תוצאת חיפוש

השתלת כבד מאריכה ומשפרת איכות החיים של חולים שסובלים מאי ספיקת כבד סופנית ומסרטן כבד.  על מנת להבטיח הצלחה, יש לוודא שהמועמד להשתלה נמצא במצב פיזיולוגי המאפשר לו להתאושש לאחר הדחק הניתוחי, וכי הוא חופשי ממחלות ממאירות או זיהומיות אשר יחמירו לאחר ההשתלה. מצב תזונתי ירוד, דלדול שרירים ושבריריות קשורים לתמותה בתקופת ההמתנה להשתלה ולתוצאים לא טובים לאחר ההשתלה. הסיבה הרווחת להשתלת כבד כיום היא מחלת הכבד השומני שעלולה להוביל לצמקת הכבד, לאי  ספיקת כבד ולשאתות  (tumors) בכבד. חולי כבד שומני סובלים מתסמונת מטבולית ומצבם מאתגר מבחינה טיפולית, מאחר שלרוב הם מבוגרים יותר, ולכן עלולים לסבול ממחלות נלוות כגון מחלות לב וכלי דם, כליות וחולשת שרירים. קיים מחסור באיברים להשתלה ולכן חשוב לנקוט בפעולות לשיפור המצב התפקודי והתזונתי ולאזן מחלות הרקע בצורה מיטבית בתקופת ההמתנה, אשר עלולה להתארך. תחום השתלת האיברים בישראל מוסדר ומפוקח על ידי המרכז הלאומי להשתלות – משרד הבריאות. ההשתלות מבוצעות בשלושה מרכזים מורשים בלבד. רשימת ההמתנה היא ארצית והקצאת הקדימות להשתלה מבצעת על ידי המרכז הלאומי לפי מדד ה-MELD-NA. מועמדים להשתלה חתומים על כרטיס אדי (הסכמה לתרומת איברים) וזוכים לתוספת נקודות ברשימת ההמתנה. אי ספיקת כבד חדה, שאת ראשונית של הכבד ותסמונת הפטופולמונרית זוכות לתיעדוף ייחודי, מאחר שניקוד ה-MELD אינו משקף את חומרת המצב. 

מכיוון שמספר תרומות הכבד מנפטרים עם מוות מוחי אינו מספק את הדרישה לאיברים להשתלה נעשו צעדים רבים על מנת להגדיל היצע האיברים להשתלה: שימוש באונת כבד מתורם חי, שימוש באיברים מתרומה בעקבות מוות של הלב, שימוש באיברים גבוליים תוך כדי הפעלת שיטות לשיפור השימור שלהם.

לאחר ההשתלה, מיטוב הטיפול  התרופתי, קידום אורח חיים בריא, טיפול בתסמונת המטבולית, גילוי וטיפול מוקדם בממאירות, הם  האתגר העיקרי להבטחת בריאות ארוכת שנים. 

מבוא: חולים עם ממאירות ראשונית של הכבד (HCC) מקבלים תיעדוף ברשימת ההשתלות על ידי תוספת ניקוד ל-Meld Score, על מנת למנוע את הנשירה מהרשימה כתוצאה מהתקדמות התהליך הממאיר. בפועל נראה כי התיעדוף  גורם ליתרון בקידומם להשתלה הרבה מעבר לרצוי בהשוואה לחולי צמקת ללא ממאירות. מידע זה הוביל  לשינוי שיטת הקצאת האיברים להשתלה בישראל עם הורדת תיעדוף לחולי HCC שהוגדרו כמצויים בסיכון נמוך.

המטרה: ניתוח שיעור ההישרדות על רשימת ההמתנה של חולים עם HCC בהשוואה לחולים ללא ממאירות ובדיקת השפעת שינוי המדיניות.

שיטות: נערך מחקר רטרוספקטיבי המנתח את הנתונים מהמרכז הלאומי להשתלות על חולים שנרשמו עם HCC להשתלת כבד מינואר 2009 ועד דצמבר 2018. הניתוח הסטטיסטי נעשה על מנת למצוא מאפיינים בלי תלויים המנבאים הישרדות. כמו כן  הושוותה הישרדות החולים הממתינים להשתלה עם ממאירות לעומת אלה ללא ממאירות, וכן השפעת שינוי המדיניות בין תקופה  A ותקופה B.

