תוצאת חיפוש

ג'ורג' מוגילנר, נדב סלייפר, יפים קנדליס, איגור סוחוטניק

המח' לכירורגיית ילדים, מרכז רפואי בני ציון, הפקולטה לרפואה רפפורט, טכניון, חיפה

ניתוח בבטן בעקבות דלקת התוספתן הוא הניתוח הדחוף השכיח ביותר בקרב ילדים. עם זאת, קיימות עדיין מחלוקות רבות בין המנתחים באשר לאופן הטיפול בילדים עם דלקת תוספתן. המטרה בעבודה הנוכחית היא להגדיר את אופן הטיפול כיום בחולים אלה, ושהגדרה זו תהווה בסיס לעבודות נוספות אשר תיקבע בהן צורת טיפול מוסכמת.

חברים באיגוד כירורגיית הילדים הישראלית רואיינו באשר לתיזמון הניתוח, דימות טרום-ניתוחי, דעתם לגבי כריתה דחויה של התוספתן, לקיחת תרביות, שטיפת הבטן, השארת נקזים, אופן סגירת הפצע, הסתייעות בלאפרוסקופיה, הטיפול האנטיביוטי טרם הניתוח ואחריו ובאשר לתנאים המחייבים לשיחרור החולה מאישפוז.

מתוך 18 מחלקות של ניתוחי ילדים, נענו 14 מחלקות לסקר זה, ובהן 42 רופאים. 50% מעדיפים להמתין 3-8 שעות טרם הניתוח, וכאשר הילד מגיע בלילה, יעדיפו להמתין עד הבוקר כדי לנתחו. מירב העונים מעדיפים על-שמע טרום-ניתוחי על-פני טומוגרפיה מחשבית. למעלה מ-90% מהמנתחים ציינו כי הם לוקחים תרביות מנוזל הבטן באופן שגרתי, מסתייעים בנקזים תוך-בטניים ובקריסטלואידים לשטיפת חלל הבטן, ומבצעים סגירה ראשונית של חתך הניתוח, גם בנוכחות זיהום תוך-בטני. קיימת חלוקה שווה בין העדפת המנתח להתערבות לאפרוסקופית לעומת ניתוח פתוח. קיימת אי-תמימות-דעה באשר לחשיבות הדימות הטרום-ניתוחי באשר לסוג הכיסוי האנטיביוטי ומישכו ובאשר למדדים ברורים לשחרור מאשפוז.

לסיכום, קיימת הסכמה לגבי היבטים שונים של הטיפול הטרום-ניתוחי והטיפול הבתר-ניתוחי בדלקת של התוספתן בילדים בקרב חברי איגוד כירורגיית הילדים הישראלי. בעבודה זו מוצגות עמדות לגבי הטיפול המתאים בדלקת תוספתן בילדים, אשר תוכל להוות בסיס לעבודות נוספות.

ח'יתאם מוחסן^1,2, עבד עתמנה², דני כהן¹

¹החוג לאפידמיולוגיה ורפואה מונעת – בית הספר לבריאות הציבור, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, ²מרכז מחקר ופיתוח אזורי המשולש, כפר קרע

קיים מידע חלקי בישראל המצביע על שכיחות גבוהה ותחלואה קשה יותר במחלות שלשולים בילדים ערבים לעומת ילדים יהודים. המטרות במחקר היו לקבוע את שיעורי ההיארעות, החומרה וגורמי-הסיכון של מחלות שלשולים בקרב ילדים ערבים בגילאי 3-5 שנים מיישובים ערביים בצפון ישראל המבקרים בגני טרום-חובה.

