תוצאת חיפוש

מבוא: חולים עם ממאירות ראשונית של הכבד (HCC) מקבלים תיעדוף ברשימת ההשתלות על ידי תוספת ניקוד ל-Meld Score, על מנת למנוע את הנשירה מהרשימה כתוצאה מהתקדמות התהליך הממאיר. בפועל נראה כי התיעדוף  גורם ליתרון בקידומם להשתלה הרבה מעבר לרצוי בהשוואה לחולי צמקת ללא ממאירות. מידע זה הוביל  לשינוי שיטת הקצאת האיברים להשתלה בישראל עם הורדת תיעדוף לחולי HCC שהוגדרו כמצויים בסיכון נמוך.

המטרה: ניתוח שיעור ההישרדות על רשימת ההמתנה של חולים עם HCC בהשוואה לחולים ללא ממאירות ובדיקת השפעת שינוי המדיניות.

שיטות: נערך מחקר רטרוספקטיבי המנתח את הנתונים מהמרכז הלאומי להשתלות על חולים שנרשמו עם HCC להשתלת כבד מינואר 2009 ועד דצמבר 2018. הניתוח הסטטיסטי נעשה על מנת למצוא מאפיינים בלי תלויים המנבאים הישרדות. כמו כן  הושוותה הישרדות החולים הממתינים להשתלה עם ממאירות לעומת אלה ללא ממאירות, וכן השפעת שינוי המדיניות בין תקופה  A ותקופה B.

תוצאות: מרשימת המתנה להשתלת כבד של 1,188 חולים, 231 חולים נרשמו בהוריה של HCC בתקופת המחקר. מקבוצה זו 179/231 (80%) עברו השתלה לעומת (40%) 390/957 מהחולים ללא HCC, ושיעור הנשירה מהרשימה היה 10.8% לעומת 31% בהתאמה. במהלך תקופה B הייתה עלייה בשיעור ההשתלות בחולים עם צמקת (44%), ללא שינוי בשיעור ההשתלות בחולים עם  HCC (77%). לא הייתה השפעה של שינוי התיעדוף על התוצאים בקבוצת הסיכון הנמוך.

מסקנה: חולים שנרשמו בהוריה של ממאירות היו בעלי סיכוי גבוה יותר להישתל ועם שיעור הישרדות גבוה יחסית לחולים ללא ממאירות. עם שינוי מדיניות התיעדוף להשתלה, שיעור ההשתלות לחולים ללא ממאירות עלה וזאת ללא עדות לפגיעה בקבוצה הרשומה בהוריה של HCC.  נתונים אלה מצריכים חישוב מחדש להתאמת התיעדוף הנכון לחולים עם ממאירות לצורך שיפור ההקצאה במדינת ישראל.

המעבר לחינוך רפואי מבוסס כשירויות – Competency Based Medical Education  הוא אחת המגמות הבולטות כיום בחינוך רפואי בצפון אמריקה ובאירופה, ונמצאת בראשית דרכה גם בישראל. במאמר זה נתמקד בהערכת כשירויות (Competencies) קליניות על ידי כלי לתצפית ומשוב – ה-Mini-Clinical Evaluation Exercise) Mini-CEX) – שפירושה הערכה קצרה של ביצוע קליני. הערכה קצרה של ביצוע קליני (Mini-CEX) היא כלי להערכה ממוקדת של ביצוע קליני  שאומץ על ידי ה-American Board of Internal Medicine (ABIM) וה-European Federation of Internal Medicine  (EFIM)  - ככלי להערכה בעקבות תצפית ישירה במפגש מטפל-מטופל. המהימנות והתוקף של  מיני-הערכה קצרה של ביצוע קליני נבדקו ואושרו במספר רב של מחקרים בעבר.  יתרונות הערכה קצרה של ביצוע קליני: גמישות המאפשרת הערכה במגוון מתארים קליניים, זמן קצר יחסית הדרוש לביצוע הערכה, מהימנות גבוהה בשל האפשרות לבצע הערכות מרובות לכל לומד, תוקף רב יותר של תוכן ההערכה בגלל ביצוע הערכות של בעיות קליניות מגוונות, ואפשרות לעקוב אחר התקדמות המתאמן באמצעות אותו כלי הערכה. הטמעת מיני-הערכה קצרה של ביצוע קליני בלימודי הרפואה ובתכניות ההתמחות בישראל יכולה להיות נדבך משמעותי ביישום  עקרונות ה-CBME בישראל. היכרות של העוסקים בחינוך רפואי בישראל עם כלי זה תקדם את האפשרות להעריך המפגש הקליני ולתת משוב במסגרת חינוך רפואי מבוסס מיומנויות  בישראל.

