תקציר
אשר אלחיאני, מאיר פרינטי
מרכז רפואי מאיר, כפר-סבא
מערכת הבריאות בישראל מחויבת על-פי חוק ביטוח בריאות ממלכתי שנכנס לתוקף בישראל בינואר 1995, לספק שירותי בריאות הולמים לכלל מגזרי האוכלוסייה בצורה שוויונית, יעילה ובאיכות גבוהה.
במאמר נסקרים מדדים שונים במערכת הבריאות, כגון תוחלת-חיים, תמותת תינוקות, תחלואה כרונית, בריאות השן, בריאות הנפש, התנהגות בריאותית, נגישות, תשתיות ועוד, המצביעים על פערים בהתייחס למאפייני אוכלוסייה שונים, כגון דת, לאום, השכלה, מצב כלכלי חברתי, תרבות ואזור מגורים. תשלומי ההשתתפות העצמית עבור שירותים רפואיים הכלולים בסל הבריאות, הלכו וגדלו עם השנים מאז חקיקת חוק בריאות ממלכתי, והשפעתם רבה על אוכלוסיות בעלות רמת הכנסה נמוכה.
כיום, שיעור המימון הציבורי בהוצאה הלאומית לבריאות עומד על כשני שלישים בלבד, בעוד שחלקו של המימון הפרטי טיפס והגיע עד לכשליש מסך ההוצאה הלאומית לבריאות. למגמה מתמשכת זו של עלייה בהיקף התשלומים הפרטיים חלה משמעות רבה בהיבט השוויוניות בבריאות: ככל ששיעור התשלומים הפרטיים עולה – גדלה התלות שבין קבלת שירותי בריאות לבין יכולתו הכלכלית של הפרט לרכוש שירותים אלה. תופעה זו באה לידי ביטוי גם בתוצאות הסקרים המעידים על שיעורי המוותרים על שירותי בריאות בגלל קשיים כלכליים.
לסיכום, למערכות החברתיות כמו חינוך ורווחה קיים תפקיד חשוב בהקטנת הפערים. עם זאת, אחריות מערכות אלו אינה מורידה כהוא זה מאחריות העוסקים בבריאות, החל ממשרד הבריאות וקופות-החולים, וכלה ברופא הבודד, לתרום כל אחד את חלקו בהקטנת הפערים ברמת שירותי הבריאות הקיימים בין האוכלוסיות השונות.