוצות במשימת שיום ובמשימה שנועדה לבדוק מיומנויות פסיכו-מוטוריות.

לסיכום, המִמצאים מצביעים על כך שנדודי שינה כרוניים בקשישים הם אחד הגורמים האפשריים לירידה בתִפקוד הקוגניטיבי של אוכלוסייה זו. מתוצאות מחקר זה עולה, כי חשוב שרופאים המטפלים באוכלוסיית הקשישים יתורו אחר תסמינים של נדודי שינה, יעריכו אותם ויטפלו בהם. מתן תשומת לב לנדודי שינה כרוניים בקשישים ומתן טיפול יעיל – עשויים לא רק לשפר את איכות שנת הלילה של הקשישים, אלא אף לשמור על תִפקודם הקוגניטיבי ולשפר את איכות חייהם הכוללת. 

ירון דגן¹, מרינה דושנט², ברברה סילברמן²

¹המכונים לרפואת שינה, אסותא מרכזים רפואיים, ²מכבי שירותי בריאות

רקע: נדודי שינה (אינסומניה) הם תופעה ששכיחותה באוכלוסייה גבוהה. עשרה עד שלושים אחוזים מהאוכלוסייה הבוגרת בארה"ב סובלים מנדודי שינה הנמשכים מעל חודש רצוף ומוגדרים כנדודי שינה כרוניים. בישראל נאמדת שכיחותם ב-29.8%. נדודי השינה גורמים לפגיעה באיכות החיים, מפחיתים את רמת פריון העבודה, קשורים עם צריכה מוגברת של שירותי רפואה אחרים ומעלים את שיעור המעורבות בתאונות. טבליות שינה הן אחד הטיפולים הידועים לטיפול בנדודי שינה. הן נחשבות כטיפול לגיטימי בנדודי שינה זמניים וחולפים, אך קיימת אמונה מושרשת עמוק בקרב רופאים, כי הנוטלים המזדמנים יהפכו מהר מאוד לנוטלים כרוניים, יפתחו סיבולת לתרופות אלה ויתמכרו אליהן. רופאים רבים מפעילים לחץ גדול על מטופליהם שלא ליטול תרופות אלה. אולם למרות דעה מושרשת זו, לא נערכו מחקרים שהוכח בהם פוטנציאל ההתמכרות של התרופות הללו. בארה"ב, רק 3% מהלוקים בנדודי שינה כרוניים צורכים תרופות שינה. לא נערך מחקר סדיר על שיעור הנטילה של תרופות שינה באוכלוסייה בישראל.

המטרה במחקר: להעריך את שכיחות הטיפול בתרופות שינה ומאפייניה בישראל.

אוכלוסיית המחקר: המחקר נערך על בסיס מידע גדול של כל מטופלי מכבי הבוגרים (1.1 מיליון בני-אדם) לגבי צריכת תרופות שינה. 

ממצאים: 2.8% ממטופלי מכבי צורכים תרופות שינה, רק 4.5% מהנוטלים כדורי שינה הם צרכנים כרוניים וכל השאר מזדמנים. רוב הנוטלים הכרוניים החלו בצריכת תרופות שינה מעל גיל 65 שנה, והם לוקים בשיעור גבוה יותר מהצרכנים המזדמנים במחלות לב, יתר-לחץ-דם, סוכרת, ונוטלים בשיעור גבוה יותר תרופות נוגדות-דיכאון וחרדה. שיעור הנזקקים לתמיכה כלכלית והעולים החדשים בקרב נוטלים כרוניים אלה גבוה.

סיכום ומסקנות: מחקר זה הוא היחיד בישראל הנותן תמונה על מאפייני הצריכה של תרופות שינה בקבוצה גדולה יחסית. נתונים אלה ובהיעדר נתונים אחרים, צריכים לעורר מחשבה מחודשת בקרב הרופאים המתנגדים לרשום למטופליהם תרופות שינה, גם כאשר הן מסייעות לחולים שלהם להתגבר על נדודי השינה.

אילן היינריך

מרפאת רב קוק, שירותי בריאות כללית מחוז חיפה

תִסמונת המוגבלות הכרונית היא מאבני הנגף של הרפואה הראשונית. המערכת הרפואית המטפלת מחד-גיסא והמטופלים מאידך-גיסא, חשים תִסכול רב מהקושי לתייג תחת כותר אִבחוני ברור את תלונות המטופל ובכך להשיג מזור לתעלומת רזי ההסתמנות הקלינית.

