ספטמבר 2005

קובי סתיו, יהודית זנדבנק, יניב שילה, אריה לינדנר ואמנון זיסמן

המח' לאורולוגיה, המכון לפתולוגיה, מרכז רפואי אסף הרופא המסונף לפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

המטרה במחקר הנוכחי הייתה בחינת תוצאות מעקב ארוך-טווח לאחר כריתה נרחבת של הערמונית.

נאספו נתונים רטרוספקטיביים אודות 401 חולים אשר טופלו בכריתה נרחבת של הערמונית בין השנים 1992-2004.

הגיל הממוצע היה 63 שנה. חציון ה-PSA היה 8.5 ודירוג גליסון חציוני 5. אבחנה הושגה בביופסיה ראשונה ב-91% בדגימת 7 (3-16) גלילי ערמונית בממוצע. סקר קישריות-לשד של האגן נעשה ב-84 חולים (21.7%), מתוכם ב-5 הייתה נגיעות (6%). חדירה לקופסית נמצאה ב-91 חולים (24%), שוליים עם תאי שאת ב-78 (20.1%) ושלפוחיות זרע נגועות ב-37 (9.5%). משך האישפוז הממוצע היה 5.2 ימים (3-22). השפעות-הלוואי השכיחות היו חום (11.4%), אי-נקיטת שתן (8%), זיהום בפצע (4%), ותסחיף לריאות (1.5%). כשנה לאחר הניתוח שיעור נקיטת שתן מלאה היה 72% (No pads). שבעים-ושישה חולים (19.6%) השתמשו בפד אחד ביממה בלבד. מבין החולים שעברו ניתוח משמר עצבים שיעור הזיקפה כשנה לאחר הניתוח היה 46.5% (80/172 חולים) ללא צורך בטיפול בתרופות.

חציון משך המעקב היה 84 חודשים. הישרדות כללית ל-5 שנים הייתה 85% ול-8 שנים 73%. הישרדותם של 136 (35%) חולים בשלב T1c ל-10 שנים הייתה 95%. בשישים-ושמונה (18%) חולים ניצפתה עלייה בערכי ה- PSA לאחר הניתוח. הזמן הממוצע לכשל הביוכימי היה 12.5 חודשים (טווח 0-76 חציון 12). ארבעים-וחמישה חולים (12%) נפטרו. מתוכם, 21 (5.4%) נפטרו מסרטן ערמונית גרורתי, 10 מסיבה אחרת, וב-14 מקרים הסיבה לא ידועה. נמצא מיתאם מובהק בין תמותה לרמת ה-PSA, השלב הקליני ודירוג הגליסון.

לסיכום, מרבית החולים לאחר הניתוח שולטים בהטלת שתן, 46.5% מהחולים העוברים ניתוח משמר עצבים משיגים זיקפה עצמונית, ושיעור ההישרדות והתוצאות ארוכות-הטווח של כריתה נרחבת של הערמונית משתוות לאלה המדווחות בסיפרות הרפואית.

שראל הלחמי, אולג גולדין, יבגני גליזרוב, צבי קאופמן, יהושע גנסי ושמעון מרטיק

המח' לאורולוגיה, מרכז רפואי רמב"ם חיפה, הפקולטה לרפואה – הטכניון, מכון טכנולוגי לישראל, חיפה

הטיפול המיטבי באבני שופכן, במיוחד באבנים בשופכן הקריבני והאמצעי, נותר שנוי במחלוקת. האמצעים הטיפוליים כוללים ריסוק חוץ-גופי (ESWL) ואורתרוסקופיה. המטרה במחקר הנוכחי הייתה לבדוק את שיעור ההצלחה והזמן הנדרש להגיע למצב חופשי מאבנים בחולים שעברו ריסוק של אבן בכל גודל ובכל מיקום לאורך השופכן.

לשם כך נבדקו רטרוספקטיבית נתוני כל החולים שעברו ריסוק אבני שופכן בשנים 1998-2003. אבני כל החולים רוסקו במכונת HM3. המעקב כלל צילום בטן ריק חודש לאחר הריסוק לאבנים מסוידות או טומוגרפיה מחשבית (CT) ללא חומר-ניגוד לאבנים שקופות, ולאחר שלושה חודשים בוצעה פיאלוגרפיה לתוך הווריד (IVP).

