תוצאת חיפוש

סוגיית ההזנה הכפויה של אסירים שובתי רעב מעוררת שאלה מוסרית כבדת משקל באשר לאיזון הראוי בין ערך האוטונומיה של החולה לבין ערך החיים. אישור החוק לתיקון פקודת בתי הסוהר ("מניעת נזקי שביתת רעב") בקיץ האחרון, וקיומן של שביתות רעב של עצירים מנהליים בטחונים שאירעו בעת זו, עוררו מחדש פולמוס רב שנים באשר לסוגית שובתי הרעב.

מן הצד האחד ניצבת עמדתם של מלומדים שונים וארגון ההסתדרות הרפואית בישראל, שלפיה יש להגן על ערך האוטונומיה, הבא לידי ביטוי ברצונו החופשי של שובת הרעב להמשיך בשביתתו עד מוות, ולכן חל איסור להזינו בכפייה בניגוד לרצונו גם במחיר מותו. מן הצד השני ניצבת עמדת החוק החדש, שלפיה הערך המוסרי של שמירת חיי האדם והחובה המקצועית-אתית של הרופא להציל חיים גוברים על כיבוד האוטונומיה של החולה במצבים שבהם נשקפת סכנה ממשית ומוחשית לחייו, ומצדיקים בתנאים מסוימים אף הזנת מטופלים בכפייה.

מאמר זה מבקש לתמוך בעמדה האחרונה, לבאר עקרונותיה, ולהבהיר יסודותיה הערכיים-מוסריים, אנושיים, משפטיים ומקצועיים. במאמר נערך עיון ביקורתי בחוק הישראלי, בפסיקת בתי המשפט בישראל, בשיטות משפט אחרות הנהוגות בעולם, בדין הבין לאומי ובהצהרות בין לאומיות של ארגון הרפואה העולמי, המעניק משנה תוקף לעמדה מוסרית זו.

בנוסף, מתוך הכרה בפולמוס הסוער השורר בסוגיית הזנת אסירים שובתי רעב בכפייה, מוצע במאמר מנגנון חוקי המכבד את מצפונם של הרופאים ומאפשר לכל רופא לפעול בהתאם לתפיסתו הערכית, כמקובל בחוקים אחרים הנוגעים לסוגיות אתיות שנויות במחלוקת וכבדות משקל מסוג זה.

שמעון שטורך¹, נדב וילנר², אורורה טובי³, סימונה קרויטורו⁴, ולדימיר וולפסון⁴, אברהים מטר⁵, אלינור גרושקה⁶, מגד עודה⁷, אפרת וולפוביץ⁸, אלעד שיף², יצחק רוזנר⁹, אליאס טובי¹⁰, אהרן קסל¹⁰, עופר בן יצחק¹², בועז מושקוביץ¹¹, עופר נתיב¹¹

¹המכון לנפרולוגיה ויתר לחץ דם, ²מחלקה פנימית ב', ³היחידה לאולטרסאונד (על שמע), ⁴מחלקת הדימות, ⁵המחלקה לכירורגיה, ⁶המכון לנפרולוגיה ויתר לחץ דם, ⁷מחלקה פנימית א', ⁸מחלקה פנימית ג', ⁹המחלקה לרימטולוגיה, ¹⁰המכון לאלרגיה ואימונולוגיה קלינית, ¹¹המחלקה לאורולוגיה, מרכז רפואי בני ציון, חיפה, ¹²המחלקה הפתולוגית מרכז רפואי רמב"ם, הקריה לבריאות האדם

הקדמה: נכון להיום, יש דיווחים מועטים בספרות על אופן התפלגות מחלות הכליה בישראל. בנוסף, על פי הספרות העולמית, שכיחות מחלות הכליה לסוגיהן נמצאת במגמת שינוי בעשרות השנים האחרונות. לידע האפידמיולוגי בנושא זה חשיבות רבה, ועל הרופא המטפל להכיר את האבחנות המבדלות הרלוונטיות להסתמנות הקלינית של המטופל. מובאת בזאת סקירה מקורית של התפלגות מחלות הכליה על פי ביופסיה באוכלוסיית המחקר, אשר לטעמנו משקפת באופן עדכני את התפלגות מחלות הכליה לפי ביופסיה במדינת ישראל.

מטרה: לחקור את שכיחותן של מחלות הכליה בחולים שעברו ביופסיית כליה, לפי גיל, מין, מוצא והסתמנות קלינית.

שיטות: בין השנים 2014-2000 בוצעו במרכז הרפואי בני ציון בחיפה 155 ביופסיות כליה במסגרת בירור מחלות כליה לפי ההוריות מקובלות. מרבית הביופסיות (65%) בוצעו בטכניקה המקובלת של דיקור עם מחט בגישה אחורית, ואילו שאר הביופסיות (35%) בוצעו בגישה ניתוחית זעיר פולשנית. ב-148 ביופסיות נתקבלה כמות רקמה שהספיקה לביצוע אבחנה פתולוגית.

