תוצאת חיפוש

איתי שביט¹, ערן טל-אור²

¹היח' לרפואת ילדים דחופה, ²יח' הטראומה, מרכז רפואי רמב"ם

במחקרים קודמים הודגם, כי נפילה מגובה בגיל הילדות מהווה גורם תחלואה משמעותי בקרב ילדים תושבי צפון המדינה. בעבודות אלו הודגם, כי קיימים הבדלים בחומרת ההיפגעות בין ילדים מהמיגזר היהודי לילדים מהמיגזר הערבי, וכי שיעור רב יותר של ילדים מהמיגזר הערבי מתאשפזים במחלקה לטיפול נמרץ.

המטרה במחקר הנוכחי הייתה לבצע השוואה דמוגרפית של סך כל האישפוזים עקב נפילות בגיל הילדות במרכז רפואי רמב"ם בין השנים 1993-1995 לאלו של השנים 2002-2004.

יחסית לשנים 1993-1995, נמצאה בשנים 2002-2004 עלייה משמעותית בשני המיגזרים במספר האישפוזים עקב נפילה מגובה. בולטת במיוחד העלייה במספר האישפוזים במיגזר היהודי, בפרט במספר האישפוזים לטיפול נמרץ.

לסיכום, מימצאי העבודה הנוכחית מעלים את הצורך בהפעלת תוכניות מניעה ברמה הלאומית למניעת היפגעותם של ילדי צפון המדינה עקב נפילות מגובה. 

עצמון צור¹, ארקדי גלין¹, ליאוניד קוגן², נורמן לוברנט³

¹מח' השיקום, ²היחידה לכירורגיה פלסטית ³ומכון הרנטגן, בית-החולים לגליל המערבי, נהריה, מסונף לפקולטה לרפואה של הטכניון בחיפה

פגיעת היפרדות פנימית (Degloving injury) ברקמות הרכות היא תולדה של חבלה אשר גורמת לניתוק השכבות התת-עוריות מן המחתלת שמתחתן, תוך יצירת חלל המתמלא בתוכן דמי ושומני. אותה פגיעה קורת בדרך-כלל מעל לטרוכנטר הגדול, אך גם בצד האגן, בעכוז ובאזור הגב התחתון, וידועה בשם תיסמונת Morel-Lavallee.

מדווח במאמר זה על שתי פרשות חולים, אישה בת 26 שנה וגבר בן 67 שנה אשר נפגעו, כל אחד בנפרד, על-ידי רכב נוסע במהירות נמוכה. במהלך האישפוז הופיעה בקרב אותם חולים נפיחות בתת-עור שאובחנה כפגיעת היפרדות סגורה וטופלה באמצעות ניקוז הנוזלים באברים המעורבים. תישעה חודשים לאחר-מכן לקתה עדיין האישה בנפיחות בעכוז, בעוד שהגבר החלים לחלוטין מאותה פציעה. במרבית המקרים שבהם נגרם נזק לריקמת השומן התת-עורי עלול להיווצר כיס ובו תוכן נוזל לימפטי או דמי. טיפול באמצעות ניקוז הנוזל שהצטבר, בתוספת לחגירת חגורת-לחץ, עשוי להביא לפיתרון הבעיה. אם אמצעים אלו אינם מועילים, ניתן להציע לחולה אפשרות לעבור ניתוח.

