פברואר 2001

Intraventricular Hemorrhage in Full-Term Neonates

S. Menascu, A. Levitas, A. Golan

Pediatrics B Dept., and Newborn and Preterm Dept., Soroka Medical Center and Ben-Gurion University of the Negev, Beer Sheba

Intraventricular hemorrhage in full-term neonates is rare; it may develop without any clinical signs. Its cause is not fully understood although some risk factors have been identified. A higher index of suspicion would ensure earlier diagnosis and treatment, which might reduce the rate of severe complications. We describe 2 cases in full-term neonates.

In Vitro Interferon-Gamma Release in Diagnosis of Cutaneous Adverse Drug Reactions

S. Halevy, A. D. Cohen, N. Grossman

Dermatology Dept, Skin Bank and Investigative Dermatology Laboratory, Soroka University Medical Center and Faculty of Health Sciences; Ben-Gurion University of the Negev, Beer Sheba

Diagnosis of cutaneous adverse drug reactions is an accepted terminology. Is a challenge. Drug-specific T-cell clones (CD4+ or CD8+), with a Th1- or a Th2-type cytokine-release pattern, may be generated from the peripheral blood in CADRs. In vitro drug-induced cytokine-release suggests a drug-specific immune response, and may implicate the drug as a possible inducer of the skin reaction.

We evaluated the diagnostic role of in vitro drug-induced interferon-gamma (IFN-γ) release from peripheral blood lymphocytes in patients with CADRs. We studied 22 patients with CADRs following intake of 45 drugs (1-4 drugs per patient). Drugs were classified into 3 categories of suspicion. 17 patients who took 39 drugs of the same type (1-4 drugs per patient) without developing adverse reactions, served as controls. In vitro drug-induced release of IFN-γ from peripheral blood lymphocytes, following in vitro challenge with the unmodified drugs, was evaluated.

The mean IFN-γ increase following 45 drug tests (60.8±85.2%) was higher (p<0.05) than in controls after 39 drug tests (30.1±27.7%). Significance was greater (p<0.005) when the mean IFN-γ increase for the 24 highly suspected drugs (75.1±93.4%) and that for the controls were compared.

This study suggests that the in vitro drug-induced IFN-γ release test may serve as a diagnostic tool in CADRs.

Video-Assisted Thoracic Surgery: Experience with 586 Patients

R. Galili, N. Nesher, R. Sharony, G. Uretzy, M. Saute

Dept. of Cardiothoracic Surgery, Carmel Medical Center and Rappaport Faculty of Medicine, Technion, Haifa

Recent advances in optics, video systems and endoscopic operating instruments have led to increasing application of thoracoscopic surgery, as it has become easier to perform and more accurate.

We performed 586 video-assisted thoracic surgical procedures for diagnosis and treatment (May 1992-Dec. 1998) 127 were for diagnostic thoracoscopy and 79 for pleurodesis. 380 cases of operative thoracoscopy included pulmonary wedge resection (for interstitial lung disease, benign and malignant pulmonary tumors and pulmonary metastases) bullectomy, management of empyema, pleural tumor biopsy, thoracic sympathectomy, pericardial window formation, thoracic spinal procedures and resection of posterior mediastinal cysts. Recently we have had good experience in evacuating blood and blood clots from the thorax which accumulated after cardiac and thoracic surgery.

Patients were placed in the lateral thoracotomy position and were ventilated with a double-lumen endotracheal tube, enabling collapse of the operated lung. The operating approach was through 1-3 thoracic ports. Mean operation time was 55 minutes, chest-tubes remained for 2.2 days (mean) and mean hospitalization was 3.3 days. There were no wound infections or significant postoperative complications. 5 patients had air leaks longer than 7 days; none required further surgical intervention.

