• כרטיס רופא והטבות
  • אתרי הר"י
  • צרו קשר
  • פעולות מהירות
  • עברית (HE)
  • מה תרצו למצוא?

        תוצאת חיפוש

        יולי 2024

        מאור מרמלשטיין, פליקס בנינגר, עידית תמיר
        עמ' 419-422

        עמילואידוזיס ראשונית מערכתית היא מחלה לא שכיחה, שבה שרשראות קלות של אימונוגלובולינים שוקעות ברקמות כעמילואיד וגורמות להפרעה בתפקוד האיבר שבו הן מצטברות. התסמינים הראשוניים הם לרוב עייפות וירידה במשקל, והסתמנויות שכיחות כוללות תסמונת נפרוטית, קרדיומיופתיה, נוירופתיה היקפית ושריעות הכבד (הפטומגליה). בבדיקה היסטולוגית, ניתן לראות מידה מסוימת של משקעי עמילואיד בכל אחד מאיברי הגוף פרט למערכת העצבים המרכזית. בניגוד להיעדר המעורבות של מערכת העצבים המרכזית במחלה, ניתן לזהות נוירופתיה היקפית ב-17%-36% מכלל החולים.

        ההסתמנות האופיינית היא נימול בכפות הרגליים, תחושת שריפה וכאב עם זרמים חשמליים וירידה בתחושת כאב וטמפורטורה בחלקים הרחיקניים של הגפיים. תסמונת תעלת מנהרת כף היד אף היא שכיחה יחסית ומופיעה ב-21% מכלל חולי עמילואידוזיס. תסמיני כאב ותסמינים אוטונומיים נובעים מההשפעה העיקרית של מחלה זו על סיבי עצב תחושתיים בעלי קוטר קטן. במאמר זה, אנו מדווחים על פרשת חולה ייחודית של עמילואידוזיס מערכתית, אשר הסתמנה עם נוירופתיה אקסונלית מוטורית. המטופל נתן הסכמה מדעת להיכלל במחקר.

        פברואר 2023

        רועי נוי, מאורציו וייזר כהן, יונה וייסבוך, אימאן יאסין, לינה גרושקו, ראובן ישי
        עמ' 77-81

        רקע: סחרחורת היא תלונה שכיחה הכוללת מגוון מצבים המתוארים כחוסר יציבות או אשליה של תנועה סיבובית. השכיחות של התקף סחרחורת במהלך החיים מוערכת בעד 30% באוכלוסייה וכ-5% מסך הפניות לרופא משפחה הן בשל סחרחורת. האבחנה המבדלת רחבה ויכולה לערב את האוזן הפנימית, מערכת העצבים המרכזית או הפריפרית, בעיות לב ועוד. בעוד שמקרים שגרתיים ניתן לאבחן ולטפל ברפואה הראשונית (רופאי משפחה) או שניונית (רופאי אף אוזן וגרון) בקהילה, קיימים מצבים שבהם מומלץ להפנות את המטופלים למרפאת סחרחורת שלישונית – בשל אבחנה לא ברורה, חוסר שיפור לאחר טיפול תרופתי או פיזיותרפיה, רקע רפואי מורכב עם פגיעה במספר מערכות המקשה על יכולת הפיצוי, סחרחורת כרונית, הפרעה וסטיבולרית דו-צדדית ועוד. לכן, הקמנו מרפאת סחרחורת ושיווי-משקל שלישונית, רב-תחומית, בקריה הרפואית רמב"ם לבריאות האדם שתיתן מענה לאותם מצבים בלתי שגרתיים.

        מטרה: להציג את שנת הפעילות הראשונה במרפאה השלישונית לסחרחורת ושיווי משקל.

        שיטה: נערך מחקר רטרוספקטיבי מבוסס רשומות רפואיות של כל המטופלים שהופנו למרפאה.