שש-מאות-שישים-ואחד (661) חולים עברו ESWL, הגיל הממוצע היה כ-51 שנה (טווח 4-85 שנים), ושיעור ההצלחה הכולל היה 93.6%. גודל האבנים נע בטווח של 5-30 מ"מ, ממוצע 10 X 8 מ"מ. מכלל החולים, 47% נזקקו לניקוז לפני הריסוק באמצעות תומך או נפרוסטומיה, מרביתם עברו ניקוז במרכז רפואי אחר ולאחר-מכן הופנו לריסוק. בחולים שפעולת הריסוק שבוצעה בהם לא הביאה למצב חופשי מאבנים, בוצעה פעולה אנדוסקופית. בארבעים אחוזים (40%) לערך מהחולים הייתה אבן בשופכן עליון; שיעור ההצלחה הכולל היה כ-92%; כ-17% טופלו באבן בשופכן אמצעי בשיעור הצלחה כולל של כ-93.6%; ו-43% טופלו באבני שופכן תחתון בהצלחה של כ-95.5%. בעשרים-ושמונה חולים נרשמו סיבוכים, 20 חולים לקו בזיהום חד בדרכי-השתן שהצריך מתן אנטיביוטיקה, ו-8 לקו בעווית בכליות שטופלה שמרנית.

לסיכום, ESWL לאבני שופכן באמצעות מכונת HM3 הוא יעיל, אינו פולשני, בעל שיעור הצלחה גבוה כבר בטיפול הראשון, שיעור טיפולים נשנים ושיעור סיבוכים נמוך. כיום זו השיטה המועדפת על-ידינו לריסוק אבני שופכן בכל גודל ומיקום.

אנדריי נדו, מנחם לאופר, הרי וינקלר, ניר קליינמן ויעקב רמון

המח' לאורולוגיה, מרכז רפואי שיבא, תל-השומר, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

המטרה במאמר הנוכחי היא סקירת הניסיון המצטבר במרכז רפואי אחד בניתוחים לאפרוסקופיים כטיפול בשאתות טמומות של הכיליה (Solid tumors).

בין ספטמבר 2002 לינואר 2005 בוצעו 180 ניתוחי כיליה בגישה לאפרוסקופית .מתוכם 76 ניתוחים של כריתה נרחבת ו- 45 ניתוחים של כריתה חלקית עקב שאתות טמומות. נתוניהם של החולים הוכנסו לבסיס נתונים ונסקרו בצורה רטרוספקטיבית, וכללו גיל, הוריות לניתוח, משך הניתוח, אובדן דם, סיבוכים תוך-ובתר-ניתוחיים, שיעור מעבר לניתוח פתוח, תוצאות היסטולוגיות ונתוני מעקב.

הגיל הממוצע היה 65 שנה (טווח 21-89 שנה). בשאתות כיליה קטנות מ-4 ס"מ נכרתה הכיליה באופן חלקי. בשאתות הגדולות מ-4 ס"מ בוצעה כריתה נרחבת. משך הניתוח הממוצע היה 128 דקות (טווח 70-280 דקות). הגודל הממוצע של השאתות היה 5.1 ס"מ ו-3.1 ס"מ בחולים שעברו כריתה מלאה או חלקית, בהתאמה. אובדן הדם הממוצע היה 220 סמ"ק (30-700 סמ"ק), ובניתוחים של כריתה מלאה 120 סמ"ק לעומת 320 סמ"ק בכריתה חלקית. סיבוכים תוך-ניתוחיים ניצפו ב-8 חולים (%6.6) וכללו פגיעה בכלי-הדם, בשער הכיליה (5 חולים), בווריד החלול התחתון (חולה אחד), בכרכשת היורדת (Descending colon) ובטחול (חולה אחד), ובתריסריון (חולה אחד).

נרשמו 9 חולים (7.4%) עם מעבר לניתוח פתוח, מתוכם 4 (5%) בניתוח לכריתה רדיקאלית ו-5 (9%) בניתוח לכריתה חלקית. סיבוכים בתר-ניתוחיים משמעותיים כללו אוורת בית-החזה, בקע כלוא במיפשעה לאחר כריתה נרחבת ואי נקיטת שתן (Urinary incontinence) בשני חולים לאחר שעברו כריתה חלקית. סיבוכים אלו חייבו ניתוח נוסף שבעקבותיו נפתרה הבעיה.

המימצאים ההיסטולוגים העלוRenal Cell Carcinoma  ב-109 חולים, אונקוציטומה ב-6 חולים, אנגיומיוליפומה ב-2 חולים, סארקומה של הכיליה בחולי אחד, גרורה מריאות בחולה אחד וכיסה היפרדנסית בחולה אחד. בשלושה חולים שעברו כריתה חלקית נמצאו שוליים חיוביים לשאת.

במעקב הבתר-ניתוחי לא ניצפתה הישנות מקומית או מרוחקת של המחלה באף חולה, ואף חולה לא נפטר ממחלתו.

