תוצאת חיפוש

סקירת על שמע של הצוואר המבוצעת על ידי הרופא המנתח הפכה לכלי בעל ערך רב עבור מנתחי ראש צוואר. כלי זה מאפשר בדיקה משלימה לאנמנזה הרפואית והבדיקה הגופנית של הצוואר. היעדר השפעות הלוואי (קרינה בראשן), כמו גם השיפור הטכנולוגי, הפכו את סקירת העל שמע של הצוואר לאפשרות הבחירה (Modality of choice) לדימות בלוטת התריס, יותרת התריס וקשריות הלימפה בצוואר.

בבלוטת התריס, חלקה של בדיקת העל שמע במעקב וניהול החולים הולך וגדל בצורה קבועה, עובדה המתבטאת בהנחיות האחרונות של איגוד בלוטת התריס האמריקאי: מעקב עבור חולים בסיכון הישנות נמוך שעברו כריתה חלקית של הבלוטה; מעקב פעיל אחר שאתות מיקרוסקופיות (microcarcinoma); ותפקיד מכריע בהערכת דינמיקה בקשריות בלוטת תריס לאחר דיקור ראשוני. עם זאת, סקירת העל שמע עדיין מוגבלת מאוד בשל היותה תלוית משתמש, עובדה המתבטאת בהסכמה חלקית באפיון קשריות בלוטת תריס גם בין מומחי בדיקות דימות. מצב זה מקבל משנה תוקף, לנוכח העובדה שחלק מסקירות העל שמע המבוצעות בקהילה מבוצעות על ידי טכנאים, המוסרים תמונות של הקשרית לרופא המפענח. ביצוע בדיקות על שמע חוזרות על ידי בודק קבוע מאפשר מעקב אמין יותר, שכן הוא מאפשר להפיק תועלת מיתרונותיה הגדולים של סקירת העל שמע, תוך התגברות על המגרעת המובנית המשמעותית שלו. במספר עבודות הודגם, כי כאשר סקירת על שמע מבוצעת על ידי מנתח ראש צוואר בעל נפח עבודה גבוה, היא יכולה לנבא בצורה מוצלחת קשרית טבה (שפירה) חשודה, תוך שימוש במאפיינים החשודים המקובלים.

במספר מאמרים ניסו חוקרים להתמודד עם השאלה המשמעותית ביותר בסקירת על שמע של הצוואר המבוצעת על ידי הרופא המנתח: היכולת להשפיע על מהלך המחלה ולשנות את אופן הטיפול. בכל המחקרים הללו, סקירת על שמע של בלוטת התריס והצוואר המבוצעת על ידי הרופא המנתח, הצליחה לשנות את מהלך המחלה ב-17%-45% מהחולים, והביאה לניתוח נרחב יותר בחלקם לעומת אלו שנמנעו מניתוח בהיקף מיותר.

לסיכום, סקירת על שמע של הצוואר המבוצעת על ידי הרופא המנתח היא כלי חשוב וישים עבור מנתחי הצוואר. במחקרים הודגם, כי בנפח חולים מתאים, המנתח עשוי להשיג מיומנות טובה מאוד עם יכולת אבחנה, ניבוי ומעקב שאינן נופלות מהמקובל בספרות הרדיולוגית. ביצוע סקירת על שמע של צוואר על ידי הרופא המנתח חוסך לחולים ביקורי מרפאה מיותרים, מתח נפשי בין ביקור המרפאה לבדיקת העל שמע ובדיקות דימות נוספות, ואף עשוי להשפיע בצורה ישירה על היקף הניתוח הנדרש.

מאיר ורמן^1,2, דורון הלפרין^1,2

¹מחלקת אף אוזן גרון וניתוחי ראש צוואר, מרכז רפואי קפלן, רחובות, ²האוניברסיטה העברית ובית הספר לרפואה של הדסה, ירושלים