הליך האִבחון מחייב זהירות רבה, על מנת שלא להיכשל בהחמצת האבחנה של מחלה פתירה ומועדת לטיפול מסורתי. אולם עם השגת תמהיל נתונים המורים בסבירות גבוהה על מוגבלות מתמשכת, על רופא המשפחה לפעול יחד עם עמיתיו ברפואה המקצועית ובני משפחת המטופל, על מנת לשקף ולהעביר הצעת טיפול הולמת למטופל, גם אם מראש סיכויי ההחלמה זעירים.

הדס גיפס, קונסטנטין זייצב, יהודה היס

המרכז הלאומי לרפואה משפטית, מרכז רפואי אסף הרופא, מסונף לפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

רקע: קביעת סיבת המוות על ידי רופא משפטי במקרי מוות פתאומי ובלתי צפוי מבוססת בדרך כלל על מִמצאים מורפולוגיים חולניים או חבלתיים בנתיחה, ועל תוצאות בדיקת רעלנות (בדיקה טוקסיקולוגית). במצבים חריגים, כאשר לא מאותרים שינויים חבלתיים או חולניים המביאים למוות, ונסיבות מותו של הנפטר היו במצב של דחק רגשי, ניתן לקבוע כי האירוע הנסיבתי גרם למוות מהפרעה בקצב הלב.

מפרשת החולים: בשנתיים האחרונות נבדקו במרכז הלאומי לרפואה משפטית עשרה אירועים של בני-אדם שנפטרו באופן פתאומי במהלך אירוע מעורר דחק, כגון שוד או ויכוח, אשר בנתיחה ובבדיקות מעבדה לא נמצאו סימני חבלה או מחלה אשר יכלו להסביר את המוות. בכולם נמצאה פתולוגיה כרונית של הלב, שככל הנראה תרמה להפרעת קצב לב ולמוות.

דיון: משנות השִׁבעים של המאה הקודמת רשאי רופא משפטי לקבוע, כי מוות נגרם מהריגה או מרצח עקב אירוע לב חד שאינו ניתן לאִבחון בנתיחה ושנגזר מנסיבות מעוררות דחק שקדמו למוות. המוות נגרם על רקע מחלת לב כרונית, ובהיעדר נזק גופני מכאני משמעותי. בשנים האחרונות שונו אמות המידה במטרה לכלול גם נפטרים שלא הוכח כי לקו במחלת לב כרונית או שמותם נדחה בעקבות טיפול רפואי. המנגנונים הפיזיולוגיים האחראים לכך נבדקו בבני אדם שלקו בתסמיני אי ספיקת לב חדה בעקבות דחק רגשי ונִצפתה בהם עלייה משמעותית של קטכולאמינים, וכתוצאה מכך עלייה בלחץ הדם, איגור טסיות דם (Aggregation), ועיכוב בהתאוששות הלב וכלי הדם ממצבי דחק.

מסקנות: קורבנות מוות פתאומי עקב דחק רגשי בעקבות אירוע פלילי, מייצגים פלג באוכלוסייה הלוקה במחלת לב כרונית או בתגובה פיזיולוגית מוגזמת לדחק. מותם נחשב מבחינה משפטית כהריגה או רצח, אם קיימת סמיכות זמנים בין האירוע המחולל והפטירה.
 

אליעזר קיטאי^2,1, חני פורן-שיפמן¹, גיטה סמואלס², מיכל שני^3,1, שלמה וינקר^3,1

¹החוג לרפואת המשפחה, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב, ²המח' לרפואת המשפחה, קופת-חולים לאומית, ³המח' לרפואת המשפחה, שירותי בריאות כללית, מחוז המרכז

מלחמות, טרור וסכסוכים פוליטיים נפוצים על-פני הגלובוס, כמו גם אירועים אחרים הגורמים לעקה, כגון שיטפונות קשים ורעידות אדמה חזקות. התחלואה הנפשית הנלווית לעקה עקב גורמים חיצוניים נבדקה רבות, אולם ההשפעה על היקף התחלואה הגופנית שאינה נפשית נבדקה פחות. בשנים שלאחר אוקטובר 2000 ידעו תושבי ישראל חשיפה רבה להתקפות טרור נשנות ביישובים שונים בתוך גבולות 1967, וביהודה שומרון וחבל עזה (יש"ע).