תוצאות: מרשימת המתנה להשתלת כבד של 1,188 חולים, 231 חולים נרשמו בהוריה של HCC בתקופת המחקר. מקבוצה זו 179/231 (80%) עברו השתלה לעומת (40%) 390/957 מהחולים ללא HCC, ושיעור הנשירה מהרשימה היה 10.8% לעומת 31% בהתאמה. במהלך תקופה B הייתה עלייה בשיעור ההשתלות בחולים עם צמקת (44%), ללא שינוי בשיעור ההשתלות בחולים עם  HCC (77%). לא הייתה השפעה של שינוי התיעדוף על התוצאים בקבוצת הסיכון הנמוך.

מסקנה: חולים שנרשמו בהוריה של ממאירות היו בעלי סיכוי גבוה יותר להישתל ועם שיעור הישרדות גבוה יחסית לחולים ללא ממאירות. עם שינוי מדיניות התיעדוף להשתלה, שיעור ההשתלות לחולים ללא ממאירות עלה וזאת ללא עדות לפגיעה בקבוצה הרשומה בהוריה של HCC.  נתונים אלה מצריכים חישוב מחדש להתאמת התיעדוף הנכון לחולים עם ממאירות לצורך שיפור ההקצאה במדינת ישראל.

הקדמה: פעילות גופנית מפחיתה את הסיכון למחלות רבות, משפרת איכות חיים ומאריכה תוחלתם. פעילות גופנית בהיריון היא בטוחה ומפחיתה את הסיכון לסיבוכי היריון. אי פעילות גופנית בהיריון ועלייה עודפת במשקל במהלך ההיריון נמצאו כגורם עצמאי להשמנה של האם ולסיבוכי היריון. תקופת ההיריון היא הזדמנות פז לקדם אורח חיים בריא ולהטמיע הרגלים נכונים.

מטרות: המטרה במאמרנו היא לסקור את ההמלצות העדכניות בנושא פעילות גופנית בהיריון. במאמר התמקדנו בהמלצות מתוך: הנחיות משותפות של החברה הגינקולוגית-מיילדותית הקנדית (SOGC) והחברה לפיזיולוגיה של המאמץ הקנדית (CSEP), דף העמדה של האיגוד הגינקולוגי-מיילדותי האמריקאי (ACOG) והנחיות לבדיקות ומרשם לפעילות גופנית של האקדמיה האמריקאית לרפואת ספורט (ACSM) – המהדורה האחת עשרה, שפורסמו בשנים 2019, 2020 ו-2022, בהתאמה.

דיון: לנשים בהיריון מומלץ לבצע 150 דקות שבועיות של פעילות גופנית אירובית בעצימות בינונית בשלושה מועדים לפחות ובנוסף אימוני כוח. המלצה זו תקפה גם לנשים שלא היו פעילות קודם להיריון, נשים שאובחנו עם סוכרת היריון ונשים עם עודף משקל או השמנה. נשים בהיריון עם הוריות נגד מוחלטות רשאיות להמשיך לבצע את הפעולות היומיות שלהן מבלי לבצע פעילויות עצימות יותר, נשים בהיריון עם הוריות נגד חלקיות צריכות לדון עם הרופא המטפל שלהן ביתרונות ובסיכונים של פעילות גופנית.

בתקופה לאחר הלידה ניתן לחזור לפעילות גופנית בהדרגה כתלות בסוג הלידה והאם היו בה סיבוכים.

לסיכום: פעילות גופנית בהיריון היא בטוחה ואף חשובה להפחתת סיבוכי היריון. לכל אישה בהיריון ללא הוריות נגד מומלץ לבצע 150 דקות שבועיות של פעילות גופנית אירובית ובנוסף אימוני כוח.