במיסגרת מחקר פרוספקטיבי נערך מעקב אחר 343 ילדים שביקרו ב-9 גנים מהיישובים ג'סר אזרקה, פרדיס וכפר קרע. ניטור הופעת אירועי שלשולים היה יומיומי, על בסיס היעדרויות ילדים מגני הילדים. הוריהם של הילדים שנעדרו מהגן רואיינו לבירור סיבת ההיעדרות, ואם הסיבה הייתה מחלת שלשולים, התבקשו לענות על שאלון לאיפיון אירוע השלשולים. בחופשת הקיץ התבסס ניטור התחלואה על ראיון דו-שבועי להורים. בדיקת גורמי-סיכון פוטנציאליים למחלות השלשולים נערכה במיסגרת מחקר מקרה-בקרה מקונן (Nested). המידע על המשתנים נאסף בריאיונות אישיים לאמהות. במהלך 14 חודשי מעקב אותרו 100 אירועי שלשולים, שיעור ההיארעות היה 0.51 אירועים של שלשולים ל-12 חודשי ילד, ב-55% מהאירועים הייתה פנייה למירפאה. בניתוח רב-משתנים נמצא, כי הסיכון למחלות שלשולים היה מוגבר בבנים לעומת בנות OR 2.31 (95% 1.3, 4) , בילדים בגיל 4 שנים או פחות לעומת ילדים מעל גיל 4 שנים  OR  1.76 (95% CI 1.01,3.06) ובילדים לאמהות עם 8 שנות לימוד או פחות בהשוואה לילדים לאמהות עם השכלה גבוהה יותרOR 1.88 (95% CI 1.08, 3.26) . הימצאות אחים מתחת לגיל 5 שנים במשפחה הייתה קשורה בירידה בסיכון למחלות שלשוליםOR 0.57 (95% CI 0.3, 0.9) .

לסיכום, נמצא שיעור היארעות גבוה של מחלות שלשולים בילדים ערבים בגני טרום-חובה ביישובים מצפון ישראל. גורמי-הסיכון למחלות שלשולים באוכלוסייה זו קשורים באופן מובהק למאפיינים של הילד ומשפחתו, ללא השפעה משמעותית של גורמים סביבתיים הקשורים לגן או ליישוב.

ענבל פוקס-פולישוק¹, לונה אבנון², מחמוד אבו-שקרה³

¹המח' לרפואת משפחה, ²היח' למחלות ריאה, ³היח' לרימטולוגיה מרכז רפואי סורוקה ואוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר-שבע

בדיווחים רבים הצביעו על קיום קשר בין שיפעול שחפת כמוסה (Latent tuberculosis infection) ולבין הטיפול בנוגדי-Tumor necrosis factor alpha  (TNF-אלפא). תרופות אלו יעילות במידה גבוהה לטיפול במחלות דלקתיות כרוניות שונות, וטווח ההוריות לטיפול בהן מתרחב והולך. פורסמו בעולם מספר הנחיות לסקירה מוקדמת לאיבחון שחפת כמוסה בקרב חולים המועמדים לקבלת טיפול בתרופות אלה ולהתחלת טיפול מונע אם מאובחנת שחפת כמוסה. אין הסכמה מוחלטת בין ההנחיות השונות. בישראל, משרד הבריאות אינו מפרסם הנחיות כאלה, והסקירה המוקדמת תלויה בגישת הרופא המטפל. במאמר זה מסוכמים הנתונים הקיימים אודות הסיכון ללקות בזיהומים בכלל ובשחפת בפרט בקרב חולים המטופלים בנוגדי TNF-אלפא. בנוסף, נדונים בסקירה זו תפקיד ה-TNF אלפא בהתהוות שחפת והפרוטוקולים הקיימים שנועדו להקטין את הסיכון ללקות בשחפת בעקבות טיפול בחוסמי TNF אלפא.

נח סמואלס

לשכת הגיוס, ירושלים

משאבים רבים מושקעים במניעת עישון בקרב בני-נוער, אולם עם הצלחה מוגבלת ביותר.  המטרה בעבודה הנוכחית הייתה לברר מהם הגורמים המביאים את בני-הנוער לעשן מלכתחילה. נכללו במחקר מתבגרים בני 16-18 שנה המועמדים לשירות ביטחון (מלש"בים) שהתייצבו בלשכת הגיוס, ירושלים, וקיבלו שאלון אנונימי בעת שהמתינו לבדיקות רפואיות. בשאלון הוצגו שאלות על הרגלי העישון של המלש"בים ובני-משפחתם, ועל הגורמים שהביאו אותם לעשן. נבדקה גם דעתם על נזקי העישון לבריאות ועל החוק האוסר מכירת סיגריות לבני-נוער.