ניתוחים אנדוסקופיים של גתות האף הם מהשכיחים בכירורגיית אף-אוזן-גרון. ההוריה הנפוצה לניתוחים מסוג זה היא דלקת כרונית של האף והגתות (עם או ללא פוליפים). בשלושת העשורים האחרונים השתרש תחום האנדוסקופיה כטיפול הראשוני בחולים עם דלקת כרונית של גתות האף, שלא השתפרו תחת טיפול שמרני. לנוכח העלייה בשכיחותם של הניתוחים האנדוסקופיים, יש להכיר את הרעיונות הפיזיולוגיים העומדים בבסיסם. בהיותו תחום צעיר יחסית, יש דעות שונות באשר לדרך הנכונה להשיג תפקוד אף וגתות תקין במינימום סיבוכים ותחלואה למטופל. המטרה בסקירה זו היא להביא לידיעת הקורא את העקרונות הבסיסים להתפתחות הכירורגיה האנדוסקופית של גתות האף, ולהציג את הבדלים העקרוניים בין הגישה הזעיר פולשנית ובין גישות אחרת הנהוגות בישראל ובעולם כולו. מטרה נוספת היא לחשוף את הקורא לתחום של כירורגית האף והגתות, שהוא שכיח ונפוץ ביותר בישראל ובעולם. יחד עם זאת, הספרות הרפואית בשפה העברית שפורסמה בנושא זה דלה ביותר.

אילן הלפרין¹, עמוס קורצ'ין²

¹מרכז רפואי סוראסקי, המח' לנירולוגיה, מירפאת זיכרון, ²הקתדרה לנירולוגיה שירצקי, אוניברסיטת תל-אביב

שיטיון (Dementia) ודיכאון הם מחלות נפוצות בגיל מבוגר. שיטיון מתבטא בדרך כלל כמחלה ניוונית הפוגעת במוח ובתהליכי חשיבה, כגון התמצאות, עיבוד מידע, דיבור ובמיוחד זיכרון. השיטיון נפוץ ביותר בגיל מבוגר ושכיחותו עולה עם הגיל – מ-1% לערך בגיל 65 שנה עד לכ-50% בגיל 90 שנה ומעלה.

דיכאון מופיע בדרך כלל כמחלה חולפת (Episodic), שאורכה יכול לנוע ממספר שבועות עד שנים. עם זאת, קיימות גם צורות של דיכאון מתמשך וכרוני. תסמיני הליבה של דיכאון כוללים מצב-רוח ירוד, אובדן הנאה והתעניינות, תחושת אנרגיה מופחתת, הפרעות שינה ותיאבון, השקפות פסימיות על העתיד וחוסר רצון לחיות.

עד כה הייתה מקובלת ההנחה, כי כשלים קוגניטיביים המתלווים לדיכאון נפרדים משיטיון בשל אטיולוגיה שונה, וזכו לכינוי "פסידו-שיטיון" (Pseudo-dementia), בהנחה שייעלמו עם נסיגת המצב הדיכאוני. מאידך, ידוע כי דיכאון רבא (Major depression) ואירועי דיכאון נפוצים עלולים להקדים הופעת שיטיון, ובמיוחד מחלת אלצהיימר. למרות שהתאמה אינה מוכיחה בהכרח קשר סיבתי, מעניין לבדוק את האפשרויות לקשר כזה – האם זוהי מחלה אחת, שבה הדיכאון יכול להיות לעיתים תסמין ראשון, או שמא קיימים  גורמים ביולוגיים היכולים להשפיע הן על המצב האפקטיבי והן הנורמטיבי, או האם מאפיינים ביולוגיים מסוימים של דיכאון יכולים לגרום להופעת פגיעה אורגנית במוח שתתבטא בשיטיון.

לסיכום דיכאון ושיטיון מדגימים מאפיינים משותפים רבים הכוללים שינויים בחומר הלבן במוח, שינויים בגודל ההיפוקמפוס, שיבוש בציר ההורמוני של ההיפותלמוס-בלוטת יותרת המוח-בלוטת הטוחה (אדרנל) (axis HPA-Hypothalamic-Pituitary-Adrenal), ושינויים במערכת הסרוטונרגית והנוראדרנרגית. שיבוש מערכות אלו מלווה עלייה בגיל וקשור למצבו הרפואי של האדם. הופעת דיסתימיה ואירועי דיכאון המובילים לדיכאון רבא, ובהמשך השנים להתפתחות שיטיון, יכולים להיות מוסברים על-ידי נזק להיפוקמפוס ובהמשך לחלקים אחרים של המוח בעקבות הפרשת-יתר של קורטיקוסטרואידים.