מונה ינקוביץ כידון¹, דוד נלקן²

¹מכון לריאות ואלרגיה, מרכז רפואי רבין, קמפוס בילינסון והמירפאה לאלרגיה בילדים, מרכז בריאות הילד, שירותי בריאות כללית, ראשון-לציון, ²המירפאה לגנחת ואלרגיה, בית הרופאים, תל-אביב

אימונותרפיה בגנחת (Asthma) ובמחלות אחרות על רקע אלרגי, היא שיטת הטיפול היחידה הגורמת לשינוי סגולי בתגובה של המערכת החיסונית לאלרגנים. לאימונותרפיה הקלאסית, התת-עורית, השפעות-לוואי מיידיות ידועות המחייבות טיפול מיומן ומהיר, והיא גם מלווה באי-נוחות ניכרת וכאב מקומי. בשנים האחרונות מיושמת במדינות רבות בעולם שיטה של אימונותרפיה תת-לשונית שבה כמויות מבוקרות של אלרגן, ההולכות ועולות באופן יומיומי, מונחות למספר דקות מתחת ללשון ולאחר-מכן נבלעות.

ביקשנו במאמר הנוכחי לסקור את הפירסומים החדשים על שיטה טיפולית זו בסיפרות הרפואית.

בוצעה סריקה של הסיפרות הרפואית למאמרים אשר פורסמו בין השנים 1985 ועד דצמבר 2004, וכללו את המונחים "תת-לשוני – Sublingual" ו"אימונותרפיה –  Immunotherapy" בכותרת או בתקציר המאמר. בעיקר התרכזנו במאמרים אקראיים וכפולי-סמיות אשר היוו את הבסיס למטה-אנליזה שפורסמה על-ידי ספריית הקוכריין בינואר 2005.

הטיפול באימונותרפיה תת-לשונית מוכח כטיפול בטוח בגנחת ובמחלות אלרגיה אחרות בכל הגילאים. הטיפול מוכח כיעיל בנזלת אלרגית של המבוגר. הניסיון המקומי מראה אף הוא פרופיל בטיחותי מרשים והצלחות טיפוליות טובות.

לסיכום, אימונותרפיה תת-לשונית היא שיטת טיפול מבטיחה. נראה כי בעתיד הקרוב יימשכו המאמצים להרחיב את הידע בנושא על-ידי עריכת מחקרים רבי-היקף נוספים, ויש לשקול בחיוב את הכנסת השיטה למיגוון הטיפולים המוצעים כיום לחולה האלרגיה בישראל.

משה חיימוף, מריאן קלמנוביץ, רפאל פיינמסר

מירפאת סחרחורת, מח' אף אוזן גרון, ניתוחי ראש וצוואר, מרכז רפואי רבין

נפילות קורות בכל קבוצות הגיל, אולם מרביתן מתרחשות בקבוצת הגיל עד 5 שנים ומעל 65 שנה. בהשוואה לידלדים, בגיל המבוגר הסיכון להתאשפז בעקבות נזקי נפילה גבוה פי 10, והסיכון למוות בגינה גבוה פי 8. חבלה היא הסיבה החמישית למוות בגילאים מעל 65 שנה, ונפילות גורמות ל-70% ממקרי מוות בתאונות בגילאי 75 שנה ומעלה.

אליעוז חפר

לשכת הבריאות המחוזית, חיפה, החוג למינהל מערכות בריאות, מיכללת עמק יזרעאל, אוניברסיטתNew England, המיכללה לישראל

כאשר מפורסמים מחקרים מדעיים יש לשקול גורמים שונים המשפיעים על תוצאותיהם. גורמים אלו מסווגים לקבוצת הסברים לא סיבתיים וסיבתיים, שאינם בהכרח אלו שהחוקרים מייחסים להם את תוצאותיהם. בחירת ההסבר הסיבתי הסביר ביותר לתוצאות המחקר נעשית לפי כלל "התער של אוקאם", אולם אין די בכך לסיבתיות. במקרים רבים הציבור והתקשורת נוטים לפרש מיידית קשר מובהק סטטיסטית כהוכחת סיבתיות, אולם קיימים מספר מדדים הקרויים על-שם Bradford Hill, אשר הקשר האפידמיולוגי הוא רק אחד מהם. וככל שמתקיימים מהם יותר, יש חיזוק רב יותר לכך שגורם החשיפה הוא הסיבה לתוצאה.