        תוצאות: 123 מטופלים, שמהם 76 (62%) נשים בגיל ממוצע של 56 שנים (19-85, 16±) נבדקו במרפאה החל מהאחד באוקטובר 2020 עד 31 באוקטובר 2021. טרם בדיקתם, 79 שנים (64%) מטופלים הופנו מרופא אף אוזן גרון בקהילה עקב תלונות של סחרחורת או חוסר שיווי משקל ממקור שאינו ברור. סך הכול 49 (40%) מהמטופלים חוו את התלונות מזה מספר שנים ו-61 (50%) מהמטופלים על בסיס יומיומי. בקרב 56 (45.5%) מהמטופלים הסחרחורת הייתה ממקור וסטיבולרי, וב-67 (54.5%) מהמטופלים הסחרחורת הייתה ממקור מרכזי או אחר. בקרב 20 (36%) מהמטופלים הסחרחורת הייתה יותר מסיבה אחת. האבחנות הווסטיבולריות השכיחות היו סחרחורת תנוחתית התקפית טבה (BPPV ,Benign paroxysmal positional vertigo) ומחלת מנייר. האבחנות השכיחות ביותר מסיבה מרכזית או פונקציונאלית היו צילחה (מיגרנה) וסטיבולרית ו-PPPD (Persistent postural perceptual dizziness). שיפור בתסמינים נצפה בקרב 29 (88%) מהמטופלים לאחר טיפול בפיזיותרפיה וסטיבולרית במרפאה השלישונית במרכז הרב תחומי לעומת 8 (50%) מטופלים שטופלו בקהילה (p value < 0.05). פיזיותרפיה נמצאה כטיפול יעיל יותר במטופלים צעירים בני פחות מ-65 שנים ובמטופלים עם פגיעה וסטיבולרית, אשר החלו טיפול בששת החודשים הראשונים מהופעת התסמינים (p value < 0.05). לעומתם, מטופלים עם תחלואת רקע (בעיקר נוירולוגית או קרדיווסקולרית) השתפרו פחות (p value < 0.05).

        מסקנות: מרפאת סחרחורת שלישונית עם צוות רב-תחומי יכולה לתת מענה למקרים של סחרחורת עמידה ו/או אבחנה לא ברורה. חלק עיקרי בטיפול ובשיקום כולל פיזיותרפיה וסטיבולרית ויש להתחיל אותה מוקדם ככל האפשר מרגע הופעת התסמינים.

        מרץ 2021

        מרינה איזק, ורד יהלום, יסמין מאור, אורן צמחוני, דניאל כהן, יעקב חן, אילת שנער
        עמ' 139-143

        מסוף שנת 2019 הקהילה הרפואית בעולם מתמודדת עם מחלה הקרויה Corona Virus Disease (COVID-19) שנגרמת על ידי נגיף ה-SARS CoV-2. הנגיף עובר מאדם לאדם בעיקר באמצעות נתז נשימתי, גורם לתסמינים שונים ומגוונים, ועיקר התחלואה הקשה והתמותה מופיעה בקרב אוכלוסיות בסיכון.

        מחקרים בעולם הראו שקיים ייצוג יתר של בעלי סוג דם A בקרב חולי קורונה וסיכון מוגבר שלהם לסבול מאי ספיקה נשימתית לעומת אפקט מגן לבעלי סוג דם O. בין הטיפולים המקובלים למחלה נמנה גם מתן עירויי פלסמה. בישראל הקים משרד הבריאות פרויקט לאומי של איסוף פלסמה בתהליכי פרזיס ממחלימים בשירותי הדם של מד"א, ואישור הטיפולים, במסגרת ניסוי קליני או כטיפולי חמלה, על ידי ועדת מומחים במשרד הבריאות והצט"מ. עד למועד כתיבת הסקירה טופלו בארץ כ-3,300 חולים, שקיבלו כ- 6,600 מנות פלסמה (שתי מנות לכל חולה). ניתוח ראשוני של נתוני 49 מהם העלה שיפור ב-49% מהחולים, ונמצאה חשיבות לרמת הנוגדנים במנות שקיבלו.

        מנות הפלסמה נתרמו על ידי 4,800 תורמים מתנדבים, שב-72.2% מהם נמצאו נוגדנים בבדיקות סרולוגיות, אך נצפתה ירידה של 16.5%/חודש ברמת הנוגדנים בתרומות פלסמה חוזרות.  בניגוד למחקרים שפורסמו בעולם, בארץ לא נמצאה שכיחות יתר של סוג דם A בין התורמים המחלימים לעומת אוכלוסיית תורמי הדם.

        למרות שיעור גבוה של מחוסנים באוכלוסיית ישראל, עדיין טיפול בפלסמה ממחלימים מהווה אמצעי זמין לחולי קורונה מאושפזים עם מחלה בינונית או קשה. הפלסמה משמשת גם כמקור לייצור גלובולין עשיר בנוגדנים לטיפול בחולי קורונה או להכנת תכשיר לחיסון סביל מונע לאוכלוסיות בסיכון שלא התחסנה בחיסון אקטיבי מסיבה כלשהי.