המטרה במאמר הייתה להעריך את היקף התחלואה הגופנית הכרונית בקרב התושבים היהודיים ביהודה שומרון וחבל עזה.

לשם כך, נערך מחקר חתך שהתבסס על התיק הרפואי המחשבי של המטופלים בקופת-חולים לאומית. המחקר נערך על-סמך הנתונים של שנת 2003 כולה. נכללו במחקר 24,551 מבוטחים בני 26 ומעלה, מתוכם 8,304 תושבים מאחד-עשר יישובים ביש"ע שלהם הותאמו 16,247 מבוטחים המתגוררים בתוך גבולות 1967. התוצא העיקרי: השכיחות של מספר מחלות כרוניות בשתי קבוצות האוכלוסייה.

מהתוצאות עלה, כי השכיחות המותאמת לגיל ומין של סוכרת ויתר-לחץ-דם הייתה נמוכה יותר בקרב תושבי יש"ע: סיכון יחסי 0.85 (CI 95% 0.80-0.90) ו-0.87 (CI 95% 0.78-0.97), בהתאמה. השכיחות המותאמת לגיל ומין של מחלות כיב בדרכי עיכול (Peptic ulcer) וכאבי-ראש הייתה גבוהה יותר בקרב תושבי יש"ע: סיכון יחסי 1.64 (CI 95% 1.33-2.00) ו-1.18 (CI 95% 1.05-1.32), בהתאמה.

לסיכום, תלונות על כאבי ראש ומחלות כיב בדרכי-העיכול היו שכיחות יותר בקרב תושבי היישובים שנמצאו תחת איום טרור מתמשך. מימצאים אלה יכולים לרמז על ביטוי גופני כתגובה לעקה ולאלימות.

שמואל רייס¹, אמנון להד²

¹המח' לרפואת המשפחה, הפקולטה לרפואה רפפורט, הטכניון, חיפה, ושירותי בריאות כללית, ²החוג לרפואת המשפחה של האוניברסיטה העברית בירושלים ושירותי בריאות כללית

המטרה בקווים מנחים ((Clinical practice guidelines אלו היא להתוות גישה אחידה, המבוססת על עדויות מחקר (Evidence-based) לאיבחון וטיפול בכאב גב תחתון כרוני. עד כה לא פורסמו בישראל הנחיות שכאלו, וההנחיות הקודמות עסקו בכג"ת חד בלבד.

השנה מופצות הנחיות קליניות לאיבחון וטיפול בכאב גב תחתון כרוני (להלן כגת"כ)¹ על-ידי הר"י. במאמר זה מובאת תמצית ההנחיות לאיבחון וטיפול בכגת"כ בלתי סגולי. לכל המלצה הוצמדה דרגת המהימנות המחקרית, המאפשרת למטפל לבחון את שיקוליו יחסית לסרגל המהימנות. להנחיות תוקף של קבוצה רב-לאומית ורב- מקצועית מן השורה הראשונה בטיפול וחקירת התחום. התוקף יישמר בכפוף לעדכון עיתי של הקווים המנחים, תוך מעקב שקדני אחר ההתקדמות בהבנת תחום מורכב זה. אין קווי הנחיה תחליף לשיקול הקליני הזהיר ולהיכרות האישית עם המטופל. יש בהם כלי עזר לתמיכה בהחלטות על-ידי דיווח של תמצית הידוע מדעית לגביהן.

אופיואידים הם אבני פינה בטיפול בכאב ממקור ממאיר ובשנים האחרונות גם בכאב ממקור שאינו ממאיר. מידת צריכת המורפין של כל מדינה מהווה על-פי אירגון הבריאות העולמי סמן חשוב לאיכות הטיפול בשיכוך הכאב. בקרב כמחצית ממדינות העולם קיימת צריכה נמוכה ואף אפסית של מורפין.

המטרה במאמר הייתה לבחון את השינוי במגמות צריכת אופיואידים בקרב מבוטחי שירותי בריאות כללית (שבכ"ל)¹ במשך חמש שנים (2000-2004) בישראל.