תוצאות: ההוריות השכיחות ביותר לביצוע הביופסיה היו תסמונת נפרוטית, תסמונת נפריטית וחלבון בשתן (37.4%, 25.8% ו-24.5%, בהתאמה). מספר פקעיות ממוצע לביופסיית מחט היה 17.5 ואילו בגישה זעיר פולשנית היה המספר הממוצע 82.23, ושיעור הכישלון הטכני היה 7% לעומת 0%, בהתאמה – הבדלים שנמצאו מובהקים סטטיסטית. האבחנה הפתולוגית השכיחה ביותר בכלל אוכלוסיית הנבדקים הייתה Focal Segmental Glumerulosclerosis (להלן: FSGS), אשר היוותה כ-20% מכלל הדגימות, ולאחריה בסדר יורד: Chronic glumerulonephritis (להלן: Chronic GN), IgA Nephropathy, Lupus Nephritis, Minimal Change disease (להלן: MCD), Membranous Nephropathy, Tubular Interstitial Nephritis (להלן: TIN) (11.5%, 11.5%, 10.1%, 9.5%, 8.1% ו-6.1%, בהתאמה).

מסקנות: FSGS הייתה האבחנה השכיחה ביותר בכלל אוכלוסיית המחקר, בקבוצת החולים שעברו ביופסיה עקב תסמונת נפרוטית או חלבון בשתן, השכיחה ביותר בקרב גברים, והשכיחה ביותר בחולים מעל גיל 60 שנים. בחולים מגיל 30 שנים ומטה הייתה IgA nephropathy השכיחה ביותר.

דיון וסיכום: בשנים האחרונות, FSGS הולכת ותופסת מקום מרכזי מבחינת שכיחות ביחס לשאר מחלות הכליה, ומימצא זה תואם מחקרים עדכניים במדינות אחרות בעולם. הודגמה גם מרכזיותה של IgA Nephropathy, בעיקר באוכלוסייה הצעירה ובחולים שהסתמנו עם המטוריה. למיטב ידיעתנו אין נתונים על שכיחות מחלת FSGS בישראל, ומחקרנו מהווה נדבך חשוב בידע האפידמיולוגי הקיים.

עולא אעלימי¹, אתי שפיגל^2,3, אילנה צ'רבינסקי^1,2 , טניה אטיה-ביאטק⁵, נדיה אלקרטופי⁵, סופי סונייר⁵, מישל ויקמנס⁵, אולפת אבו ליל-זועבי¹, משה צ'מקה¹, רונן שפיגל ^1,2,4*, סתוית שלו^1,2*

¹המכון לגנטיקה, מרכז הרפואי העמק, עפולה, ²הפקולטה לרפואה, רפפורט, טכניון, מכון טכנולוגי לישראל, חיפה, ³מחלקת נשים ויולדות, מרכז רפואי העמק, עפולה, ⁴מחלקת ילדים ב', מרכז רפואי העמק, עפולה, ⁵מחלקה לגנטיקה, בית חולים לילדים נקר, פריס, צרפת

^*מחברים אלה תרמו תרומה שווה לכתיבת המאמר.

הקדמה: תסמונת Meckel-Gruber (MKS היא תסמונת גנטית קטלנית נדירה המועברת בתורשה אוטוזומית רצסיבית. התסמונת מאופיינת במומים שונים מלידה, ביניהם כליות רב כיסתיות (פוליציסטיות, אנצפלוצלה של העורף ("עורפית" וריבוי אצבעות (פולידקטיליה. שילוב של שניים מהמומים האלה הוא אבחוני לתסמונת Meckel-Gruber. כיום ידועים לפחות 11 גנים אשר מוטציות בהם אחראיות לתסמונת MKS.

שיטות: בעבודה זו נסקרות באופן רטרוספקטיבי כל המשפחות שבהן נקבע אבחון של תסמונת MKS במרכז הרפואי העמק, ומסוכמים המאפיינים הקליניים והגנטיים של החולים.

תוצאות: סך הכול נקבעה אבחנה ב-17 פרטים מ-12 בתי אב שונים. החשד לאבחנה זו עלה או נקבע בסקירות על שמע טרום לידה, חלק מהילודים נבדקו לאחר לידתם, כאשר ב-94% מהם נמצאה עדות לכליות רב כיסתיות, ב-82% היה אובחנה אנצפלוצלה של העורף ("עורפית וב-50% מהם לערך אובחן ריבוי אצבעות (פולידקטיליה. בקרב 11 מהמשפחות זוהה הבסיס הגנטי של התסמונת, מוטציות נמצאו בשבעה גנים שונים. זוהי שונות גנטית בולטת, וכל אחת מהמשפחות (חמולות התאפיינה בבסיס גנטי שונה.