There was intercostal neuralgia and Horner's syndrome after thoracic sympathectomy (1 each) In cases in which localizing the parenchymal lesion was difficult, the lung was palpated directly by inserting a finger through a small incision or a mini-thoracotomy. Conversion to thoracotomy was performed when primary malignancy of lung was diagnosed by frozen section. Only 2 patients had thoracotomy for uncontrolled bleeding. Thoracoscopy is a minimally invasive surgical technique with very low morbidity and high diagnostic accuracy. Postoperative recovery is brief and uneventful.
 

Long-Term Sequelae of Malignant Tumors in Childhood

N. M. Peretz, H. Goldberg, A. Kuten, I. Meller, E. Krivoi, A. Lorber, L. Bentur, A. Lightman, V. Gorenberg, M. Ben Arush-Weyl

Pediatric Hematology-Oncology Dept., Oncology Center, Pediatric Cardiology Unit, Pulmonology and Gynecology Depts., and Pediatric Endocrinology Unit; Rambam Medical Center and Technion-Israel Institute of Technology, Haifa; and Orthopedic-Oncology Unit, Tel Aviv-Sourasky Medical Center and Tel Aviv University

110 children with malignant diseases (leukemia excepted) who survived 5-20 years (median 9) post-therapy were followed (1996-1998). Median age during follow-up was 15 years (range 5-23). The most common malignancies were brain tumors, lymphoma, retinoblastoma and Wilm's tumor.

The 174 late side-effects included endocrine disorders (19%), cognitive impairment (14%), orthopedic dysfunction (12%), alopecia (12%), dental damage (11%), psychological (8%) and neurological (8%) disturbances, and azoospermia or amenorrhea (5%). There was no cardiac or renal damage and no second malignancy.

29% of side-effects were severe. There was significant reduction in quality of life in 54 (49%), in 27 of whom it was severe enough to require psychological intervention. Treatment of brain tumor caused 98 late side-effects in 28 patients (sequelae-to-patient ratio [SPR] 3.3). Most cognitive, endocrine and neurological disorders, and most cases of alopecia, dental and psychological difficulties were in these patients. There were frequent late complications in those treated for retinoblastoma (SPR 1.8), and bone or soft tissue sarcomas (SPR 0.8). Those treated for Wilm's tumor had few side-effects (SPR 0.4).

Late side effects were most frequent after radiation, reaching as high as SPR 2.4. It averaged only 0.5 in those treated with chemotherapy alone or in combination with surgery.

Reduction of late side-effects in these patients requires using less toxic modalities, as long as cure rate is not compromised. When considering secondary strategies, screening for early detection of late complications would enable immediate solutions, such as hormonal replacement or providing compensating skills for post-treatment disability.
 

Newer Diagnostic and Therapeutic Methods in Lung Cancer

R. Rubinstein, R. Breuer, R. Chisin

Dept. of Medical Biophysics and Nuclear Medicine, and Institute of Pulmonology, Hadassah University Hospital, Ein Karem, Jerusalem

Positron emission tomography (PET), when used with F-18 fluoro-deoxyglucose (FDG), contributes to the evaluation of patients with lung cancer. This technique of imaging detects active tumor tissue by showing increased radiopharmaceutical uptake by metabolically active cells.

Thus, PET assists in the early diagnosis of pulmonary malignancies that appear only as non-specific findings on CT-scan or chest X-ray. In addition, it is helpful in staging lung cancer before and after resection, chemotherapy or radiotherapy, or their combined use.

We performed 135 FDG-PET studies between July '97-April '99. and present our preliminary results with examples of the main indications for PET in lung cancer.
 

Diagnostic Laparoscopy for Abdominal Lymphoma

D. Lev-Chelouche, D. Margal, J.M. Klausner, A. Szold

Dept. of Surgery B, Tel Aviv-Sourasky Medical Center (Affiliated with Sackler Medical Faculty, Tel Aviv University)

Imaging-guided (CT/US) percutaneous biopsy has significantly improved diagnosis of intra-abdominal lymphoma. However, in many cases the tissue retrieved may be inadequate for specialized studies such as immunophenotyping or cytogenetic analysis that may be required for a complete analysis of lymphoma or determination of therapy.