        פברואר 2018

        מיכאל שכטר, עופר אמיר, עמיר לרמן, יוסף שמש, אלעד מאור, רונן רובינשטיין
        עמ' 122-126

        ניבוי אירועי לב אינו משימה פשוטה. אנו מודעים לגורמי סיכון קלאסיים שהוכחו כבר לפני שנים והם מרכיב חשוב בהערכה הקלינית המבוססת על ה-SCORE האירופאי או על מדד פרמינגהאם. אומנם להערכה הכוללת יש ערך חיזוי כללי טוב, אך יכולת הניבוי שלה באדם היחיד מוגבלת ביעילותה ובייחוד נכון הדבר לאוכלוסיות ששיעור אירועי הלב בהן מופחת, כגון אנשים צעירים ונשים. הנטייה להערכת סיכון אינדיבידואלית עוברת מהפכה בשנים האחרונות ומגוון בדיקות, כגון מדידת הסתיידויות בעורקים הכליליים (Calcium score) או הערכת הטרשת בעורקים התרדמניים (Intimal media thickness), הוצעו כבדיקות סיקור מדויקות יותר להערכת סיכון בנבדקים אי תסמיניים. הפרעה בתפקוד האנדותל היא שלב מוקדם בהתפתחות של טרשת העורקים ונמצאת בקשר הדוק להיארעות של אירועים קרדיווסקולאריים חמורים, כולל אוטם שריר הלב, אירוע מוח ותמותה. המטרה בנייר עמדה זה היא לסקור את המידע הקיים לגבי שיטות הערכת תפקוד אנדותל ואת היישום הקליני האפשרי שלהן.

        דצמבר 2015

        נוה טוב, ליזה קאלי, אירית מאור ואפרת וולפוביץ. עמ' 778-781
        עמ'

        נוה טוב1,2[1], ליזה קאלי3, אירית מאור4, אפרת וולפוביץ1



        1מחלקה פנימית ג', 2יחידת ריאות, 3המחלקה לרימטולוגיה, 4מעבדה כימית, מרכז רפואי בני ציון, חיפה

        הקדמה: אלפא-1-אנטיטריפסין (AAT) הוא נוגד הפעילות הפרוטיאוליטית הראשי בגוף, עם השפעה על תהליכים דלקתיים. חסר או פגיעה בפעילות ה-AAT עלולים להוביל לפגיעה ביכולת נוגדת הדלקת במצבים שונים, כולל זיהומים בעור כגון צלוליטיס.

        מטרות: לבדוק את רמת ופעילות אלפא-1-אנטיטריפסין ואת הקשר עם CRP כמדד הדלקת, בחולים עם צלוליטיס, בזמן המצב הדלקתי ולאחר טיפול של שבועיים.

        שיטות: הוכללו 11 חולים שאושפזו עקב צלוליטיס בין החודשים יולי 2009 ועד ינואר 2010 במרכז רפואי בני ציון, חיפה. מתוכם שישה גברים בגיל ממוצע של 68.4 שנים (טווח גילים 85-36 שנים) וחמש נשים בגיל ממוצע של 63 שנים (טווח גילים 73-55 שנים). ניתחנו את תוצאות הבדיקות של רמה ופעילות AAT ורמת CRP, ביום ההתקבלות, יומיים ושבועיים לאחר תחילת הטיפול אנטיביוטי.

        תוצאות: רמת AAT נמצאה בטווח התקין (טווח הנורמה) בכל נקודות המדידה. ערכי פעילות ה-AAT היו בתוך ומעל הטווח התקין, במרבית החולים, בכל נקודות המדידה. רמת ה-CRP הממוצעת נמצאה מוגברת ביום ההתקבלות, פחתה לאחר שבועיים באופן משמעותי, אך לא חזרה בכל החולים לטווח התקין. משך אשפוז ארוך יותר ופעילות AAT נמוכה באופן מובהק סטטיסטית נצפו בחולים שלא החלימו לאחר, שבועיים מהתחלת הטיפול.