הקדמה: PRRT (Peptide Receptor Radionuclide Therapy) עם [¹⁷⁷Lu]-DOTA-TATE הוא טיפול יעיל בשאתות נוירואנדוקריניות. לאחר כל טיפול מתבצעת בדיקת דוזימטריה, על מנת לחשב במדויק את החשיפה לקרינה של השאתות והאיברים הבריאים, ועל מנת לוודא שהחשיפה המצטברת בכליות, האיבר הרגיש ביותר, אינה עולה מעבר לסף הבטיחות של Gy 25. החשיפה לקרינה של האיברים השונים מחושבת באמצעות שלוש בדיקות SPECT (Single Photon Emission Computed Tomography) עוקבות כמותיות עם תיקון הנחתה באמצעות בדיקת CT (Computed Tomography).

מטרות: מטרת המחקר היא להעריך האם ניתן לחזות לאחר הטיפול הראשון או הטיפולים הראשונים של PRRT את החשיפה המצטברת של הכליות לקרינה בתום שלושה או ארבעה מחזורי טיפול.

שיטות מחקר: על מנת להעריך את כוח החיזוי של המיפוי הראשון לחשיפה המצטברת לכליות, נכללו בדיעבד 187 מטופלים שעברו בדיקות SPECT/CT לצורך חישובי דוזימטריה לאחר כל טיפול PRRT. נבדק התיאום בין החשיפה המצטברת לכליות לאחר סיום מחזורי הטיפול והחשיפה לאחר הטיפול הראשון או הטיפולים הראשונים. באמצעות תסוגה (רגרסיה) מולטי-ליניארית, נחזתה החשיפה המצטברת בכליות בתום סדרת הטיפולים (הסיכון לעבור את סף הבטיחות התקבלה עם ערך של p <0.1 וההסתברות למנוע באופן שגוי מחזור טיפול התקבלה עם p > 0.05). מוצע אלגוריתם המאפשר מעקב אחר חשיפת הכליות לקרינה.

תוצאות: תיאום בין החשיפה המצטברת בכליות לאחר סיום סדרת הטיפולים והחשיפה לאחר הטיפול הראשון מאפשר לחזות שככל שהחשיפה לאחר הטיפול הראשון נמוכה מ 5.6 Gy ניתן לטפל ב- 4 מחזורי טיפול ללא סיכון, כאשר החשיפה מצטברת בכליות נמוכה מ- 25 Gy (p < 0.1). עבור שאר המטופלים ניתן לחזות את החשיפה המצטברת בתום 3 או 4 טיפולים לאחר הטיפול השני. השימוש בפרוטוקול לחיזוי החשיפה לכליות איפשר החלטה מוקדמת, ב-75% מהחולים, מהו מספר הטיפולים שניתן לתת לכל מטופל ללא צורך בבדיקת דוזימטריה נוספת. כמו כן, הפרוטוקול איפשר הפחתה של 34% במספר הסריקות והפחתת משך האשפוז ב-56% מהטיפולים.

מסקנות: ניתן לפשט את המעקב אחר החשיפה לכליות לאחר PRRT באמצעות האלגוריתם המוצג במחקר זה.

דיון: התוצאות המוצגות כאן תקפות עבור פרוטוקול הדוזימטריה הנמצא בשימוש במרכז הרפואי בהדסה עין כרם. יישומן במרכזים אחרים דורש סטנדרטיזציה של הפרמטרים של המיפוי ושל פרוטוקול הדוזימטריה.

סיכום: שימוש באלגוריתם לחיזוי החשיפה של הכליות מאפשר ב-75% של טיפולי PRRT החלטה מוקדמת של מספר הטיפולים שניתן לתת וכן מאפשר הפחתה במספר הסריקות ב-34% והפחתת זמן האשפוז ב-56%. השיטה משפרת את נוחות המטופלים, ובנוסף מאפשרת להפחית את זמן הסריקה במצלמה ואת זמן החשיפה לקרינה של הצוות.

