אפריל 2004

דב זלוף¹, שמואל אבן-זהר ², רנטו פוסמן^1,3

¹קופת חולים כללית, מחוז דן פתח-תקווה, ²אוניברסיטת בר-אילן, רמת-גן, ³המח' לרפואת המשפחה, מרכז רפואי רבין והחוג לרפואת המשפחה, אוניברסיטת תל-אביב

המטרה במחקר הייתה לבדוק אם קיימים הבדלים ברמת החרדה, בתפיסת הסכנה, בהסתמכות על כוחות הבטחון, ובסימני מצוקה פסיכולוגית בעיתות מלחמה בין שתי קבוצות ניצולי שואה: יהודים מיוון ויהודים ממזרח - ומערב-אירופה - כל זאת בהתמודדותם הנפשית מול גלי הטרור כנגד האוכלוסייה האזרחית בישראל.

יהודי יוון תוארו כשונים הן על-ידי הנאצים, הן על-ידי יהודים שאינם יוונים והן על-ידי היוונים עצמם. עוז רוחם, לכידותם, נטייתם למרוד ולהתנגד, וכוחם הגופני - היו שם דבר במחנות הריכוז. לכל התכונות הללו יש עדויות מדויקות בספרי ההיסטוריה העוסקים בשואת יהודי יוון.

חמישים-ושמונה שנים לאחר השואה ולפני שייעלמו מעל דפי ההיסטוריה, נבדקו בכלים מדעיים חוסנם הנפשי של יהודי יוון ניצולי שואה מול גלי הטרור.

לשם כך מולאו ארבעה שאלונים שחוברו על-ידי פרופסור סולומון מאוניברסיטת תל-אביב, ואשר נמצאו מהימנים.

להלן המימצאים העיקריים: רמת החרדה הממוצעת של ניצולי שואה יוצאי יוון נמוכה באופן מובהק מזו של ניצולי השואה האחרים - ממוצע של 10.00 לעומת 16.48 (t=4.83, p>0.001) ממוצע תחושת המצוקה הפסיכולוגית בעיתות מלחמה בקרב יוצאי יוון היא 2.10 לעומת 2.65 בקרב ניצולי שואה האחרים (t=4.24, p<0.001); ממוצע מידת האמון בכוחות הביטחון בקרב יוצאי יוון הוא 3.67 לעומת 2.70 בקרב הניצולים האחרים (t=2,60, p<0,001); ממוצע תפיסת המצב כמסוכן בקרב יוצאי יוון הוא 2.75 לעומת 3.39 בקרב ניצולים אחרים (t=4.354, p<0,001); המוכנות להגירה מהארץ היא 1.02 בקרב יוצאי יוון לעומת 2.09 בקרב הניצולים האחרים (t=4.06, p<0.001).

תוצאות המחקר מאששות את ההשערה, שאכן יוצאי יוון מגלים חוסן נפשי ניכר ומובהק סטטיסטית בהשוואה מול ניצולי שואה שאינם יוצאי יוון.

ההבדלים בין יוצאי יוון לבין ניצולי שואה אחרים גדלו אף יותר כאשר נבדקו תת-קבוצות של אסירי מחנות הריכוז בלבד מכלל הניצולים.

לסיכום, ניצולי השואה אינם קבוצה אחידה המגיבה באופן אחיד לאירועים טראומטיים. לכן אין לראותם כמיקשה אחת, מאחר שהם נושאים עימם מיטען חברתי שונה וערכים אוניברסליים שאותם ספגו בארץ מוצאם.

יובל מלמד^1,2, דוד אלטרמק^2,1, סוזנה אלפיסי^1,2, יבגניה אור¹, פטרישיה סיפריס^1,2, ג'ורג'ינה בזורה^1,2, אבי בלייך^1,2

¹המרכז לבריאות הנפש, לב השרון (פרדסיה), נתניה, ²הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

טיפול בנזעי חשמל (ECT) (טנ"ח) מועיל לאורך השנים, אך מעורר התנגדות רבה בקרב המטופלים ובייחוד בציבור הרחב.