לבסוף, קיים פער בין מחקר על גורם סיבתי ומדיניות בריאות. גם לאחר שהחשיפה נמצאה כגורם סיבתי סביר, קיימים תהליכים מתווכים המערבים כוחות במנהל ציבורי, מעורבות של מקבלי החלטות ופעילות פוליטית, עד שמימצאים אודות גורם סיבתי על תחלואה או על השפעות מזיקות של טיפול רפואי יחוללו שינוי במדיניות בריאות.

כהמחשה לפער הזה יוצגו שלוש דוגמאות של מחקרים שתוצאותיהם היו מבוססות. הראשון על הנזקים הבריאותיים של התרופה "Vioxx" = Rofecoxib, השני אודות נזקי הטיפול ההורמוני החלופי לנשים בגיל חדילת-אורח, והשלישי אודות נזקי הקרינה מטלפונים ניידים. לעומת התוצאות המובהקות סטטיסטית, מדיניות הבריאות בכל אחד ממצבים אלו שונה ומובהקת פחות. מדיניות בריאות אינה מבוססת רק על מספרים ותוצאות כמותיות, אלא על שיקולים נרחבים ומורכבים הרבה יותר.

אלי רוזן, יהושע אלמוג, אהוד אסיה

מחלקת עיניים, מרכז רפואי ספיר, בית-חולים מאיר, כפר-סבא

דרוזן של ראש עצב הראייה (דרע"ר(1), ODD - optic disc drusen) הם גופים מסוידים, תוצרי אקסונים של תאי הגנגליון ברשתית, הנמצאים בראש עצב הראייה. הדרוזן מתגלים לרוב באופן אקראי בבדיקת קרקעיות העיניים, ולעיתים כגורם טב (Benign) לתפיחות ראש העצב, כחלק מבירור בצקת פטמות והאבחנה המבדלת לה. מרבית החולים נטולי תסמינים, והפרעה מתקדמת איטית ותת-קלינית בשדה הראייה מתרחשת במרביתם. פגיעה חדה נטולת כאב ותסמינית בשדה הראייה היא ביטוי נדיר.

מדווח בזאת על 4 פרשות חולים עם תלונות של פגיעה חדה, ללא כאבים, בשדה הראייה. בחולים אלו אובחנו דרע"ר דו-צדדיים. ההסתמנות הקלינית יוחסה לתהליכים פתופיזיולוגיים על רקע איסכמי הקשורים במימצאים אלו. נדונים במאמר זה דרוזן כגורם-סיכון לנירופתיה אופטית איסכמית קדמית ואיבוד ראייה חד בלתי-סגולי (Non-specific).

____________________________________

1 דרע"ר – דרוזן של ראש עצב הראייה

2 דו"צ – דו-צדדי

עדי כהן, בתיה לוי, משה לשנו*, יצחק כץ

מכון אלרגיה ואימונולוגיה מרכז רפואי אסף הרופא *והפקולטה לניהול והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

קיימת שונות רבה בין הרופאים בהערכת שכיחות אלרגיה למזון. במיוחד קיימת אי-בהירות בהערכת אלרגיה צולבת לחלב פרה וסויה.

המטרות בעבודה הנוכחית היו להעריך עמדת רופאים בעלי התמחות שונה: אלרגולוגים, גסטרואנטרולוגים ילדים, רופאי ילדים בכירים ורופאי ילדים בקהילה ביחס לשכיחות אלרגיה צולבת לחלב פרה וסויה. ההתייחסות לאלרגיה לשומשום היוותה מדד לצורך השוואת השכיחות האמיתית של מיפגש והיכרות הרופא עם אלרגיה למזון.

לשם כך, נשלחו שאלונים ל-186 רופאים מומחים ממיגזרים שונים. עמדתם של רופאי ילדים ראשוניים בקהילה נבדקה באמצעות 171 שאלונים שמולאו לפני כנס אלרגיה למזון שבו השתתפו.