לסיכום, הגישה הלאפרוסקופית לשאתות כיליה היא גישה בטוחה ויעילה מבחינה אונקולוגית. שיעור הסיבוכים נמוך ויורד עם ההתקדמות בעקום הלמידה. בהתחשב ביתרונות המוכחים של הגישה הלאפרוסקופית לגבי זמן החלמה, רמת כאב ותוצאות קוסמטיות משופרות, גישה זאת הופכת לסטנדרט הטיפולי בשאתות כיליה במוסדנו.

יובל בר יוסף, יוסף בנימיני, מריו סופר, חיים מצקין ויעקב בן-חיים

המח' לאורולוגיה, מרכז רפואי סוראסקי, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

הזרקה אנדוסקופית היא טיפול מקובל ברפלוקס שלפוחיתי-שופכני. זהו טיפול זעיר-פולשני, המהווה חלופה לטיפול אנטיביוטי מונע ולניתוח. הטיפול בתרופות שהיו זמינות בעבר לווה בחשש בשל בטיחותן. לאחרונה הוכנסה לטיפול התרופה Dextranomer/Hyaluronic acid. בטיחותה של תרופה זו נחקרה, והיא נמצאה בטוחה לטיפול. במספר מחקרים הודגמה יעילותה בטיפול ברפלוקס.

מדווח בזאת על ניסיוננו הראשוני בטיפול ב- Dextranomer/Hyaluronic acid לטיפול אנדוסקופי ברפלוקס בילדים.

טופלו 29 ילדים בגיל ממוצע 58 של חודשים (טווח 6-144 חודשים). בילדים אלו טופלו 42 שופכנים סך-הכל. דרגת הרפלוקס נעה בין 2, 3 ו-4 ב-10, 24 ו-8 שופכנים, בהתאמה. הפעולה בוצעה בהרדמה כללית, באמצעות ציסטוסקופ ילדים FR 9.5. דרך מחט חצי קשיחה הוזרקו בממוצע 0.87 מ"ל (טווח 0.6-1.2). במהלך המעקב בוצעה בדיקת על-שמע חודש לאחר הפעולה, וציסטוגרפיה בהתרוקנות כעבור 3 חודשים.

הרפלוקס חלף ב-32/42 מהשופכנים (76%). שיעור ההצלחה לפי דרגת הרפלוקס 2, 3 ו-4 היה 10/10, 19/24 ו-4/8, בהתאמה. דרגת הרפלוקס פחתה ב-5 ילדים נוספים. רפלוקס קונטרלטרלי חדש הודגם ב-5 ילדים. אירע סיבוך בודד, דמם מאתר ההזרקה אשר טופל אנדוסקופית. במהלך המעקב לא ניצפה אף אירוע של חסימת השופכן או הידרונפרוזיס כתוצאה מהפעולה.

לסיכום, הזרקה אנדוסקופית של Dextranomer/Hyaluronic acid היא פשוטה ובטוחה. התוצאות הראשונות במחקר שערכנו דומות לאלו אשר פורסמו בסיפרות העולמית.

יניב שילה, אמנון זיסמן, קובי סתיו, אריה לינדנר ויורם זיגל

המח' לאורולוגיה, מרכז רפואי אסף הרופא, צריפין, ישראל

חסימת המעבר אגן-כיליה-שופכן (UPJO) מוגדרת כפגיעה במעבר השתן בין אגן הכיליה לשופכן. כיום מוכרות שיטות טיפול שונות לפיתרון הבעיה.

המטרה במאמר הייתה הצגת הטיפול האנדואורולוגי בחסימת המעבר בין אגן הכיליה לשופכן בגישה רטרוגרדית ואנטגרדית תוך הסתייעות ב-Holmium Yag Laser.

תיקיהם של 67 חולים שעברו אנדופילותומיה בין השנים 1994-1997 נסקרו, ונערכה השוואה בין הגישות האנדואורולוגיות השונות לביצוע הפעולה.

בסך-הכול נותחו 67 חולים, מתוכם 52 בגישה רטרוגרדית לעומת 15 בגישה אנטגרדית. בגישה הרטרוגרדית נרשמה הצלחה ב-48 חולים (93%) וב-14 חולים (94%) בגישה האנטגרדית. שיעור הסיבוכים היה 10% בגישה הרטרוגרדית לעומת 40% בגישה האנטגרדית. מספר ימי האישפוז לאחר הניתוח היה 2.2 בממוצע בגישה הרטרוגרדית לעומת 4.6 בממוצע בגישה האנטגרדית.