נועם סמורז'יק, דוד שניידר, מוטי פנסקי, אריה הרמן, ראובית הלפרין

חטיבת נשים ויולדות, מרכז רפואי אסף הרופא, צריפין, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

ביצוע בדיקות על-שמע שיגרתיות של האגן הביא לעלייה בגילוי מימצאים בטפולות (Adnexal masses) בנשים אי-תסמיניות. אומנם רוב המימצאים הללו הם טבים (Benign), אך קיים גם סיכון לא מבוטל לסרטן השחלה. על כן, עומדת בפני הקלינאי הבעיה באילו חולות להמליץ על ניתוח לכריתת הטפולה או המימצא. המטרה בבירור הטרום ניתוחי היא לזהות מימצאים בטפולות החשודים כממאירים. בירור זה כולל נטילת היסטוריה רפואית, בדיקה גופנית, בדיקת על-שמע של האגן בליווי בדיקת דופלר, ובחלק מן מהחולות בדיקת הסמן CA-125. ברוב הנבדקות מתברר כי המימצא בטפולות אינו ממאיר בסבירות גבוהה, וכי ניתן לכוון את האישה למעקב שמרני. במיעוט מהנשים עולה חשד לממאירות, ואז האישה מופנית לניתוח.

בסקירה זו נבחנים הכלים העומדים לרשותנו בבירור טרום ניתוחי של מימצאים בטפולות. בסיומה, מוצעות גישות טיפוליות למימצאים טפולתיים שונים בנשים בגיל הפוריות ובגיל חדילת-אורח.

מאיר ורמן ודורון הלפרין

מחלקת אף אוזן גרון, ניתוחי ראש וצוואר, מרכז רפואי קפלן, רחובות

שלבקת חוגרת היא מחלה הנגרמת כתוצאה משיפעול (Reactivation) של נגיף הוואריצלה זוסטר (Varicella zoster virus) שקיים בצורה סמויה (Latent) בעוצבות התחושתיות.

הזיהום בשלבקת מבטא ככל הנראה היחלשות של מערכת החיסון התאית בגוף המאכסן. בהופעתו בצעירים הוא חייב להעלות חשד להידבקות ב-HIV. הדרמטומים של בית-החזה, הבטן ועצבי הגולגולת נפגעים בשכיחות הגבוהה יותר משלבקת חוגרת.

מובאת בזאת פרשת חולה שלקתה בהסתמנות נדירה של שלבקת חוגרת המערבת את הסעיף השני (מקסילרי) של עצב הגולגולת החמישי, יחד עם זיהום בעור משני לנגעי השלבקת.

לסיכום, נסקרים האפידמיולוגיה, האיבחון ודרכי הטיפול המקובלים בשלבקת חוגרת, תוך שימת-דגש על הזיהום בעצבי הגולגולת.

אילן הלפרין¹, עמוס קורצ'ין²

¹מרכז רפואי סוראסקי, המח' לנירולוגיה, מירפאת זיכרון, ²הקתדרה לנירולוגיה, אוניברסיטת תל-אביב

הפרעה קוגניטיבית קלה (הק"ק)¹ (MCI–Mild Cognitive Impairment) היא מונח שנועד לייצג את מצבו הקוגניטיבי של הפרט בטווח שבין הזדקנות תקינה לבין שיטיון. בשל היותו של המונח חדש, קיימות מחלוקות לגבי הגדרתו, שכיחותו ומאפייניו. למרות אי-הבהירות ביחס למהלך ההפרעה והגדרתה, מזוהה ההפרעה הקוגניטיבית הקלה עם סיכון מוגבר להתהוות שיטיון (Dementia). משום כך מהווה הפרעה זו יעד לטיפול מונע או מעכב החמרה למצב של שיטיון. למרות המחלוקות באיבחון ההפרעה ובהגדרתה המדויקת, הושגה התקדמות מחקרית בזיהוי השינויים במוח, גורמי-הסיכון הגנטיים וגורמי-המניעה בקרב הלוקים בהפרעה זו.