        דיון וסיכום: בחולים עם צלוליטיס שלא החלימו לאחר שבועיים ביחס לחולים שהחלימו, נמצאה רמה נמוכה באופן מובהק סטטיסטית של פעילות AAT. יחד עם זאת, למרות הקשר האפשרי בין פעילות ה-AAT לבין החלמה מצלוליטיס נדרשים מחקרים נוספים (מדגם חולים גדול יותר והערכת משתנים נוספים) שיסייעו להסביר את תפקיד ה-AAT בחולים עם צלוליטיס.



        [1]ניגוד אינטרסים – ד"ר טוב מכהן כיועץ רפואי בחברת קמהדע המפתחת ומייצרת אלפא-1-אנטיטריפסין.

        יוני 2013

        אנה תובר, איתן מור, מרדכי ר, קרמר, טוביה בן גל, רותי רחמימוב, לודמילה פרידל, איריס גרינבאום, אלה קגנובסקי ומאורה פיינמסר
        עמ'

        אנה תובר5,1, איתן מור5,2, מרדכי ר' קרמר5,3, טוביה בן גל5,4, רותי רחמימוב5,2, לודמילה פרידל5,1, איריס גרינבאום1, אלה קגנובסקי1, מאורה פיינמסר5,1

        1המכון לפתולוגיה, בית חולים בילינסון, מרכז רפואי רבין, 2המחלקה להשתלות, בית חולים בילינסון, מרכז רפואי רבין, 3מחלקת ריאות, בית חולים בילינסון, מרכז רפואי רבין, 4המחלקה לקרדיולוגיה, בית חולים בילינסון, מרכז רפואי רבין, 5הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

        השתלת איברים היא טכניקה רפואית המיועדת לטיפול באי ספיקה סופנית של איברים, וכיום היא טיפול הבחירה לאי ספיקת כליות, לב, כבד, לבלב וריאות, ולמחלות מעי נבחרות. כיום, חלק גדול ממושתלי האיברים חיים עם האיבר המושתל כעשר שנים. במשך כל ימי חייהם הם מנוטרים ומטופלים בטיפולים מדכאי מערכת החיסון, על מנת למנוע את דחיית השתל.

        תפקיד הפתולוג העוסק בפתולוגיה של השתלות הוא חיוני. על הפתולוג מוטלת האחריות הכבדה של אבחון דחייה, חדה או כרונית, הבחנה בין דחיית שתל לנזק רעלני, וזיהוי הישנות של המחלה היסודית. בנוסף, על הפתולוג לזהות התפתחות מחלות חדשות הייחודיות לאיבר, זיהומים באיבר המושתל או באיברים אחרים והתפתחות שאתות ממאירות, הנפוצות יותר בקרב חולים מדוכאי חיסון.

        על כן, פתולוג העוסק בתחום ההשתלות זקוק להכרה טובה וידע רחב בטכנולוגיות המורכבות הנדרשות לאבחון: אימונופלואורסנציה, מיקרוסקופ אלקטרון, אימונוהיסטוכימיה ופתולוגיה מולקולארית.  בדיקות אלה מבוצעות במעבדות ייחודיות במכונים לפתולוגיה.

        פתולוגיה של השתלות מהווה חלק בלתי נפרד של תחום ההשתלות, ומסייעת רבות לקלינאים באבחון תהליכי נזק לשתל ובהכוונת טיפול מתאים.

        אפריל 2013

        איציק לוי, אלון גולדשטיין, צבי פישל, יסמין מאור, ולדיסלב ליטצ'בסקי וגליה רהב
        עמ'

        איציק לוי3,1, אלון גולדשטיין3,1, צבי פישל3,2, יסמין מאור3,1, ולדיסלב ליטצ'בסקי3,1, גליה רהב3,1

        1המרכז הרפואי שיבא, תל השומר, רמת גן, 2המרכז לבריאות הנפש גהה, 3הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

        הקדמה: הפרעות נירו-קוגניטיביות ופסיכיאטריות שכיחות בנשאי HIV. חלק גדול מהחולים אינם מפתחים תסמינים, אולם בבדיקות נירו-קוגניטיביות ובשאלונים ספציפיים ניתן לאבחן הפרעות תת תסמיניות. 

        מטרות: לבדוק את השכיחות של הפרעות נירו-קוגניטיביות, דיכאון וחרדה בקרב נשאי HIV ישראלים, ולמצוא גורמי ניבוי להפרעות אלו.

        שיטות: איסוף נתונים סוציו דמוגרפיים וקליניים וביצוע בדיקות שתוקפו לאבחן הפרעות נירו-קוגניטיביות בנשאי HIV, ושאלונים לאבחון דיכאון וחרדה, בקרב 57 נשאי  HIVאי תסמיניים.