מסקנות: זיהוי הבסיס הגנטי של תסמונת MKS באזורנו מאפשר ייעוץ גנטי מכוון ומבוסס למשפחות, ואף מהווה כלי חשוב בתכנון המשפחה ומניעת לידת פרטים הלוקים בתסמונת קטלנית זו. בעתיד, אנו נערכים לבדיקת שכיחות המוטציות שנמצאו בקהילות השונות, במטרה לקבל החלטות מושכלות לגבי הרחבת תוכנית הסקר הלאומי הגנטי באוכלוסיות בסיכון.

לירון ברקוביץ, אילן רון, גדעון עירון, שרה אבו-גאנם, אדם רמון, שחר לב-ארי

המעבדה לצמחי רפואה וחקר הסרטן, המערך לאונקולוגיה, מרכז רפואי סוראסקי, מסונף לפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

הקשר בין תהליך הדלקת ומחלות כרוניות רבות, בהן מחלת הסרטן, נחקר והוכח היטב. קיימים מספר חלבונים הממלאים תפקיד מרכזי הן בתהליך הדלקתי והן בתהליך ההתמרה הסרטני, וקומפלקס חלבוני ה- NF-κB הוא מהבולטים שבהם. ברוב תאי הגוף, פעילות ה- NF-κB היא ארעית – כלומר, עם סיום תפקידו קיימים תהליכי בקרה הגורמים להפסקת פעילותו. פעילותו של NF-κB חיונית בעיקר להפעלה ותפקוד תקין של מערכת החיסון ולכן נחשב לגורם (פקטור) שעתוק פרו-דלקתי, אך אובדן בקרה או הפעלה רציפה שלו בשל שינויים מולקולאריים תוך תאיים, מעוררים תגובה דלקתית מוגברת ועלולים לגרום אף להתמרה סרטנית. ואכן, פעילות רציפה ומוגברת של NF-κB זוהתה במגוון תאים ושאתות ממאירות (Malignant tumors). בחולים רבים הביאה פעילות זו להגברת יכולת הפולשנות של התאים ועמידותם בפני מוות תאי המושרה על ידי כימותרפיה וקרינה מייננת. תופעה בעייתית זו, של תנגודת תאים סרטניים לטיפול, מוכרת היטב. מכאן נובעת ההנחה, כי עיכוב ממוקד של מסלול ה- NF-κBעל ידי פיתוח תרופות מתאימות, יכול להביא לירידה בכושר ההישרדות של השאת הממאירה. אולם למרות ריבוי הניסיונות לפיתוח שיטות עיכוב למסלול זה, טרם נמצאה תרופה פעילה שאושרה לטיפול קליני. מחקרים אודות מנגנונים מולקולאריים המאפיינים פעילות של צמחי רפואה שונים העלו, כי צמחים ותבלינים מסויימים מסוגלים לעכב את פעילות ה- NF-kB. אנו מביאים כאן סקירה של חומרים פעילים נבחרים שמקורם בצמחים ובעלי תכונה זו, וגורסים כי קיימת אפשרות שתרופה לעיכוב ה- NF-kB תופק דווקא מתוך מגוון המזונות וצמחי הרפואה.

מיכל כהן-דר ^1,2 , נועה די-קסטרו^1,3 , איתמר גרוטו ^4,5

¹לשכת הבריאות המחוזית , משרד הבריאות, מחוז הצפון, ²בית הספר לבריאות הציבור, הפקולטה ללימודי רווחה ובריאות, אוניברסיטת חיפה, ³מכבי שירותי בריאות, מחוז הצפון, ⁴שירותי בריאות הציבור, משרד הבריאות, ירושלים, ⁵המחלקה לאפידמיולוגיה, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, באר שבע

בשנים 2011-2010 אירעו שתי התפרצויות של Pseudomonas  folliculitis הקשורות ברחצה בבריכות שחייה או בבריכות זרמים (ג'קוזי), בשני אתרי אירוח בצפון ישראל. מקור הזיהום נבע, ככל הנראה, מחשיפה לבריכות שחייה או לבריכות זרמים ציבוריות, אשר לא תוחזקו כראוי ורמת הכלור בהן הייתה נמוכה בהרבה  מהנדרש. מתוך 40 מתרחצים, 25 (62.5%) פיתחו תסמונת של Pseudomonas  folliculitis 4-2 ימים לאחר החשיפה, אשר באה לידי ביטוי בתיפרחת עם שלפוחיות על העור, בעיקר בעכוזים, בבתי השחי ובגפיים, חום, הגדלת קשריות לימפה ודלקת אוזניים. במשטח מהעור ובבדיקות  צמח חיידק  Pseudomonas. התסמונת תוארה לראשונה על ידי McCausland  ו-Cox  בשנת 1975. למיטב ידיעתנו, אלו ההתפרצויות הראשונות המתוארות בישראל בבריכות שחייה או בבריכות זרמים ציבוריות באתרי אירוח. במאמר זה אנו מדווחים על החקירה האפידמיולוגית והבקרה התברואית שנערכו בשני האירועים. המטרות בפרסום מאמרנו הן להעלות את הידע והמודעות לאפשרות אבחונית זו בקרב רופאי המשפחה ורופאי חדר המיון, עם העלייה במספר בריכות השחייה ובריכות הזרמים באתרי האירוח, ולהעלות את שיעור הדיווחים ללשכות הבריאות, לשם ביצוע חקירה אפידמיולוגית בזמן אמת ומניעת היארעות תחלואה נוספת כתוצאה מטיפול בלתי הולם במקור הזיהום.