לשם כך הופקו ממאגרי המידע המחשביים של שבכ”ל נתוני ניפוק של תכשירי האופיואידים המאושרים לטיפול רפואי במדינת ישראל בין השנים 2000-2004. הופקו גם נתונים דמוגרפיים של החולה ונתונים על תחלואה (כאב ממקור ממאיר או כאב כרוני שאינו ממקור ממאיר).  בניתוח הנתונים נעשה תרגום לשווה ערך מינון מורפין הניטל בדרך פומית (Oral morphine equivalents), על-מנת שניתן יהיה להשוות את צריכת האופיואידים של התכשירים השונים (הידרומורפון, מטאדון, פנטניל, אוקסיקודון).

בין השנים 2000 ו- 2004 נמצאה עלייה של 68% בסך מ"ג המורפין שנצרך בשנה (מ- 56.4 ק"ג ל- 94.9 ק"ג) ובמ"ג מורפין לנפש (מ-15.7 ל-25.3 מ"ג). סך כמות מורפין למירשם עלתה מ-   834.2מ"ג ל- 892.9 מ"ג. מספר החולים שקיבלו מירשם לאופיואידים גדל פי 1.47 (מ- 18,551 ל- 27,302) כשבאותו זמן עליית מספר המבוטחים הייתה קטנה יותר משמעותית (בכ-4% בלבד). בבחינת מאפייני החולים לא נמצאו לאורך השנים הבדלים משמעותיים במין ובגיל של מקבלי האופיואידים. בהשוואת צריכת האופיואידים בין חולים עם כאב  ממקור ממאיר לחולים עם כאב כרוני שאינו ממאיר, נמצא כי בשנת 2004, חולים עם כאב ממקור ממאיר צרכו מינון הגבוה פי 2.74 לחולה לעומת חולים עם כאב ממקור שאינו ממאיר (6110.8 מול 2225.6 מ"ג/חולה בשנה).

לסיכום, מהנתונים ניצפתה מגמת עלייה בטיפול באופיואידים בשבכ”ל בישראל. עלייה זו מהווה סמן לשיפור הטיפול בשיכוך כאב על-פי מדדי אירגון הבריאות העולמי.

______________________________

¹ שבכ"ל – שירותי בריאות כללית.
 

הטיפול ב-N-acetylcysteine (NAC) למניעת נפרופתיה ניגודית (משנית לחשיפה לחומר-ניגוד) בחולים עם הפרעה בתיפקודי הכליות שנוי במחלוקת, למרות קיומם של מחקרים אקראיים מבוקרים ומטה-אנליזות. חוסר ההתאמה בין המחקרים השונים נובע מקיום הגדרות שונות לאי-ספיקת כליות, מחוסר אחידות בסוג, במינון ובתדירות החשיפה לחומר-הניגוד שנחקר, מסוגי הדימות השונים ומקיום אפשרי של סיבות אחרות לאי-ספיקת כליות חדה.

במחקר זה בוצעה סקירה רטרוספקטיבית של כל החולים עם אי-ספיקת כליות כרונית מדרגה 3, שעברו צינתור כלילי בבית-החולים שערי צדק בין ינואר 2000 ועד ינואר 2004. בקבוצת החולים שנסקרה הושוותה היארעות נפרופתיה ניגודית בין חולים שטופלו לבין אלו שלא קיבלו טיפול מונע ב-NAC.

נאספו סך-הכל 189 חולים עם אי-ספיקת כליות מדרגה 3 שעברו צינתור כלילי. כל החולים טופלו בנוזלים בריכוז 0.9% או 0.45% לפני הצינתור. מבין החולים 83 קיבלו טיפול מונע ב-NAC לעומת 57 שלא קיבלו טיפול זה. מבין 57 החולים שלא טופלו ב- NAC, 11 פיתחו פגיעה חדה בכליות (19.3%). בקבוצה שכן טופלה ב-NAC, 6 מתוך 83 פיתחו פגיעה חדה בכליות (7.2%). ההבדל בין הקבוצות היה מובהק סטטיסטית (P<0.05). תשעה-עשר חולים עברו צינתור כלילי פעמיים או יותר. בחולים אלו לא נמצאו מאפיינים קבועים שניבאו את הסיכון ללקות באירועים נשנים של פגיעה חדה בכליות, בין אם טופלו ב-NAC ובין אם לאו.

בסקירה זו ניצפה שמתן מונע של NAC בחולים עם אי-ספיקת כליות כרונית מדרגה 3 הקטין משמעותית את שיעור התפתחות הנזק החד לכליות. היארעות פגיעה חדה בכליות בחולים אלו לא ניבאה פגיעה נשנית בכליות בעקבות צינתור כלילי נוסף. כמו-כן, לא ניצפה גורם-סיכון שניבא את הסיכוי לאירועים נשנים של פגיעה חדה בכליות.
 