The success of diagnostic laparoscopy in the diagnosis and staging of gastrointestinal malignancies suggests that it could be used for intra-abdominal lymphomas as well. We describe our experience in 15 patients with suspected lymphoma who underwent diagnostic laparoscopy during 1995-98.

Preoperative investigation performed in all included percutaneous FNA in 9 without conclusive diagnosis. Laparoscopy was diagnostic for lymphoma in 14 (93%) while in 1 there was a false negative result due to sampling error and the lymphoma was only diagnosed at a second laparoscopy.

There was no mortality nor any major complication. Average hospital stay was 2 days and patients were then referred for further oncological treatment. Our experience shows that diagnostic laparoscopy is a safe and efficient tool and without major complications in diagnosing abdominal lymphoma.
 

Metallic Stents for Acute Colonic Obstruction

M. Itkin, E. Atar, H. Neuman, D. Kravarosic, Z. Fuko, M. Kaz

Radiology and General Surgery B Depts., Golda Campus; and General Surgery Dept., Beilinson Campus; Rabin Medical Center, Petah Tikva

The traditional treatment of acute colonic obstruction, usually caused by malignant tumor, is a 2-stage surgical procedure. The first operation is emergent and includes primary tumor resection and end colostomy followed by scheduled colostomy closure. These operations are associated with high mortality and morbidity. Recently, insertion of self-expanding metallic stents for temporary colonic decompression has been was introduced. With this new technique colostomy can be avoided in the acute phase.

In advanced colonic cancer stent-insertion is the only palliative treatment. It is done in the radiology department under fluoroscopic guidance. We present 2 cases of malignant colonic obstruction treated successfully by stent insertion.

Heart Rate Variability with Spells of Unconsciousness in the Elderly

H. Semo, S. Feldman, A. Adunsky

Dept. of Geriatric Medicine and Neufeld Institute of Cardiology, Sheba Medical Center, Tel Hashomer

Presyncope, syncope and falls in undetermined circumstances are frequent among the elderly. They may be caused by orthostatic hypotension secondary to autonomic insufficiency. Tilt-tests and determination of catecholamines in serum and urine may establish the diagnosis, but often may not be feasible in these patients.

A simple, indirect, noninvasive technique to assess autonomic insufficiency is analysis of heart rate variability during Holter-monitoring. We present 5 cases in which it proved useful in the investigation of spells of unconsciousness.
 

Tuberculous Meningitis in HIV

R. Elazary, Y. Kalish

Medical Dept., Hadassah University Hospital, Ein Karem, Jerusalem

The increase in prevalence of tuberculous meningitis during the past decade has been attributed in part to the increase of AIDS. Failure to diagnose HIV can cause irreversible damage and even death. We describe a man with AIDS admitted through the emergency room because of high fever and headaches for more than a month, He was cachectic and had nuchal rigidity without major neurological deficit. Brain imaging was normal and lumbar puncture showed neutrophils, lymphocytes, hypochloremia, elevated protein, and decreased glucose; cryptococcal antigen was negative but acid-fast staining was positive.

Anti-TB chemotherapy was started using 4 drugs and dexamethasone was also given. Considerable improvement in his general condition followed rapidly.

Use of corticosteroids in tuberculous meningitis has been a major issue. They are added to antimicrobial agents in order to decrease reactivity of inflammatory mediators and thus reduce central nervous system damage.

We review several controlled studies in which steroids were added to treat tuberculous meningitis. The conclusions of most were that they decrease morbidity and mortality, especially of those moderately to severely ill. Most considered as ungrounded the possibility of exacerbating latent tuberculous, or any other opportunistic infection outside the central nervous system. However, it is currently recommended to add prednisone, 1 mg/kg/d for 2-4 weeks when initiating antituberculous treatment.
 

Aggressive Surgical Approach in Pancreatic Cancer - Is it Justified?