החוק, התקנות והמטפלים הגבילו את הטיפול בטנ"ח באופן חריג לטיפול רפואי אחר. נשאלת השאלה מהי עמדת המטפלים לגבי טיפול כפוי בטנ"ח. לשם כך נשלח שאלון בנושא זה לכל היחידות בישראל הנותנות טנ"ח.

הדעות נעו בין שלילה מוחלטת של טיפול כפוי בטנ"ח לבין העמדה כי טיפול זה אפשרי, אך רק אם החולה מאושפז באישפוז כפוי או אם האפוטרופוס מאשר טיפול זה.

דעת ביניים, שהיא דעת מחברי מאמר זה, היא כי יש לפעול בהתאם לחוק זכויות החולה, קרי כשטיפול זה דרוש עבור חולה המצוי בסכנת חיים, ולאחר קבלת הסכמתם של שלושה רופאים. לכן, העילה לטיפול כפוי זה חולפת כאשר החולה אינו מצוי עוד בסכנת חיים.

אף היום נודעת חשיבות לטנ"ח; טיפול זה הכרחי עבור חלק מהחולים – בעיקר אצל אלה המצויים בסכנת חיים. במצבים אלו ניתנת לרופאים סמכות על פי חוק להחליט עבור החולים כי עליהם לקבל טיפול זה.

עידו בן-עמי, ראובית הלפרין, דוד שניידר, אריה הרמן  

חטיבת נשים ויולדות, מרכז רפואי אסף הרופא, צריפין, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

ליומיומטוזיס לתוך הווריד (Intravenous leiomyomatosis) (להלן לת"ו) הוא שאת נדירה המדווחת בקרב נשים בלבד. במחלה ממאירה זו תאי שריר חלק בעלי מראה טב מתפשטים לתוך ורידי האגן. השאת (Tumor) עלולה לגרום לתסמינים מסכני-חיים אם קיימת מעורבות של הווריד החלול התחתון והפרוזדור הימני של הלב.

במאמר הנוכחי מובאת פרשת חולה בת 42 שנה, שהתקבלה למחלקתנו לצורך כריתת רחם רב-שרירני. במהלך הניתוח נשלח חתך קפוא והתקבלה האבחנה של לת"ו. לנוכח האבחנה, הוחלט על שינוי תוכנית הניתוח ועל כריתת השחלות.

רויטל גרינברג¹, מתיהו ברקוביץ¹, גדעון פרת², יפעת אטיאס³, יוסף בר³

¹היח' לפארמקולוגיה קלינית וטוקסיקולוגיה מרכז רפואי אסף הרופא, ²היחידה לטיפול נמרץ ילדים, מרכז רפואי שיבא, ³היחידה לטיפול נמרץ ילדים, מרכז רפואי אסף הרופא, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

מתהמוגלובינמיה היא תסמונת המתאפיינת בכיחלון (Cyanosis) בדרגות שונות. תיסמונת זו יכולה להיות אי-תסמינית בחלק מהחולים, בעוד שבחלקם היא עלולה לגרום לאובדן הכרה ולמוות. למרות שתופעת כיחלון על רקע מתהמוגלובינמיה מוכרת בספרות הרפואית, היא איננה שכיחה. מאחר שתוצאותיה עלולות להיות קשות ואף קטלניות, חשוב להכיר את מאפייני התיסמונת ולזהותם. מקום התיסמונת בגורמים סביבתיים, נרכשים, מלידה או במישלב של שלושתם. בין הגורמים האפשריים למתהמוגלובינמיה ניתן למנות משככי כאב מקומיים הניתנים בתכיפות בבתי-חולים ובמירפאות, וחלקם אף ניתנות לרכישה ללא מירשם רופא. למרות שתרופות אלו נחשבות בטוחות בדרך-כלל, הן עלולות לגרום למתהמוגלובינמיה – וזו לעתים קטלנית.