מחלת ריאות חסימתית כרונית היא מחלה נפוצה עם נטייה להתפשטות בעולם. מבחינה פיזיולוגית, במחלת ריאות חסימתית כרונית נגרמת הפרעה באיוורור ובחילופי גזים בריאות. בבדיקות מעבדה יכולה לחול עלייה בדו-תחמוצת הפחמן עם ירידה הדרגתית בערכי החמצן וה- pH בדם העורקי, וכתוצאה מכך חלה עלייה במקטעי שטח מת פיזיולוגי.

חולים עם מחלת ריאות חסימתית כרונית מהווים חלק גדול מהחולים המונשמים ביחידה לטיפול נמרץ. על-מנת לנבא את משך ההנשמה עלה הרעיון לבדוק את היחס בין מקטע שטח מת פיזיולוגי למשך ההנשמה ולהתבסס עליו כמדד פרוגנוסטי.

נכללו במחקר 49 חולים מונשמים על רקע החמרה במחלת ריאות חסימתית כרונית. מכל החולים נלקחו בהתקבלותם דגימות דם לגזים בדם העורקי, נבדק PECO2 באמצעות מכשיר Datex S/5 ובהמשך חושב מקטע של שטח מת פיזיולוגי – Dead space fraction  על-פי המשוואה על-שם Bohr. העיבוד הסטטיסטי של הנתונים נעשה באמצעות תוכנת ה- SPSS-11.

נמצא, כי החולים שנכללו במחקר היו מונשמים לפחות מ-5 עד 161 שעות (ממוצע 40±47). בנוסף למדדי המעבדה כמו גזים בדם העורקי, נמדד הערך של דו-תחמוצת הפחמן באוויר הנשאף וחושב הערך של DSF. ערכי ה- DSF שהתקבלו נעו בין 0.22 לבין 0.74 (ממוצע 0.119±0.489). לא נמצא קשר בין ה-DSF לזמן ההנשמה, מימצאים אלו אינם תורמים להערכת מצב החולים הללו או לניבוי הפרוגנוזה ותקופת ההנשמה.

לסיכום, מקטע של שטח מת פיזיולוגי (Dead space fraction) אינו יכול להוות מדד פרוגנוסטי למשך ההנשמה בחולים עם אי-ספיקת נשימה חדה על רקע החמרה במחלת ריאות חסימתית כרונית.
 

שבתאי ורסנו

היח' לחינוך וטיפול בגנחת, מח' ריאות, מרכז רפואי ספיר, בית-חולים מאיר, כפר-סבא, והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

אף-על-פי שמזה לפחות חמש-עשרה שנה קיימות הנחיות קליניות לטיפול בגנחת שיעילותן המדעית מוכחת, ולמרות שקיימים גם טיפולים מונעים בתרופות שהוכחו כיעילים מאוד, הרי שעדיין קיימים פערים עצומים בין המצוי לבין הרצוי בטיפול היומיומי, וכתוצאה מכך נגרמת תחלואה גבוהה מאוד שבאופן פוטנציאלי ניתן היה לצמצמה באופן ניכר. מאחר שגנחת היא מחלה כרונית העלולה ללוות את החולה משחר ילדותו ועד אחרית ימיו, הטיפול בחולה מערים קשיים רבים הנובעים בין היתר מיכולת ההתמודדות של החולה עם מחלתו, מגורמים התלויים ברופא הקהילה ובמימסד הרפואי, וכנראה גם בשל חוסר תמימות-דעה בין הרפואה לבין החולים באשר למהות הגדרתה של גנחת מאוזנת. המטרה בסקירה זו היא לעמוד על הסיבות הידועות והאפשריות שעדיין מנציחות את הפערים הללו כפי שהתגלו במחקרים כלל-עולמיים אחרונים, להציגן בפני רופא הקהילה ולנסות ולגשר על אותם פערים, על-מנת להביא לשיפור איכות-החיים הקשורה בגנחת מחד-גיסא ולשמר את תיפקוד הריאות לאורך שנים במקביל להקטנת התחלואה מאידך-גיסא.