V. Catz-Snir, P. Schachter, M. Shimonov, Y. Avni, G. Gvirtz, A. Czerniak

Depts. of Surgery, Gastroenterology, and Diagnostic Radiology, Wolfson Medical Center, Tel Aviv and Sackler Faculty of Medicine, Tel Aviv University

Resection presents the only possible cure for pancreatic cancer. An aggressive surgical approach may extend the limits of resection and offer cure for more patients. 37 women and 28 men, mean age 67 years (range 33-84) with focal lesions underwent pancreatic resection (1993-1999). Cancer of the pancreatic head was found in 45, in the ampulla in 4 and in the body or tail in 16. There was a tumor larger than 5 cm in 9, vascular involvement in 8, and a combination of both in 6.

All were evaluated prior to exploration by standard imaging techniques and 44 by laparoscopic ultrasound. 42 underwent pancreatico-duodenectomy, 16 distal subtotal pancreatectomy and 3 local excision of an ampullary tumor. Benign lesions were found in 8 (focal pancreatitis in 4 and a serous cystic lesion in 4).

Curative resection (microscopically negative margins, negative lymph nodes) was achieved in 44. 2 died 1-2 months after operation of septic complications (2% operative mortality). The most frequent complication (in 8) was pancreatic fistula. Additional complications included anastomotic-line bleeding (3), intra-abdominal abscess (2), and 1 developed portal vein thrombosis (treated surgically).

1- and 2-year survival in those after curative pancreatic resection was 81% and 55% respectively. 2-year survival in those after palliative resection (positive resection margins or positive lymph nodes) was 50% and 11%, respectively.

After proper selection of those in whom it is possible to perform curative resection, regardless of size or vascular involvement, an aggressive surgical approach is justified.
 

איתן ישראלי

המכון למחקר ביולוגי בישראל, נס ציונה

פרס נובל בפיסיולוגיה או ברפואה לשנת 2000 הוענק במשותף לשלושה חוקרים: ארביד קרלסון, פול גרינגארד, ואריק קנדל, על תגליותיהם בשטח "העברת אותו במערכת העצבים".

במוח האדם יש יותר ממאה מיליארד תאי עצב, המחוברים ביניהם ברשת ענפה ואינסופית של חיבורים. העברת אותות בין התאים נעשית בתיווך של חומרים כימיים, המגשרים על הסינפסות המפרידות בין התאים. לכל תא יכולות להיות אלפי נקודות מגע כאלה עם תאי עצב אחרים. שלושת חתני הפרס גילו תגליות חשובות הקשורות בהעברת האותות בין התאים בתהליך שנקרא העברת אותו איטית. תגליות אלה היו חיוניות להבנת התיפקוד הטיבעי של המוח, וכיצד הפרעות בהעברת אותו אלו עלולות לגרום למחלות במערכת העצבים ולמחלות נפש. בצד מימצאים אלה, פותחו תרופות לטיפול בהפרעות כנ"ל.
 

בעשור האחרון, פורסמו מספר עבודות, בהן הודגם, כי בקרב חולים עם תחלואה של חלל הפה, ובייחוד דלקת מיסב-השן – דמ"ש (דלקת מיסב השן – periodontitis) ודלקת חניכיים, קיימת היארעות מוגברת באופן משמעותי של טרשת העורקים וביטוייה הקליניים השונים: מחלת לב כלילית, אוטם בשריר הלב ואירוע מוחי. במקביל להצטברות המידע האפידמיולוגי, חלה בשנים האחרונות התקדמות רבה בכל הקשור להבנת התהליכים שביסוד טרשת העורקים.

בתוך הרובד הטרשתי קיימים תהליך דלקתי ותגובה חיסונית פעילה, שבהם נוטלים חלק, בין השאר, לימפוציטים מסוג T ומאקרופאגים משופעלים. מאמץ מחקרי רב נעשה על מנת לאתר את מחוללי הנזק הראשוני בדופן כלי הדם ואותם אנטיגנים, נגד אנטיגנים זרים (ממקור חיידקי, נגיפי וכיו"ב); לחלופין, ייתכן שמדובר בתגובה-צולבת כנגד אנטיגנים עצמוניים.