במהלך השנים הפכה החלפת מפרק הירך מניתוח המיועד לקשישים בתפקוד נמוך, לניתוח המבוצע גם במטופלים צעירים יותר המעוניינים במפרק ירך מתפקד היטב כדי לעמוד בדרישות של אורח חיים פעלתני וספורטיבי.

בעבר, השימוש בגישה האחורית היה השכיח ביותר, אך בשנים האחרונות, עם פרסומים אודות יתרונות הגישה הקדמית, קיימת מגמת עלייה בשכיחות החלפות הירך בגישה זו.

בניגוד לגישות האחרות למפרק הירך, הגישה הקדמית ״מכבדת״ מישורים בין שריריים וכן מישור בין עצבי, על כן נתפסת הגישה הקדמית ככרוכה בכאב מופחת, שיקום מהיר, ויציבות טובה ביחס לגישות ניתוחיות אחרות. עקב כך, גישה זו עוררה עניין רב, הן מצד הקהילה האורתופדית והן מצד המטופלים המעוניינים לשמר את שגרת חייהם הפעלתנית. מנגד, ליתרונות המזוהים עם הגישה הקדמית ניצבים חסרונות הייחודיים לגישה זו כגון קושי טכני הכרוך בביצועה, עקומת למידה מאתגרת, ופגיעה נפוצה יחסית בעצב התחושתי של צד הירך.

עקב העלייה בשכיחות החלפות הירך המתבצעות בגישה הקדמית, קיים צורך בסקירת ההיבטים השונים של הגישה הקדמית. מטרת מאמר זה היא לדון בעקרונות הגישה הקדמית, תוצאותיה וסיבוכיה

הקדמה: זיהום סביב משתל תותב הוא סיבוך משמעותי, המוביל בסופו של דבר לניתוח נשנה שיכול לכלול את החלפת המשתל. אף על פי שרוב הסיבוכים בניתוחי החלפות מפרקים ניתנים לאבחון בקלות יחסית, הבדלה בין התרופפות שאינה אלחית (א-ספטית) לבין זיהום סביב המשתל נותרת משימה קשה. מטרת המחקר הייתה לבדוק את הרגישות והסגוליות של מיפוי ליקוציטים מסומנים באיזוטופ אינדיום 111 לאבחון זיהום במשתל פרוסטטה בחולים גבוליים.

שיטות: בעוקבה רטרוספקטיבית זו, נמצאו רשומות של 146 ניתוחים נשנים להחלפת מפרק ירך או ברך, ב-116 חולים, שבוצעו במוסדנו בשנים 2016-2013.

שלושים-וארבעה (34) חולים עברו מיפוי עם ליקוציטים מסומנים, תשעה מתוכם יותר מפעם אחר (שתיים עד ארבע פעמים). תוצאות המיפויים הושוו לניתוח התוצאות הקליניות בניתוח עצמו, ולאנליזה מעבדתית ופתולוגית בניתוח ולאחריו, לנושא אבחנת זיהום במפרק התותב.

תוצאות: 42 מתוך 44 בדיקות מיפוי בליקוציטים מסומנים פורשו כשליליות. אחת הייתה רב-משמעית, במטופל שעבר שלושה מיפויים עם סימון ליקוציטים שליליים קודם לכן. אחת הייתה חיובית, אך בדיקה חוזרת סוכמה כשלילית. מתוך 34 המטופלים שעברו הבדיקה והמשיכו לניתוח נשנה, בתשעה הודגם זיהום תוך כדי הניתוח או בניתוח מעבדתי ופתולוגי לאחריו, כולל אותם שני מטופלים שבהם המיפוי היה חיובי/גבולי לזיהום. יתר 25 המטופלים עברו ניתוח נשנה ללא עדות לזיהום. שלושים (30) מתוך 38 מיפויי העצם עם איזוטופ טכנציום 99 היו חיוביים, מתוך ה-30, רק בשבעה מהחולים הוכח זיהום.

מסקנות: במחקר הנוכחי נמצא, כי מיפוי בליקוציטים מסומנים אינו רגיש דיו לאבחון זיהום סביב משתל מפרק תותב, והוא בעל ערך מנבא שלילי לא מספק. קרוב לוודאי ששימוש מושכל באמצעי דימות אלו בהתאם לקווים המנחים בתחום אבחון תהליך זיהומי במשתלים תותבים, יוביל לשיפור הערך האבחוני שלהן.