במאמר הנוכחי מדווח על פרשות חולים, ילדים, שאושפזו ביחידה לטיפול נמרץ ילדים במהלך שנת 2000 בשל כיחלון ואובחנו כלוקים בתיסמונת זו.

שירה פרז¹, פיליפ השקס², יוסף עוזיאל³

¹המח' לרפואת ילדים והשירות לרימטולוגיה ילדים, בית חולים מאיר, מרכז רפואי ספיר, כפר סבא, ²בית חולים קליבלנד ארה"ב

הכנסים המדעיים השנתיים של האיגוד הישראלי לרימטולוגיה מהווים במה להצגת עבודת המחקר בתחום הרימטולוגיה המדעית והקלינית המבוצעת בישראל.

המטרות במחקר הנוכחי היו לבחון את השפעתו. ואיכותו התקצירים שהוצגו בכנסים אלו על-פי שיעור פירסום התקצירים שהוצגו בכנסים כמאמרים בכתבי-עת העוברים סקירת עמיתים (Peer-reviewed) וכן את הגורמים המשפיעים על פירסום התקצירים.

למטרה זו נבדקו 79 תקצירים שהוגשו לכנסים המדעיים לרימטולוגיה בין השנים 1998-2000. כן נערכה סריקה ב-MEDLINE של כל התקצירים יצרנו קשר טלפוני עם מחברי התקצירים אשר לא אוזכרו בסריקת הפירסומים, במטרה לברר האם פורסם המאמר המלא ומה הם הגורמים שהשפיעו על הגשתו לפירסום. מדווח במאמר על שיעור הפירסומים, ונבחנה ההשפעה האפשרית של גורמים שונים על הפירסום.

במחקר עלה, כי עד ספטמבר 2002 פורסמו 63 תקצירים (80%) בכתבי-עת העוברים סקירת עמיתים, ביניהם נכללו גם תקצירים שנמצאו עד לאותו תאריך בשלבי עריכה לפירסום לאחר שהתקבלו (In press). רוב התקצירים פורסמו בכתבי-עת לרימטולוגיה (61%). שישים-וחמישה אחוזים מהמחקרים מקורם היה בבתי-חולים שלישוניים ו-19% היו רב-מרכזיים. המחלות השכיחות ביותר שנחקרו היו תיסמונת הנוגדנים לפוספוליפידים (20%), זאבת אדמנתית מערכתית (19%) ודלקת מיפרקים שיגרונתית (18%). רוב המחקרים שבוצעו היו בנושא פתוגנזה (35%) או הסתמנות הקלינית (33%). שלושים-וארבעה אחוזים סווגו כמחקר מדעי בסיסי. בחמישים-ושיבעה אחוזים מהמחקרים דווח על תוצאות חיוביות (קרי, איששו את ההשערה בבסיס המחקר) וב- 9% על תוצאות שליליות (קרי, סתרו את ההשערה בבסיס המחקר) וב-9% על תוצאות שליליות (קרי, סתרו את ההשערה בבסיס המחקר). אף אחד מהגורמים שנבדקו לא נמצא קשור לפירסום התקצירים או לאי-פירסומם.

הסיבות העיקריות שהובאו על-ידי המחברים לאי-פירסום התקציר היו מחסור בזמן להשלמת הכתיבה של מאמר מלא או רצונם להרחיב את היקף המחקר. אחד-עשר מחברים ציינו כי יש עדיין בכוונתם להגיש מאמר לפירסום בעתיד.

לסיכום, על-פי אומדן שיעור הפירסום בכתבי-עת העוברים סקירת עמיתים, נמצא שיעור גבוה של פירסום תקצירים מהכנסים המדעיים השנתיים של האיגוד הישראלי לרימטולוגיה במיסגרת מאמרים. כמו-כן, הפירסומים היו איכותיים ובעלי חשיבות מדעית.

