תקציר
משה פרנקל 1,2,3, דורית גמוס4,1
1
החברה הישראלית לרפואה משלימה, הר"י, 2היחידה לרפואה משלימה, המכון לאונקולוגיה, מרכז רפואי מאיר, כפר סבא, 3המחלקה לרפואת המשפחה והפקולטה לרפואה, אוניברסיטת טקסס, השלוחה הרפואית גלווסטון טקסס, ארה"ב, 4שירות רפואה משלימה ומשולבת, מרכז רפואי שיבא, תל השומר, רמת גן
בשנים האחרונות, אנו עדים לעלייה מתמדת בצריכת שירותי רפואה משלימה. תוצאות סקרים מצביעות על כך, שקרוב ל-40% מאוכלוסיית מדינות המערב פונים לרפואה משלימה. בארה"ב, מספר הביקורים אצל מטפלים ברפואה משלימה אף עולה על מספר הביקורים בקרב רופאים ברפואה ראשונית [1]. ידוע, כי הפנייה לשירותי רפואה משלימה במדינת ישראל אף היא נרחבת למדי החל משנות ה-90 שירותים אלה ניתנים במיגזר הציבורי, כאשר היקף מתן השירותים מתרחב והולך משנה לשנה. בנתונים הרשמיים האחרונים שפורסמו בשנת 2009 מתוך סקר בריאות של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, עולה כי קרוב ל-3 מיליון ביקורים נערכו בקרב מטפלים ברפואה משלימה ברפואה הציבורית בשנה שקדמה לסקר [2].