סך-הכל מילאו את השאלון 1,067 מלש"בים: 707 מלש"בים ו-360 מלש"ביות. מתוכם נמצאו 25.7% מעשנים: 26.2% מהבנים ו-21.1% מהבנות (P=0.069). שיעורי העישון הגבוהים ביותר נמצאו בקרב ילידי מדינות המזרח-התיכון (צפון-אפריקה ומדינות ערב) והנמוכים ביותר בקרב ילידי אתיופיה. בקרב ילדים ממשפחות חד-הוריות היו שיעורי העישון גבוהים פי 1.28 לעומת משפחות שבהן ההורים נשואים. כמו-כן, נמצאו שיעורי עישון גבוהים יחסית בקרב משיבים עם הורים או אחים מעשנים. הורים מעשנים נוטים יותר להורות לילדיהם לא לעשן, ומתבגרים שנאמר להם לא לעשן נוטים יותר לעשן. לרוב המעשנים (58.2%) לא היה גורם מוגדר שהביאם לעשן: 30.3% השיבו שלחץ חברתי היה הגורם העיקרי; 8.4% השיבו שהגורם היה עישון של ההורים; ו-3.1% הסבירו זאת כהשפעה של פירסומות בתקשורת. המעשנים חוששים פחות מנזקי העישון לבריאות ורובם מתנגדים לחוק האוסר מכירת סיגריות לבני-נוער.

לסיכום, מספר גורמים עלולים להשפיע על החלטתם של בני-נוער לעשן, הן משפחתיים והן חברתיים-תרבותיים. חשוב לחנך לא רק את המתבגרים, אלא גם בני-משפחה מעשנים. אולי כך נצליח יותר להפחית את מספר המעשנים הצעירים שיהפכו בהמשך למעשנים מבוגרים.

רוקסוליאנה אבדאח-בורטניאק¹, צבי ברנשטיין¹, רימון ניז'ם², דניאלה זלמן¹, יוליה שניידר¹, אברהם קוטן^3,1

¹המערך לאונקולוגיה, מרכז רפואי רמב"ם, חיפה, ²המח' לאונקולוגיה, בית-החולים האיטלקי, חיפה, ³הפקולטה לרפואה רפפורט, טכניון, חיפה 

דדנות הזכר (גינקומסטיה) היא מצב טב (Benign) המתבטא בשיגשוג-יתר של המרכיב הבלוטני בריקמת השד.

דדנות עלולה להתהוות משנית לטיפול הורמוני ב-Bicalutamide הניתן בסרטן הערמונית.

לסיכום, המטרה בטיפול בדדנות היא הפחתת הסבל הנפשי ושיפור אסתטי. בטיפול בקרינה ניתן למנוע הופעת דדנות.

גרשון וולפין¹, כמאל חסן², דניאל הלר¹, חיים שטארקר¹

המחלקות לאורתופדיה¹ ונפרולוגיה², בית-חולים לגליל מערבי, נהרייה, הפקולטה לרפואה הטכניון, מכון טכנולוגי לישראל, חיפה

בחולים מושתלי אברים קיימת סכנה להתהוות אוסטיאופורוזיס בעקבות הטיפולים מדכאי החיסון למניעת דחיית השתל, ובעקבות כך נטייה מוגברת לשבירות עצמות. מדווח בזאת על התהוות שברים לאחר חבלה בקרב 3 חולים שעברו השתלת אברים וטופלו בתרופות מדכאות חיסון למניעת דחייה: 1) חולה עם שבר תת-ראשי של עצם הירך 8 שנים לאחר ניתוח השתלת לב, אשר טופל על-ידי החלפה חלקית של מיפרק עצם הירך; 2) חולה עם שבר עם תזוזה קלה באזור אינטרטרוכנטרי של צוואר עצם הירך כשנה לאחר ניתוח השתלת ריאה, אשר טופלה על-ידי קיבוע בברגי מתכת; 3) חולה עם שבר תת-ראשי של מיפרק עצם הירך 3 חודשים לאחר השתלת כבד, אשר טופל על-ידי קיבוע בברגיי מתכת. שלושת החולים עברו בהצלחה את הניתוחים, ללא סיבוכים, ויכלו  תוך מספר ימים לאחר-מכן לחזור לשבת וללכת. 