חמישים-וארבעה אחוזים (54%) מהאלרגולוגים העריכו את שכיחות האלרגיה הצולבת בין חלב פרה לסויה בפחות מ-5%, באופן משמעותי פחות מגסטרואנטרולוגים ילדים ורופאי ילדים בקהילה, שהעריכו כי השכיחות גבוהה יותר. לעומת זאת, רק 15% מהגסטרואנטרולוגים ילדים דיווחו כי הכירו חולים עם אלרגיה לשומשום, באופן משמעותי פחות מהאלרגולוגים (65%) ורופאי ילדים בכירים (44%). בפועל, רק כמחצית מהאלרגולוגים (51%) דיווחו כי הכירו חולים עם אלרגיה צולבת לחלב פרה וסויה, פחות מגסטרואנטרולוגים ילדים (88%) ומרופאי ילדים בכירים (80%). בעוד שרופאי הילדים בקהילה העריכו שכיחות אלרגיה צולבת לחלב פרה וסויה כגבוהה, במציאות 94% מהם דיווחו כי הכירו רק מעט חולים כאלה.

לסיכום, נמצא קשר בין התמחות הרופא לבין הערכת השכיחות של אלרגיה למזון. נראה שדעת הרופא מושפעת יותר מהדעה הרווחת מאשר מניסיונו האישי. אנו ממליצים להדגיש בחינוך הרפואי, כי קיימות שתי מחלות נפרדות של אי-סבילות לחלב פרה – האחת מתווכת על-ידיIgE  והשנייה במנגנון אחר.

דורית שמואלי, ורדה גרוס-צור

היח' לנירולוגיה של הילד, מרכז רפואי שערי-צדק, ירושלים

מתילפנידאט, הפסיכוסטימולנט המוכר בשמו המסחרי הנפוץ ריטלין, הוא התרופה העיקרית הניתנת כטיפול בהפרעת קשב וריכוז (הק"ר). מתילפנידאט הוכח במחקרים רבים לאורך עשרות שנים כתרופה יעילה ובטוחה. למרות זאת, רבים, הן בקרב הציבור הרחב והן בקרב המטפלים מהתחומים השונים, הנרתעים מנטילת תרופה זו. בנוסף, חלק מהילדים שאינם מגיבים לטיפול במתילפנידאט, חלק מהמטופלים לוקים בהפרעות-לוואי הגורמות להפסקת הטיפול, וחלק מהמטופלים נזקקים לטיפול בתרופות למשך שעות רבות, בעוד שתרופות הריטלין הנפוצות הן קצרות-טווח יחסית. סיבות אלה הביאו לצורך במציאת חלופות לריטלין. עד לאחרונה החלופות הזמינות לא נימנו עם קו הטיפול הראשון בהפרעה, ולא נתנו מענה מספק לבעיות שפורטו. לאחרונה, הוחל בשיווקן של תרופות חדשות המהוות חלופה הולמת לריטלין. במאמר זה נסקרות התרופות החדשות העיקריות וחלק מהתרופות הוותיקות יותר. נדון בפסיכוסטימולנטים החדשים קונצרטה, שהיא מתילפנידאט ארוך-טווח במיוחד, אדרל, שהיא תערובת של נגזרות אמפטמינים, ודקסדרין (דקסאמפטמין). נציג את המידע המחקרי העדכני לגבי התרופות החדשות, יתרונותיהן וחסרונותיהן. נזכיר את הסיילרט (פמולין, ניתאן), פסיכוסטימולנט שהיה עד כה אחת החלופות העיקריות, אולם בעייתי הן מבחינת השפעות-הלוואי הקשות שנגרמו מנטילתו והן מבחינת ההשפעה הטיפולית. כן נדון בתרופה חדשה נוספת, שאינה נמנית עם הפסיכוסטימולנטים – סטרטרה (אטומוקסטין), ונדווח בקצרה על תרופות נוספות שהועלו לאורך השנים כחלופה טיפולית לריטלין. התרופות החדשות לא זו בלבד שאינן יעילות ובטוחות כמו ריטלין, אלא שמעצם היותן "לא ריטלין" מפיגות חלק מן ההתנגדות הבסיסית לטיפול בתרופות בהק"ר, התנגדות שעיקרה מכוון לריטלין עצמו. בנוסף, תרופות אלה מספקות מענה לאותם פלחי אוכלוסייה שאינם מגיבים לריטלין או שלקו בהשפעות-לוואי מהטיפול.