דורון זגר (1), חנוך הוד (2)

(1) המערך לקרדיולוגיה, מרכז רפואי סורוקה והפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, (2)מכון הלב, מרכז רפואי שיבא, תל-השומר והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

בשנת 2000 פורסמה הגדרה חדשה לאוטם שריר הלב. במאמר מערכת זה נסקרות ההשלכות הקליניות, האפידמיולוגיות והחברתיות העיקריות של הגדרה חדשה זו.

שאול מ' שאשא

בית החולים לגליל המערבי, נהריה

מחנות הריכוז ברחבי הרייך השלישי היו "פלנטה אחרת". האסירים, משוללי כל זכויות, חיו בתנאים של השפלה מתמשכת, באי-וודאות קיומית ובטרור. תנאי החיים היו קשים והתאפיינו בצפיפות רבה, בתברואה וגיהות (Hygiene) אישיות ירודות. במחסור בביגוד מתאים ובאמצעי חימום. וכן בסדר יום ממושך ונוקשה שכלל מיסדרים אין סופים, צעידות ארוכות, עבודת פרך, ושינה חטופה ומופרעת שלוותה בתשישות. מעל לכל סבלו אסירי המחנה מרעב קיצוני ומתמשך. האסירים קיבלו כשליש מתיצרוכת הקלוריות היומית לה נזקקו, והמזון היה חסר מרכיבים חיוניים, כמו ויטמינים ואבות מזון.

מעבר למצב הנפשי המיוחד שבו היו נתונים האסירים, הם לקו במחלות זיהומיות, בחבלות ובעיקר סבלו מרעב.

כינמת, גרדת ומחלות טפיליות אחרות היו נפוצות במחנות ולוו בזיהומי עור. שכיח מאוד היה טיפוס הבהרות - הן בצורה אנדמית והן כמגפות שגרמו לשיעור תמותה ניכר. רבים לקו בשחפת ובמחלות מעיים כמו טיפוס, פארא-טיפוס ודיזנטריה, וכן בדלקת ריאות ובזיהומים אחרים.

חבלות היו תופעה שכיחה ביותר, והן נגרמו מהכאות, ממלקות, מהצלפות, מפצעי ירי ומנשיכות כלבים. הן התאפיינו בשברים בגולגולת עם דימומים וקרעים במוח, ובשברים בעצמות הגפיים - בעיקר בעצם השת ובצלעות, חבלות קהות בבית-החזה ובבטן היו אף הן נפוצות מאוד. בחלקן נגרם סיבוך עקב התנקבויות של איברים חלולים, כמו המעיים, שבא לידי ביטוי בצפקת (Peritonitis) או בדימום ניכר מכלי-דם, ולעתים הסתיימה הפגיעה במוות. לכך יש להוסיף את פגעי הקור - בעיקר קפיאת איברים והיפותרמיה.

אולם מעל לכל שלטה "מחלת הרעב" על ביטוייה וסימניה השונים, שבצורתם הקיצונית הביאו לתמונת ה"מוזלמן", וכמובן לשיעור תמותה ניכר.