לסיכום, קיימת חשיבות רבה ביותר למתן טיפול מונע לאוסטיאופורוזיס, עוד לפני ביצוע ניתוחי שתילת אברים, ולהמשיכו לאחר-מכן. יש לנתח מוקדם כל האפשר מטופלים עם שברים בגפיים שעברו השתלת אברים, על-מנת לאפשר להם שיקום מהיר ויעיל וחזרה מוקדם ככל האפשר לחיי היומיום.

ליאוניד גרמן¹, עידו שולט¹, יעקב בורנשטיין^1,3, שני בן-הרוש¹, מרדכי בן אלישע², זלמן ויינטראוב^2,3

¹האגף לבריאות האישה, ²מח' ילודים ופגים, בית-חולים לגליל מערבי, נהרייה, ³הפקולטה לרפואה רפפורט, מכון טכנולוגי לישראל, חיפה

חיידק הסטרפטוקוק מקבוצה  B(סק"ב)1, מאכלס את מערכת העיכול, המין והשתן בנשים. שיעור נשאות החיידק בנשים הרות מוערך בכ-20% (4%-40%). נמצא, כי מחצית מהילודים לנשים נשאיות הופכים לנשאים בעצמם, אך לא תמיד יחלו. מחלת סק"ב מוקדמת (בשבעת הימים הראשונים לחיים) בילוד היא מחלה קשה, המלווה בשיעורי תחלואה ותמותה משמעותיים. שיעור הנשאות העכשווי של החיידק באוכלוסיית הנשים ההרות בגליל המערבי, בישראל, אינו ידוע.

המטרות בעבודה היו בדיקה ופילוח שיעור נשאות סק"ב בנשים הרות בצפון ישראל לפי מוצא וגיל ההריון.

לשם כך נבדקו 700 נשים הרות. מכל הנשים נלקחו משטחים לסק"ב מהלדן (Vagina) ומהחלחולת (Rectum). הנשים בקבוצות המחקר סווגו לשתי קבוצות לפי גיל ההריון. בקבוצה אחת נכללו 414 נשים בגיל הריון 24-37 שבועות. בקבוצה השנייה נכללו 286 נשים מעבר ל-37 שבועות הריון (הריון במועד) שעברו השראת לידה.

מתוך 700 הנשים נמצאה במשטחים עדות לחיידקים ב-115 (16.4%). מתוך 700 הנשים 342 היו יהודיות, ובהן נמצא שיעור נשאות סק"ב של 13.7%. שלוש-מאות-חמישים-ושמונה (358) נשים היו מהמיגזר הערבי, ובהן שיעור הנשאות היה 19%. נמצא הבדל סטטיסטי מובהק בשיעור הנשאות בין שני המיגזרים (P=0.038). לא נמצא הבדל משמעותי בשיעור הנשאות לסק"ב בהשוואה בין גילאי ההריון השונים.

בקבוצת הסיכון הגבוה נכללו 414 נשים בגילאי הריון 24-37 שבועות (צירים מוקדמים, דלקת בדרכי-השתן, בירור רעלת הריון). בקבוצת הסיכון הנמוך נכללו 286 נשים בריאות שעברו 37 שבועות הריון ואושפזו לשם השראת לידה מסיבות שונות. מתוך 414 נשים בסיכון גבוה, 63 נשים (15.2%) נמצאו נשאיות לסק"ב. לעומתן, מתוך 286 הנשים בקבוצת הסיכון הנמוך, נמצאו 52 נשים (18.2%) נשאיות (P=0.3).

לסיכום, במחקר ניצפתה עלייה משמעותית בשיעור הנשאות לסק"ב בהשוואה לתוצאות מחקרים שפורסמו בעבר. כמו-כן, נמצא שיעור נשאות גבוה יותר במיגזר הערבי בהשוואה למיגזר היהודי.

רון שי, ג'ורג ליכטמן, איתמר פומרנץ, בן נוביס, פרד קוניקוף

מכון למחלות דרכי עיכול וכבד, מרכז רפואי ספיר, כפר-סבא, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

מחלות דרכי מרה בקרב קשישים (80 שנה ומעלה) הן שכיחות, ומהוות לרוב אתגר איבחוני וטיפולי. שיעור הסיבוכים מפעולות אלו באוכלוסייה הצעירה (גיל 65 שנה ומטה) נבדק פעמים רבות, ומקובל בסיפרות שיעור ממוצע של 5% ואוכלוסיות מסוימות המגיעות אף לשכיחות סיבוכים של מעל 20%. בסקירת הסיפרות לא נמצאו עבודות רבות שנדון בהן שיעור הסיבוכים בקרב אוכלוסיית הקשישים.