שמעון שטורך¹, נדב וילנר², אורורה טובי³, סימונה קרויטורו⁴, ולדימיר וולפסון⁴, אברהים מטר⁵, אלינור גרושקה⁶, מגד עודה⁷, אפרת וולפוביץ⁸, אלעד שיף², יצחק רוזנר⁹, אליאס טובי¹⁰, אהרן קסל¹⁰, עופר בן יצחק¹², בועז מושקוביץ¹¹, עופר נתיב¹¹

¹המכון לנפרולוגיה ויתר לחץ דם, ²מחלקה פנימית ב', ³היחידה לאולטרסאונד (על שמע), ⁴מחלקת הדימות, ⁵המחלקה לכירורגיה, ⁶המכון לנפרולוגיה ויתר לחץ דם, ⁷מחלקה פנימית א', ⁸מחלקה פנימית ג', ⁹המחלקה לרימטולוגיה, ¹⁰המכון לאלרגיה ואימונולוגיה קלינית, ¹¹המחלקה לאורולוגיה, מרכז רפואי בני ציון, חיפה, ¹²המחלקה הפתולוגית מרכז רפואי רמב"ם, הקריה לבריאות האדם

הקדמה: נכון להיום, יש דיווחים מועטים בספרות על אופן התפלגות מחלות הכליה בישראל. בנוסף, על פי הספרות העולמית, שכיחות מחלות הכליה לסוגיהן נמצאת במגמת שינוי בעשרות השנים האחרונות. לידע האפידמיולוגי בנושא זה חשיבות רבה, ועל הרופא המטפל להכיר את האבחנות המבדלות הרלוונטיות להסתמנות הקלינית של המטופל. מובאת בזאת סקירה מקורית של התפלגות מחלות הכליה על פי ביופסיה באוכלוסיית המחקר, אשר לטעמנו משקפת באופן עדכני את התפלגות מחלות הכליה לפי ביופסיה במדינת ישראל.

מטרה: לחקור את שכיחותן של מחלות הכליה בחולים שעברו ביופסיית כליה, לפי גיל, מין, מוצא והסתמנות קלינית.

שיטות: בין השנים 2014-2000 בוצעו במרכז הרפואי בני ציון בחיפה 155 ביופסיות כליה במסגרת בירור מחלות כליה לפי ההוריות מקובלות. מרבית הביופסיות (65%) בוצעו בטכניקה המקובלת של דיקור עם מחט בגישה אחורית, ואילו שאר הביופסיות (35%) בוצעו בגישה ניתוחית זעיר פולשנית. ב-148 ביופסיות נתקבלה כמות רקמה שהספיקה לביצוע אבחנה פתולוגית.

תוצאות: ההוריות השכיחות ביותר לביצוע הביופסיה היו תסמונת נפרוטית, תסמונת נפריטית וחלבון בשתן (37.4%, 25.8% ו-24.5%, בהתאמה). מספר פקעיות ממוצע לביופסיית מחט היה 17.5 ואילו בגישה זעיר פולשנית היה המספר הממוצע 82.23, ושיעור הכישלון הטכני היה 7% לעומת 0%, בהתאמה – הבדלים שנמצאו מובהקים סטטיסטית. האבחנה הפתולוגית השכיחה ביותר בכלל אוכלוסיית הנבדקים הייתה Focal Segmental Glumerulosclerosis (להלן: FSGS), אשר היוותה כ-20% מכלל הדגימות, ולאחריה בסדר יורד: Chronic glumerulonephritis (להלן: Chronic GN), IgA Nephropathy, Lupus Nephritis, Minimal Change disease (להלן: MCD), Membranous Nephropathy, Tubular Interstitial Nephritis (להלן: TIN) (11.5%, 11.5%, 10.1%, 9.5%, 8.1% ו-6.1%, בהתאמה).

מסקנות: FSGS הייתה האבחנה השכיחה ביותר בכלל אוכלוסיית המחקר, בקבוצת החולים שעברו ביופסיה עקב תסמונת נפרוטית או חלבון בשתן, השכיחה ביותר בקרב גברים, והשכיחה ביותר בחולים מעל גיל 60 שנים. בחולים מגיל 30 שנים ומטה הייתה IgA nephropathy השכיחה ביותר.