צחי גרוסמן¹, דוד ברנסקי²  

¹מירפאת ילדים, מכבי שירותי בריאות, ²אגף הילדים, הדסה עין-כרם ירושלים

דלקת אוזן תיכונה חדה היא הסיבה השכיחה ביותר לביקור במירפאה ולרישום תרופות אנטיביוטיות בגיל הילדות. בשנים האחרונות ניצפתה עלייה בעמידות חיידקים לתרופות האנטיביוטיות. לנוכח זאת נבחנה מחדש ההתייחסות לטיפול האנטיביוטי בדלקת אוזן תיכונה חדה. נמצא שקיים איבחון-יתר של דלקת אוזן תיכונה חדה על-ידי הרופאים, עקב קשיים בבדיקת האוזן - מצב הגורם לרישום מיותר של תרופות אנטיביוטיות. בחינת המהלך הטבעי של דלקת אוזן תיכונה חדה מדגימה שיפור עצמוני, בדרך-כלל ללא סיבוכים, ובעבודות שנערכה בהן השוואה בין טיפול אנטיביוטי בדלקת אוזן תיכונה חדה מול טיפול באינבו, הודגמה יעילות מיקטית בלבד של הטיפול האנטיביוטי בהקלת התסמינים. במטה-אנליזות שבהן עובדו המחקרים הללו על-פי העקרונות של רפואה מונחית הוכחות Evidence Based Medicine - EBM)), נקבע כי אין יתרון לטיפול האנטיביוטי בדלקת אוזן תיכונה חדה על-פני טיפול באינבו. אימוץ נתונים אלה הביא בהולנד להנהגת שיטת הטיפול המושהה: טיפול להקלה על התסמינים לתקופה של 24-72 השעות הראשונות של דלקת אוזן התיכונה חדה, ורישום תרופה אנטיביוטית רק לאחר כישלון קליני בתקופה זו.

המטרה בסקירה זו הייתה לבחון את הקשיים באיבחון דלקת אוזן תיכונה חדה המביאים לאיבחון-יתר של המחלה, לסקור את מהלך המחלה הטבעי, ולדווח על המחקרים והמטה-אנליזות שהושוותה בהם יעילות הטיפול האנטיביוטי מול אינבו. כן מפורטים בסקירה עיקרי שיטת הטיפול המושהה, וזו נבחנת כבסיס אפשרי לשיטת טיפול מומלצת בילדים עם דלקת אוזן תיכונה חדה.

יעקב אורקין¹, מנואל כץ², אליהו גזלה¹, יאיר בר-דוד¹

¹החטיבה לילדים, מרכז רפואי סורוקה, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר-שבע, ²הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר-שבע

ילדים עם צרכים מיוחדים מהווים אתגר טיפולי לבני-משפחתם ולרשויות המטפלות בהם. בעיותיהם מתאפיינות, בין השאר, במורכבותן ובמשאבים המיוחדים הדרושים להן. מערכת הבריאות היא רק אחת מתחנות הטיפול בילדים אלה, ולכן נדרש ממנה תיאום ושיתוף-פעולה עם רשויות אחרות. רוב הפעילות הטיפולית בילדים עם צרכים מיוחדים מתבצעת על-ידי צוותי הבריאות בקהילה. לשם כך על הרופאים בקהילה להיות מודעים לצרכים השונים של ילדים אלה. אירגון העבודה בקהילה הן ברמת הפרט והן ברמת קבוצת המטופלים, מחייב תיכנון מראש ופעילות יזומה. בטיפול בילדים עם צרכים מיוחדים יש לשלב רפואה מונעת, רפואה משקמת ורפואה של מצבי בריאות חדים. טיפול בעזרת צוות רב-מקצועי, ניצול של מקורות תמיכה מהקהילה ופיזור נכון של משימות הטיפול לאורך ציר הזמן - כל אלה הם עקרונות חשובים בתהליך השיקום של הילד ובני- משפחתו. הצבת מטרות טיפוליות קצרות- וארוכות-טווח, ובניית מערכת תמיכה לאורך זמן, מהוות יסודות חשובים בהעצמת הביטחון של הילד ובני-משפחתו לכך שהמטרות תושגנה. בסקירה הנוכחית מדווח על משימותיהם של הילדים ובני-משפחותיהם, על תפקידיו של הצוות הרפואי ועל אירגון העבודה בקהילה של המטפלים בילדים עם צרכים מיוחדים.