נסקור את התאוריות השונות לגבי הקשר בין מחלות חלל הפה ומיסב-השן ובין טרשת העורקים. תאוריות אלו מדגימות היטב את מרכזיותו של הגירוי הזיהומי והתגובה החיסונית כלפיו בהתהוות מחלת טרשת העורקים.
 

התפיסה המקובלת היא, כי חיתוך דופן אלקטיבי אשר נעשה ללא הוריה רפואית הוא פעולה פסולה. בעשור האחרון למאה ה-20, הובעו דעות שחלקו על תפיסה זו והתעורר ויכוח לגבי מקומה של הלידה הלדנית במאה ה- 21. הוויכוח אשר זכה לתהודה תקשורתית רבה החל בבריטניה והתעורר אף בישראל, בה שיעור חיתוכי הדופן עולה בהתמדה. עפ"י הנתונים שנאספו ע"י יו"ר החוג לרפואה סב-לידתית והוצגו בכינוס השנתי האחרון (7 ביולי 2000), היה השיעור הממוצע של חיתוכי הדופן בשנת 1999 כדי 14.6% מכלל הלידות בישראל, פי שלושה מהשיעור בשנת 1977 (5.5%) ובשליש יותר לעומת השיעור חמש שנים קודם לכן (11.3%). בסקירה של בן-הרוש וחב' (בגיליון זה), נדונה השאלה של ניהול לידה פעיל בתקופתנו. לאור הוויכוח לגבי חיתוך-דופן עפ"י בקשת היולדת (cesarean section upon maternal request) נראית שאלה זו לכאורה ארכאית. לפיכך, בצד ניהול לידה פעיל, יש להכיר את הוויכוח לגבי אופייה של הלידה הלדנית במאה ה- 21.

בן-עמי סלע

המכון לכימיה פתולוגית, מרכז רפואי שיבא, תל-השומר; החוג לביוכימיה קלינית, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

החשיבות של יציבות המירקם החוץ-תאי (extracellular matrix, להלן EMC) בשמירת שלמות דופן כלי הדם מוכרת היטב, בין השאר מהבנת מחלות בהן נפגעת שלמות EMC, כמו לדוגמה בתיסמונת Marfan. כשמעלים את נושא ה- EMC, מוזכרת בנשימה אחת קבוצת אנזימי המירקם נושאי האבץ, MMP, בשל חשיבות פעולתם הפרוטאוליטית בפירוק של רוב המרכיבים החלבוניים במירקם האמור. על חשיבותם האבולוציונית של אנזימי MMP תעיד העובדה, שעד היום זוהו 66 אנזימים כאלה החל ביצורים ירודים כמתגים מסוימים, ועד לאדם, בו התגלו עד כה 21 אנזימים ממשפחה זו. במקביל נתגלו  4 חלבוני ריקמה (tissue inhibitors of MMP, או TIMP), היוצרים קשר לא-קוולנטי עם האנזימים האמורים ומנטרלים את פעולתם. אנזימי MMP מופרשים כזימוגנים בלתי-פעילים אנזימית, ושיפעולם נעשה באמצעות פרוטאינאזות אחרות כפלסמין, טריפסין ולפחות MMP ממברנתי אחד שכינויו –MT-MMP, המבקעים פפטיד קצר בזימוגן, ומביאים להתמרתו ל- MMP פעיל. בסקירה קודמת בעיתון זה, ייחדנו מקום לחשיבותם של אנזימי המירקם הללו בתהליך הסרטני, ואילו בסקירה הנוכחית יורחב הדיון למשמעויות של אנזימי MMP בהיבטים אחדים של כלי הדם.
 