לסיכום, שיעורי ההצלחה בגישות האנדואורולוגיות השונות באמצעות  Holmium: Yag Laser היו גבוהים, ולא נמצא הבדל בשיעורי הצלחה בין הגישות. מתוצאות העבודה עולה, כי קיימת עדיפות טיפולית לגישה הרטרוגרדית בשל שיעור סיבוכים נמוך יותר ומשך אישפוז בתר-ניתוחי קצר יותר בהשוואה לגישה האנטגרדית.

מיכאל מילרד, גיא הידש, אלכסנדר קסטין, אליאס אסחאק, בעז מושקוביץ ועופר נתיב

המח' לאורולוגיה המרכז הרפואי בני-ציון והמרכז הרפואי עמק

כיום אין הסכמה גורפת  בהוריות לטיפול בחולים הלוקים באנגיומיוליפומה (אמ"ל)1 של הכיליה, ולא ברור האם יש צורך בטיפול התערבותי (תיסחוף בצינתור וניתוח) או שאפשר להסתפק במעקב בלבד. המטרה במחקר הייתה לבדוק את התוצאות ארוכות-הטווח בחולים שעברו ניתוח משמר נפרונים (נמ"נ)2 עקב אמ"ל של הכיליה.

בין השנים 1993-2001 עברו 13 חולים כריתה חלקית של הכיליה עקב אמ"ל של הכיליה במרכז הרפואי בני-ציון. התיקים הרפואיים של חולים אלו נסקרו רטרוספקטיבית, ונאסף מידע קליני והיסטופתולוגי. בין החולים 12 נשים וגבר אחד, והגיל הממוצע 55 שנה.

במטופל אחד הלוקה אחד הלוקה ב-Tuberous sclerosis אובחנו שאתות דו-צדדיות ורב-מוקדיות. מטופל אחר התקבל עם הסתמנות קלינית של הלם עקב דימום אחור-ציפקי ועבר נמ"נ דחוף. בסך-הכל לקו שמונה חולים בתסמינים שונים במהלך האיבחון. ממוצע גודל השאת היה 5.5 ס"מ (נע בין 2.5-13 ס"מ). באף אחד מהחולים לא היה צורך בכריתת כיליה מלאה. שני חולים עברו כריתה של יותר משאת אחת באותו ניתוח. במקרה אחד בלוטת יותרת-הכיליה הייתה מוקפת בשאת, ולכן נכרתה יחד עם השאת במהלך הניתוח. לא נרשמו סיבוכים נוספים. ארבעה חולים נזקקו למנת דם. משך האישפוז הממוצע היה תישעה ימים (טווח 9-12 יום). ממוצע משך המעקב היה 26 חודשים (טווח 6-62 חודשים), בתקופה זו לא נראו סימנים של הישנות השאת או החמרה בתיפקוד הכליות. חולה אחד לקה באמ"ל בכיליה הנגדית, חולה אחד לקה בבקע בצלקת הניתוח וחולה נוסף המשיך לסבול בכאבים במותן.

לסיכום, מתוצאות מחקר זה עולה, שניתוח משמר נפרונים הוא שיטה בטוחה ויעילה לטיפול באנגיומיוליפומה של הכיליה.

________________________________

1 אמ"ל – אנגיומיוליפומה

2 נמ"נ – ניתוח משמר נפרונים

אמנון זיסמן, ליאה סופינו-רוזין, קובי סתיו, מרדד הרברט, אריה לינדנר ויהודית זנדבנק

המח' לאורולוגיה והמכון לפתלוגיה, מרכז רפואי אסף הרופא, מסונף לפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

בתבנית גלילי ריקמה זעירים (תגר"ז)1 מושמות כ-500 דגימות ריקמה זעירות המוצאות מגוש (בלוק) פרפין המכיל ריקמה קלינית מקובעת פורמלין. ניתן להכין עד 200 חתכים מגוש תגר"ז אחד לצורך צביעות שונות. באמצעות תגר"ז ניתן להגביר את הישימות, האחידות ומהירות ההכנה של פרפרטים מחקריים תוך כדי הפחתת כמות הריקמה הנדרשת למחקר.

לצורך הכנת תגר"ז נכללו 405 חולי סרטן ערמונית שעברו כריתה נרחבת של הערמונית בין השנים 1992-2004 (חציון תקופת המעקב 84 חודשים). הוקם בסיס נתונים קליני ופתולוגי גדול, ובוצעה הערכה פתולוגית נשנית מלאה. אותרו וסומנו אזורי שאת ואזורים בעלי עניין מיוחד (שלפוחיות זרע, קישריות-לימפה ואזורי קופסית חדורים) ואתרי בקרה מתאימים שמהם נלקחו הגלילים להכנת תגר"ז.