        תוצאות: שיעור ההפרעות הנירו-קוגניטיביות באוכלוסיית המחקר היה תלוי בשיטת הבדיקה. בעוד שבמבדקי מסלול A ו- B (TMAו- TMB) נמצא שיעור גבוה של חולים עם הפרעה, הרי שבבדיקת החלפת מספר/סימן (Digit symbol substitution test) לא נמצאו כמעט הפרעות. במבחני זיכרון מידי ומושהה (IMT ו-DMT) 47.7% ו-49% זכרו פחות מ-75% מהמספרים. נמצא גם כי 18% מהחולים סובלים מחרדה ו-24% מדיכאון. חציון מדד איכות החיים היה 7. בעיבוד רב משתנים לא נמצאו במחקר זה גורמי ניבוי ספציפיים להפרעה נירו-קוגניטיבית.

        לסיכום: הפרעות נירו-קוגניטיביות ופסיכיאטריות נמצאו בשיעור גבוה של נשאי HIV, ללא קשר למשך הנשאות, מצב מערכת החיסון, העומס הנגיפי בעבר או בהווה או הטיפול שקיבלו.

        דצמבר 2012

        אלה וייצמן, אדוארדו שחר, ג'מאל חסון, מרגלית לורבר, רימה קרמסקי, כרכום מאור, שמעון פולק ויעקב ברוך
        עמ'

        אלה וייצמן, אדוארדו שחר, ג'מאל חסון, מרגלית לורבר, רימה קרמסקי, כרכום מאור, שמעון פולק, יעקב ברוך

        יחידת כבד והמכון לאימונולוגיה קלינית, אלרגיה ו- ,AIDS רמב"ם -  הקריה הרפואית לבריאות האדם, חיפה, הפקולטה לרפואה רפפורט-טכניון,  חיפה

        רקע ומטרת המחקר: מחלת כבד כרונית הפכה לאחת הסיבות העיקריות של תחלואה ותמותה בקרב החולים עם זיהום משולב שלHCV-HIV .  למרות הטיפול היעיל בדלקת כבד כרונית מסוג C, התוצאות בחולים עם זיהום משולב אינן מספקות. המטרה במחקר הייתה להעריך תוצאות של הטיפול נגד HCV בחולים עם זיהום משולב.

        חולים ושיטות: חולים עם זיהום משולב
        HIV- HCVעברו הערכה מלאה של מחלת הכבד במסגרת יחידת כבד. כל החולים עברו ביופסיות כבד. החולים טופלו על ידי קבוצה רב מקצועית שכללה אימונולוג, הפטולוג, עובד סוציאלי, אח/ות ומתורגמן. משך הטיפול שניתן היה ל-48 שבועות לכל הגנוטיפים בהתאם להמלצות האירופאיות, וכלל מינון ריבווירין לפי משקל. הטיפול הוחל רק לאחר התייצבות מחלת ה-HIV, ולאחר גמילה מוצלחת מהתמכרויות לסמים ואלכוהול.

        תוצאות: נכללו במחקר
        143  חולים עם זיהום משולב ב- HIV-HCV שאובחנו וטופלו בין השנים 2010-2003 במכון האימונולוגיה וביחידת הכבד ברמב"ם. שמונים-ושישה (86) חולים עברו הערכה מלאה ביחידת כבד, 39 מהם סיימו טיפול, שישה חולים הבריאו מ-HCV באופן עצמוני ושמונה עדיין מטופלים. 

        מתוך החולים שסיימו טיפול, 31
        (77%) השיגו תגובה מתמשכת. מתוך 22 חולים עם גנוטיפ 1 – 18 חולים  (82%) השיגו תגובה מתמשכת. בקרב 17 חולים עם גנוטיפים 2 ו-3, שיעור התגובה המתמשכת היה 76.4% (13 חולים מתוך 17). שישה חולים לא הגיבו כלל ובשני חולים הופסק הטיפול עקב השפעות לוואי קשות.

        מסקנה: אמצעים כגון גישה רב תחומית, היענות גבוהה של הצוות המטפל להנחיות, טיפול במינונים מותאמי משקל של ריבווירין ובחירת החולים רק לאחר גמילה ולאחר התייצבותם כנשאי
        HIV, עשויים לשפר באופן מובהק את שיעור התגובה המתמשכת בקרב קבוצת חולים מורכבת זו.