עידו בן- עמי, ראובית הלפרין, אריה הרמן, דוד שניידר

חטיבת נשים ויולדות, מרכז רפואי אסף הרופא, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

סרטן החצוצרות הוא מהנדירים מבין השאתות הממאירות בדרכי הרבייה של האישה. שאת זו מאובחנת לעיתים קרובות באקראי ובשלבים מתקדמים של המחלה. בשנים האחרונות חלה עלייה בשכיחות האיבחון של סרטן החצוצרות בשלבים המוקדמים של המחלה. איבחון מוקדם כזה מאתגר את מערכת הדירוג הקיימת של FIGO ואת ההמלצות הטיפוליות הנגזרות ממנה, באשר זו אינה מפורטת די הצורך לגבי המחלה בשלביה המוקדמים.

במאמר הנוכחי מובאת פרשת חולה, בת 42 שנה, שהתקבלה למחלקתנו לצורך כריתת טפולות עקב מימצאים דו-צדדיים של כיסות (Cysts) בשחלות. בבדיקה זו אובחן באקראי סרטן חצוצרות בשלב התחלתי, שחדר לשיכבת הלמינה פרופריה מבלי לחדור לשיכבת השריר.
בהיעדר מידע מספק על יעילות הכימותרפיה בשלב מוקדם זה של המחלה, הומלץ על המשך מעקב אחר CA-125 בלבד.

בוריס צ'רטין(1), אלון פרידמנס(1), דמיטרי קוליקוב(1), וואהיל אבו-ערפה(1), משה זילברמן(1), עירית הדס-הלפרין(2), עמיצור פרקש(1)

 (1)המח' לאורולוגיה, (2)והמח' לדימות, מרכז רפואי שערי צדק, ירושלים

המטרה במאמר הנוכחי הייתה לסקור את היעילות ארוכת-הטווח של הזרקה אנדוסקופית לטיפול ברפלוקס שלפוחיתי-שופכני. החומר המוזרק מגבה את דופן השרירית של שלפוחית השתן ובצורה זו משנה את זווית כניסת השופכן לשלפוחית השתן. הטיפול האנדוסקופי אורך כ-15 דקות ומתבצע במיסגרת אמבולטורית. כיום זהו טיפול מקובל, המהווה חלופה לטיפול אנטיביוטי מונע ארוך-טווח או לניתוח בטן פתוח. נסקר במאמר ניסיון ארוך-טווח בטיפול האנדוסקופי ברפלוקס שלפוחיתי-שופכני.

לשם כך נסקרה מערכת מידע רפואי, תוך הסתייעות במילות מפתח כגון רפלוקס שלפוחיתי-שופכני (Vesicoureteral reflux). טיפול אנדוסקופי ותוצאות ארוכות- טווח.

מהסקירה עלה, כי קיימים חומרים שונים המתאימים לטיפול האנדוסקופי. ניסיון רב עד כה נרכש באמצעות Polytetrafluoroethlene (PTEE): מבחינת היעילות וההצלחה ארוכת-הטווח זהו החומר המוזרק האמין ביותר לטיפול ברפלוקס שלפוחיתי-שזפכני. Dextranomer/hyaluronic acid copopolymer (Deflux) הו חומר חדש ללא נטייה לפיזור מרוחק ועם תוצאות ראשוניות מבטיחות.

לסיכום, טיפול אנדוסקופי הוא טיפול קל ויעיל להיעלמות רפלוקס שלפוחיתי-שופכני. PTEE עדיין נחשב לחומר היעיל ביותר במעקב ארוך-טווח, אך לא ניתן להתעלם מאפשרות של פיזור מרוחק של ה- PTEE לאחר ההזרקה. דפלוקס הוא חומר הזרקה חדש, והתוצאות הראשוניות בהיבט הטיפולי והבטיחותי מעודדות, אך מחייבות הוכחה נוספת במחקרים פרוספקטיביים ורב-מרכזיים.

עידו בן-עמי, ראובית הלפרין, דוד שניידר, אריה הרמן  

חטיבת נשים ויולדות, מרכז רפואי אסף הרופא, צריפין, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

ליומיומטוזיס לתוך הווריד (Intravenous leiomyomatosis) (להלן לת"ו) הוא שאת נדירה המדווחת בקרב נשים בלבד. במחלה ממאירה זו תאי שריר חלק בעלי מראה טב מתפשטים לתוך ורידי האגן. השאת (Tumor) עלולה לגרום לתסמינים מסכני-חיים אם קיימת מעורבות של הווריד החלול התחתון והפרוזדור הימני של הלב.