אלכסנדר קנטרובסקי (1), רונן רוב (2), איסק פורטנוי (1)

(1) היח' לכירורגיית כלי-דם, (2) המח' לאורולוגיה, מרכזי רפואי הלל יפה, חדרה

במאמר הנוכחי מדווח על שיטה לעצירת דימומים כתוצאה מחבלות חודרות באמצעות צנתר על-שם פולי (להלן, צנתר פולי). שיטה זו מתאימה לטיפול באזורים שבהם קיים קושי בהפעלת לחץ מקומי. מובאת בזאת פרשת חולה שלגביו יושמה שיטה זו.

למרות דיווחים קודמים בסיפרות הרפואית, השימוש בצנתר על-שם פולי למטרה זו אינו מוכר דיו בישראל. בחולים מתאימים יכולה הפעולה להיות מצילת חיים, ולכן על כל מטפל בטראומה חלה החובה להכירה.

מנחם רתם

השירות לאלרגיה, גנחת ואימונולוגיה, מרכז רפואי העמק, עפולה

בתאריך 2-4 בדצמבר 2004 התקיים הכנס השנתי של האיגוד הישראלי לאלרגיה ואימונולוגיה קלינית. בכנס נידונו מיגוון נושאים בתחומי האלרגיה והאימונולוגיה שהוצגו, הן על-ידי המומחים מישראל והן על-ידי אורחים מחו"ל, ובחרתי לדון בכמה מהם.

איתן חבר¹, מרדכי שני², משה קוטלר³, דב פסט⁴, אבנר אליצור⁴, יהודה ברוך¹

¹מינהל רפואה, משרד הבריאות, ²המרכז הרפואי שיבא, ³בית-החולים הפסיכיאטרי נס ציונה, באר יעקב, ⁴משרד הבריאות

בריאות הנפש היא אחד התחומים הרפואיים המוזנחים ביותר בישראל מזה שנים רבות, ורפורמה בשירותים אלה היא כורח מתבקש. הטיפול הפסיכיאטרי עבר שינויים רבים לאורך השנים בעולם ובישראל, והדגש מתחלף בהדרגה מטיפול במערכות אישפוז לטיפול קהילתי. מעבר זה התאפשר עקב כניסתן של התרופות נוגדות-הפסיכוזה, ולנוכח התעוררותן של תנועות חברתיות, שדגלו בשילוב חולי הנפש בקהילה ובהגנה על זכויותיהם. אולם התשתית החברתית והרפואית האמורה להתמודד עם מעבר זה לוקה בחסר. מספר חולי הנפש עולה בהתמדה, השירותים הקהילתיים אינם מפותחים וחסרות אמות-מידה קליניות המגדירות את הצורך באישפוז.