         

        יולי 2009

        עינת זיוי, אסתי מאור-שגיא, אבי בן-שושן ונתן רוז'נסקי
        עמ'

        עינת זיוי, אסתי מאור-שגיא, אבי בן-שושן, נתן רוז'נסקי

         

        המחלקה לנשים ויולדות, מרכז רפואי הדסה עין-כרם, והפקולטה לרפואה של האוניברסיטה העברית, ירושלים

         

        תסמונת אלן-מסטרס דווחה לראשונה בשנת 1955 ונחשבת גורם לא שכיח לכאבי אגן כרוניים.

        התסמונת מקשרת בין לידה טראומטית לבין היווצרות קרעים בעלה האחורי של הרצועה הרחבה באגן.

        מדווח במאמר זה על הממצאים הקליניים והלפרוסקופיים של מטופלת אשר אושפזה במחלקה לנשים ויולדות, הדסה עין-כרם, בשל כאבי אגן כרוניים. למטופלת היסטוריה של לידה לדנית (Vaginal) תקינה שישה חודשים טרם אשפוזה. בלפרוסקופיה נצפו קרעים דו-צדדיים בעלה האחורי של הרצועה הרחבה. הקרעים נצרבו, והמטופלת דיווחה בהמשך על שיפור משמעותי במצבה. במאמר זה נסקרת הספרות הרלבנטית, ונדונות דרכי האבחון והטיפול.

         

         

        אסתר מאור-שגיא, עינת זיוי, אבי בן-שושן, נתן רוז'נסקי
        עמ'

        אסתר מאור-שגיא, עינת זיוי, אבי בן-שושן, נתן רוז'נסקי

         

        מחלקת נשים ויולדות, מרכז רפואי הדסה עין-כרם, והפקולטה לרפואה של האוניברסיטה העברית, ירושלים

         

        תסביב חצוצרות יחידני (תח"י) (Isolated Tubal Torsion – ITT) הוא מצב נדיר שבו החצוצרה – בחלקה או במלואה – מסתובבת על צירה תוך חסימה של אספקת הדם אליה. תחילה נפגעים כלי דם ורידיים ולימפטיים. אם התסביב אינו משתחרר עצמונית, מתרחשת התקדמות מהירה לחסימת אספקת הדם העורקית המובילה לנמק.

        ההסתמנות הקלינית לרוב חדה ומתבטאת בכאב בטן תחתונה, לעיתים עם סמני גירוי צפקי. ייתכנו סימנים נלווים ממערכת העיכול או מדרכי השתן. תח"י מדווח בספרות הרפואית כמצב נדיר, ושכיחותו נאמדת בכ- 1:500,000 – לרוב בנשים בגיל הפוריות. במרבית החולות מעורב הצד הימני, אך בחלק מהעבודות שפורסמו נטען כי אין הבדל בין הצדדים.

        האטיולוגיה אינה ברורה לחלוטין, אך פתולוגיות בחצוצרה (אנטומית או פיסיולוגית), טראומה או דלקות באגן מהוות חלק מגורמי הסיכון. ההסתמנות הקלינית ובדיקות הדימות בחולות אלו אינן סגוליות. לכן, במרבית הנבדקות נקבעת האבחנה באיחור ובעקבות זאת גם הטיפול. רוב הנשים מופנות לניתוח, ומקובל לבצע שחרור התסביב או כריתת חצוצרה בלפרוסקופיה.

        מדווח במאמר זה על שלוש פרשות חולות שטופלו לאחרונה במחלקת נשים ויולדות, מרכז רפואי הדסה עין-כרם.
         

        ספטמבר 2008

        דוד רבינרסון, מאור ממן, מרק גלזרמן
        עמ'

        דוד רבינרסון, מאור ממן, מרק גלזרמן

        בית-החולים לנשים על-שם הלן שניידר, מרכז רפואי רבין, פתח-תקווה, והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב, תל-אביב

        הטרדה מינית שכיחה במערכת הרפואית. קיימים מספר הסברים לתופעה זו. הקבוצות הנפגעות ביותר מהטרדה מינית במערכת הרפואית הן סטודנטים לרפואה ואחיות. בפרשנות הרחבה (האמריקאית) נתפשת הטרדה מינית ככל סוג של התנהגות פוגענית בעלת אופי מיני כלפי יחיד או מיעוט. הפרשנות הישראלית להטרדה מינית מצטמצמת למשמעות הישירה של המושג, אם כי לאחרונה מאמצים בתי-המשפט בישראל בפסיקותיהם תפישה רחבה יותר שלו, בדומה להשקפה האמריקנית. חקיקת החוק הישראלי למניעת הטרדה מינית, שבמיסגרתו נכללת אחריות מעביד על מעשי העובד, הביאה להגברת מודעות לתופעה וניסיונות למזער אותה במיסגרת המערכת הרפואית.