דיון וסיכום: בשנים האחרונות, FSGS הולכת ותופסת מקום מרכזי מבחינת שכיחות ביחס לשאר מחלות הכליה, ומימצא זה תואם מחקרים עדכניים במדינות אחרות בעולם. הודגמה גם מרכזיותה של IgA Nephropathy, בעיקר באוכלוסייה הצעירה ובחולים שהסתמנו עם המטוריה. למיטב ידיעתנו אין נתונים על שכיחות מחלת FSGS בישראל, ומחקרנו מהווה נדבך חשוב בידע האפידמיולוגי הקיים.

עדי להב, רוקוסוליאנה אבדאח-בורטניאק, אורית קידר-פרסון

המכון לאונקולוגיה, הקריה הרפואית רמב"ם, חיפה

הטיפול המקובל בנשים עם ממאירות בשלב מוקדם הוא טיפול משמר שד. מאחר שמרבית ההישנויות בשד הנגוע הן באזור מיטת השאת, תוספת קרינה למיטת השאת מפחיתה שכיחות של הישנות מקומית. כיום מקובל לסמן את מיטת השאת באמצעות סיכות ניתוח  במהלך הניתוח, על מנת לסייע בתכנון נפח הקרינה.

המטרה בעבודה: לבחון האם קיים הבדל מובהק בנטייה לסמן את מיטת השאת בסיכות מתכת, בחתך של מאפייני בתי החולים שבהם בוצע הניתוח, ולבחון את השונות בנפח הטיפול בקרינה למיטת השאת, בהשוואה בין חולות שבהן מיטת השאת סומנה בסיכות ניתוח לבין חולות שבהן מיטת השאת לא סומנה באופן זה.

שיטות מחקר: נאספו נתונים מתוך התיק הרפואי של חולות עם ממאירות שטופלו ביחידת הקרינה ברמב"ם. המידע שנאסף כלל נתונים דמוגרפיים, מועדי הביופסיה והניתוח, בית החולים שבו בוצע הניתוח ומאפייני השאת. נפח הטיפול המשלים הממוקד בקרינה חושב בסמ"ק והושווה בין הקבוצות.

תוצאות: 143 חולות נכללו במחקר, מתוך כלל החולות 69% נותחו בבתי חולים ציבוריים לעומת 31% שנותחו בבתי חולים פרטיים (99 ו-44 נשים, בהתאמה). נמצא הבדל מובהק סטטיסטית בהכנסת קליפים ניתוחיים בהשוואה בין בתי חולים פרטיים לציבוריים. נפח הטיפול בקרינה למיטת השאת היה 52.1 סמ"ק בקבוצה עם סיכות לעומת 58.9 סמ"ק בקבוצה ללא סיכות. לא נמצאו הבדלים מובהקים סטטיסטית בנפחי טיפול הקרינה המשלים בהשוואה בין שתי הקבוצות (P=0.448).

מסקנות: במחקרנו, מודגמת נטייה גבוהה יותר לעמוד בקווים המנחים הכירורגיים ולסמן את מיטת השאת בסיכות מתכת בקרב חולות שנותחו בבית חולים פרטי, לעומת אלו שנותחו במערכת הציבורית. במחקרנו לא נמצא הבדל מובהק סטטיסטית בנפחי הקרינה בין שתי קבוצות המחקר.

עודד שגיב, נחום רוזן, אילת פריאל, מרדכי רוזנר, גיא בן סימון

מכון העיניים על שם גולדשלאגר, מרכז רפואי שיבא, תל השומר, ישראל, רמת גן

מימון/תמיכה: תמיכה חלקית על ידי תוכנית תלפיות למנהיגות רפואית, מרכז רפואי שיבא, תל השומר.

הקדמה: ניתוח מעקף הדמעות בגישה חיצונית או תוך אפית מבוצע במקומות רבים תחת הרדמה כללית (General anesthesia – GA) או תחת הרגעה (Sedation). במחלקתנו מבוצעים ניתוחים אלו באלחוש מקומי (Local anesthesia – LA) ללא הרגעה. פורסמו דיווחים מעטים בלבד בספרות על שיטה זו.

מטרות: לבדוק את שיעורי ההצלחה התוך ניתוחית והבתר ניתוחית בניתוחים ראשוניים של מעקף

דרכי הדמעות באלחוש מקומי ובהרדמה כללית, בגישה חיצונית או דרך האף.