במאמר הנוכחי מובאת פרשת חולה בת 42 שנה, שהתקבלה למחלקתנו לצורך כריתת רחם רב-שרירני. במהלך הניתוח נשלח חתך קפוא והתקבלה האבחנה של לת"ו. לנוכח האבחנה, הוחלט על שינוי תוכנית הניתוח ועל כריתת השחלות.

רון מימון (1), מיכל שרון *, אורית רייש (2), דויד שניידר (1), ראובית הלפרין (1), אריה הרמן (1)

(1) המח' לרפואת נשים ויולדות; (2) והמכון לגנטיקה, בית-חולים אסף-הרופא והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

המטרה בעבודה להלן היתה הערכת הליקויים העובריים שבגינם בוצעו הפסקות הריון בשליש השני והשלישי להריון. לשם כך בוצע סקר רטרוספקטיבי, שנכללה בו קבוצת הנשים שעברו הפסקת הריון, במרכז הרפואי אסף-הרופא בין 1999-2000. במהלך שנתיים בוצעו 137 הפסקות הריון יחיד בעקבות הוריה עוברית. מאה-ושניים מתוכן היו הפסקות הריון מוקדמות (עד שבוע 23) ו-35 הפסקות הריון מאוחרות (שבוע 23 ואילך). הגיל האימהי הממוצע היה 5+-31 שנים וגיל ההריון הממוצע עמד על 5+-20. הוגדרו שלוש הוריות עיקריות להפסקת הריון: אנטומית, כרומוסומית/גנטית וזיהומית.

בקבוצת הפסקות ההריון המוקדמות ההוריות העיקריות היו אנטומיות וכרומוסומיות/גנטיות (בכל אחת מהן: 45 עוברים, 44%). מאידך, בקבוצת הפסקות ההריון המאוחרות הרוב המכריע היה בשל מומים אנטומיים (29 עוברים, 83%). מבין הפסקות ההריון המשניות לליקוי האנטומי – הסיבה השכיחה ביותר היתה מומים במערכת העצבים המרכזית (31%) ואחריה מומים בשלד (23%). בקבוצת הפסקות ההריון המוקדמות אובחנו יותר מומים רב-מערכתיים מאשר בקבוצת הפסקות ההריון המאוחרת (18% מול 7%, p<0.001). מאידך, בקבוצת ההפסקות ההריון המוקדמות אובחנו יותר מומי לב ומומי מערכת השתן (17% מול 11% ו-14% מול 9%, בהתאמה). מבין המומים הכרומוסומיים/גנטיים אובחנה טריזומיה 21 ב-24 עוברים (53%). מחלות זיהומיות היוו הוריה להפסקת הריון ב-13 עוברים (9%), ב-12 מהם עד השבוע ה-22 להריון. הגורם שבודד במרבית העוברים היה נגיף הציטומגלו.

לסיכום, בהריונות עד השבוע ה-23 היו הגורמים העיקריים להפסקת הריון ליקויים אנטומיים וכורמוסומיים/גנטיים, והיחס ביניהם היה שווה. בקבוצה זו של גורמים להפסקת הריון בלטו גם זיהומים. לעומת זאת, בקבוצת ההריונות המתקדמים היוו המומים האנטומיים הוריה עיקרית להפסקת הריון.

סיגל טייץ (1), צבי הלפרין (1), פיליפ חג'אג (2), זהבה חן (3), איזבלה הרציאנו (3), אורה מרכוס (3), תפחה הורן (4), אריאל הלוי (1)

המח' לכירורגיה ב' (1), המכון לאנדוקרינולוגיה (2), מעבדות ביוכיומיות (2), מכון איזוטופים (4), מרכז רפואי אסף הרופא, צריפין

במשך שנים רבות התבססה הגישה המקובלת לכריתה של בלוטת יותרת-התריס, שמטרתה ריפוי פעילות-יתר ראשונית של בלוטת יותרת-התריס, על סקירה דו-צדדית של הצוואר, זיהוי כל בלוטות יותרת-התריס וכריתה של הבלוטה או הבלוטות המוגדלות.