עמדו במדדים להכללה בתגר"ז 264 חולים מתוך 405 (ניצולת 65%). בוצעו 2 עותקים של תגר"ז. כל עותק משתרע על-פני 4 גושים ומכיל כ-2000 גלילים.

לסיכום, בידנו תגר"ז גדול הצמוד לבסיס נתונים קליני גדול המאפשר לבחון תוצאה (Outcome study) בסרטן הערמונית באמצעות צביעות אימונוהיסטוכימיות ותבחינים מולקולתיים. ייחודו נובע מהכללת אתרים בעלי עניין מיוחד להתפשטות מקומית של סרטן הערמונית.

__________________________________

1 תגר"ז – תבנית גלילי ריקמה זעירים.

בועז מושקוביץ, יקיר שגב, ולדימיר סופוב, ניר חורב, דויד גרושר, עופר נתיב

המח' לאורולוגיה, המח' לרפואה גרעינית, מרכז רפואי בני-ציון, חיפה

המטרה במחקר הייתה לבדוק באופן כמותי את השפעת ריסוק אבני כיליה בגישה מילעורית (ראכ"מ)¹ על תיפקוד כללי ומקומי של הכליות באמצעות סריקה כמותית של קליטת Tc-dimercaptosuccinic acid (DMSA) על-ידי הכיליה, תוך הסתייעות במכשיר טומוגרפיה מחשבית (Single Photon Emission Computerized Tomography-SPECT).

שבעים-ותישעה חולים מיועדים לראכ"מ עברו הערכה כמותית של קליטת Dimercaptosuccinic Acid (DMSA), מהם 42 (53%) גברים ו-37 (47%) נשים בגיל ממוצע של 47± 16. הערכות ראשוניות בוצעו לפני תהליך הראכ"מ, והמעקב בוצע לאורך 1.5-24 חודשים לאחר ביצוע הראכ"מ. מבין 79 החולים שעברו ראכ"מ בגישה לקוטב כיליה עליון או תחתון, ב-60 חולים (76%) חושב בנפרד תיפקוד הכליות המקומי של הקוטב השני באותה הכיליה.

לא ניצפה הבדל משמעותי סטטיסטית בין קליטת הכיליה לפני טיפול ראכ"מ ולאחריו (11.9%±5% לעומת 11.6%±5%; t=0.9, P=0.368, בהתאמה). נפח הכיליה המתפקד בכיליה שעברה טיפול היה ירוד במעט, מ-235 סמ"ק ±62 סמ"ק ל-224 סמ"ק ±59 סמ"ק (t=2.7, P=0.011). אחוז המנה המוזרקת למ"ל ריקמת כליה בכיליה שעברה טיפול לא נפגע באופן משמעותי סטטיסטית (0.051± 0.02 לעומת 0.053± 0.02; t=0.86, P=0.296). בהערכת תיפקוד כיליה מקומי בכיליה שעברה ריסוק ניצפתה ירידה משמעותית סטטיסטית בנפח הכיליה המתפקד באזור שעבר ראכ"מ (91 סמ"ק± 30 סמ"ק לעומת 82 סמ"ק± 27 סמ"ק; t=2.64, p=0.013). באשר לאחוז המנה המוזרקת לנפח כיליה, לא נמצא הבדל משמעותי סטטיסטית בין האזור שעבר טיפול בראכ"מ לאזור שלא עבר טיפול באותה כיליה (0.049± 0.02 לעומת 0.05± 0.02; t=0.693, P=0.494). תיפקוד הכיליה הנגדית נותר ללא שינוי (13.4%± 5.2% לעומת 13.6%± 4.8%; t=0.68, P=0.5).

לסיכום, למרות ירידה משמעותית סטטיסטית בנפח הכיליה המתפקד בכיליה שעברה ראכ"מ, לא ניצפתה כל ירידה באחוז החומר שעבר קליטה ובאחוז המנה המוזרקת לנפח ריקמת הכיליה. לפיכך, ראכ"מ אינו פוגע בתיפקוד הכיליה הכללי והמקומי בטווח הזמן הקצר. עם זאת, נדרש מחקר עם מעקב ארוך-טווח בחולים עם כיליה שעברה ראכ"מ.