יחיאל שלזינגר¹, אפרת בן-שלום², דוד רווה¹, עמוס ינון¹, חגית מיסקין³,  ברנרד רודנסקי⁴

¹היחידה למחלות זיהומיות, ²מחלקת ילדים, ³היחידה להמטולוגיה-ילדים ⁴והמעבדה למיקרוביולוגיה, מרכז רפואי שערי צדק, ירושלים, מסונף לפקולטה לרפואה של האוניברסיטה העברית, ירושלים

Vibrio vulnificus הוא חיידק גראם שלילי העלום לגרום לזיהום עורי ומערכתי קשה לאחר חשיפה של פצע פתוח למים המזוהמים בחיידק, בעיקר בחולים הלוקים במחלות רקע כמו דיכוי חיסוני, עודף ברזל, או אי ספיקה מתקדמת של הכליות או הכבד. הזיהום בחיידק זה בישראל דווח עד כה כמעט רק בעקבות חשיפה לדגי האמנון הגדלים בבריכות הדגים בצפון. אולם במאמר זה מדווח על זיהום בחיידק זה בעקבות חשיפה לבריכות מים טבעיות בדרום מזרח ישראל, ללא כל קשר לחשיפה לדגי בריכה.

נערה בת 14.5 שנים החולה בתלסמיה רבה (מאג'ור) הנזקקת לעירויי דם נשנים, הגיעה עם חום גבוה וצלוליטיס שלפוחיתית דוהרת של הקרסול. הזיהום אירע סביב חתך בקרסול, לאחר ששחתה במים מתוקים של בריכות עינות צוקים ("עין פשחה") בדרום-מזרח המדינה, בצפון ים-המלח, והתקדם תחת טיפול אנטיביוטי רחב טווח. תרביות דם ורקמה הצמיחו לבסוף Vibrio vulnificus, והטיפול הוחלף בהתאם. תחת טיפול זה ירד החום תוך מספר ימים, אך הדלקת המקומית נמשכה שבועות ארוכים.

הימצאותו של החיידק Vibrio vulnificus בבריכות טבעיות באזורים מרוחקים מבריכות הדגים בצפון ישראל, מרחיבה את הסכנה מחיידק זה. מומלץ לבני אדם המצויים בסיכון מוגבר ללקות בחיידק זה עקב חסר חיסוני או מחלות רקע, כמו עודף ברזל או אי ספיקה מתקדמת של הכליות או הכבד, להימנע מרחיצה בבריכות טבעיות כל עוד מצויים על גופם פצעים פתוחים.

דניאל שפרלינג

המכללה האקדמית נתניה והאוניברסיטה העברית בירושלים

קיימים מצבים, שבהם סירובו של רופא להעניק טיפול רפואי כשחולה דורש זאת ממנו, יכול להיות מוצדק על-פי כללי האתיקה הרפואית ועקרונותיה. מאמר זה נועד להתחקות אחר מצבים אלה, תוך ניתוח קנה-המידה שלפיהם תעמוד או לא תעמוד לרופא החירות שלא להעניק את הטיפול הרפואי המבוקש. במאמר נדונים שלושה מצבים עיקריים שבהם יכולה להתעורר שאלת סירובו של הרופא להעניק טיפול: סירוב מטעמי מצפון והתנגשות בין מערכת הערכים הפנימית של הרופא וזו המגולמת בהענקת הטיפול; סירוב הנובע משיקולים כלליים שעניינם בחינת אינטרסים רחבים אשר ניתן לסווג כשיקולי מדיניות; וסירוב שמקורו בהערכה קלינית-מקצועית של הטיפול המוצע, סיכויי ההחלמה הצפויים, ההטבה הצפויה ממנו לרווחת החולה וכיו"ב.

הניתוח האתי במאמר מוביל למסקנה, כי רופא רשאי (אך לא זכאי) לסרב להעניק טיפול רפואי במקום שהוא נדרש לעשות כן על-ידי החולה, כאשר סירובו נעוץ בהתנגדות ערכית-מצפונית, אך הוא אינו רשאי לסרב לתת טיפול כאשר סירובו נובע משיקולי מדיניות או דאגה לאינטרסים של צדדים שאינם חלק מהחוליה הטיפולית הישירה. בנוסף מתקבלת המסקנה, שלפיה רשאי רופא לסרב להעניק טיפול רפואי מטעמים קליניים-מקצועיים כשאין מדובר  במצב חירום; כשהענקת הטיפול הרפואי על-ידי הרופא המסוים עלולה לסכן את בריאות החולה; כשהטיפול הרפואי כרוך בסבל, בכאב ובירידה באיכות-החיים העולים על התועלת הרפואית שבו; וכאשר סיכויי הצלחת הטיפול נמוכים ביותר או כשהטיפול חסר כל ערך רפואי.