שיטות מחקר: ביצענו מחקר אחורני. קבוצת המחקר כללה את כל החולים שעברו במחלקתנו ניתוח ראשוני לשחזור דרכי הדמעות בין השנים 2012-2009, עקב חסימה נרכשת של דרכי הדמעות. מדד התוצאה העיקרי היה הצלחה בתר ניתוחית שהוגדרה כשיפור משמעותי בדמעת על פי דיווח של המנותח וכן אוסטיום (Ostium) פתוח בבדיקה תוך אפית. בנוסף, בדקנו בכמה חולים היה כישלון תוך ניתוחי, כלומר היה צורך לעבור להרדמה כללית.

תוצאות: מתוך 227 ניתוחי דרכי הדמעות בתקופת המחקר, 139 מנותחים שעברו ניתוח ראשוני של מעקף דרכי הדמעות נכללו בקבוצת המחקר. שיעור ההצלחה הכללי היה 87.1% (121 חולים). לא נמצא הבדל בין שיעור ההצלחה בקרב המנותחים בגישה חיצונית או גישה תוך אפית אנדוסקופית (88.6% ו- 82.4% בהתאמה, p=0.348). שיעור ההצלחה בניתוחים בהרדמה מלאה נמצא גבוה משיעור ההצלחה בניתוחים באלחוש מקומי (96.7%  ו-84.9% בהתאמה, p=0.019). הגיל הממוצע למנותחים בהרדמה כללית היה צעיר משמעותית מהגיל הממוצע למנותחים באלחוש מקומי (43.6 ו-65.7 שנים, בהתאמה p<0.005). רק במטופל אחד (0.7%) היה צורך במעבר להרדמה מלאה.

דיון וסיכום: מרבית ניתוחי מעקף דרכי הדמעות ניתנים לביצוע באלחוש מקומי ללא צורך בהרדמה מלאה. שיעורי ההצלחה הניתוחיים כפי שהם מבוצעים במחלקתנו דומים בין הגישות הניתוחיות, וטובים יותר בהרדמה כללית. ייתכן שהבדל זה קשור להפרש הגילים בין קבוצות המנותחים באלחוש מקומי לעומת הרדמה כללית.

סיון אלישיב, אלון סקעת, גיא בן סימון, רות חונא-בר און

מכון העיניים על שם גולדשלגר, מרכז רפואי שיבא, תל השומר, רמת גן, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, רמת אביב

מטרה: לדווח על ההסתמנות הקלינית, הטיפול והתוצאות של מקרי נירופתיה אופטית על רקע הפרעות בתפקודי בלוטת התריס (DON- Dysthyroid optic neuropathy), בניסיון למצוא סמנים המחשידים לאבחנה של הפרעות בתפקודי בלוטת התריס בקרב חולי אורביטופתיה על שם גרייבס ((Graves Orbitopathy.

שיטות: נערכה בחינה רטרוספקטיבית בתיקיהם הרפואיים של 15 חולים שהסתמנו עם עדות קלינית ורנטגנית ל-DON, מתוך סדרה של 131 מטופלים עם אורביטופתיה משנית למחלת גרייבס (Graves’ Orbitopathy) שטופלו במוסדנו בין השנים 2008-1999. נערכה השוואה מזווגת (Paired comparison) של 15 חולים עם DON ל-15 חולים מקבוצת ה- Graves Orbitopathy ללא נירופתיה אופטית. לפי מדדים כגון חדות ראייה ופגמי שדה הראייה נקבעה העין הפחות טובה של כל חולה בקבוצת ה-DON וזווגה לעין של חולה מותאם מקבוצת האורביטופתיה על שם גרייבס ללא הפרעות ב-DON, וזאת לצורך הערכה ההבדלים בשכיחותם של תסמינים וסימנים שונים.

תוצאות: 15 מטופלים (11% מתוך כלל הקבוצה, 7 נשים, 8 גברים), בגיל ממוצע של 55 שנים (טווח 76-37 שנים) אובחנו עם DON, 53% מהם היו מעשנים.