_____________________________________

¹ ראכ"מ – ריסוק אבני כיליה בגישה מילעורית

שי גולן, אלנה סלומוב, ציפי קרא-עוז, יהודית סטינגר, יצחק סרוגו, אלן במברגר ועופר נתיב

הפקולטה לרפואה, הטכניון, חיפה, מח' ילדים, בית-חולים בני ציון, חיפה, המח' לאורולגיה, בית-חולים בני-ציון, חיפה, מעבדת נגיפים, בית-חולים רמב"ם, חיפה

בעוד שבסיפרות הקיימת מיוחסים מרבית אירועי הופעת דם בזרע בחולים (Hematospermia) לאטיולוגיה זיהומית, הרי שבידוד גורם מחלה מסוים מתרחש במיעוט מהחולים הללו. המטרה בעבודה הנוכחית הייתה לקבוע את שכיחות המזהמים השונים בקרב מטופלים הפונים עקב הופעת דם בזרע למירפאת "מחלות המועברות ביחסי מין" (Sexually transmitted disease).

בין שנת 1995 לשנת 2005 נאספו נתוניהם של 30 נבדקים אשר התלוננו על הופעת דם בנוזל הזרע והופנו למירפאה, לאחר שאטיולוגיות לא זיהומיות נשללו על-ידי הרופא המפנה. מתוך הסכמה מדעת מילאו הנבדקים שאלון על תסמיניהם והרגליהם המיניים. הותקנו דגימות שתן ראשון של הבוקר, דגימות מדרכי המין והשתן ודגימות נסיוב לאיתור מזהמים כמו Chlamydia trachomatis, Ureaplasma urealyticum ו- Herpes simplex virus. בעיבוד מעבדתי שנעשה, זוהה מחולל זיהומי אפשרי ב-12 מתוך 30 הגברים שהופיעו עם דם בזרע. בין המזהמים שנמצאו עדויות להימצאותם היו  Herpes simplex virus (Type 2) ב-  5מהנבדקים (16.6), Chlamydia trachomatis ב-3 (10%), Ureaplasma urealyticum ב-2 (6.6%) ו- Enterococcus fecalis בבדיקת זרע של נבדק אחד. כמו-כן נמצאו אנטיגן נגיפי ונוגדנים כנגד Herpes simplex virus (Type 1) בנבדק אחד. כל החולים שאובחן בהם גורם זיהומי טופלו בתרופות. פרט לשני חולים לא נישנו התלונות. ההתקדמות הניכרת שחלה לאחרונה בשיטות איבחון מיקרוביולוגיות מאפשרת זיהוי מדויק יותר של מחוללים זיהומיים בחולים המופיעים עם דם בזרע, ובכך מעלה את יעילות הטיפול בהם.

נטע סטרלסקי-ויסמן ודן ויסמן

ספריית אוניברסיטת חיפה, מח' ילודים וטיפול נמרץ פגים, מרכז רפואי כרמל, והפקולטה לרפואה רפפורט, טכניון, מכון טכנולוגי לישראל, חיפה

כתבי-עת מדעיים מקוונים תופסים בספריות אקדמיות, במכוני מחקר ובגופים מסחריים שונים מקום הולך וגדל. הפירסום המקוון עשוי לקצר את הליכי יצירת המאמר הרפואי ופירסומו בכתב העת, להוזיל את עלויות הפירסום וההפצה ולאפשר גישה למאמר מכל מקום בעולם. לכתבי העת המתפרסמים במתכונת אלקטרונית תכונות ייחודיות שלא ניתן למצוא בכתבי-עת מודפסים: בניית מערך חיפוש ואיתור, יצירת קישורים למקורות מקוונים אחרים וקישורים לחלקים אחרים במאמר, כגון ביבליוגרפיה, והכללת גרפיקה וצילומים במחיר קטן בהרבה מזה שבעיתונות המודפסת. הפירסום המקוון מאפשר גם הכללת קטעי אודיו ווידיאו, הדמיות בתלת-ממד, ועוד. מהירות תהליך השיפוט והפירסום, וכן גם היכולת לקבל תגובות ברשת, מייחדות  את הפירסום המקוון ומקנות לו יתרון על-פני הפירסום בדפוס. אך למרות כל היתרונות קיימים גם חסרונות: יציבות מאגרי המידע אינה תמיד מובטחת, עלות הנגישות לאותם מאגרי מידע הנמצאים בידי חברות מסחריות יכולה להיות גבוהה מאוד או מותנית בתשלום על "חבילת" מאגרים, ודילמות הקשורות לזכויות יוצרים צצות חדשות לבקרים ומחייבות פיתרונות והתאמות מצד היוצר, המפרסם והגולש. במאמר זה נדון בתכונות הפירסום המקוון, באפשרויות לשמירת איכותו המדעית והאקדמית, ביציבות ואפשרויות גישה למאגרי מידע המנוהלים על-ידי המו"לים ובקבלת הפירסום האלקטרוני על-ידי החוקרים. 