ליאוניד גרמן¹, עידו שולט¹, יעקב בורנשטיין^1,3, שני בן-הרוש¹, מרדכי בן אלישע², זלמן ויינטראוב^2,3

¹האגף לבריאות האישה, ²מח' ילודים ופגים, בית-חולים לגליל מערבי, נהרייה, ³הפקולטה לרפואה רפפורט, מכון טכנולוגי לישראל, חיפה

חיידק הסטרפטוקוק מקבוצה  B(סק"ב)1, מאכלס את מערכת העיכול, המין והשתן בנשים. שיעור נשאות החיידק בנשים הרות מוערך בכ-20% (4%-40%). נמצא, כי מחצית מהילודים לנשים נשאיות הופכים לנשאים בעצמם, אך לא תמיד יחלו. מחלת סק"ב מוקדמת (בשבעת הימים הראשונים לחיים) בילוד היא מחלה קשה, המלווה בשיעורי תחלואה ותמותה משמעותיים. שיעור הנשאות העכשווי של החיידק באוכלוסיית הנשים ההרות בגליל המערבי, בישראל, אינו ידוע.

המטרות בעבודה היו בדיקה ופילוח שיעור נשאות סק"ב בנשים הרות בצפון ישראל לפי מוצא וגיל ההריון.

לשם כך נבדקו 700 נשים הרות. מכל הנשים נלקחו משטחים לסק"ב מהלדן (Vagina) ומהחלחולת (Rectum). הנשים בקבוצות המחקר סווגו לשתי קבוצות לפי גיל ההריון. בקבוצה אחת נכללו 414 נשים בגיל הריון 24-37 שבועות. בקבוצה השנייה נכללו 286 נשים מעבר ל-37 שבועות הריון (הריון במועד) שעברו השראת לידה.

מתוך 700 הנשים נמצאה במשטחים עדות לחיידקים ב-115 (16.4%). מתוך 700 הנשים 342 היו יהודיות, ובהן נמצא שיעור נשאות סק"ב של 13.7%. שלוש-מאות-חמישים-ושמונה (358) נשים היו מהמיגזר הערבי, ובהן שיעור הנשאות היה 19%. נמצא הבדל סטטיסטי מובהק בשיעור הנשאות בין שני המיגזרים (P=0.038). לא נמצא הבדל משמעותי בשיעור הנשאות לסק"ב בהשוואה בין גילאי ההריון השונים.

בקבוצת הסיכון הגבוה נכללו 414 נשים בגילאי הריון 24-37 שבועות (צירים מוקדמים, דלקת בדרכי-השתן, בירור רעלת הריון). בקבוצת הסיכון הנמוך נכללו 286 נשים בריאות שעברו 37 שבועות הריון ואושפזו לשם השראת לידה מסיבות שונות. מתוך 414 נשים בסיכון גבוה, 63 נשים (15.2%) נמצאו נשאיות לסק"ב. לעומתן, מתוך 286 הנשים בקבוצת הסיכון הנמוך, נמצאו 52 נשים (18.2%) נשאיות (P=0.3).

לסיכום, במחקר ניצפתה עלייה משמעותית בשיעור הנשאות לסק"ב בהשוואה לתוצאות מחקרים שפורסמו בעבר. כמו-כן, נמצא שיעור נשאות גבוה יותר במיגזר הערבי בהשוואה למיגזר היהודי.

איתי שביט¹, ערן טל-אור²

¹היח' לרפואת ילדים דחופה, ²יח' הטראומה, מרכז רפואי רמב"ם

במחקרים קודמים הודגם, כי נפילה מגובה בגיל הילדות מהווה גורם תחלואה משמעותי בקרב ילדים תושבי צפון המדינה. בעבודות אלו הודגם, כי קיימים הבדלים בחומרת ההיפגעות בין ילדים מהמיגזר היהודי לילדים מהמיגזר הערבי, וכי שיעור רב יותר של ילדים מהמיגזר הערבי מתאשפזים במחלקה לטיפול נמרץ.

המטרה במחקר הנוכחי הייתה לבצע השוואה דמוגרפית של סך כל האישפוזים עקב נפילות בגיל הילדות במרכז רפואי רמב"ם בין השנים 1993-1995 לאלו של השנים 2002-2004.

יחסית לשנים 1993-1995, נמצאה בשנים 2002-2004 עלייה משמעותית בשני המיגזרים במספר האישפוזים עקב נפילה מגובה. בולטת במיוחד העלייה במספר האישפוזים במיגזר היהודי, בפרט במספר האישפוזים לטיפול נמרץ.

לסיכום, מימצאי העבודה הנוכחית מעלים את הצורך בהפעלת תוכניות מניעה ברמה הלאומית למניעת היפגעותם של ילדי צפון המדינה עקב נפילות מגובה. 