        פברואר 2008

        אסנת קליין, אלאונורה פלוטקין, יגאל גריטון, מרים ורנר, יונתן להמן, מאורו רטהאוס וג`ק ברנהיים.
        עמ'

        אסנת קליין1,5, אלאונורה פלוטקין1,5, יגאל גריטון2, מרים ורנר3, יונתן להמן4, מאורו רטהאוס1,5, ג`ק ברנהיים1,5

         

        1המח' לנפרולוגיה ויתר לחץ דם, 2היח' לאנגיוגרפיה, מחלקת דימות רפואי, 3היחי' לעל-שמע, מח' דימות רפואי, 4היח' לכירורגיית כלי דם, בית חולים מאיר, מרכז רפואי ספיר, כפר סבא, 5הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

         

        תוחלת החיים של חולי הדיאליזה תלויה במידה רבה באקסס, המאפשר טיפול רצוף ויעיל. אקסס לדיאליזה הנוצר על-ידי חיבור של עורק ווריד מאפשר בדרך כלל דיאליזה תקינה לאורך שנים רבות. אקסס, הנוצר על-ידי שתל המחבר בין העורק לווריד, מתפקד זמן קצר הרבה יותר ונחסם בעיקר בשל היפרפלזיה של תאי אנדותל באזור חיבור השתל לווריד. יוצרים אקסס מסוג זה אם ורידי החולה צרים. בשנים האחרונות, אוכלוסיית החולים בדיאליזה מורכבת ממספר גובר והולך של חולים מבוגרים וקשישים הלוקים בסוכרת, ביתר-לחץ-דם, בהפרעות בשומני הדם ובמחלות כלי-דם שמטרשת, ולכן יוצרים חלק גדול יחסית מהאקססים לדיאליזה בעזרת שתל PTFE. 

        מכיוון שאין בידנו עד כה את הידע כיצד לעצור או לדחות את התהליכים המובילים לחסימות האקססים, נעשו ניסיונות לאיתור חסימות בהתהוותן ולהרחיבן בטרם חסימה. במחקרים עדכניים ומבוקרים לא הצליחו החוקרים להוכיח הארכת זמן פעילות של האקססים בשיטה זו. במחקרים אלו לא דווח על הסתייעות בתומכנים לאחר ההרחבה.

        שיטות: מיולי 2002 עד מאי 2005 בוצעו במחלקתנו 238 אנגיוגרפיות להדגמת אקסס ובמהלכן 179 פעולות של הרחבת היצרות. בשישה-עשר חולים הוחדרו תומכנים לאחר ההרחבה. הנתונים סוכמו רטרוספקטיבית מתוך רישומים בזמן אמת במשך המעקב השוטף.

        תוצאות: בעשרה חולים בוצעה הדיאליזה דרך אותו אקסס עד סיום תקופת המעקב בממוצע 43 חודשים לאחר יצירתו. שלושה חולים נפטרו בעוד האקסס פעל היטב, ובשלושה חולים נחסם האקסס במשך המעקב.

        לסיכום, לאחר השוואה עם אורך זמן המקובל בסיפרות לשתל המעקף מסוג זה, עולה מהעבודה, כי שילוב תומכנים לאחר הרחבת הצרויות באקססים עם דיאליזה יכול לשפר את משך הפעולה של האקססים.

        ספטמבר 2003

        עומר בונה, רונן סגמן, מאור כ"ץ ועטרה קפלן-דינור
        עמ'

        עומר בונה, רונן סגמן, מאור כ"ץ, עטרה קפלן-דינור

         

        המחלקה לפסיכיאטריה, הפקולטה לרפואה, האוניברסיטה העברית, ירושלים

         

        על-פי תוצאות מחקרים, רמות העקה המדווחות על-ידי סטודנטים לרפואה גבוהות מהממוצע לאוכלוסייה. עם זאת, טרם נבדק דיו הקשר הסיבתי בין גורמי עקה אפשריים לבין מצוקתם הנפשית של הסטודנטים לרפואה.