מסוכמים במאמר זה הנתונים הרפואיים של כל החולים מגיל 80 שנה ומעלה שעברו כולנגיוגרפיה אנדוסקופית עקב מחלות דרכי-מרה טבות (Benign) במוסדנו מינואר 2000 עד אפריל 2005.

מאה חולים עברו 133 אנדוסקופיות. רוב ההוריות לבדיקה ניתנו בעקבות חשד לאבני מרה (94.4%), הכנסת תומכן או החלפתו (4%), צהבת חסימתית על רקע טב (0.8%) או ניקוז כיסה (Cyst) אכינוקוקית (0.8%).

אילחוש וטישטוש החולים בוצעו במתן תרסיס לוע Lidocaine, ובמתן לתוך הווריד של Midazolam ו-Fentanyl עם מתן חמצן לפי צורך. סבילות החולים לחומרי ההרדמה הייתה 100% ולא נרשמו כל סיבוכים.

כשמונים-ושמונה אחוזים (88%) מהחולים נאלצו לעבור גם פעולה חודרנית כחתך ניקוזי (ספינקטרוטומיה) או הכנסת תומכן.שיעור ההצלחה של פעולות אלו היה 96.8%.

שישה (4.5%) חולים לקו בסיבוכים, 3 חולים לקו בדלקת לבלב ו-2 חולים לקו בדלקת דרכי-מרה. חולה אחד לקה בנקב בתריסריון ולא נרשם אף מקרה תמותה אחד.

לסיכום, כולנגיוגרפיה אנדוסקופית היא פעולה בטוחה ויעילה גם באוכלוסיית חולים מעל גיל 80 שנה.

אהוד לבל¹, מיכאל קרסיק¹, דרורה פישר², מנחם יצחקי¹

¹המח' לאורתופדיה, ²המח' לדימות, מרכז רפואי שערי צדק, ירושלים

שברי עצם צוואר-הירך בקרב ילדים הם חבלה שכיחה המצריכה קיבוע בגבס או בניתוח. אין עדות מחקרית לעדיפות אחת הגישות, אך לאחרונה גוברת ההפניה לניתוח. במחקר רטרוספקטיבי זה נדונה התוצאה שהושגה באמצעות קיבוע מיידי של שברים אלה בגבס, וכן המשמעות הכלכלית הנלווית לטיפול זה במציאות של מערכת הבריאות הישראלית.

לשם כך, אותרו כל האירועים של שבר בעצם צוואר-הירך (Femur) בקרב ילדים בני חצי שנה ועד שש שנים בתקופה של 3 שנים במרכז רפואי אחד. בתקופה זו, קיבוע מיידי של השבר בגבס (Hip-spica) היה טיפול הבחירה. נבדקו מאפיינים שונים של הטיפול בהם והתוצאות קצרות-הטווח. נסקרה גם הקבוצה שלא קיבלה טיפול זה והסיבות לכך. התוצאות הושוו לדרישות איכות הטיפול כפי שהן מופיעות בסיפרות האורתופדית. נערך חישוב של עלות הטיפול בשיטה זו, והוערכו ההשלכות על התגמול שאותו מקבל בית-החולים מהגורם המבטח.

בתקופת המחקר טופלו 24 ילדים עם שבר של עצם צוואר-הירך על-ידי קיבוע מיידי בגבס. הקבוצה כללה 16 בנים ו-7 בנות, בגיל ממוצע של שנתיים וחצי (טווח 9 חודשים עד חמש וחצי שנים). בכל הילדים הותקן הקיבוע תוך פחות מ-24 שעות. עוד 11 ילדים טופלו בשיטות אחרות או לאחר זמן ארוך יותר מסיבות שיפורטו להלן. זמן האישפוז הממוצע היה 2.75 ימים, שני ילדים פנו שנית לבית-החולים, אך לא נזקקו לשינוי בטיפול ובמקרה נוסף שופר הקיבוע. בכל המטופלים נמצאה עמדת איחוי העומדת בדרישות האיכות המקובלות. העלות המוערכת של הטיפול נמצאה קרובה לתגמול המתקבל מן המבטח.