המסרים הנלמדים מהמאמר:

הפירסום המקוון עשוי לקצר את הליכי יצירת המאמר הרפואי ואת פרסומו, להוזיל עלויות ולאפשר גישה למאמר מכל מקום בעולם.

יציבות מאגרי המידע אינה תמיד מובטחת, ועלות הנגישות למאגרים הנמצאים בידי חברות מסחריות יכולה להיות גבוהה מאוד או מותנית ברכישת גישה ל"חבילת" מאגרים שחלקם אינם שימושיים.

החוקרים מעדיפים עדיין את השמרנות, הביטחון, האמינות והיוקרה על-פני המהירות, הזמינות והאפקטים המיוחדים.

גלעד טוויג, יניב שרר ויהודה שינפלד

המח' לרפואה פנימית ב' והמרכז למחלות אוטואימוניות, מרכז רפואי שיבא, תל-השומר, והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

הסתמנות בעור היא אחד הביטויים העיקריים של תיסמונת הנוגדנים כנגד-פוסופליפידים (תנכ"פ1; (Anti-phospholipid syndrome, כאשר ב-41% מחולי תנכ”פ היא מהווה את הביטוי הקליני הראשון של המחלה [1]. בשל שכיחות זו הועלתה לאחרונה ההצעה להכליל חלק מהביטויים בעור בין אבני הבוחן לאיבחון תנכ”פ [2]. יחד-עם-זאת, ההכרה בנגעים אלו היא בעלת חשיבות קלינית מעבר להעלאת תנכ”פ כאבחנה אפשרית. העובדה, שב-25%~ מכלל חולי תנכ”פ מקדימים הנגעים בעור את התרחשותו של אוטם נרחב [1], יוצרת חלון אפשרויות להפחתת התחלואה בתנכ”פ. המטרה בסקירה זו היא לדווח על הנגעים המרכזיים המהווים את הביטויים בעור של תנכ”פ, יחסם לשאר הביטויים בתיסמונת והגישה הטיפולית בהם.

אילן אשר, אריאל המרמן וזאב שטגר

המח' לרפואה פנימית ב', המרכז הרפואי קפלן רחובות, מסונף לפקולטה לרפואה של האוניברסיטה העברית והדסה ירושלים, המח' לרוקחות ופארמקולוגיה, שירותי בריאות כללית, ההנהלה הראשית

במאמר זה נסקרת הסיפרות הרפואית העדכנית לגבי הטיפול בחומר נוגד-החימצון אצטילציסטאין (א"צ) למניעת פגיעה בכליות כתוצאה ממתן חומר-ניגוד בבדיקות דימות, שהיא הסיבה השלישית בשכיחותה לאי-ספיקת כליות חדה הנרכשת בבית-חולים. מנגנון הפגיעה של חומר-הניגוד אינו ברור, אך נראה שהירידה בפעילות הכיליה נובעת ממישלב של איסכמיה במדולה ומפגיעה רעילה ישירה של חומר-הניגוד בתאי אפיתל אבוביתיים.

הטיפול המקובל למניעת פגיעה זו, מתן מיום (Hydration) מתאים לפני ולאחר מתן חומר-הניגוד יעיל באופן חלקי בלבד, ועל כן אי-ספיקת כליות מופיעה בשיעור גבוה יחסית של חולים. לאחרונה פורסמו תוצאות מספר מחקרים שנבדקה בהם יעילות א"צ במניעת תופעה זו. לנוכח ניתוח מיכלול הנתונים, נראה שראוי להמליץ על מתן טיפול מונע בתרופה זו לאוכלוסיות בסיכון (בעיקר חולים עם אי-ספיקת כליות וחולי סוכרת), וזאת לנוכח התועלת שניצפתה בטיפול בתרופה, פרופיל הבטיחות הרחב שלה, קלות נטילתה ועלותה הנמוכה.

­___________________________________________

1 א"צ – אצטילציסטאין

רפי ביצור, דרור חרץ וארדון רובינשטיין

המכון לחקר ליפידים וטרשת עורקים, מרכז רפואי שיבא, תל-השומר, החברה לחקר מניעה וטיפול בטרשת עורקים, המרכז הרפואי תל-אביב

טרשת העורקים היא מהגורמים העיקריים לתמותה ותחלואה בעולם המערבי בכלל ובישראל בפרט. בעשורים האחרונים אותרו לא מעט גורמי-סיכון להתהוותה, ובמקביל נעשה מאמץ רב לטפל בהם. כתוצאה מכך נמצאות התחלואה התמותה ממחלות הנובעות מטרשת העורקים במגמת ירידה בישראל ובעולם.