שמי קרסו (1), טלי שמואלי (1), רונן ארנון (1), יצחק אשכנזי (1,2)

(1) המרכז לשירותי הרפואה והציוד הרפואי חיל הרפואה, צבא הגנה לישראל (2) אוניברסיטת בן-גוריון, נגב

רקע: שיעור האישפוז של חולים מחדר מיון, תלוי במשתנים דמוגרפיים, קליניים ואחרים. ממעקב רב-שנים עולה הרושם כי קיימת שונות בין בתי-החולים במאפייני אישפוז חיילים, וייתכן שבחלקם אף קיים אישפוז-יתר.

מטרות: לאפיין את מדיניות האישפוז של חיילים בבתי-החולים השונים, לאתר אם קיים אישפוז-יתר ולהעריך את עלותו הכספית.

שיטות: נסקרו שלושה בתי-חולים בצפון הארץ: מרכזי (א') ושני היקפיים (ב' ו-ג'), בתקופה שבין מאי 2002 ואפריל 2003. נבחרו, באופן אקראי, כ-20% מסיכומי האישפוז ונסקרו, ולכל אישפוז נקבעה הערכת סיכון לפי המימצאים הקליניים של חדר המיון. מימצא חריג הצדיק את האישפוז. נערכה השוואה בין בתי-החולים, על פי מדד הסיכון, של הנתונים כדלקמן: מספר הפונים למיון ולאישפוז, משך זמני האישפוז, האיבחונים, והאמצעים לאיבחון.

תוצאות: בתקופת הסקירה ביקרו בחדר המיון בבית-החולים המרכזי: 65+-1105, ב-ב': 39+-536, וב-ג': 54+-485 חיילים לחודש. מתוכם אושפזו 1.0%+-6.5%, 1.4%+-12.6. ו-2.7%+-11.8%, בהתאמה. לגבי כ-25% מהחיילים שאושפזו בבית-החולים המרכזי, לא אובחן בחדר המיון סיכון, לעומת לגבי כ-50%, בהיקפיים. אישפוז לא מוצדק היה קצר ביממה בית-החולים המרכזי, לעומת מישכו בשני האחרים. לא היה הבדל במשך תקופות האישפוז שהוגדר כמוצדק. עלות אישפוז ללא סיכון בכל אחד מבתי-החולים ההיקפיים היתה כפולה מעלותו במרכזי, והגיעה ל-5 מיליון ₪ לשנה, בשלושת בתי-החולים.

מסקנות: שיעור האישפוז מחדר המיון בבית-החולים המרכזי, קטן במחצית משיעורו בהיקפיים. שיעור האישפוז של חיילים ללא סיכון, בבית-החולים המרכזי (על פי המדד שתואר לעיל) נמוך ב-27% מאשר שיעורו בהיקפיים. הנטייה בבתי-החולים ההיקפיים לאישפוז-יתר, מוכפלת על ידי נטייתם להאריך את משך האישפוז. הסיבות לשיעור הגבוה יותר של אישפוז בבתי-החולים ההיקפיים, אינן ברורות. כנראה שהן קשורות בניסיון ובידע קליניים, ברצון להתחשב במרחק ממגורי הפונים, במדיניות אישפוז כלכלית וכיוצ"ב.

דן מירון¹,  פאטמה שינאווי², רחל מינס², עידית אבישי², יוסף שריד³, מנחם רתם⁴

 ¹המח' לרפואת ילדים א', מרכז רפואי העמק עפולה, הפקולטה לרפואה רפפורט, הטכניון, חיפה, ²הנהלת מחוז הצפון של שירותי בריאות כללית,  ³מכון שריד לסטטיסטיקה, ⁴המרפאה לאלרגיה ואימונוליה, מרכז רפואי העמק עפולה, הפקולטה לרפואה רפפורט, הטכניון, חיפה והפקולטה ללימודי המשך ברפואה, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת ת"א

פגיעות כתוצאה מתאונות בית הן מהסיבות השכיחות לתחלואה ותמותה בילדים, ופעילות מונעת נמצאה יעילה בהפחתת פגיעות אלה. המטרות במחקר היו לבדוק את שיעור היארעות תאונות הבית השכיחות בילדים המתרחשות בקהילה, לאפיין גורמי סיכון להיפגעות ולהגדיר יעדים לפעילות מונעת.

הסקר היה פרוספקטיבי והתנהל במהלך שנת 2000 ב-36 מירפאות עירוניות (לא כולל מירפאות עירוניות במיגזר הלא-יהודי) וכפריות של שירותי בריאות כללית במחוז הצפון, שטופלו בהן באותה שנה כ-62,000 ילדים בגילאי 0-18 שנה - כ-55% מכלל הילדים ביישובים אלה. בסקר נכללו כל  הילדים שהופנו למירפאה עקב פגיעה (לא כולל תאונות דרכים). מהורי כל ילד נלקחו פרטי האירוע, וכן נתונים דמוגרפיים וחברתיים-כלכליים באמצעות שאלון מפורט. הניתוח הסטטיסטי נערך באמצעות תבחיניChi square  להשוואה בין קבוצות שונות באוכלוסייה ותסוגה (regression) לוגיסטית לניבוי גורמי-הסיכון לסוג התאונה.