        המטרות במחקר זה היו להעריך את המצוקה הנפשית בקרב סטודנטים בפקולטה לרפואה בירושלים ולאפיין את סיבותיה. לשם כך הסתייענו ברשימת המצאי הקצרה לתסמינים ובשאלון גורמי עקה אפשריים בקרב סטודנטים בשנתם הראשונה השלישית והחמישית ללימודי הרפואה. על-ידי ניתוח נתונים נבדק הקשר ההדדי בין גורמי העקה המדווחים לבין מידת המצוקה, ונבדקה מידת השונות המוסברת על ידי כל אחד מהגורמים.

        מתוצאות המחקר עלה, כי מידת המצוקה בקרב כל הנבדקים הייתה גבוהה מהממוצע באוכלוסייה. המצוקה הגבוהה ביותר דווחה על-ידי תלמידי השנה השלישית (מתוך שש שנים). גורמי העקה שהוגדרו מראש יכולים להסביר את מרבית השונות במידת המצוקה בקרב הסטודנטים. עם זאת, גורמים שונים השפיעו במידה שונה בקרב סטודנטים בשנות לימודים שונות ובין המינים.

         

        לסיכום, בשל אופיים של מקצועות הרפואה ותכונותיהם של הסטודנטים הבוחרים לעסוק בו, אין זה סביר להניח שסביבת הפקולטה לרפואה תוכל להיות נטולת עקה. עם זאת, בהתחשב בנטייתם שלא לפנות לשירותי בריאות הנפש, הרי שהניסיון לשנות את הגורמים המעוררים עקה בפקולטה לרפואה חשוב במיוחד.

        מרץ 2002

        דניאל בן דיין, מאור רז ומרדכי ר' קרמר
        עמ'

        דניאל בן דיין, מאור רז ומרדכי ר' קרמר

         

        מחלת השחפת היא מחלה נפוצה ביותר – שליש מהאוכלוסייה בעולם נגועה בחיידק השחפת. מדי שנה נפטרים ממחלה זו כשלושה מיליון חולים. החיידק המחולל את מחלת השחפת הוא ה- Mycobacterium tuberculosis. המחלה מתבטאת במספר אופנים: מחלה פעילה עם ביטוי קליני, רנטגני ובקטריולוגי, או מחלה כמוסה (latent disease) המאובחנת בהיפוך תוצאות תבחין טוברקולין. מחלה כמוסה יכולה להפוך למחלה פעילה ולגרום להדבקה נוספת של הסביבה. איבחון וטיפול האוכלוסייה הלוקה במחלת שחפת כמוסה (latent tuberculosis) תקטין בצורה משמעותית את שכיחות השחפת הפעילה.

        בשנים האחרונות חלו שינויים רבים בשיטות האיבחון והטיפול בבני-אדם עם מחלת שחפת כמוסה. במאמר זה מובאות ההנחיות החדשות המוסכמות בעולם בהקשר למחלת השחפת.

        ספטמבר 1999

        רם סילפן, אברהם אמיר, מאורה פיינמסר ודניאל האובן
        עמ'

        Malignant Eccrine Poroma

         

        R. Silfen, A. Amir, M. Feinmesser, D.J. Hauben

         

        Dept. of Plastic and Reconstructive Surgery, and Pathology Dept., Rabin Medical Center (Beilinson Campus), Petah Tikva

         

        Malignant eccrine poroma (MEP) is rare and both clinical and histologic diagnosis is often difficult. Therefore, diagnosis is sometimes delayed or even incorrect. We report a case in a 70-year old man with MEP of the leg. He demonstrated typical MEP behavior and the problems of differential diagnosis.

        הבהרה משפטית: כל נושא המופיע באתר זה נועד להשכלה בלבד ואין לראות בו ייעוץ רפואי או משפטי. אין הר"י אחראית לתוכן המתפרסם באתר זה ולכל נזק שעלול להיגרם. כל הזכויות על המידע באתר שייכות להסתדרות הרפואית בישראל. מדיניות פרטיות
        כתובתנו: ז'בוטינסקי 35 רמת גן, בניין התאומים 2 קומות 10-11, ת.ד. 3566, מיקוד 5213604. טלפון: 03-6100444, פקס: 03-5753303