חירשות היא הליקוי החושי הנפוץ ביותר באדם כאשר כ-50% מהחירשות המולדת היא גנטית. קיימת חשיבות רבה לאבחון ליקוי שמיעה והתחלת תהליך שיקום בהקדם האפשרי, וזאת על מנת לאפשר התפתחות שפה ותקשורת מוקדם ככל הניתן. בנוסף, האבחון הגנטי מאפשר ייעוץ המבוסס על בדיקת כל בני המשפחה וזיהוי הנשאים, אבחון טרום לידה ומניעת הישנות הליקוי במשפחה. נכון להיום, ידועים מעל 150 גנים שמוטציות בהם גורמות לליקוי שמיעה. מתוכם, למעלה מעשרים גנים מעורבים בחירשות בקרב יהודים, כאשר הגן השכיח ביותר באוכלוסיות רבות בעולם, וביניהן ישראל, הוא GJB2, המקודד לחלבון קונקסין 26. הגן השני בשכיחותו בקרב יהודים הוא TMC1, שמוטציות בו נמצאו רק בקרב יהודים ממוצא מרוקאי. רוב המוטציות היהודיות האחרות אופייניות ליהודים ממדינות מוצא ספציפיות ולא הודגמו באוכלוסיות אחרות. כאשר עולה חשד לחירשות גנטית, המוטציות הידועות באותה האוכלוסייה נבדקות באופן שגרתי במכונים הגנטיים. בישראל, נבדק הגן GJB2 אצל חירשים מכל מדינות המוצא, ובקרב חירשים ממוצא מרוקאי נבדק בנוסף גם הגן TMC1. בנבדקים שבהם לא נמצאה מוטציה בגנים הידועים, יש להיעזר בבדיקות יקרות יותר על מנת למצוא את הגן המעורב בחירשות. מאז תחילת עידן הריצוף העמוק, לפני פחות מעשור, שולש מספר הגנים שזוהו כגורמים לחירשות באוכלוסייה היהודית. זיהוי המוטציה הגורמת לחירשות מאפשר לחקור את הפתוגנזה המולקולארית, להבין את הפרוגנוזה, לחשב הסתברות לתחלואות נלוות, אבחון טרום לידתי ומניעת הישנות החירשות במשפחה. במקרים רבים אבחון מוקדם מייעל את השיקום. כיום, ניתוחי שתל השבלול הם הבשורה עבור ילדים שנולדו חירשים מסיבות גנטיות. התקווה היא שהבנת הפתוגנזה המולקולארית תוביל בעתיד לפיתוח טיפול מותאם לווריאנט הגנטי של המטופל. במאמר זה אנו סוקרים את החירשות הגנטית, בדגש על האוכלוסייה היהודית בישראל ודרכי האבחון החדשות, מציעים אלגוריתם אבחוני ומציגים את דרכי הטיפול בעתיד.

מבוא: תהליך הזדקנות האוכלוסייה הכללית משתקף בקרב חולים עם דלקת מפרקים שיגרונתית. נבדקו במחקר ביטויי דלקת מפרקים שיגרונתית ודפוסי טיפול בחולים שלקו במחלה בין הגילים 69-60 שנים (EOEA- Elderly-Onset RA) ובגילאי ה-70 ומעלה (LORA-Late Onset RA) בהשוואה לחולים שלקו במחלה בין הגילים 50-35 שנים CORA-Common Onset RA)).

שיטות: הושוו הנתונים של חולים עם CORA, LORA ו-EORA: מין, לאום, עישון; מספר מפרקים נפוחים ורגישים מתוך 28, פעילות דלקת מפרקים שיגרונתית לפי Disease Activity Score (DAS28); מדדי דלקת, רמות גורם שיגרונתי (RF) ו-Anti-Cyclic (ACPA Citrullinated peptide Antibodies); טיפול בקורטיקוסטרואידים וב-Disease Modifying Anti-Rheumatic Drugs (כולל מתוטרקסאט) ו-DMARDs, סינתטיים וביולוגיים.

תוצאות: נבדקו תיקי חולים: CORA-39 (33.5%), EORA-37 (30.8%) ו-LORA 44 (36.7%). שיעור היהודים שלקו ב-EORA וב-LORA היה גבוה יותר משיעור הערבים הלוקים במחלה זו. לא נצפו הבדלים בין הקבוצות לפי מספר מפרקים רגישים ונפוחים, מדדי דלקת, DAS28, ACPA וגורם שיגרונתי (RF). טיפול במתוטרקסאט קיבלו 94.9% חולי CORA לעומת 77.3% חולי EORA ו-78.4% חולי LORA; 88.6% חולי LORA קיבלו קורטיקוסטרואידים לעומת 69.2% חוליCORA ; 43.2% חולי LORA טופלו במישלבי DMARDs סינתטיים לעומת 92.3% חולי CORA. DMARDs ביולוגיים קיבלו 43.6% חולי CORA לעומת 16.2% חולי EORA ו-9.3% חולי LORA.