ההסתמנויות הקליניות השכיחות ביותר בקבוצת ה-DON היו בלט עין (78%), פגיעה בשדה הראייה (76%) והגבלה בהרחוק (73%). בהשוואה המזווגת בין העין הפחות טובה בחולים עם DON לבין קבוצת האורביטופתיה על שם גרייבס נצפו הבדלים מובהקים סטטיסטית בשיעור בלט העין (p=0.02), מידת הפגיעה בשדות הראייה (p=0.001), הסטייה הממוצעת של שדה הראייה (MD) (p=0.02), הגבלה בהקרוב (אדוקציה) (p=0.02), ומגמה ללא מובהקות סטטיסטית לגבי הגבלה בהרחוק (אבדוקציה) (p=0.06)

מסקנות: מדווח במאמר על ההסתמנות הקלינית והטיפול בהפרעות ב-DON בקבוצה של 15 מטופלים. מכיוון שפגיעה בשדה ראייה והגבלה בהרחוק היו הסימנים השכיחים ביותר בחולים עם אבחנה של נירופתיה אופטית משנית לאורביטופתיה על שם גרייבס, אנו ממליצים שבדיקות המעקב השגרתיות בחולים אלו תכלולנה בדיקות סקר של שדות ראייה. נמצא, כי טיפול אגרסיבי בסטרואידים במתן לתוך הווריד וניתוח להפחתת לחץ, הפחיתו ביעילות את  הסימנים והתסמינים בקבוצת החולים שלנו. 

גבריאלה גייר, סימונה בן חיים

המכון לרפואה גרעינית, מרכז רפואי שיבא, תל השומר, רמת גן, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, רמת אביב

בטיפול הניתן לחולה, אין היום הסכמה לגבי תפקיד ה- PET/CT בהערכת ובתכנון הטיפול בחולי ממ"ע. יחד עם זאת, מצטברות עדויות על היתרון של אמצעי דימות זה בגילוי גרורות מרוחקות בשלב האבחנה ובשלב המעקב של חולי מלנומה.

¹המחלקה לתזונה, ²שירותי בריאות הציבור, משרד הבריאות, ירושלים

לאחרונה, פורסם ברשומות עדכון לתקנות הסימון התזונתי על גבי תוויות המזון, המחייב  סימון חומצות שומן טראנס. הקשר בין חומצות השומן על סוגיהן לבין הסיכון להתפתחות מחלות לב ידוע ונחקר כבר שנים רבות. כחלק ממאמצי רשויות הבריאות בעולם ובישראל להביא לצמצום התחלואה והתמותה ממחלות כרוניות, הרשויות פועלות להפחית את הצריכה של חומצות השומן מסוג טראנס וחומצות השומן הרוויות. במאמר זה אנו סוקרים את השינויים העיקריים שהתרחשו בתחום צמצום צריכת חומצות שומן טראנס בשנים האחרונות: העדויות אשר הצביעו על  ההשפעות השליליות של צריכתן, ההמלצות העדכניות של מספר גופי בריאות מובילים בעולם לצריכה מיטבית של שומנים בכלל ותזונה נבונה בפרט, המגמות להפחתת תכולת חומצות שומן טראנס בתעשיית המזון העולמית, והמדיניות שנוקטות מדינות שונות להפחתת צריכתן באוכלוסייה בעולם, ובכלל זה עדכון תקנות הסימון התזונתי בישראל.

קרן אולשטיין-פופס¹, שלמה מעין¹, יואל שופרו², אלכס סימון², עווד סרור³, נורית מדור⁴, דנה וולף⁴, מרגלית לורבר⁵

¹המרכז לרפואת איידס, ²מחלקת נשים ויולדות, ³מעבדת הזרע לזיהומים נגיפיים, ⁴המעבדה לווירולוגיה קלינית, בית החולים האוניברסיטאי הדסה עין כרם, ירושלים,  ⁵היחידה למחלות אוטואימוניות, המרכז הרפואי רמב"ם, הפקולטה לרפואה – הטכניון, חיפה

הקדמה: כיום, נשא HIV או חולה איידס המקבלים טיפול מתאים יכולים לצפות לחיות חיים תקינים ופעילים, עם צפי לתוחלת חיים הדומה לזו של אדם בריא. בעקבות כך, התעורר הרצון בקרב חולים ונשאים להקים משפחה. אך כדי להימנע מהדבקת בן או בת זוג שאינם נשאי הנגיף, יש צורך בטיפולי פוריות מבוקרים. בסקירה זו נדון באפשרויות הקיימות לזוגות שבהם הגבר נשא והאישה אינה נשאית להשיג הריון, תוך הפחתה משמעותית של הסיכון להדבקת בת הזוג.