ריימונד פרח¹, אבטנדיל חחיאשווילי², רויטל שורץ–סבירסקי³, בתיה קריסטל^2,4

¹מח' פנימית ו', בית-החולים לגליל מערבי, נהרייה, ²המח' לנפרולוגיה ויתר-לחץ-דם, בית-החולים לגליל מערבי, נהרייה, ³מעבדת מחקר אלישר, בית-החולים לגליל מערבי, נהרייה, ⁴הפקולטה לרפואה רפפורט, הטכניון, חיפה

טרופונין T ו-I ממוקמים באופן בלעדי בשריר הלב (המִיוֹקָרְדיוּם). אחד היתרונות למדידת רמתם של הטרופונינים בדם בא לידי ביטוי בכל הנוגע להערכת מצב הידוע כתעוקת בית-חזה בלתי-יציבה (Unstable angina); יעילותו של מדד הטרופונין מסתמנת על-פני זו של CPK-MB שהיה המדד הקלאסי, והיווה במשך עשרות שנים כ"מדד הזהב" (Gold standard) להערכה דחופה בחדרי-מיון לאוטם שריר הלב.

המטרה בעבודה הייתה לבדוק את רמות טרופונין T בחולים הזקוקים לדיאליזה כרונית (חזד"כ)¹ (HD) ללא אירוע כלילי חד, עם התפלגות הרמה לפי קבוצות של גורמי-סיכון שכיחים ומעקב אחרי רמת טרופונין לאורך זמן, ומשמעותו מבחינה פרוגנוסטית וכמנבא תמותה.

לשם כך נבדקו 68 חזד”כ בהשוואה לקבוצת תורמים בריאים תואמי גיל ומיגדר (NC;n=10). מחולים אלו נאספו נסיובים לפני תחילת הדיאליזה (על-מנת למנוע שינויים הקשורים בהמוקונצנטרציה בזמן דיאליזה), ורמות טרופונין T נקבעו בהם באמצעות ערכתTroponin T STAT Elecsys-Roche

רמות טרופונין T בדמם של חזד”כ 0.126±0.016) נאנוג'/ד"ל) גבוהות באופן משמעותי מרמתו ב-NC 0.005±0) נאנוג'/ד"ל) P=0.026. (טווח ערכים תקין של הטרופונין - T 0-0.1 נאנוג'/ד"ל). כאשר הושוו רמות טרופונין T בקרב החולים הלוקים במחלת לב כלילית עם החולים ללא מחלה כלילית נמצא הבדל משמעותי ביניהם (עם מחלה כלילית = 0.17±0.036נאנוג'/ד"ל; ללא מחלה כלילית = 0.081±0.015נאנוג'/ד"ל); P=0.012. כאשר סווגו חזד”כ לחולי סוכרת וכאלה שאינם חולי סוכרת, נמצא טרופונין T גבוה באופן משמעותי בדמם של חולי הסוכרת 0.068±0.012 נאנוג'/ד"ל לעומת.168±0.034  נאנוג'/ד"ל, בהתאמה; P=0.002.

לסיכום, מעבר לזיהוי מחלה כלילית חדה, לבדיקת טרופונין T נודעת חשיבות רבה ביכולת לזהות קבוצות חולים עם מחלת לב איסכמית וסוכרת ויכולת להוות מדד פרוגנוסטי יעיל בחזד”כ.

שלמה וינקר^2,1, חני שיפמן-פורן¹, אליעזר קיטאי^3,1

¹החוג לרפואת המשפחה, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב, ²שירותי בריאות כללית - מחוז המרכז, המחלקה לרפואת המשפחה, ³קופת-חולים לאומית, המחלקה לרפואת המשפחה 

בשנים האחרונות נשטפה מדינת ישראל גל טרור קשה וממושך שגבה מעל אלף קורבנות ואלפי פצועים. רבים מתושבי המדינה נחשפו לטרור ישירות או בעקיפין. השפעת החשיפה לדחק הנובע מפיגועים אלה על התחלואה הגופנית הכרונית בישראל טרם נבדקה. דחק יכול לגרום למחלות, כמו יתר-לחץ-דם ומחלת לב כלילית, או להחמרה של מצבי חולי קיימים, כגון קצרת הסימפונות ומחלות מעי דלקתיות. בעבודות שנערכו באזורי אלימות בעולם נמצאה עלייה בתחלואה המתבטאת בפניות רבות יותר לטיפול רפואי, סיבוכי הריון ותחלואת לב, זאת מעבר לעלייה המוכרת בתחלואה הנפשית כמו דיכאון, תיסמונת בתר-חבלתית (פוסט-טראומטית), ותיסמונות נפשיות אחרות.