מסקנות: לא נמצאו הבדלים קליניים ומעבדתיים בין חולי CORA, EORA ו-LORA. למרות זאת, חולי EORA ו-LORA קיבלו פחות טיפולים סגוליים (ספציפיים) ב-DMARDs סינתטיים וביולוגיים. יש צורך בשינוי גישה לחולי EORA ו-LORA ובקידום טיפולים מיטביים מתקדמים עבורם. דרושים מחקרים פרוספקטיביים על יעילות ובטיחות של תרופות חדשניות בחולי EORA ו-LORA.

רקע: בשנים האחרונות חלה עלייה בשיעור ההורים המחסנים את ילדיהם בחיסוני הילדות שלא על פי המומלץ. קיים מידע על שיעורי ביצוע החיסונים בישראל, אך אין מידע על הסיבות לאי השלמת חיסוני השגרה.

מטרות המחקר: לאמוד את היקף אי השלמת חיסוני השגרה בגיל הילדות והסיבות לכך, בקרב קבוצות אוכלוסייה שונות.

שיטות: מחקר חתך מקרה-בקרה בקרב ילדי שנתון 2009. נבדקו רשומות רפואיות של ילדים המטופלים בתחנות טיפת חלב במחוז חיפה ובעיר תל אביב יפו. נבדקה קבלת שלושה חיסוני ליבה: מנה שלישית של חיסון נגד דלקת כבד B, מנה רביעית של חיסון נגד קרמת-צפדת-שעלת ומנה ראשונה של חיסון נגד אדמת-חצבת-חזרת. הילדים סווגו לקבוצת ילדים שהשלימו קבלת החיסונים לגילם ולקבוצה שלא השלימה לפחות אחד מהחיסונים. הוגדרו שש סיבות לאי קבלת החיסונים: סיבה רפואית, החלטת הורים (סירוב לחיסון); בקשה לתוכנית חיסונים חלופית; התנהלות הורים (כגון: אי הגעה לזימונים חוזרים); התנהלות ארגונית; ואחר. ההבדלים בין הקבוצות נבדקו בניתוח חד משתנים ובתסוגה (רגרסיה) לוגיסטית רבת משתנים.

תוצאות: 7.4% מכלל הילדים המטופלים בתחנות טיפת חל, לא השלימו חיסון אחד או יותר משגרת החיסונים. הסיבה המרכזית לאי השלמת חיסונים בקרב יהודים היא החלטת הורים (44.3%), ואילו בקרב הערבים הייתה הסיבה התנהלות הורים (40.8%). 10.6% מכלל הילדים שלא השלימו את החיסונים לא חוסנו מסיבות ארגוניות. הסיכון לאי השלמת חיסונים גבוה בקרב ילדים לאימהות יהודיות, מגורים בנפת חדרה, בעלות השכלה אקדמית ומבוגרות יותר.

מסקנות: קיימת שונות בסיבות לאי קבלת חיסוני הילדות, בין מגזרים ואזורים שונים. כדי לשמור על חסינות העדר בישראל, יש לתפור תוכניות התערבות לכל קבוצת אוכלוסייה בהתאם למאפייניה וצרכיה. חשוב לאפיין את הסיבה הארגונית המשפיעה על אי קבלת חיסונים ולצמצמה ככל האפשר.

יולנדה בראון-מוסקוביץ'^1,2, אמיר דגן¹ , כוכבה טולדנו^1,2, דורון מרקוביץ¹, עמאר ספורי¹, רימה בישארה-גרזוז¹, מוחמד נפאע^1,2, אלכסנדר רוזין^1,2, מנחם נהיר^1,2, אלכסנדרה בלביר-גורמן^1,2

1. היחידה לרימטולוגיה על שם ב' שיין, רמב"ם – הקריה הרפואית לבריאות האדם, ²הפקולטה לרפואה רפפורט, טכניון, חיפה

הקדמה: רמות גבוהות של נוגדנים לאינפליקסימאב (נוגדן חד שבטי ל-αTNF, IFX) עלולות לגרום לירידה משמעותית ברמות IFX ולאובדן יעילות התרופה.

מטרות: להעריך את ההשפעה של מדידת רמות IFX ורמות הנוגדנים לתרופה בטיפול של מחלות שיגרון (ראומטיות(.

שיטות מחקר: רמות של IFX נמדדו באמצעות ELISA, רמות הנוגדנים ל-IFX נמדדו אף הן בשיטת ELISA, עם תבחין כנגד שרשרת למבדה אנושית. נבדק האם קיימת התאמה בין התוצאות לפעילות מחלת המיפרקים (בחולים מגיבים וחולים שאינם מגיבים לטיפול).