סך-הכל נכללו בסקר 2,086 ילדים (שיעור פגיעה של 2.3%). מכלל הילדים 61.5% ו-38.5% היו מהמיגזר הלא-יהודי והיהודי, בהתאמה, ושיעורי הפגיעה במיגזרים אלה היו 4.2% ו-2.2% בהתאמה, 66.5% מהנפגעים היו בנים (p<0.01).הפגיעות השכיחות היו נפילות, מכות, כוויות וחתכים (43%, 23%, 15%, ו-13%, בהתאמה). הפגיעות התרחשו באופן שווה בבית או בסביבתו, במוסד חינוכי או במקום אחר (31%, 37%, ו-32%, בהתאמה). שבעים-ושמונה אחוזים (78%) ו-49% מהפגיעות בילדים במיגזר היהודי והלא יהודי בהתאמה, התרחשו בבית או בסביבתוp<0.001) ). בניתוח רב-משתנים נמצא, כי הסיכון לנפילה מחוץ לבית היה גבוה במיגזר הלא-יהודי בילדים שגילם מעל 3 שנים, הסיכון לפגיעה מסוג כווייה בבית היה גבוה יותר במיגזר הלא-יהודי בבנות שגילן מתחת ל-3 שנים, והסיכון למכה מחוץ לבית היה גבוה יותר במיגזר היהודי בגילאים שמעל 3 שנים.

לסיכום, תוצאות עבודה זו מספקות מסד נתונים ברמת הקהילה, המאפשר לכוון את פעילות המניעה בקרב ההורים. על-מנת שהפעילות המונעת תהיה יעילה ובעלת השפעה משמעותית, יש להתרכז בקבוצות הסיכון שהוגדרו על-פי תוצאות המחקר.

מיכל כהן-דר (1), ליאורה אור (1), חזי לוי (2), אבשלום סטרולוב (3), שיהב שיהב (4), רחל מעוז (1), חנה סלע (1), אלכס לבנטל (5)

(1) לשכת בריאות מחוז הצפון, (2) פיקוד צפון, (3) לשכת בריאות נפת כינרת, (4) לשכת בריאות נפת עכו, (5) שירותי בריאות הציבור, משרד הבריאות, ירושלים

מאז 'שלום הגליל' בשנת 1982 שלטה ישראל ברצועת מגן בדרום-לבנון, אזור בו פעלה מיליציה של התושבים, שהפכה עם הזמן לצבא דרום-לבנון (צד"ל). ברבות השנים התעצמה והלכה פעילות הטרור באזור הביטחון, וגברה והלכה מעורבותו של צה"ל בלחימת גרילה באזור זה להגנת יישובי הצפון. בשנת 1999 הוחלט על-ידי ממשלת ישראל על נכונות לסגת מדרום-לבנון תוך הגעה להסכם עם ממשלת לבנון. משנכשלו המאמצים לחתימת הסכם עם לבנון וסוריה, נסוג צה"ל במאי 2000 מכל אזור דרום-לבנון, תוך שהוא מייצב קו הגנה חדש על גבולה הבינלאומי של מדינת ישראל על-פי החלטת האו"ם 425. ההיערכות לפינוי דרום-לבנון ללא הסכם והחשש לנהיגה שתלווה בלחימה עם ארגוני המחבלים, חייבו את צה"ל ומערכת הבריאות להיערך למתן שירותי רפואה לחיילי צה"ל, ולחיילי צד"ל ובני-משפחותיהם, הן במהלך הפינוי והן עם קליטתם בישראל. במחוז הצפון לקראת פינוי צה"ל מדרום-לבנון, על אופן קליטת עקורי דרום-לבנון ובעיות הבריאות שהתעוררו, ולהציג לקחים מערכתיים שיוכלו לסייע לרשויות בריאות להתמודד עם בעיות דומות בעתיד, המידע המוצג מבוסס על ראיון עם גורמי מערכת עם גורמי מערכת הבריאות שנטלו חלק פעיל במירב התהליכים וההחלטות, ועל מסמכים רלבנטיים בלישכת הבריאות במחוז צפון. ההיערכות לוותה בהתכוננות למספר תרחישים אפשריים ובמעטה כבד של שמירת סוד, שהקשתה על שיתוף גורמים נוספים במהלך ההכנות.

תוצאת ההיערכות הייתה קליטה ראשונית בחוף אמנון של 5,861 מפונים ופיזור מרביתם (4,201 בני-אדם) ל-11 מוקדים בנפות עכו, כינרת וצפת. עיקר פעילות מערכת הבריאות הייתה מתן שירותים טיפוליים (שירותי בריאות כללית), שירותי רפואה מונעת באמצעות צוות 'טיפות חלב' (חיסונים ומעקב נשים הרות) וביצוע פיקוחים (תברואיים והסעדה) במוקדים על-ידי צוותי בריאות הציבור. בעיות בריאות עיקריות היו התפרצות אבעבועות רוח, חרדה, בעיות מתחום בריאות השן וצורך בקבלת טיפולים מיוחדים.