שרית אביאל-רונן, ברוריה שלמון ודבורה נס

העניין במחלת אלצהיימר (מ"א) חצה זה מכבר את גבולות האקדמיה והקליניקה. שכיחות המחלה העולה בכל עשור מעל העשור השישי ומגיעה לכ-50% מעל גיל 85, הופכת אותה לבעיה רפואית, חברתית וכלכלית בחברה מזדקנת. התסמינים, המתחילים בהפרעות קלות בתיפקודים שיכליים או בהפרעות באפקט, מתפתחים במהלך 5-10 שנים לחוסר התמצאות מתקדם, אובדן זיכרון ואימלות (אפזיה) ובשיאם מגיעים לשיטיון עמוק עם אובדן כושר הדיבור והניידות.

אורי שולמן, רם סילפן, אברהם אמיר, דניאל האובן

המח' לכירורגיה פלסטית והיח' לכוויות, קמפוס בילינסון, מרכז רפואי רבין, פתח-תקווה

מלאנומה ממארת של העור (ממ"ע) היא שאת ששיעור היארעותה עולה בקצב מהיר בעולם כולו והיא מהווה אתגר טיפולי נרחב. כיום, הניתוח הוא הטיפול העיקרי בממ"ע, ואם השאת מאובחנת ומטופלת בשלב מוקדם, לפני חדירה עמוקה לשיכב הדרמיס, היפגעות קישיות לימפה והתהוות גרורות מרוחקות, הרי שסיכויי ההישרדות גבוהים.

ממ"ע באזור ראש-צוואר המתהווה בשכיחות של כ-20% מתוך כלל החולים במלאנומה ממארת, שונה במספר מובנים מאשר באזורים אחרים בגוף: כריתה נרחבת של השאת מוגבלת בגודלה עקב המיקום האנטומי באזור ראש-צוואר, הניקוז הלימפטי עשיר ביותר, ההשלכות האסתטיות עלולות להיות מרחיקות לכת וההשפעות התיפקודיות יכולות להיות בלתי הפיכות.

ממ"ע באזור ראש-צוואר מתרחשת בשכיחות שווה בנשים ובגברים. השאת ממוקדת בעיקר בפנים, ובשכיחות יורדת באזור הצוואר, הקרקפת והאוזניים.

קיימים מספר גורמי סיכון להתהוות מלאנומה ממארת בכל אזורי הגוף, ביניהם אנשים עם שומות מלאנוציטיות מרובות, שומה מלידה גדולה בקוטר מעל 20 ס"מ (giant congenital nevi), שומה דיספלסטית (dysplastic nevi) בעלי עור, עיניים ושיער בהירים עם נטייה להיכוות לאחר חשיפה קצרה לקרני השמש, בעלי עור עם נמשים, אנשים שנחשפו רבות לקרני השמש במהלך חייהם, אנשים בעשור החמישי לחייהם ואילך, אנמנזה משפחתית של מלאנומה ממארת המגבירה את הסיכון ללקות במחלה בשיעור של פי 2-8, אנמנזה של סרטני עור בעבר ואנשים עם דיכוי המערכת החיסונית. הסיכון במהלך החיים להתהוות מלאנומה ממארת בפעם השנה הוא 1%-8%.

דן ליבוביץ, אמנון זיסמן, יהודית קליינמן, אריה לינדנר

המח' לאורולוגיה, מרכז רפואי אסף-הרופא, צריפין

סרטן הערמונית הוא המחלה הממארת השכיחה ביותר בגברים והיארעותה מגיעה לכדי 900 חולים חדשים לכל 100,000 לשנה. איבחון מוקדם של המחלה בשלב בו השאת מוגבלת לבלוטת הערמונית, מאפשר ריפוי מלא בחלק ניכר מן החולים. האפשרויות הטיפוליות כוללות כריתת ערמונית רדיקלית, טיפול קרינתי והקפאה קריוגנית.