תוצאות: 144 בדיקות לIFX- בוצעו ב-91 חולים (גיל ממוצע 50.2 שנים ומשך המחלה 9.9 שנים). בין מגיבים (57 חולים) היו הרמות של IFX גבוהות יותר באופן משמעותי בהשוואה ללא מגיבים (34 חולים) [ממוצע (חציון) 4.2 מק"ג/מ"ל ((2.3 לעומת 1.1 מק"ג/מ"ל ([(0.45, רמות הנוגדנים ל-IFX במגיבים – 4.59 (1.0) היו נמוכות יותר באופן משמעותי בהשוואה ללא מגיבים – 13.1 (6.1). רמות גבוהות של הנוגדנים לתרופה ניבאו הפסקת IFX ב-8.8% מגיבים וב-55.9% בקרב לא מגיבים לטיפול. בחולים שלא הגיבו, שבהם רמות התרופה והנוגדנים היו נמוכות, קיצור מרווחי הטיפול הביא לשיפור משמעותי במצבם. בקרב יותר מ-28% מהמטופלים, בדיקות הדם השפיעו על החלטות בנוגע להמשך הטיפול.

מסקנות: בדיקות רמת IFX ורמות נוגדנים חיסוניים לתרופה מספקות מידע שימושי וכלי מנחה במהלך טיפול במחלות שיגרון עם תגובה קלינית לא מספקת. חולים עם רמות IFX נמוכות ורמות נמוכות של נוגדנים לתרופה, עשויים להפיק תועלת מהעלאת מינון התרופה או מהפחתת המרווחים בין הטיפולים. לעומת זאת, בחולים עם מחלה פעילה, רמות IFX זניחות ורמות גבוהות של נוגדנים, יש לשקול מעבר לטיפול ביולוגי אחר, עם מנגנון פעולה שונה.

שמואל שוורצנברג¹, פרל הרשקוביץ³ , רון בראונר² , נטלי שניידר², קובי ג'ורג'² , שרה שמעוני²

¹מרכז רפואי קפלן, המחלקה לקרדיולוגיה, מרכז רפואי רבין, ²מרכז רפואי קפלן, המחלקה לקרדיולוגיה, מסונף לפקולטה לרפואה, האוניברסיטה העברית והדסה, ³מרכז רפואי קפלן, המחלקה לרדיולוגיה

אבחון מהיר של בתירת הוותין חיוני לזיהוי המצב הרפואי ולקביעת טיפול מיידי. אנו מדווחים במאמר זה על פרשת חולה עם בתירה של הוותין, עם הסתמנות ראשונית לא אופיינית המחקה דלקת כפורת הלב. האבחנה הנכונה נקבעה על פי מבט מעל עצם בית החזה בבדיקת אקו דרך בית החזה. פרשת חולה זו ממחישה את החשיבות הרבה של מבט אקוקרדיוגרפי זה.

נעמה מרקוס בראון*, עינבר בן שחר

מחלקת נשים-יולדות, המרכז הרפואי זיו, הפקולטה לרפואה, אוניברסיטת בר אילן, צפת

כאבים כרוניים באגן הם אחת הסיבות השכיחות לביקורים נשנים במירפאות נשים, לאשפוזים ולניתוחים במחלקות הנשים. המימצאים הבולטים בניתוחים אלו הם אנדומטריוזיס והידבקויות, בעוד שב-50% מהחולים לא נמצאת סיבה נראית לעין המסבירה את הכאבים. אלן ומסטרס תיארו בשנת 1955 תסמונת כאבי אגן בנשים, בהקשר לטראומה מילדותית. בכל הנשים נמצא שהרחם היה בכפיפה אחורית, צוואר הרחם היה יתר תנועתי (היפר מובילי), ובניתוח נצפו קרעים בעלה האחורי של הרצועה הרחבה. פורסמו בספרות מספר טיפולים, בהם גם תיקון הקרעים, אך לא נמסרו תוצאות הטיפול לטווח ארוך. בשנת 1972 פורסם בצרפת מחקר על קבוצת חולות בתסמונת שעברו תיקון הקרעים וקירוב הרצועות האוטרו-סקרליות לאחר קילוף צפק כיס הדוגלס בניתוח בטן פתוח, והוכחה הפחתה בכאבים במעקב ארוך טווח. בשנת 1997 דיווח רופא צרפתי בשם פיטר ואן תאובלד על הליך הביצוע של אותו ניתוח, אך הפעם בגישה לפרוסקופית, והוכיח את יעילותו כטיפול ארוך טווח בנשים הלוקות בתסמונת זו. במאמר זה, אנו מדווחים על שלוש פרשות חולות שאובחנו עם התסמונת, הניתוח שעברו והמעקב ארוך הטווח הבתר ניתוחי. כמו כן נדונות במאמרנו דרכים לאבחון התסמונת וטיפול הבחירה בחולות אלו.