לסיכום, טיפול בשברי עצם צוואר-הירך על-ידי התקנה מיידית של קיבוע חיצוני בגבס משיג את המטרה באיכות הנדרשת. הוא מאפשר אישפוז קצר, אינו כולל ניתוח ושיעור הסיבוכים נמוך. עלות הטיפול דומה לפיצוי המתקבל מהמבטח, כך שלא קיים תמריץ לקצר את משך האישפוז ואולי להשלימו במיסגרת המחלקה לרופאה דחופה ללא אישפוז. טיפול זה צריך לדעתנו להישאר טיפול הבחירה בשברים אלה בילדים, ויש לתמחרו באופן שיתמרץ את המטפלים להשלימו ביעילות המרבית.

גבי שפלר^2,1, אוריאל הרסקו-לוי^1,3

¹בית-חולים הרצוג, ²מרכז פרויד לחקר פסיכואנליטי, ירושלים, ³הפקולטה לרפואה הדסה, האוניברסיטה העברית, ירושלים

רגשות מובעים (EE) הם מדד אינטראקטיבי שנועד לתאר את מידת התקשורת הרגשית בין החולה בסכיזופרניה והסובבים אותו, בני-משפחה ואנשי צוות במוסדות הטיפול והאישפוז. זהו מדד שמקושר אמפירית לפרוגנוזה של סכיזופרניה, מעבר לתרבויות ולמיסגרות טיפול. במאמר הנוכחי מושוות תוצאות מדידת הרגשות המובעים בקרב חברי צוות במחלקות אישפוז ובהוסטלים.

ממימצאינו עלה, כי בכל מיסגרת טיפולית קיימת התאמה בין התרבות המוסדית לבין התפקידים וההתנהגויות הצפויים מהחולה מצד סגל המימסד הטיפולי. בבית-החולים המטופל ש"זוכה" לדחיית הצוות הוא המטופל הפסיכוטי המציג סימנים גלויים לפסיכוזה בצורת הפרעות חשיבה והתנהגות, בעוד שהמטופל שאינו סופג את דחיית הצוות הוא זה שמכונס, אינו פעיל ואינו מפריע.

בהוסטל התמונה שונה: הציפייה בהוסטל מהדיירים היא לרמות תיפקוד גבוהות בכל התחומים, ועל כן הדיירים ה"זוכים" לדחיית הצוות הם אלה שאינם מתפקדים בהיבטים התעסוקתיים והיוזמתיים שלהם. בצד מימצאים אלה, התבוננות במאפייני הצוות מצביעה לא רק על הבדלים ברמות הרגשות המובעים השליליים והחיוביים המתעוררים בצוות כלפי החולים, אלא גם על המאפיינים, היכולות והאפשרויות של הצוותים השונים לשנות את דפוסי התגובות שלהם כלפי מטופליהם. מימצאי ההשוואה שביצענו מצביעים על יתרון בהתאמת מאפייני סגל ההוסטלים לטיפול בחולי סכיזופרניה.

במחקר מודגשות גם סוגיות שראוי שתובאנה בחשבון, על-מנת להבטיח תיפקוד מיטבי של ההוסטל כמיסגרת הולמת לחולי סכיזופרניה, יש למימצאים אלה גם השפעה על פיתוח והכשרת צוותים הן בהוסטלים הן במחלקות אישפוז.

ולרי בילנקו¹, נטליה בילנקו^2,3, אילנה הרמן-בהם⁴, דן עטר¹, שרלי רוזן², שמעון ויצמן²

¹המח' לאורתופדיה, מרכז רפואי אוניברסיטאי סורוקה,² המח' לאפידמיולוגיה והערכת שירותי בריאות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, ³לשכת הבריאות באר-שבע, משרד הבריאות, ⁴מח' פנימית ג' ויח' לסוכרת, מרכז רפואי אוניברסיטאי סורוקה, באר-שבע

* המחקר הוצג כהרצאה בעל פה בכנס שנתי של אגודה הישראלית לרגל סוכרתית ואגודה הישראלית של סוכרת ב-16 לדצמבר, 2004, כפר מכבייה, רמת-גן, ישראל.