שיטות: באוכלוסיית הזוגות שלנו הוכללו זוגות שבהם הגבר נשא HIV והאישה אינה נשאית. לשם ביצוע טיפולי הפוריות, מבצעים בשלב ראשון שטיפות זרע, בשלב השני בדיקת נוכחות הנגיף בנוזל הזרע, בשיטת PCR, ובהמשך הזרעה של האישה בזרע השטוף.

תוצאות: עד כה נרשמו לפרויקט 55 זוגות. מתוכם, 16 הם גברים המקיימים יחסים עם גברים, שבעה הם חולי המופיליה, ושמונה הם ממוצא אתיופי. גיל הנשים הממוצע הוא 33 שנים. לשבעה (12%) גברים הייתה ספירת זרע נמוכה מכדי לאפשר ביצוע הזרעה. עד כה נבדקו 34 דגימות לנוכחות HIV. רק אחת נמצאה חיובית (3%). 22 זוגות עברו הזרעה אחת לפחות, 16 (72%) הרו הריונות קליניים, מתוכם שלושה לאחר ניסיון הזרעה אחד בלבד. אף אישה לא נדבקה ב-HIV  במעקב סרולוגי.

לסיכום: מתוך הזוגות החיים עם HIV שעברו שטיפות זרע והזרעות במרכז הפוריות בהדסה, מעל 70% הרו. שיעור הצלחה זה גבוה מהשיעור המדווח בספרות. לא דווח על סיבוכים משמעותיים, ולא היה אף אירוע של הדבקת בת הזוג ב-HIV.

פרידה סימונשטיין

המרכז לבריאות האישה, הפקולטה למדעי הבריאות אוניברסיטת בן גוריון, החוג למינהל מערכת בריאות, מכללת עמק יזרעל

בסקירה זו מדווח על כך, שתאי גזע עובריים, שהם בעלי פוטנציאל להחליף רקמות ואיברים פגומים, פותחים בפנינו אופקים חדשים הקשורים להארכת חיי אדם. יחד עם זאת, רעיון זה מעמיד בפנינו אתגרים חברתיים חדשים. מחד גיסא, אין זה הגיוני לעצור מחקרים העוסקים בתאי גזע עובריים, משום שמיליוני בני אדם יכולים להפיק מהם תועלת. מאידך גיסא, התקדמות בריפוי מחלות תביא לידי הארכת חיים לזמן בלתי מוגבל

(Indefinitely Prolonged Life –IPL).

גרשון וולפין¹, חיים שטארקר¹, סימון אוליבר², אלכסנדר כצנלסון², שלום שטהל³

¹המח' לאורתופדיה, בית-חולים לגליל מערבי נהרייה, והפקולטה לרפואה הטכניון, מכון טכנולוגי לישראל חיפה, ²המח' לאורתופדיה, מרכז רפואי שיבא, תל-השומר, ³והיח' לכירורגיה של היד, מרכז רפואי רמב"ם, חיפה, והפקולטה לרפואה הטכניון, מכון טכנולוגי לישראל, חיפה

אוסטאואיד אוסטאומה היא שאת טבה של ריקמת העצם. התפתחותה בעצמות  המרכיבות את שורש כף היד נחשבת כפגיעה נדירה. מובאות במאמר הנוכחי שלוש פרשות חולים, האחד עם אוסטאואיד אוסטאומה בזיז הסטילואיד של עצם הכרכיד (הרדיוס) ושניים עם אוסטאואיד אוסטאומה בעצם הקפיטאטום של שורש כף היד. הסימנים הקליניים הראשונים של השאת היו כאבים, נפיחות ורגישות מקומית בחלק הגבי של שורש כף היד, שהוחמרו בזמן תנועת שורש כף היד והאצבעות. האיבחון נעשה באמצעי דימות רנטגניים וסריקת עצם בטכנציום. לאחר כריתה מלאה של השאת ניצפתה החלמה מלאה בכל המטופלים, ללא מיגבלה תיפקודית  וללא הישנות לאחר תקופת מעקב של 4-27 שנים.

לפיכך, אנו מציעים לכלול אוסטאואיד אוסטאומה באבחנה המבדלת של כל מטופל עם כאבים ונפיחות, ועם מימצאים המתאימים לדלקת גידי שורש כף היד והאצבעות, בהיעדר תגובה יעילה לטיפול או בהסתמנות לא אופיינית של תהליך דלקתי. טיפול בכריתה מלאה של הנגע מביא לריפוי מלא וללא הישנות המחלה.