לסיכום, נודעת חשיבות רבה לשיתוף-פעולה בין גורמים רפואיים, צבאיים, וגורמי ביטחון ואחרים בשיגרה ובשעת חירום. ערך רב נודע לניסיון שנצבר במחוז בעקבות ירי הקטיושות על יישובי קו העימות בראשית שנת 2000 ולנוהל שניבנה בעקבותיו, כולל להיערכות במבצע 'ענבי זעם' (1996) וקליטת האתיופים במבצע שלמה (1991). מומלץ לבנות נוהל ייחודי לקליטות פליטים, הכולל התייחסות למפתחות כוח-אדם, לכלים לניטור הפעולות הננקטות, וכן למימצאי המיפוי והמעקב.

והיב סכראן (1,5), דן מירון (2,5), רפאל הלוי (3), ראול קולודנר (4), ולדיסלב סמולקין (3), אריאל קורן (1,5)

המח' לרפואת ילדים ב', (2)המח' לרפואת ילדים א', (3) היח' לנפרולוגיה פדיאטרית, (4)המעבדה למירוביולוגיה, מרכז רפואי העמק, עפולה, (5) הפקולטה לרפואה רפפורט, הטכניון, מכון טכנולוגי לישראל, חיפה

זיהום בדרכי-השתן (זד"ש) הוא אחד הזיהומים החיידקיים השכיחים בילדים. מקובל להתחיל בטיפול אנטיביוטי אמפירי מוקדם, לאחר התקנת תרבית שתן, על-מנת לקצר את מהלך המחלה ולמנוע התהוות צלקות בכליות.

המטרות בעבודה הנוכחית היו ללמוד על סוגי החיידקים השכיחים הגורמים לזיהום ראשון בדרכי-השתן בילדים מאושפזים, תבנית רגישות החיידקים לתרופות אנטיביוטיות, וכן שכיחות וסוגי המומים בדרכי-השתן באותם חולים.

במחקר נכללו 151 ילדים שאושפזו עקב זיהום ראשון בדרכי-השתן בין השנים 1999-2000 במחלקות לרפואת ילדים במרכז רפואי העמק. 79% המאושפזים היו בנות. מתגים גראם-שליליים גרמו ל-98% מהזיהומים. הגורם השכיח ביותר שחולל את הזיהום היה E-coli. נמצאה רגישות גבוהה של החיידקים לאמינוגליקוזידים ולצפאלוספורינים מדור שני ושלישי. הכרחי לבצע בדיקת דימות בילדים עם זיהום ראשון בדרכי-השתן כחלק מהבירור, עקב השכיחות הגבוהה של מומים בדרכי-השתן וצלקות בכליות.

מידע עדכני של החיידקים ורגישותם לתרופות אנטיביוטיות מהווה מרכיב חיוני בהחלטה על התרופות שיינתנו לצורך טיפול אמפירי.

Home Palliative Care of Terminal Cancer Patients, with Family Feedback

Hana Arad, Hana Geva, Valery Rosin, Ruth Kibrik, Isaac Kersz

Home Care Unit of Kupat Holim Haklalit, HaEmek Medical Center, Afula and Quality Improvement Unit, Rambam Medical Center, Haifa

Palliative care of terminal cancer patients is one of the tasks of our Home Care Unit. Increasing hospitalization costs have brought forward the decision to treat them at home, assuming that they would prefer to return and die in their natural surroundings, among family.

Most of our patients are aged, recent immigrants from the Soviet Union, of low socioeconomic status; most live with their close families. Our care model combines social, cultural, economic, medical and nursing aspects. More patients choose to die at home, and that is where costs are minimal. Care management and characteristics of 44 terminal cancer patients, who died between January and October 1996, are described. Living with a family was not required for treatment at home. Length of care by the unit ranged from 1-48 weeks, with an average of 8.5 and a median of 6. 55% of patients were hospitalized, most (58%) for 5-9 days for noncancerous diseases, and then discharged home. 54% died at home, a third were hospitalized for 2-17 days before death. Compared to the average length of stay in palliative care oncology wards, 1044 days and more than NIS 500,000 were saved.

A telephone survey examined families' satisfaction with various components of care. 92% were satisfied with the home treatment. 79%-82% felt that the nurse and doctor of the team met their needs and expectations. Half the families were satisfied with the treatment of pain. Families in which treatment was 24 weeks or more were generally less satisfied than those with shorter treatment at home. We learned that an early entry into treatment is necessary; hospital referral criteria should consider to a greater extent the coping ability of families; nursing aid hours should be increased and professional emotional support added; additional pain control methods should be used. All these would strengthen families, improve quality of care, and contribute to additional savings by decreasing hospital stay.