לאחרונה דווח בספרות, שקביעת מיקום טרום-ניתוחית של הבלוטה או הבלוטות הנגועות באמצעות דימות במישלב עם ניטור תוך-ניתוחי של רמות פאראתהורמון בנסיוב, מאפשרים את ביצוע הניתוח במידת הצלחה הזהה לשיטה בה ננקטת סקירה חד-צדדית מכוונת של הצוואר. שינוי זה בגישה הניתוחית מקצר את משך הניתוח, מקטין את הצלקת שלאחר הניתוח, מאפשר ביצוע הניתוח באילחוש מקומי במסגרת אישפוז יום ועשוי להקטין את שיעור התחלואה בעקבות הניתוח. בעבודה זו מובאות התוצאות הראשוניות של ניסיוננו ביישום השיטה.

ערן תמיר, דרור רובינסון, גבריאל אגר, נחום הלפרין

המח' לאורתופדיה, מרכז רפואי אסף הרופא, צריפין

חומצה היאלורונית היא מולקולת ענק במשקל מולקולתי של 3.5-5 מיליון דלטון, המורכבת משרשרת פוליסאכארידית של D-glucuronate ו-N-acetylglucosamine המופיעים לסירוגין. חומצה היאלורונית מיוצרת על ידי תאים מסוג A בריקמה הסינובית של המיפרק ומהווה מרכיב חשוב התורם לתכונות המגנות של הנוזל הסינובי, הכוללות בלימת זעזועים ושימון המישטחים הסחוסיים. בנוסף לכך המישטח הפנימי של הממברנה הסינובית מצופה בשיכבת חומצה היאלורונית, המונעת נדידת תאים ומולקולות גדולות לתוך המיפרק.

Glucosamine Sulfate and Chondroitin Sulfates for Degenerative Joint Disease 

R. Debi, D. Robinson, G. Agar, N. Halperin

Orthopedic Dept., Assaf Harofeh Medical Center, Zrifin

Osteoarthritis results from progressive catabolic loss of cartilage proteoglycans due to imbalance between synthesis and degradation. The availability of glucosamine, an intermediate in mucopolysaccharide synthesis, can be rate-limiting for proteoglycan production in cartilage tissue culture.

57 patients suffering from osteoarthritis of the knee were randomized into a group treated for 4 weeks with daily IV glucosamine sulfate (GS) together with 800 mg chondroitin sulfate, and a placebo group. Knee pain at rest, on movement and on palpation, as well as range of knee motion were then recorded.

In the GS group, there was significant reduction of clinical symptoms (p<0.01), but no significant reduction in the placebo group. Physicians' assessment of tenderness and range of motion were significantly in favor of the GS group (p<0.01). In those treated with glycosamine there were no adverse reactions and no changes in laboratory blood tests.

Autologous Chondrocyte Transplantation - from Science Fiction to Routine Clinical Practice

Dror Robinson, Hana Ash, David Aviezer, Gabriel Agar, Nahum Halperin, Zvi Nevo

Dept. of Clinical Biochemistry, Sackler Medical School, Tel Aviv University, Ramat Aviv; Dept. of Orthopedic Surgery, Assaf Harofeh Medical Center, Zerifin; and CTI Ltd., Science Park, Kiriat Weizmann, Nes Ziona

Adult articular cartilage lacks the capacity for self-repair. The limiting factor appears to be the inability of chondrocytes to proliferate while embedded in the extracellular matrix typical of hyaline cartilage. Cartilage defects larger than 1 cm² change articular biomechanics and lead to eventual osteoarth-ritis and joint destruction.

During the past decade, several competing techniques have evolved to stimulate articular cartilage repair. Small lesions can be successfully treated by either micro-fracture or osteochondral cylinder grafting. The latter technique allows immediate weight bearing but leads to damage of previously uninvolved areas of articular cartilage, which limits its application to lesions of less than 2 cm².

When the damaged area is more extensive, grafting of autologous chondrocytes should be considered. First a diagnostic arthroscopy is performed to assess the damaged area and a small cartilage biopsy is taken. 6 weeks later, arthrotomy and chondrocyte transplantation are performed. In the interval, the antologous chondrocytes have expanded by 2 to 3 orders of magnitude. Our experience to date includes 10 cases with follow-up of 6 months to 5 years. Preoperative complaints of crepitation and locking disappear. There is functional improvement and pain reduction of approximately 50%. This procedure, currently limited to patients under 55 years of age with limited damage to an articular surface, for the first time allows reconstruction of damaged articular areas without resorting to allografts.