בנימין מעוז, ארי לאודן, יצחק בן-ציון

המח' לפסיכיאטריה, המרכז הרפואי והאוניברסיטאי סורוקה, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר-שבע

במאמר הנוכחי מתוארים תהליכי האבל הרגיל והטבעי על שלושת שלביו: הלם, אבל חד, עיבוד והשלמה, תוך שימת דגש על הדרך שבה עיצבה המסורת היהודית שלבים אלו.

נשאלת השאלה החשובה: כיצד להגדיר אבל פתולוגי? ההגדרה בוודאי איננה מבוססת רק על חריגה של התהליך מהזמנים המקובלים היא נובעת גם מעוצמת הביטוי של תהליך האבל המתמשך, מקומו בחיי היומיום של הפרט, דרגת החשיבות שהוא מייחס לו, וכדומה.

מתוארות צורות אחדות של אבל פתולוגי בשלושת השלבים שפורטו לעיל. תשומת לב מיוחדת מוסבת למספר טקסי אבל יהודיים, בעיקר לקריעה, לקדיש, לשיבעה ולסיום האבל במועדים קבועים. אחד הפירושים האפשריים של טקסים אלו הוא שהם מונעים התפרצויות של תוקפנות ואלימות כפי שמתרחש גם בטקסים מלידה בטבע, המגינים, על-פי התיאוריה של ק' לורנץ, על המינים בפני הסכנות של תוקפנות יתרה.

טקסי-האבל הופך את התוקפנות לפעולה מצומצמת וסמלית, כך שהתנהגות שהייתה ביסודה תוקפנית ומסכנת-חיים, הופכים לטקס דתי וגם לאמצעי חשוב ליצירת קשר.

משה זוננבליק 

המח' לגריאטריה, מרכז רפואי שערי צדק, ירושלים 

לרפואה הגריאטרית היבטים שונים, הכוללים הערכה גריאטרית, שיקום גריאטרי, גריאטריה חדה וכדומה.

בשנים האחרונות נדונה מקומה של המחלקה לגריאטריה בבית-חולים כללי. בישראל קיימת מחלקה לגריאטריה במרבית בתי-החולים הכלליים, אך מאפייני המחלקה שונים מבית-חולים אחד למשנהו.

נראה כי מחלקה לגריאטריה בבית-חולים אינה יכולה להוות חלופה למחלקות לרפואה פנימית, אלא משלימה שלהן. במחלקה לגריאטריה צריכים להיות מטופלים חולים קשישים עם צרכים ייחודיים, כגון קשישים עם תחלואה רב-מערכתית, תחלואה חדה המשולבת בירידה תיפקודית וקוגניטיבית, צפי לצורך באישפוז ממושך, צפי לצורך באישפוז כרוני ועוד. במקביל, יש לעודד אינטגרציה בין המחלקה לגריאטריה למוסדות האישפוז הכרוני, כשהמחלקה פועלת "כמטריה מייעצת" למחלקות האישפוז השונות בבית-החולים, שגיל רוב המאושפזים בהן הוא מ-65 שנה ומעלה. מתפקידי המחלקה לגריאטריה גם להכשיר מתמחים וללמד מקצוע זה בפקולטות לרפואה.

קיומה של מחלקה לגריאטריה בבית-חולים כללי תסייע בשמירת מעמדה של הרפואה הפנימית.

עופר קפלן

המח' לכירורגיה א', מרכז רפואי סוראסקי, תל-אביב

החובה לשמירת סודיות המידע הרפואי היא אחת החובות הבסיסיות והמוכרות ביותר של הרופאים, והיא חקוקה כיום בחוק זכויות החולה, התשנ"ו-1996. חובת הסודיות חלה לגבי מידע שהגיע לרופא תוך כדי עבודתו, ושלפי טיבו הוא נמסר לרופא מתוך אמון שייוותר סודי, אך שמות החולים והתשלומים שניגבו בעבור השירות אינם מהווים סוד רפואי. רופא המפר את חובת הסודיות עלול להיתבע בתביעה אזרחית, משמעתית או פלילית.