הצורך בעידכון ההמלצות נובע מסידרת פירסומים מדעיים חדשים, אשר הובילו לשינויים מהותיים בהמלצות אירגון הבריאות הלאומי האמריקאי, החברה האמריקאית לקרדיולוגיה, והחברות האירופאיות לקרדיולוגיה, טרשת עורקים, יתר-לחץ-דם ואירוע מוח, שפורסמו לאחרונה. ההמלצות נועדו לעדכן את אלו שפורסמו בעבר על-ידי החברה לחקר, מניעה וטיפול בטרשת העורקים, ובהתחשב בנסיבות ובצרכים המיוחדים של מערכת הבריאות והרפואה בישראל.

במאמר הנוכחי, שהוא החלק השני המתפרסם בנושא זה, מפורטות ההמלצות לטיפול בסוכרת, בהפרעות בשומני הדם ובמניעת אירוע מוח.

בן-עמי סלע

המכון לכימיה פתולוגית, מרכז רפואי שיבא, תל-השומר, החוג לביוכימיה קלינית, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

לאחרונה מצטברות ראיות רבות לכך שהמולקולה הידועה כ-Asymmetric dimethylarginine, או ADMA, שהיא מעכב תחרותי אנדוגני של התסס Nitric Oxide Synthase (NOS), המייצר חנקן חד-חמצני NO, נמצאת בפלסמה בריכוז מוגבר משמעותית במצבים של תיפקוד אנדותל לקוי. ADMA מעכב ייצור NO על-ידי האנדותל בריכוזים שאותם מוצאים במצבים פתופיזיולוגיים, וכן גורם על-ידי עירויו לתוך העורק לכיווץ מקומי של כלי-הדם. ADMA נוצר ברחבי הגוף על-ידי פירוק פרוטאוליטי של חלבונים ממוּתלים, והוא מתפרק ברקמות רבות על-ידי התסס Dimethylarginine Dimethylaminohydrolase (להלן (DDAH, ופעילותו של זה האחרון עלולה להיות מעוכבת על-ידי עקה חימצונית של תאי האנדותל. מתן ארגינין עשוי לבטל חלקית את עיכובו של התססNOS  על-ידי ADMA, אך אין בו לבטל לחלוטין את הסיבות הראשוניות לאי-התיפקוד האנדותלי. בלי כל קשר לסוגיה האם רמה מוגברת של ADMA היא כשלעצמה בעלת השפעה פתולוגית, נראה שמולקולה זו מסתמנת כגורם-סיכון או כסמן להתרחשות ואסקולרית בלתי-רצויה, בעיקר של פגיעה בתאי האנדותל.

טלי וישנה וערן הררי

המרכז לבריאות הנפש באר יעקב, נס ציונה, החטיבה הפסיכיאטרית, מרכז רפואי שיבא, תל השומר

מוכרת הקלישאה הרווחת בציבור שלפיה אדם הלוקה במחלה נפשית "חושב שהוא אלוהים" או "חושב שהוא המשיח". למרות ההכללה שבדעה זו ובשטחיות, עולות לעיתים בקרב חלק מן החולים הלוקים במצבים פסיכוטיים מחשבות שווא שתוכנן התגלות אלוהית, משימות משיחיות או כוחות נבואיים.

במאמר הנוכחי נבחנים הקשרים השונים שבין נבואה למצבים נפשיים, בעיקר פסיכוטיים, מובאים מקורות המצמדים בין נבואה ושיגעון, וכן פירושים פסיכיאטריים אפשריים למצבים אלה.

לבסוף, תוצג גישת הרמב"ם לנבואה, והתכונות האישיותיות של הנביא, הבאות לדעת המחברים להגביל את האפשרות של חולה נפש המתחזה כנביא.

עמי ספרבר

המכון לגסטרואנטרולוגיה, המרכז הרפואי סורוקה, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, באר שבע

תיסמונת המעי הרגיש היא השכיחה בין המחלות התיפקודיות של מערכת העיכול.

השם מעי רגיש מתאים ביותר להפרעה, משום שהוא משקף טוב יותר את הפתופיזיולוגיה של ההפרעה כפי שהיא מובנת כיום.

סיכויי ההצלחה בטיפול בחולי תיסמונת המעי הרגיש תלויים ביצירת קשר רופא-חולה חיובי. קבלת שם זה תתרום לשיפור הקשר חולה-רופא ולהצלחת הטיפול בחולים.