לסיכום, המטרה במאמר הנוכחי היא לסקור את הסיפרות העולמית שנדון בה הקשר שבין דחק הנובע מאלימות ואירועי אסון לבין התחלואה הגופנית, ולעורר עניין בקרב החוקרים לבדוק את הנושא בישראל. 

אהרון קסל, אליאס טובי

המכון לאלרגיה ואימונולוגיה קלינית, מרכז רפואי בני-ציון, הפקולטה לרפואה – הטכניון, חיפה

בחולים הלוקים בחרלת כרונית קשה אשר אינם מגיבים לטיפול בתרופות נוגדות-היסטמינים (חוסמי קולטן מסוג H1 ו(H2 ונזקקים לעיתים קרובות לטיפול בקורטיקוסטרואידים, ניתן לשקול טיפול  בציקלוספורין A. טיפול זה ניתן על-פי-רוב למשך 1-3 חודשים במינון של 3 מ"ג/ק"ג/יום, ובעקבותיו חלה בשני-שלישים מהחולים הפוגה מלאה קצרת מועד (3-6 חודשים) וברבע מהם הפוגה ארוכה.

המטרות במחקר הנוכחי היו לבדוק את התגובה הטיפולית והשפעות-הלוואי למתן ממושך יותר של ציקלוספורין A לחולים הלוקים בחרלת כרונית קשה אשר טופלו בעבר בציקלוספורין A עם הפוגה קצרת מועד.

בעבודה זו נכללו 6 חולות (גיל ממוצע 11.9±40.8 שנים) עם חרלת כרונית קשה (משך מחלה ממוצע 6.2 ±7.3 שנים). כל החולות טופלו בציקלוספורין A במינון של 2-3 מ"ג/ק"ג ביום בדרך פומית למשך 4±11.6 חודשים. 

בעת מתן הציקלוספורין A חלה הטבה משמעותית בחומרת החרלת בחמש מטופלות, והן לא נזקקו להמשך טיפול בפרדניזון. במטופלת נוספת חל שיפור קל בחומרת החרלת, והיא נזקקה להמשך טיפול בפרדניזון במינון של 5-10 מ"ג/יום ובציקלוספורין A במינון של 3 מ"ג/ק"ג/יום. שתי מטופלות התלוננו על שיעור-יתר ונמלול קל, ומטופלת אחת לקתה בשילשול קל. כל ששת החולות עדיין מטופלות בציקלוספורין A.

לסיכום, ההתרשמות של המחברים היא, כי טיפול ממושך בציקלוספורין A בחולים הלוקים בחרלת כרונית הוא יעיל ומלווה בהשפעות-לוואי קלות. עם זאת, הגדלה של מספר נבדקים נחוצה כדי לחזק מימצאים אלו.

שי גרינברג¹, מרדכי פריד²

¹היח' למניעת מחלות לב, ²המירפאה לתשישות כרונית, מרכז רפואי סוראסקי, תל-אביב

אחד המאפיינים העיקריים של תיסמונת העייפות הכרונית (תע"כ)¹ הוא ירידה בסיבולת המאמץ והחמרה בתסמיני העייפות לאחר ביצוע מאמץ גופני. מסקירת המחקרים שנערכה בהם השוואה בין קבוצת החולים לקבוצת הבריאים עולה, כי קבוצת החולים מאופיינת בהספק אירובי מרבי נמוך, בקצב לב גבוה במאמץ תת-מרבי, בתפיסת מאמץ סובייקטיבית גבוהה, בכוח שרירים מרבי נמוך ובהזדקקות לפרקי זמן התאוששות גדולים, למרות שחלק מן המאפיינים ניתן לייחס לחוסר ממושך בפעילות גופנית. במספר מחקרים עלו הפתולוגיות הבאות העשויות להסביר תופעות אלו: הפרעה בקיצוב הלב, ירידה ביכולת תהליכי החימצון של השריר, ירידה באספקת דם לשרירים הפעילים והפרעה בתיפקוד מערכת העצבים.

פעילות גופנית, באופן מבוקר, היא הכלי היעיל ביותר לשיפור יכולתם הגופנית של החולים ולהפחתת תסמיני העייפות, והיא בעלת השפעות חיוביות על תיפקודם בחיי היומיום.

_________________________________

¹תע"כ – תיסמונת העייפות הכרונית.