אלון איל¹, אייל בראון^1,2,4 , מוחמד א' נפאע^1,3,4

¹המחלקה לרפואה פנימית ח', ²היחידה למחלות זיהומיות,  ³היחידה למחלות רימטולוגיות על שם ב' שיין, רמב"ם-הקריה הרפואית לבריאות האדם, חיפה, ⁴הפקולטה לרפואה רפפורט, הטכניון, חיפה

הקדמה: טיפות עיניים של טימולול נמצאות ביישום נרחב כטיפול במחלת הברקית (גלאוקומה). למרות הטיפול המקומי בתרופה, התרופה נספגת מערכתית וזו עלולה לגרום להשפעות לוואי כתוצאה מהפעילות החוסמת את הקולטן הביתא אדרנרגי.

פרשת החולה: אנו מדווחים על מטופל אשר התאשפז במחלקתנו לצורך בירור שני אירועים של אובדן הכרה פתאומי (סינקופה). בלקיחת אנמנזה רפואית מפורטת אודות טיפולים בתרופות נמצא, כי אירועי אובדן ההכרה הופיעו בסמוך להתחלת טיפול בתוך העין (תוך עיני) עם טיפות טימולול. בתרשים הפעילות החשמלית של הלב (אק"ג) הודגם קצב סינוס ברדיקרדיה עם הארכת קטע PR, מימצא היכול להעיד על השפעת הלוואי של התרופה על מערכת היצירה וההולכה החשמלית של הלב כתוצאה מחסימת הקולטן הביתא אדרנרגי.

דיון: פרשת החולה מדגימה היטב כי בניגוד לדעה הרווחת, טיפול עם תרופות מקומיות עשוי לגרום להשפעות לוואי מערכתיות שלעיתים הן מסכנות חיים. בנוסף, בפרשת חולה זו מודגשת לאין גבול החשיבות לקיחת האנמנזה הרפואית לאובדן הכרה פתאומי (סינקופה), תוך שימת דגש על הטיפול בתרופות, כולל תרופות הניתנות בצורה מקומית.

סיכום: לקיחת אנמנזה רפואית באופן יסודי חסכה בירור ארוך, יקר ובעיקר מיותר.

אריאל רוקח¹, ניסים אריש¹, איל רומם¹, חוה אזולאי¹, יעקוב קליין², מילכה ברטיש³, הלה נתן⁴, סנדרה סאלח⁵, לינדה בראון³, גבריאל איזביצקי ¹

¹מכון הריאה, מרכז רפואי שערי צדק, מסונף לפקולטה לרפואה של האוניברסיטה העברית ירושלים, ²המכון לשיקום הלב, ³מכון הפיזיותרפיה, ⁴השירות הסוציאלי, ⁵שירות הדיאטה, מרכז רפואי שערי צדק, ירושלים

הקדמה: שיקום ריאות נחשב בעולם לטיפול מקובל, בעיקר בחסימת הריאות. מזה כעשור השירות קיים במרכז הרפואי שערי צדק במסגרת המכון לשיקום הלב. בשש השנים האחרונות השירות קיים גם במכון הפיזיותרפיה, בניהול מכון הריאה ובשיתוף השירות הסוציאלי ושירות הברות (שירות הדיאטה).

מטרות: הערכת היעילות של שיקום הריאות בשני מרכיבים עיקריים – איכות החיים ויכולת ההליכה בשש דקות.

שיטות מחקר: בין השנים 2013-2009 ריכזנו את הנתונים לגבי המטופלים בשיקום ריאות במוסדנו. לפני תחילת הטיפול ביצעו המטופלים תפקודי ריאות כולל מבחן הליכה של שש דקות. כמו כן, מילאו המטופלים שאלון להערכת איכות החיים –St. George Respiratory Questionnaire (SGRQ). בתום הטיפול חזרנו על השאלון ועל מבחן ההליכה.