קטיעת רגל היא סיבוך שכיח של מחלת סוכרת, בעיקר כתוצאה מפצעים וזיהומים. המטרות במחקר הנוכחי היו לבדוק מגמות היארעות של קטיעות רגל בקרב חולי סוכרת בנגב, לדווח על המאפיינים הקליניים של חולים שעברו קטיעת רגל בסורוקה ולבדוק שיעור תמותה בעקבות קטיעת רגל במהלך האישפוז.

הוכללו במחקר כל החולים שעברו קטיעת רגל לא טראומתית בבית-החולים סורוקה בין השנים 1996-1999. קובץ אישפוזים, רשימת קטיעות של חדר ניתוח ומירפאות-חוץ של בית-החולים סורוקה עבור תקופת המחקר נסקרו לאבחנה של סוכרת וקטיעה לא טראומתית על-פי ICD-9. עבור כל חולה שענה לשני מדדים )קביעת אבחנה של סוכרת וקטיעה לא טראומתית( הוצאו התיקים הרפואיים של האישפוז ונאספו נתונים לגבי מאפיינים סוציו-דמוגרפיים, קליניים וטיפוליים.

במהלך השנים 1996-1999 אותרו 250 חולים אשר עברו בסך הכול 411 קטיעות גף עקב מחלת סוכרת )ממוצע 1.6 לחולה(. אומדן שיעור ההיארעות השנתי של קטיעות בתקופת המחקר עמד על 5 ל-1,000 חולי סוכרת; 27.3 ל-100,000 באוכלוסייה הכללית ו-45 ל-100,000 באוכלוסייה מעל גיל 18 שנה. הגיל הממוצע בקרב הנחקרים היה 68 שנה (+סטיית-תקן 11.4). סוג הניתוח השכיח ביותר הן בגברים והן בנשים היה קטיעה מתחת לברך – BKA (Below Knee Amputation). שיעור תמותת חולים באישפוז היה 14%. המשתנים הקשורים באופן עצמאי ומובהק לתמותה באישפוז הקטיעה היו לחץ-דם סיסטולי, ליקוציטים ורמת קריאטינין בנסיוב בעת האישפוז.

לסיכום, היקף קטיעות רגל חולה סוכרת בנגב דומה לזה שבמדינות מפותחות בעולם. לשם הורדת שיעור קטיעת רגל ושיעור תמותה בקרב חולי סוכרת יש צורך בתיכנון, הפעלה והערכה מתמשכת של תוכניות התערבות, תוך שימת דגש על חינוך אוכלוסיית החולים וזיהוי מוקדם של גורמי-סיכון.

רות וולף

החוג המשולב למדעי החברה, אוניברסיטת בר-אילן

לרופאים, רופאי ילדים ורופאי משפחה, תפקיד חשוב באיתור ואיבחון ילדים בסיכון. בעיקר ילדים הנתונים להתעללות מינית וניצול מיני בקרב משפחתם. בסקירה זו נדונה חשיבותו של סיוע זה, בעיקר משום שילדים אלו תלויים פעמים רבות בחסדי התוקף עצמו.

מובאים בסקירה מימצאים מדאיגים ממחקרים קודמים על כך שרופאים אשר חושדים בנושא אינם מדווחים תמיד לרשויות על התעללות בילדים בקרב המשפחה. לפיכך, נסקר במאמר זה היקף התופעה הנדונה ומפורטת השפעת הפגיעה הקשה בילדים לטווח המיידי והארוך. הדגש הוא על אחריות הרופאים הבאים ביחסי-גומלין עם ילדים ונוער להיות ערים ולנסות לאתר תופעות של ניצול מיני. לחיבור היבט מניעתי, אך גם היבט טיפולי–  הכוון הרופאים שנתקלים בבעיה להמשך טיפול בנושא.

עופר רז, דני סלודובניק, אריה אינגבר

המח' למחלות עור ומין, המרכז הרפואי האוניברסיטאי, הדסה עין כרם, ירושלים

Cocamidopropyl betaine הוא תחליב אמפוטרי נפוץ במוצרי קוסמטיקה. עדיין לא הוברר עד תום מהו המרכיב האלרגני שבו.

במאמר זה נבדקו שכיחות התופעה בקרב חולים ישראליים והמאפיינים הקליניים בקרב אלה הרגישים לחומר.