בניתוחים קריוגניים (נ"ק), מבוצעת הקפאת השאת בתוך הגוף על ידי החדרת גלאי לאיבר המטרה והשראת טמפרטורה נמוכה קיצונית בסביבות 180 – מ"צ. כדור הקרח הנוצר סביב הגלאי כולל בתוכו את ריקמת המטרה, וחשיפתה לטמפרטורה נמוכה קוטלת כל ריקמה ביולוגית. כיום, מהווים נ"ק אפשרות טיפולית מקובלת בחולים בסרטן הערמונית, והפעולה קיבלה את אישור מינהל המזון והתרופות בארה"ב (FDA). בסקירתנו, נדון הניסיון העולמי בנ"ק כטיפול בלוקים בסרטן הערמונית.

שי מרקו, אלעד לרון, משה מזור

החטיבה למיילדות וגינקולוגיה, מרכז רפואי אוניברסיטאי סורוקה, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר-שבע

שיררומות רחם הן שאתות טבות ממקור של שריר חלק ומהוות גורם שכיח לדימום רחמי לא חד.

הן נפרדות מרירית הרחם, אך אינן עטופות קופסית סיבית. הטיפולים המוצעים כיום לחולות בשרירומות, כגון כריתת רחם, כריתת השרירומת עצמה וטיפולים נוספים אחרים, הם בעלי חסרונות. תיסחוף עורק הרחם באמצעות צינתור הוא טיפול חדש שהוצע על ידי Ravina וחב' ב- 1994. תיסחוף עורק הרחם הוא שיטה לא ניתוחית ומהווה כיום נקודת מיפנה בחשיבה הגינקולוגית ובטיפול בנשים עם שרירומות רחם תסמיניות המעוניינות לשמר את יכולת הפוריות שלהן. בשיטה זו מתבצע צינתור עורק הרחם וחסימת זרימת הדם לעבר השרירומות המסופקות על ידו. בסקירה זו מובאת סקירת המחקרים ותוצאותיהם בתחום חדש זה.

ולדימיר שץ

כרמיאל

הפחתת מאגרים קוגניטיביים במחלת אלצהיימר (מ"א) נובעת מדילדול מוחי, אולם קיים היבט אחר של התופעה המתבטא בכך, שהמאגרים מופחתים עשרות שנים לפני התהוות המחלה. במחקרים אחדים, לא נמצא קשר בין רמת השכלה ובין שיעור וקצב החמרת השיטיון ככל ובמ"א בפרט. אולם ברוב הפירסומים, כולל רב-מרכזיים, נמצא שרמת השכלה נמוכה מעלה את שיעור קצב הירידה הקוגניטיבית לפני התחלתה ואת קצב החמרתה של מ"א. בסקירה זו סוכם מידע בסוגיה זו.

אשר ברק(1), אורי אפרתי(1), מרדכי ר' קרמר(2)

היחידה למחלות ריאות ילדים, בי"ח שיבא תל-השומר(1), המכון למחלות ריאה: מרכז רפואי ע"ש רבין, פתח תקווה(2)

בשנים האחרונות, התפתח הסיווג של מחלות דרכי הנשימה הקטנים: הסימפונונים (bronchioles). מגוון המחלות והגורמים הרבים והמשותפים לחלקם, גורמים לא פעם לבלבול. מחלות הסימפונונים מסוג ברונכיוליטיס חסימתי (bronchiolitis obliterans – ב"ח) וברונכיוליטיס חסימתי עם דלקת בהתארגנות (bronchiolitis obliterans with organizing pneumonia – בחד"ה). מהווה סיבות חשובות למחלות ריאה מפושטות והסננתיות. ההכרה בהבדלים שבין שתי תיסמונות אלו מאפשרת קביעת פרוגנוזה וטיפול מתאים לחולה. בסקירה ספרותית זו מדווח על המיבנה האנטומי של הסימפונונים, הסיווג הפתולוגי והקליני של מחלות הסימפונונים. מושם דגש על המשותף והשונה שבמחלות ב"ח ובחד"ה: מהלך קליני, בדיקות רנטגן, טיפול ופרוגנוזה של כל אחת ממחלות אלו.