חוק זכויות החולה, והוראות מוגדרות בחוקים נוספים, מסדירים את החריגים לחובת הסודיות, ועל-פיהם רופא רשאי, ולעיתים אף חייב להעביר ידע רפואי אודות חולה הנמצא בטיפולו. אחד החריגים האלה הוא הסכמת החולה למסירת המידע במאמר מוצגת התשתית החוקית לעקרון הסודיות הרפואית ולוויתור עליה, ונדונות הדרכים והנסיבות שבהן יכול המידע להיות מועבר.

ויתור על סודיות רפואית אינו הרשאה למסירת כל המידע לכל מאן דבעי, וחוק זכויות החולה קובע את עקרון המידתיות אשר על-פיו מסירת מידע לא תיעשה אלא במידה הנדרשת לצורך העניין הדרך שבה מוותר החולה על זכותו לסודיות אינה מוסדרת בחוק או בתקנות, והיא יכולה להיעשות לכאורה בכתב, בעל-פה או בהתנהגות. נראה כי השיטה הנכונה היא הצהרה על ויתור סודיות בכתב, כאשר המהות והיעד למידע הניתן למסירה יפורטו בבירור בטופס ויתור על סודיות החתום על-ידי החולה, על הרופא מוטלת גם החובה לשמור על סודיות המידע בעת ההעברה ליעדו.

במאמר נדונות גם סוגיות מוגדרות, הקשורות בחובת הסודיות. במצבים שנשקפת בהם סכנה לחיי אדם או לשלומו, גוברת חובת הזהירות של הרופא על חובתו לסודיות, ועליו להעביר את המידע תוך שמירה על עקרון המידתיות - גם אם לא ויתר החולה במפורש על הסודיות. לגבי מחלות מסוימות, כגון תיסמונת הכשל החיסוני הנרכש (AIDS), גם על החולה חלה חובת זהירות, ואין הוא יכול להסתתר מאחורי זכותו לסודיות. חובת הסודיות קיימת גם לגבי מסירת מידע לקרובי החולה. קבלת הסכמה בכתב למסירת מידע לקרובים אינה מעשית, אך מומלץ כי רופא ימסור מידע רק לקרובים המוכרים לו, ושעל-פי הנסיבות סביר להניח כי החולה מסכים למסירת המידע.

אבי עורי^1,2, הדר שקד¹ 

¹מרכז רפואי "רעות", תל-אביב; ²הפקולטה לרפואה, אוניברסיטת תל-אביב

מותו של נביא הזעם של הרפואה המודרנית, ד"ר איבן איליץ', גורם לנו לדון שוב בעניין תופעות הרפואה המודרנית וחולייה: פוליפרגמזיה, איבחון וטיפול ב"לא-מחלה" ויאטרוגניות. למרות הקידום האדיר במדעי-הרפואה, עדיין חשופים החולים האמיתיים והמדומים לסיבוכים הנובעים מפעילות רפואית-אמיתית ונחוצה או לעיתים מיותרת. במערכות השיקום הרפואי אנו מתמודדים עם תופעות אלו, בנוסף לתופעות המיוחדות למערכות אלו.

מרינה אנוק, ולרי אלוש, עודד קמחי

המכון לרימטולוגיה, מרכז רפואי סוראסקי, תל-אביב

הכנס המדעי של האיגוד הישראלי לרימטולוגיה הצטיין השנה בהשתתפות ערה ובמיגוון רב של עבודות מדעיות, בסיסיות וקליניות ברמה גבוהה. מגמה זו מסתמנת ונמשכת מספר שנים, מגמה חשובה ומשמחת נוספת בכנס זה הייתה ריבוי מחקרים שהם פרי שיתוף-פעולה של מספר מרכזים רפואיים ומחקריים – הן בישראל והן בחו"ל.