על-מנת להתמודד עם בעיה זו, הוקמו בשנים האחרונות מספר צוותי עבודה במינוי של מנכ"ל משרד הבריאות, שהמליצו על רפורמה מקיפה בשירותי בריאות הנפש בישראל. עיקרי ההמלצות כוללים: 1) שינוי במיבנה שירותי בריאות הנפש תוך שימת דגש על טיפול קהילתי וצימצום ניכר של מיטות האישפוז הפסיכיאטריות; 2)תוספת תקציב ייחודית לצורך שיקום נכי הנפש. תוספת זו תאפשר את העברתם של חולים שמצבם הרפואי יציב מאישפוז ממושך "ומיותר" בבית חולים לשיקום בקהילה; 3) העברת האחריות על הביטוח הרפואי של חולי הנפש מהמדינה לקופות-החולים. העברה זו תאפשר לשלב את הטיפול בחולי הנפש במיסגרות המטפלות בחולים כלליים, ובכך לתרום לשיפור השירות ולהפחתת אות הקלון (הסטיגמה) על חולי הנפש.

תהליך הרפורמה יצא לדרך ובעבודה זו נסקור את השלבים, התהליכים, והקשיים שקדמו לתחילתו.

גיא הידש¹, יוסף שנטל¹, עופר נתיב²,

¹המח' לאורולוגיה, המרכז הרפואי העמק, ²המח' לאורולוגיה, המרכז הרפואי בני ציון

בעשור האחרון מבוצעים ניתוחים זעיר-פולשניים לשאתות של הכיליה, במטרה לצמצם את התחלואה הבתר-ניתוחית, לקצר את משך האישפוז ולשמר ריקמת כיליה. השיטות הזעיר-פולשניות כוללות כריתה חלקית בגישה לאפרוסקופית וצריבה תוך-גופית של ריקמת השאת באמצעות מקורות אנרגיה שונים, כגון הקפאה (Cryoablation), צריבה באמצעות גלי רדיו, גלי על-שמע (US), גלי מיקרו (Microwave), גלי לייזר וקרינת פוטון תוך-גופית. למרות שאין בידינו נתונים ארוכי-טווח, התוצאות האונקולוגיות והתיפקודיות הראשוניות נראות מבטיחות.

מובאת בזאת סקירה עדכנית על הניסיון שנרכש בשיטות השונות לטיפול בשאתות הכיליה. ההוריות, תוצאות הניתוחים, היתרונות והחסרונות של השיטות השונות, והסיבוכים האפשריים.

עצמון צור

מחלקת השיקום, ביה"ח לגליל המערבי, נהריה

רקע: נפילות חולים שלקו באירוע וסקולארי במוח ומאושפזים לצורך קבלת טיפול שיקומי, הן תופעה מוכרת וידועה. בכדי למונען, יש לזהות את הגורמים להתרחשותן כבר בשלב מוקדם של האישפוז.

מטרה: לזהות גורמי סיכון לנפילות של נפגעי אירוע וסקולארי במוח אשר נמצאים בתהליך של שיקום.

שיטות: נסקרו 36 נפילות שהתרחשו אצל 25 חולים שאושפזו לשיקום לאחר אירוע וסקולארי במוח. בכל אחד מן המיקרים נדרש החוקר למלא טופס מיוחד שנועד לספק מידע כללי ורפואי אודות החולה ולפרט את תרחיש הנפילה.

תוצאות: 18 חולים נפלו פעם אחת, 5 חולים - פעמיים, ו-2 חולים - ארבע פעמים. 89% מקבוצת חולים זו טופלו בתרופות להפחתת רמת הסוכר בדם ו/או בתרופות להורדת לחץ-הדם ו/או בתרופות בעלות השפעה ישירה על מערכת העצבים המרכזית. חלק נכבד מהנפילות אירעו לחולים שטונוס השרירים היה מופחת (72%), שלקו בשיתוק (58%) או בירידה בתחושה השטחית (52%) בגף התחתון שבפלג הגוף הפגוע. 67% מן הנפילות התרחשו אצל גברים ו-53% מתוכם היו מבוגרים שגילם היה גבוה מ-65 שנים. 47% מן הנפילות אירעו במהלך החודש הראשון שלאחר האירוע הווסקולארי במוח ו-36% מהן - במהלך החודש השני. 78% מן החולים נפלו בשעות היום. 64% מן החולים נפלו בחדרם. הפרעות בתקשורת המילולית (28%), בעיות בתפיסת המרחב (25%) ופלג-עיוורון (Hemianopia) (24%), אותרו אף הם כגורמי סיכון לנפילות של החולים הנסקרים.