אבי בן-הרוש(1), טלי זילברשטיין(2), מרדכי חלק(2), בוריס קפלן(1)

המח' לנשים ויולדות, מרכז רפואי רבין, קמפוס בילינסון, פתח תקווה(1), החטיבה למיילדות וגינקולוגיה, מרכז רפואי סורוקה, באר שבע(2)

בסוף שנות ה-60, הציגו Driscoll’O וחב', מדבלין, "חבילת" טיפול וניהול פעיל ללידה ראשונה. לבד מתמיכה פסיכולוגית ומעקב צמוד לאורך הלידה, הוכנסו מספר חידושים מהפכניים; פקיעה מלאכותית של קרומי השפיר (amniotomy) ומתן אוקסיטוצין במינונים גבוהים מוקדם בתהליך הלידה, שהוגבלה ל-12 שעות בלבד. מסקנתם היתה אז, ששיטה זאת יעילה למניעת לידה ממושכת. בניגוד לסברה שרווחה שהגבלת זמן הלידה תוביל לשיעור גבוה יותר של חיתוכי דופן (cesarean section), במהלך שנות ה-70 נמצא, שבעוד שברחבי העולם שיעור חיתוכי הדופן עולה והולך, הרי ששיעור זה נותר נמוך יחסית בדבלין. מאוחר יותר, דיווחה אותה הקבוצה מדבלין, כי למעשה ניהול פעיל הוא זה המוריד את שיעור חיתוכי הדופן. מאז, חלוקות הדעות בדבר יעילות שיטת ניהול לידה זאת והישגיה, לעומת ניהול לידה שמרני וברירני יותר. בסקירה זאת, נעמוד על הקשר שבין ניהול לידה פעיל לשיעור חיתוכי הדופן.

איריס רנקביץ, שרה שיקיאר ז"ל, חנה מנור, סיימון שטראוס

המכון לדימות, ביה"ח אסף הרופא, צריפין

תסחיפים ריאתיים מהווים אחד הגורמים המובילים בתחלואה ובתמותה. למעלה מ- 50,000 חולים בשנה נפטרים בארה"ב בעיקבות תסחיפים בריאות.

תסחיפים המגיעים לריאות יכולים להתבטא כמחלה פקקתית-תסחיפית (thromboemobilc) ללא משמעות קלינית ניכרת, ועד תסחיפים ניכרים (massive) עם תמותה פתאומית. למרות ההתקדמות באמצעי האיבחון והטיפול בחולים אלה, נותרו שיעורי התמותה והישנות המחלה גבוהים.

אביטל פורטר, אלכסנדר בטלר, דוד חסדאי

המערך לקרדיולוגיה, מרכז רפואי רבין, קמפוס בילינסון, פתח תקוה

מחלת לב כלילית מהווה את הגורם העיקרי לתמותה בעולם המערבי בכלל ובאוכלוסיית הקשישים בפרט. באופן כללי, הטיפול הניתן לחולה הקשיש הלוקה בתיסמונת כלילית חדה, הן בשלב החד והן כטיפול ממושך, נרחב פחות ופולשני פחות מזה הניתן לחולה הצעיר ואינו תואם את ההנחיות המקובלות.

חריגויות אלה מבטאות כנראה את תחושת הרופאים, שסיכויי הצלחת הטיפול נמוכים בחולה הקשיש, נוכח מחלות רקע רבות, שכיחות גבוהה של מחלה כלילית רב-כלית, וזמן ממושך יותר, יחסית לצעירים, עד קבלת סיוע רפואי.

המטרות בסקירה זו הן: 1) לבחון את הידוע כיום בספרות אודות טיפול תרופתי ופולשני בחולה הקשיש הלוקה בתיסמונת כלילית חדה; 2) לנסות לענות על השאלה, האם גיל צריך להוות שיקול בגיבוש העמדה הטיפול בתיסמונות כליליות חדות.