תוצאות: בין השנים 2013-2009 טופלו במסגרת שיקום ריאות 415 חולים. סך הכול 330 חולים השלימו סדרה של 12 טיפולים לפחות. נתונים מלאים לגבי מבחן הליכה של שש דקות לפני הטיפול ובסיומו הושגו ב-276 חולים. השיקום הביא לשיפור של 57.5 מטרים ביכולת ההליכה (P<0.001). נתונים מלאים לגבי שאלון להערכת איכות חיים (SGRQ) לפני הטיפול ובסיומו הושגו ב-94 חולים. השיקום הביא לשיפור של 8.9 נקודות, הנחשב משמעותי מאוד מבחינה קלינית וגבוה בהרבה מהמקובל תחת טיפול במשאפים (P<0.001).

מסקנות: התוצאות מלמדות על שיפור משמעותי הן ביכולת ההליכה והן באיכות החיים. השיפור הושג בקרב כל קבוצות החולים (חסמת הריאות, לייפת הריאות, ברונכיאקטזיס, גנחת הסימפונות, יתר לחץ דם ריאתי, סרטן ריאות ומטופלים סב ניתוחיים).

דיון וסיכום: מהעבודה ניתן ללמוד כי שיקום ריאות הביא תועלת רבה לכל קבוצות החולים. תועלת זו רבה יותר מזו המושגת מטיפול תרופתי מקובל. למרות שהטיפול עדיין אינו נכלל בסל הבריאות, הוא ניתן למבוטחי הקופות באופן מוגבל דרך הטיפולים הפיזיותרפיים. הרחבת השירות הקיים תוכל לשפר משמעותית את איכות חייהם של החולים במחלות ריאה.

צפורה אברהם^1,3, אורנה בראון-אפל¹, ליטל קינן-בוקר^1,2

¹בית הספר לבריאות הציבור, אוניברסיטת חיפה, חיפה,  ²המרכז הרפואי זיו, צפת, ³המרכז הלאומי לבקרת מחלות, משרד הבריאות

סרטן השד הוא השאת השכיחה ביותר בנשים בעולם כולו. בישראל, סרטן השד הוא גורם התמותה המוביל בקרב נשים ומהווה כ-19.3% מכלל התמותה כתוצאה מסרטן בנשים. על פי רישום הסרטן הלאומי במשרד הבריאות בישראל, מספר החולות החדשות המאובחנות מידי שנה הוא 3,800 כאשר מתוכן 3,400 עם מחלה חודרנית. בנוסף לגורמי סיכון מוכרים לסרטן השד, חשיפה לעישון כפוי (SHS- Second Hand Smoke) היא משתנה שהוצע כגורם סיכון אפשרי למחלה, אך מימצאי עבודות שנבדק בהם הקשר בין עישון כפוי לסרטן השד בנשים שאינן מעשנות, לא היו עקביים. לאחרונה, נבדקה האפשרות של יחסי הגומלין (אינטראקציה) בין חשיפה לעישון כפוי לבין פולימורפיזם של הגן ל-NAT2 כהסבר לחוסר עקביות זה.

לאיתור גורמי סיכון חדשים למחלות קשות ושכיחות יחסית, נודעת חשיבות רבה בהיבט של מניעה וזיהוי אוכלוסיות בסיכון. המטרות בסקירתנו הנוכחית הן לדווח על המחקרים העוסקים בקשר בין עישון כפוי לבין הימצאות סרטן השד, תוך התייחסות למצב (סטאטוס) הגן NAT2 וניסיון לבדוק את השפעתו על קשר זה.

המימצאים העיקריים מלמדים כי עישון פעיל ועישון כפוי מהווים גורמי סיכון לסרטן השד, והשפעה זו משתנה  (effect modification) לפי פנוטיפ ה-  NAT2. 

לסיכום, המאמרים שנסקרו מצביעים על אפשרות של קשר בין עישון כפוי וסרטן השד, למרות שבחלקם הראו תוצאות סותרות ככל הנראה בשל השונות המתודולוגית של המחקרים ועוצמת מחקר נמוכה. העדויות הקיימות מחזקות את ההשערה כי הרקע הגנטי, כפי שהוא מתבטא בפולימורפיזם לגבי האנזים NAT2, משפיע על קשר זה.