לשם כך, 100 נבדקים בחשד לדלקת עור שממגע בקוסמטיקה עברו תבחיני טלאי לסידרה הסטנדרדית ולסידרת הקוסמטיקה המכילה CAPB בריכוז של 1%.

בשישה נבדקים, כולן נשים, נמצאה רגישות ל-CAPB. שיעור הרלבנטיות עמד על 66%. לא נמצא קשר בין רגישות ל-CAPB לבין משתנים נוספים.

לסיכום, שיעור הרגישות ל-CAPB בישראל דומה לדיווח העולמי. CAPB הוא אחד הגורמים האלרגניים השכיחים בתעשיית הקוסמטיקה.

אבי עורי¹, שאול מ' שאשא²

¹מרכז רפואי רעות, תל-אביב, ²בית-החולים לגליל המערבי, נהרייה

האם ניצולי שואה ששרדו את התקופה הקשה בגטאות או במחנות הריכוז וההשמדה, חשופים לתחלואה גופנית מאוחרת ולתמותה ניכרת עשורי שנים לאחר-מכן? מעט מאוד ידוע על כך. בניגוד למספר הרב של מחקרים שנידונו בהם ההשפעות הנפשיות המאוחרות בקרב הניצולים, מספר העבודות שנדונה בהם במישרין שאלת ההשפעה המאוחרת על תחלואה גופנית ותמותה אינו רב ותוצאותיהן אינן אחידות. הידע שנצבר עד עתה בקשר בין השהייה בתנאים קשים וקיצוניים לבין תחלואה מאוחרת נלמד ברובו ממצבים אחרים: בקרב פדויי שבי, אסירים, עקורים ואלה שעברו עינויים. המצבים העיקריים שיכולים לתרום לכך הם רעב, נכות, מחלה, תנאי בידוד, איום מתמיד, תנאי קור או חום קשים, גהות (Hygiene) ירודה, צפייה במחזות קשים ביותר ודחק נפשי. במאמר נדונים חלק מגורמים אלה, ומועלית האפשרות שהחשיפה המתמשכת להם בתקופת השואה עלולה להיות גורם לשכיחות גבוהה יותר של תחלואה ועלייה בתמותה בקרב ניצולי השואה בכל קבוצת גיל.

אורי מלר, פיטר הופמן, איילה פולק, אריה מרקוביץ'

מח' עיניים, המרכז הרפואי קפלן, רחובות 

המטרה במחקר הנוכחי הייתה השוואה של אורך גלגל העין הכולל, וכן אורך המיקטעים הקדמיים והאחוריים בין שתי העיניים בבני-אדם הלוקים בעכירות חד-צדית בקרנית אשר נוצרה בגיל הילדות.

נבדקו 6 בני-אדם עם עכירות מרכזית בקרנית בעין אחת, שהופיעה בגיל ילדות. בוצעו בדיקות חדות-ראייה, תישבורת, בדיקת עיניים מלאה, וכן מדידת אורך גלגל העין והמיקטעים הקדמיים והאחוריים באמצעות מכשיר על-שמע (Ultrasound A-mode).

מהתוצאות עלה, כי אורך גלגל העין בכל העיניים שבהן הייתה עכירות בקרנית נמצא גבוה בהשוואה לעין השנייה (ממוצע 27.53 מ"מ בהשוואה ל-23.38 מ"מ, בהתאמהP<0.003 ;). המיקטע שהתארך בצורה מובהקת היה זה האחורי (19.75 מ"מ לעומת 15.87 מ"מ(P<0.008 ;. לא נמצא הבדל סטטיסטי מובהק בין אורכי המיקטע הקדמי. התארכות זו יצרה קוצר-ראייה יחסי בהשוואה לעין הבריאה.

לסיכום, מהמימצאים עולה, כי עכירות בקרנית בגיל ילדות עלולה להוביל להתארכות המיקטע האחורי בעין ולהיווצרות קוצר-ראייה בעין זו. הסיבה לכך אינה ברורה, וייתכן שהגורם מושפע מהפרעה לקלט החזותי. במצב כזה יש להתחשב במיסגרת המעקב והטיפול בבני-אדם הלוקים בעכירות בקרנית בגיל צעיר.