מסקנות: חולים, נפגעי אירוע וסקולארי במוח, מועדים לנפילות תוך כדי אישפוזם במחלקת השיקום. זיהוי גורמי הסיכון מהווה צעד ראשון לנקיטת אמצעים למניעתן.

גדי מנדלסון, יהושע בן-ישראל

המרכז הגריאטרי המשולב ע"ש שהם, פרדס חנה

נפילה היא אירוע שכיח באוכלוסייה מבוגרת ויש לה גורמים רבים. נפילות זוכות לתשומת לב רבה בסיפרות הרפואית בתחום הגריאטריה וזאת בעיקר בשל סכנת שברים הנגרמים בעטיין, ובייחוד שבר בצוואר הירך. נפילה גורמת לקשיש נזקים גופניים ונפשיים, ופעמים רבות אף לירידה בתיפקוד. דיירי בתי האבות מהווים את אחת מקבוצות הסיכון הגבוה ביותר לנפילות ולנזקיהן. מאמצים רבים מושקעים, ותוכניות התערבות מגוונות בכדי לנסות ולצמצם את מיספר הנפילות, אולם במיקרים רבים אין זה מספק. עקב כך, גוברת והולכת בשנים האחרונות, בעולם כולו, ההסתייעות במגני ירכיים חיצוניים כאמצעי להקטנת הסיכון לשבר בצוואר הירך כתוצאה מנפילה. מטרתה העיקרית של סקירה זו היא לתאר את יעילותם של מגני הירכיים החיצוניים תוך שימת דגש על הערכת ההיענות של הקשישים להיעזר בהם ולשפרה, במיוחד בקרב דיירי בתי אבות.

רן בליצר^1,2, נדב דוידוביץ'^1,3, מייקל הוארטה¹, דני כהן⁴, איתמר גרוטו¹

¹חיל רפואה, ²המח' לרפואת המישפחה, ביה"ס לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, ³המח' לניהול מערכות בריאות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר שבע, ⁴המחלקה לאפידמיולוגיה ולרפואה מונעת, ביה"ס לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

החיסון כנגד אבו"ש הוא החיסון הוותיק ביותר המוכר לאנושות, ובמשך כ-90 שנים היה החיסון היחיד. לאורך הדורות נוסו שיטות רבות, ו-10 מהן היו מקובלות במהלך המאה ה-20. במדינת ישראל היו נהוגות שתי שיטות חיסון עיקריות בתקופה אשר קדמה להכחדת המחלה בשנת 1978: לחיצות/דקירות מרובות במחט רגילה והזרקה בלחץ, בעוד שבמרבית מדינות העולם נתקבלה שיטת החיסון במחט מפוצלת כשיטת הבחירה. על אף הניסיון הרב שהצטבר במרוצת השנים, הידע המחקרי המצוי כיום בידינו לשם בחירת השיטה העדיפה, מועט ביותר. בשנת 2002, כאשר מדינת ישראל הייתה למדינה הראשונה בעולם המבצעת במאה ה-21 מבצע חיסון נרחב כנגד אבו"ש, אומצה שיטת הדקירות המרובות במחט רגילה כשיטת הבחירה (בעזרת מכשיר טפטוף שפותח בישראל ונקרא "הליקופטר"). בארה"ב נבחרה, כבעבר, שיטת החיסון במחטים המפוצלות. במאמר זה נסקור את שיטות החיסון השונות, נציג את המידע המחקרי המצוי כיום כדי להשוות בין השיטות, ונדון בפערי המידע הקיימים כיום, פערים העשויים להשפיע על בחירת שיטת החיסון המתאימה לחיסון המוני בשעת חירום.